בתכלס, כמו רוב התיירים הרגילים במקסיקו, הייתי באתרים המרכזיים בחבל יוקטאן (חופים) ובחבל צ'יאפס (דרום מקסיקו). מקסיקו ענקית. ממש ענקית. היא גם לא ממש נחשבת מרכז אמריקה. כמו שהלונלי מגדיר – מרכז אמריקה ודרום מקסיקו. לצערי, לא הספקתי להיות במקסיקו סיטי. אמנם זה לא ממש היה לי בתכנון, אבל בכל זאת. יש שם פרמידה אחת שפיספסתי ולא טיפסתי עליה.
מקסיקו זאת מדינה מלאת ניגודיות. מצד אחת מערבית בצורה מטורפת. מצד שני, מלאת אותנטיות נחשלת.
יש במקסיקו 31 מדינות. הייתי בסך הכל ב – 2, שלכאורה אמורות לייצגה.
אחרי הנחמדות המעושה של הקובנים, לפגוש את הנחמדות האמיתית של המקסיקנים היה פשוט מאיר פנים.
הם באמת נחמדים. חייכניים. לבביים. גם בחופים וגם בדרום. נותנים הרגשה בטוחה. כן כן. ברור שגם פה אף פעם אסור להרגיש בטוח, ותמיד יש סיפורים, כולל אחד שסופר לי בגוף ראשון. אבל בכל זאת, חוץ מלרגע אחד, ובאשמתי כי הייתי צלם חוצפן ישראלי טיפוסי, פשוט הרגשתי טוב במדינה הזאת.בטוח. עם הרגשה טובה. ללא פחד. ללא אלימות. באמת מוזר.
התחלתי את המדינה ממש משונה. דווקא בדאון. החופים זה מקום טוב לסיים בו, ולא להיות בו באמצע. גם באתי בתקופה ממש גרועה. מצד שני, בסוף היה לי ממש כיף שם. וסיימתי בסוג של הרגשת חוסר מיצוי. שהייתי צריך להיות בעוד עיר. בעוד מקום. לפגוש עוד כמה מקסיקנים ולשמוע עוד להקה מקומית, שממש לא שמעתי מספיק כאלו לצערי.
למדתי המון. באמת המון. דווקא בטיול הזה, וראיתי את זה גם בקובה, אני מתעניין עכשיו בדברים אחרים. יותר באנשים. יותר במקומיים. חוקר יותר לעומק. מבין יותר. מתעמק יותר בהיסטוריה. יותר בתרבות. במיתולוגיה. בדתות. במנהגים. שואל יותר למה, ולא רק צופה מהצד. שמא אני צריך להוית אנתרופולוג לעת זקנה ? לא ברור. אולי בפנסיה.
אכלתי טוב. במיוחד לאור הצום הכפוי עלי בקובה. ראשית, במקסיקו יש מה לאכול. שנית – וואלה. האוכל טוב !
אז נכון. אכלתי גם לא מעט אוכל ישראלי מוכר כזה בחופים, במסעדה הטובה ביותר שם – MANANA. אבל טחנתי טורטיות. ובכמויות. המון. המון. מאות טורטיות. ולא. אני לא מגזים. ממש ממש לא. במסעדות. ברחוב. בדוכנים. אצל אנשים פרטיים. איפה שרק אפשר. עם חריף ובלי חריף. צמחוניות ובשריות. עם אבוקדו. עם צ'ילי. עם כרוב. כמעט עם כל מה שהציעו לי. העיקר לנסות. העיקר לאכול עוד קצת.
הייתי ב- 3 אתרי מאיה. מהטובים שיש. אחד אפילו פלא עולם (ידה ידה). הייתי בעיר קולוניאלית מקסימה. בדוגרי, העיר הכי מגניבה שהייתי בה עד עכשיו.
פגשתי אנשים מקומיים טובים (למרות ששוב, לא מספיק לעניות דעתי – בעיקר נותני שירותים). תיירים טובים. מוזיקה (למרות שרובה קובנית…), בארים, המון המון קורונה וסול (שפשוט התאהבתי בבירות האלה עם הלימון. למה בארץ זה יקר כל כך למה ????), קצת טבע (שלא הרשים אותי מידי, אבל כנראה כי סף הרגש שלי גבוה מידי), וגם קצת אותנטיות שחיפשתי אותה בקדחתנות ומצאתי אותה בכפרים אינדייאנים מהממים. אה – וגם ערב שנה חדשה אחד מעולה.
בתכלס, לא יכולתי לבקש יותר.
היה טוב. טוב מאוד אפילו.
מתישהו אצטרך להשלים את צפון המדינה. המדבר האמיתי ומקסיקו הישנה והאמיתית יותר. בקרוב זה לא יהיה, אבל צריך להוסיף את זה ל – TASK LIST, שמתארך והולך לו.
מתישהו.
קצת תמונות
פיקאסה
פליקר