בנגקוק (אוסטרליה)

אחרי שבועיים וחצי באוסטרליה, התחלנו במסע חזרה הביתה.

בדומה למסלול הלוך, גם בחזור עשינו קונקשיין של יומיים. הפעם, בבנגקוק.

בנגקוק ?  קטע לא נורמלי ! לחזור לאותה עיר מיוזעת תוך שנה. כמה שאני אוהב לחזור למקומות ולהשוות חוויות ותחושות.

על מנת להעצים את תחושת ה"לחזור לאותו מקום" אפילו ישנו באותו מלון בקרבת הקווסאן.

טיסת לילה ארוכה של 9 שעות ממלבורן, נחיתה בשעת לילה, ג'ט לג חדש והגעה למלון המוכר מ"פעם". בשביל טליה, מדובר בשעת לילה די מאוחרת, אבל אני ? עם דודה מטורפת לאוכל הרחוב המושלם של תאילנד.
האוכל באוסטרליה,  תכלס, לא כזה מרשים. בגדול – בשר. אבל שום דבר ייחודי מעבר לזה. נו… אז הם טוענים שהם המציאו את הפבלובה. אני בטוח שכמעט אף אוסטרלי לא באמת יודע את זה. והאוכל בתאילנד לעומת זאת ? פאר היצירה.
במשך 3 שבועות טיפחתי פנטזיות מחודשות על האוכל בבנגקוק, שהוא בערך האוכל הכי טעים בעולם. מגוון, טעים, מגניב, זול בטירוף. בדיוק כמו שאני אוהב !

אז 3 שבועות של דודה, טיסת לאו קוסט ארורה, וארוכה, עד שמגיעים למלון בבנגקוק. והדודה רק מתגברת. סידורי מזוודה, מקלחת, השכבה וריצה מהירה לקווסואן לרכוש מנה כפורה של מרק קארי ירוק מושלמת TO GO, ולקינוח שני שייקים. 3 שבועות של דודה התנקזו בצורה מושלמת למנה הטעימה ביותר בתאילנד.

אז סך הכל, יש לנו יום וחצי נטו בבנגקוק, כשבניגוד לשנה שעברה, לא יועדו לטיול גרידא. אז בכל זאת, מה כן עשינו כאן ?

אני אישית התמקדתי בעיקר בלהתחזות לקואלה – לאכול לאכול לאכול. בנוסף, לשתות שייק לשתות שייק לשתות שייק. בין לבין המון הסתובביות ברחובות.

ביום הראשון – מסג' ראשון לצ'יקה, נסיעה ל – MBK (עליו דילגתי שנה שעברה) עם סחורת הדרייק המשוכפלת שלו, החיקויים הזולים ומליון הישראלים שמפוצצים שם מזוודות, וביקור בכל הקניונים היוקרתיים שמסביבו (סיאם וכל החברים). בנוסף, פוגשים את אלכס ואמא שלה. כמה שזה כיף לפגוש באופן חצי ספונטי חברים בחו"ל. בין לבין, גם עושים קניות. קצת לצ'יקה ובעיקר לי…

שנה שעברה, הטיול בבנגקוק היה עינוי לא קטן עם טליה. נסיעות לא מעטות במוניות, פקקי ענק, בכי בנסיעות, נסיעות ללא סלקל, הנקה בעת נסיעה וסטרס לא קטן. השנה, תחושת בטחון שקרנית עטפה אותנו.  אז הפעם, נסענו אפילו בטוקטוק. עם טליה. חוויה לא נורמלית.

מותו של המלך ניכר בכל פינה בבנגקוק. בכל פינה, בכל בניין, בכל חנות – למעשה, איפה שרק אפשר, ממוקמות תמונות של המלך (בצעירותו… מאוד בצעירותו…). סרטים בצבע שחור לבן. פינות התייחדות. פינות זכרון. מדובר בהנצחה פנומנלית עד כדי מוגזמת. תכלס, נראה שבסופו של דבר, המונרכיה בתאילנד היא פולחן אישיות למשעי.

