אחרי חצי יום של התאפסות ומדידת רחובותיה של טביליסי עשינו פעמינו לקזבק. איך ? לוקחים מרשוטקה בפעם הראשונה. מרשוטקה ? מה זה ראבק ?
בתכלס, מדובר בסוג של מונית שירות מקומית, מעיין קו 5 תל אביבי אבל משודרג. העניין הוא שהשדרוג מתבטא בעיקר בכמות האנשים שדוחסים אליו ולא דווקא בגלל תנאים מפנקים מגניבים אחרים, כמו דיילת גיאורגית יפיפה או סתם ריח טוב המלווה את הנסיעה. תא מטען בדרך כלל אין, כי גם לשם דוחסים עוד כמה אנשים אז חבל לבזבז סתם מקום, מה שמביא למצב שתמיד המוצ'ילות והתיקים נמצאים עלינו. כיף.
בונוס נוסף – זה העישון. הגיאורגים מעשנים ללא סוף. מדהים עד כמה. חוק איסור העישון במקומות ציבוריים לא ממש היה עובד במדינה הזאת. סיפרו לנו שניסו, ואכן נכשל. בטח הגיאורגים העיפו ראסיה למחוקק. העניין הוא, שאם יש מקום עישון אהוב במיוחד – זאת המרשוטקה. עינוי הסיפור הזה. כמעט תמיד אחרי נסיעה יוצאים עם ריח של המנדלימוס בתל אביב של יום חמישי. סרחון מרוכז של עשן סיגריות זול.
בין לבין, הספקנו להיות במזללת פועלים מקומית ובה חנכנו לראשונה את החיניקלי. חיניקלי ?
מדובר בכיסוני בשר מבצק לבקני להחריד ועם סוג של כתר מגושם מבצק. היות והינו צעירים בטיול, ולכאורה מנומסים ותרבותיים, במיוחד אילונה עם החינוך המתנשא הרוסי שלה, אכלנו את יצירת האומנות עם סכין. ומזלג. וגמרנו הכל מהצלחת. הכל הכל. כולל את הבליטה המגעילה והבצקית שיש בראש החיניקאלי. אחרי 3 שבועות כבר ידענו איך אוכלים את השיט הזה. סכין ומזלג ממש לא קשורים לעניין, אלא אחיזה בשתי ידיים, נגיסה, ומציצת מיצי הבשר. וגם לא חתיכת הבצק הדביקה שנראית כמו כתר. אבל, בשורה התחתונה, מדובר ביצירת אומנות. כל כך בסיסי, אבל פשוט מעולה ! המאנץ' האולטימטיבי.
נסיעה של 3 ומשהו שעות. סיבובים סיבובים. פיתולים פיתולים. במה שנקרא הדרך הצבאית של גיאורגיה. מדובר בדרך, שבחלקה היא דרך עפר, אשר מתפתלת לצד מימי הטורקיז והיערות המוריקים של מאגר המים ז'ינבאלי, ליד מבצר אנונארי וסמוך לאתר הסקי גודאורי, ומשם עד לגבול (הסגור מן הסתם) עם רוסיה (אותם הגיאורגים לא ממש אוהבים). סוג של כביש ללא מוצא. בסופה של הדרך הצבאית, מגיעים לעיירה קזבקי. ממש בצמידות לגבול הרוסי. בדרך התגשם החלום הקטן והרצון הגדול שלי מהטיול הזה, והספקתי לראות פסגות מושלגות. נרגעתי. ידעתי שהנופים יחייכו אלינו…
קזבקי הוא סוג של כפר קטן בהרים, ממש על גבול רוסיה. גבוה גבוה בהרים. ומעבר לזה – קקקקררר. יצאנו מהמרושטקה המהבילה והמעושנת לקור מטורף. מה זה השטויות האלה
כפור ?? ועוד איזה כפור. ראבק.
עד לפני מספר שנים קראו למקום קזבקי, היות והוא נמצא מתחת להר הקזבק, אולם בשנים האחרונות, במסגרת המון רפורמות שסאקשווילי הנשיא (הכנראה מעולה והמאוד אהוד פה) מבצע שינו את השם ל-סטפנצמינדה. קליט ביותר. אין יותר מידי הברות. מינימום אותיות. מאוד מסביר פנים לתייר המערבי…
בעבר, גיאורגיה היוותה עבור ברית המועצות את מה ששוויץ מהווה עבור אירופה. היהלום שבכתר התיירות. אולם, מאז הרבה השתנה. היחסים התעררו לכדי מלחמה, גרמו לסגירת הגבול עם רוסיה ולירידה בכמות התיירים במקום.
מה בתכלס עושים פה ?
