פוסט קודם – יום 5 : אום אל קנטיר – אפיק
את הלילה האחרון בילינו ליד הכביש לאפיק. אמנם קיבלנו הזמנות חמות לבלות את הלילה בקיבוץ אפיק, אבל כמו שמשוגעים רבים אחרים (ואני ביניהם) טוענים "זה שובר את הרצף". בתכלס, בשביל להיות ראוי לפץ' ולתפור אותו על המוצ'ילה, צריך לסיים כמו שצריך.
אז בשורה התחתונה, "נזרקנו" בצידי הכביש, ללילה אחרון זרוע כוכבים.
באופן כללי, הצלחתי לישון על 5 מצעים שונים במהלך הטיול הזה. על שטיח, על דשא, על קקי של פרות באמצע ביצה, על חצץ ועל עשבים שוטים. העיקר שיש גיוון…
מאיה הצטרפה אלינו, ובאופן מפתיע אפילו לפני השעה שקבענו איתה השכם בבוקר, והתחלנו בהליכה. יעד ראשון – נחל מיצר.
שוב קניון. שוב ירידה חדה והליכה של כמה קילומטרים באפיק הנחל. המון שיחים, המון סבך. מים כבר אין. אבל בכל זאת יפה.
מסתבר שיש מפל מפורסם לנחל מיצר, אבל השביל לא מגיע עד אליו, ובתכלס, אנחנו כבר די עייפים, אז לא המשכנו עד אליו.
החלטנו גם לנסות לחתוך יחסית מוקדם, בשביל לנסות ולסיים את הטיול בחמת גדר. קצת רחצה בהרבה מים מסריחים (אפילו יותר מאיתנו) אבל בריאים.
בכלל, את היום הזאת עוטפת הרגשת אס"ק. או יותר נכון אס"ט. הולכים לאט יותר. יש לנו הרבה פחות ציוד על הגב. כולה 15 קילומטר ללכת. יחסית ל – 5 ימים הקודמים, ממש בקטנה. טיול שנתי של ילדים. איזה כיף. הולכים לאט יותר. עוצרים יותר. סוג של הרגשת פרידה מהטיול. הסוף הגיע. שמא אגיד תוגה ?
כל דבר נהיה "האחרון". הקפה של הבוקר – האחרון. קיפול האוהל – האחרון. כאבים ברגליים – אחרונים.
מול כנרת
בין לבין, עברנו גם באזור שמסתבר שהוא מגרש למצנחי רחיפה מעל הכנרת. בגדול, בדומה לגווטאמלה ולחוויה הזכורה לטוב הודות לאילונה שהכריחה אותי לעשות את זה, רצים רצים עד קצה המצוק, בתקווה שהכל מתקתק והרוח מתאימה, וסוגרים רבע שעה בריחוף מעל הכנרת.
גם עכשיו, שנה אחרי שעשיתי את זה בעצמי, זה נראה מפחיד למדי.
3 ימים אחרי אגב, בחור אחד התרסק עם מצנח הרחיפה שלו מהמצוק. מה שאומר, שבהחלט יש בסיס איתן לפחד.
עוברים עוד כמה קיבוצים בדרך, הרבה שדות חקלאיים, מישורים ללא סוף עם נענע, קרישה ושאר ירקות. יורדים לכיוון הכנרת, תצפיות אחרונות על הכנרת המרוקנת, ומגיעים לעין תאופיק.
גם פה, איזה עין ואיזה נעליים ! אז אמנם יש איזו בריכונת בגודל של שתי גיגיות כביסה עם קצת מים זורמים, אבל לא הרבה יותר מזה.
לעניות דעתי, בכלל מדובר פה באיזה צינור מים שהתפוצץ ומזרים קצת מים. לא ברור. רק בארץ, סביב חתיכת שלולית כזאת יבנו שולחנות פיקניק, ישתלו עצים, ויוגדר פארק.
אבל, מבחינתו – העין סיפק את המטרה. מים קרים ונעימים, הרבה צל וארוחת צהריים אחרונה מלווה בטונה מעושנת.
בסופו של יום, 300 מטרים אחרונים של הליכה, והגענו לסימון השביל האחרון ! אמנם זיקוקי דינור לא היו שם, והסימון גם די מעפן (סתם על תמרור "תן זכות קדימה". לא יכלו להשקיע באיזה סימון "סוף סוף סיימתם" עם חותמת בדרכון, או משהו בסגנון ??) אבל האושר ! תחושת הסיפוק ! היה טוב !
אז מה בסופו של דבר השתנה הפסח הזה ?
140 קילומטר (אולי אפילו יותר), 98,000 צעדים כפולים, 24,500 הנפות מקל הליכה, עשרות אלפי פרחים בעשרות גוונים, אלפי פרות ומוקשים (של הפרות אני מתכוון), 44 עקיצות (יש הרבה יותר, אבל זה מגרד מידי לספור), 15 מקטעי טיול, 10 קוביאות קפה שחור בוץ חזק חזק להתעוררות, 6 ימים לא קצרים, 5 לילות קרים וטרופים, 4 התברברויות בדרך, שתי הידרדרויות מביכות על סלעים, מפה וחצי עם טעויות, ואחד שביל גולן מ-ע-ו-ל-ה.
ובשורה התחתונה, עוד חלום שהתגשם.
סימון שביל אחרון