בערב, הספקנו לשבת לארוחת ערב מפקנת במסעדת הבית שלנו (דוכן ברחוב כמובן) עם אווה וניצן. שוב, כמה זה כיף לפגוש חברים בחו"ל :-). מה הזמנתי ? מנת מרק קארי ירוק כמובן.

ביום השני –

טיפולים נוספים לאישתי היקרה בעודי מסתובב עם טליה ברחובות העייר המיוזעים, חמים, מזוהמים ודביקים בטירוף. במקור, היעד שלי היה ביקור במנזר הבודהה השוכב אותו פיספסתי בשנה שעברה.

עם זאת, מסתבר שבאותו היום ארמון המלך, שהיה סגור בשבוע האחרון (מאז פטירתו הטראגית ו"המפתיעה" של המלך), נפתח למקומיים, ואחוזים עצומים מתושבי העיר התכנסו ליום של ביקורים, שירה והתייחדות לעילוי נשמתו או משהו בסנגון. בנוסף, מאז מותו של המלך, תושבי תאילנד אמורים ללבוש חולצות שחורות לאות אבל. לא למשך מספר ימי אבל, כי אם למשך שנה  (!!). מזל ששחור מרזה… במאמר מוסגר, זה מדהים לראות כל כך הרבה דוכני רחוב שמוכרים חולצות שחורות על מנת למלא גרדירובה שחורה לשנה…

אז באותו היום, היה מדובר במאות אלפי תאילנדים, לבושי שחורים מכף רגל ועד ראש, מציפים את הרחובות והולכים לכיוון הארמון. מאות אלפי תאילנדים שחורים, ובחור לבוש בירוק עם עגלה… אני…

בגדול, פשוט צריך לדמיין שחור. ועוד שחור. ועוד שחור. ולהכפיל בעוד אינסוף נחילים של שחור.

לעניות דעתי היה מדובר ביום הלח ביום השנה בתאילנד. אלף אחוזי לחות בצל. בשילוב חום, שמש בוהקת, וצפיפות לא נורמלית ברחובות. האוויר עומד. יש לי תחושה שנשמתי כמה נשימות אוויר שפלטתי בביקור בבנגקוק לפני שנה. כל 7 ELEVEN שנצפה ברחוב זכה לביקור שלי ושל טליה.

 

בין לבין, אוכלים המון המון.. פשוט אין על האוכל התאילנדי. חבל שאין לי קיבה ענקית. או אולי שתיים. אם לא קיבות, אז חבל שאי אפשר לקחת אוכל הביתה. מזוודה של אוכל תאילנדי. ולשם עם תן ביס.

בין לבין, בשאריות המקום בקיבה, שותים המון המון שייקים. למעשה, מאז הנחיתה בתאילנד, לא שתיתי מים אף לא פעם אחת בודדת. רק שייקים ושייקים ושייקים. תכלס, באמת שאין על הפינוק של תאילנד. פשוט מושלם.

וזהו. 45 שעות בבנגקוק הגיעו לקיצן. מות המלך ותהלוכות לובשי השחורים ברחובות שממשיכות ללא הפסק מכריחות אותנו לצאת לשדה התעופה 4 שעות לפני שעת הטיסה. נסיעה שבלילה הקודם ארכה חצי שעה, מתמשכת כעת לכדי שעה וחצי. לא כי נוסעים. פשוט כי עומדים. תרתי משמע. הכל חסום. הכל עומד. הכל פקוק. הכל. במקביל נגמר לנו הדלק באמצע הנסיעה. נגמר – כלומר, זה לא שנורית הדלק דלקה בנסיעה, היא בערה בנסיעה. הגענו למצב בו האוטו מצפצף באופן מחריש אוזניים ואומר "אתם נוסעים על אדים !". עם כל החום שמסביב, 100% הלחות שבאוויר,  הפקקים וזיהום האוויר – כיביתי את המזגן של האוטו. כל מה שיכול לתרום לחסכון של עוד קצת אדי דלק על מנת שלא ניתקע באמצע הכביש המהיר.