מסתבר שיש לא מעט מה לעשות, אבל אנחנו החלטנו להקציב יומיים למקום.
ביום הראשון – מטפסים לכנסיית צמינדה סמבה (כנסיית השילוש הקדוש). הכנסייה הראשונה שלנו בגיאורגיה. תחושת בטן שלי – יהיו עוד לא מעט כאלה.
משחר ההיסטוריה, הגיאורגים מאוד אהבו לבנות את הכנסיות שלהם במקומות מאוד לא הגיוניים. תמיד על הר. תמיד בפיק. תמיד בטיפוס. תלול. אז אין ספק, הנוף מהמם, יש אלמנטים דרמטיים כשרואים כנסייה על צלע הר. אבל למה תמיד גבוה כל כך ??
כנסיית צמינדה סמבה היא אחת הכנסיות המפורסמות ביותר בגיאורגיה, עקב העובדה שהיא גם מופיעה על הכריכה של הלונלי פלנט. מדובר בכנסייה מהמאה ה – 14, המתנוססת בגובה של 2,200 מטר מעל קאזבקי, והיא הפכה לסמלה של גיאורגיה כולה – היופי, הקדושה, והנחישות לבנות מבנה אדיר כזה בגובה כה רב מסמלים את המדינה ואת תושביה.
על פי התנ"ך של המטיילים – הלונלי פלנט, הטיפוס אל הכנסייה הוא אחד משיאי הטיול בגיאורגיה. ובזכות מזג האוויר המושלם, החלטנו לבדוק את השיא הזה כבר ביום השני של הטיול. בשנת 1988 השלטונות הסובייטים הקימו רכבל שטיפס עד לכנסיה מהעיירה, אולם תושבי המקום הרסו אותו מפאת קדושת הכנסייה. אולי חבל שהם לא חיכו עם זה כמה שנים. לפחות עד אשר אנחנו היינו משתמשים בו…
משהו לחימום
שלכת צבעונית בגיאורגיה
כרגיל אצלי, ובעיקר מלקחי העבר, אני מגיע עם ציפיות נמוכות לנופים. יותר נכון, עם חוסר ציפיות. סך הכל, ציפיות גדולות זה לכריות גדולות. מזג אוויר שתמיד מתחרבש, עננים שמחליטים ליפול מהשמיים בדיוק ביום של הפס ושאר מרעין בישין מחורבנים. סוג של מנחוס מזג אוויר.
אז גם מהתמונה המגניבה של הלונלי פלאנט הורדתי ציפיות.
קמנו בבוקר מוקדם, אורזים תרמוס וקצת לחם, ויאללה. מתחילים לטפס לשמיים. בתכלס, טיפוס קליל. לא ארוך מידי. לא מעיק מידי. לא תלול מידי. ובדרך, מתחילים לפגוש את הכפור. קצת אדמה קפואה. קצת שלג על העצים. ופתאום המון המון שלג. שלגים שלגים של שלג. איזה מגניב !!! הרגשה של ילד מפגר…
מגיעים לכנסייה. אכן מרשים. מרשים בטירוף ! שווה תמונת לונלי, או 40 תמונות אחרות שאנחנו צילמנו, ובדוגרי – התמונות שלנו משמעותית יותר מרשימות משל הלונלי :-).
ביקור קצר בכנסייה עצמה, מפגש עם הנזיר ששומר על המקום ודואג להתעדכן בפייסבוק כל הזמן מה קורה, ומייד אחר כך, המטרה הבאה – קרחון גרגטי.
כנסיית צמינדה סאמבה, קזבק, גיאורגיה
כנסיית צמינדה סאמבה, קזבק, גיאורגיה
בודק סמסים
בלונלי, הטיול לקרחון תואר כך :
"הטיפוס מצמינדה סאמבה עד לקרחון הנמצא 900 מטר מעליה, אמנם מפרך, אך לנועזים ממתין פרס בדמות נופים מרהיבים. הדרך עולה בקו ישר במעלה הרכס…"
החסרתי מאילונה את המידע הלא רלוונטי לגבי ה"מפרך", "ארוך", נועזים" ושאר מילים שהיו עלולות לגרום לה לגישה שלילית ביחס לטיפוס של ה – 900 מטר הנוספים, והתחלנו במסע. וזה באמת היה חתיכת מסע. חוסר תיאום ציפיות טוטאלי.
כל ההר מלא שלג. הכל הכל. שלג טרי. רך. ועמוק !! ומסתבר, שטיפוס בתוך שלג זה לא משהו אנחנו ממש רגילים אליו ביום יום. ברמת גן, אין לי את זה כל כך בשוטף…
בכל אופן. מטפסים. ומטפסים. ומכתתים רגלינו. בדרך פוגשים בבובת שלג חביבה. אילונה רוצה להתנקש בחיי. לדרדר אותי כלפי מטה. וממשיכים לטפס. ובסופו של דבר, מגיעים לפס. ואיזה פס !!! וואלה, מהממם!! אחד משלושת ההרים היפים שיצא לי לראות. הכל פשוט היה מושלם. הכל. מושלם. שמיים, קצת עננים, המון שלג, פסגות גרניט, ולבן לבן צחור. אמנם היה קפוא להחריד. רעדנו. ורק רצינו לעוף למטה. אבל איזה נוף נצרב בזכרון החוויות.
בשיא הגובה רואים למעשה את מלוא הדרו של הר קזבק. מדובר בהר געש כבוי, השלישי בגובהו בקווקז, הנישא לגובה של 5047 מטר. טראקרים אמיתיים יכולים להמשיך אחרי הפס במעלה ההר עד לבקתה וללון לילה שם. אנחנו החלטנו לחתוך. נהיה מאוחר, קר והמון המון ירידה כלפי מטה למרק החם והמהביל של מרינה הגאורגית שלנו.
קזבקי, גיאורגיה
קזבקי, גיאורגיה
קזבקי, גיאורגיה
קזבקי בלילה, גיאורגיה
קזבקי, גיאורגיה
עולים לקזבקי, גיאורגיה
ביום השני, הלכנו על טראק רגוע יותר. שכרנו ג'יפ ונהג שהקפיץ אותנו לאורך 22 קילומטרים חביבים עד לעיירה בשם ז'וטה (אלק עיירה. כמה פרות, 3.5 צריפים ובית מלון בתהליכי בנייה מתקדמים, שוב בזכות הפיתוח המטורף של סאקשווילי), והליכה בעמק סנו מהעיירה לכיון הר צ'אוחי. בתכלס, טיול מגניב. הליכה כיפית ורגועה. מישור להחריד, גם באופן אבסולוטי וגם באופן יחסי לטיפוס המטורף של אתמול שגרם לשרירי רגלינו המזדקנים לדאוב. מכותתים רגלינו במדשאות האלפניות המצהיבות של הקווקז. עמק ארוך ארוך. נהר מימין. מורדות הרים מושלגים. ובקצה המנהרה, אה… העמק, רואים את ההר. צ'אוחי. פסגות משוננות יפות. וכמובן – עם שלג ;-). שלגים שלגים של שלג. אין תלונות. אני לא צריך שום דבר יותר מזה.
עמק סנו, קזבקי, גיאורגיה
עמק סנו, קזבקי, גיאורגיה
עמק סנו, קזבק, גיאורגיה
בין לבין, בדרך חזרה, עוד הספקתי להוסיף כמה קילומטרים של הליכה בדד לכיוון העיירה שלנו אחרי שננטשתי לאנחות על ידי אילונה שהמשיכה במונית.
הספקתי לראות את קצה הרכבל שהרוסים בנו בקזבקי לפני כ – 30 שנה שקצהו השני הוביל לכנסיית צמינדה סמבה שעליה טיפסנו אתמול. המקומיים, שחשו שהרכבל הזה הורס את קדושת המקום (ואני יכול להזדהות עם התחושה הזאת) הרסו את הרכבל, והשאירו את התחנה התחתונה כסוג של אנדרטה לכיבוש. מה שכן, לו הרכבל היה עובד, כמה כאבים שזה היה חוסך לנו… אני בהחלט חושב שהם היו יכולים להמתין 20 שנה עם ההרס הזה!
כמה מילים על חיי הלילה של העיירה. אז זהו, שהמילים האלו יהיו מאוד קצרות. אולי זאת העונה, אולי תחילת החורף, אבל וואלה – חיי לילה ? יוק. ניסינו, ממש רצינו לחגוג לאילונה את העובדה שהיא הפכה לדודה בין ליל, אולם אחרי חיפושים רבים הגענו בסוף למקום היחיד הפתוח בלילה – קפה של בית מלון מקומי. לילה ? מדובר ב – 8 וחצי בערב !. אילונה ואני, ועוד 3 תיירים, שגם הם, מפתיע, ישראלים. שם גם ניסיתי בפעם הראשונה את ה – CHACHA. מדובר בסוג של וודקה מגעילה, שעשוייה, גם היא בענבים. מהסחלה, מהג'יפה של הג'יפה של הענבים אחרי שעושים מהם יין. מדובר בספירט דוחה אבל שתוך שנייה מסדר נפלא את הראש. גם פה, אין תלונות 🙂