פוסט קודם – יום 3 : עין זיוון – עינות פחם
את היום הזה התחלנו, או יותר נכון, אני אישית התחלתי, בגירודים אינסופיים של הנשיקות הרבות של יתושי ביצת פחם, ובהתקפלות מהירה מהמקום. מהירה מידי אולי, כי כרגיל אצלנו אחרי עצירה, הצלחנו להתברבר בשביל ולתפור חצי שעה מיותרת של הליכה.
אם יש משהו שאני בהחלט אזכור מהיום הרביעי, זה את סימון השביל. או יותר נכון, את החוסר בסימון.
אז אמנם, השביל לא ותיק מידי, ובמיוחד השנה חידשו את הסימונים, שינו את התוואי וכו', אך עם זאת, נותרה עוד לא מעט עבודה למסמני השביל האמונים על מלאכתם.
מסיבה לא ברורה, רוב הסימונים ביום הזה, אם בכלל היו כאלו, סומנו על אבנים בגובה דשא. אפילו פחות מזה.
העניין הוא, שבתקופה הזאת, לפני שכל הגולן נחרש ונשרף, הוא מלא מלא עשבייה מטורפת, פרחים, קוצים וזרדים בגובה של מטר. מה שאומר, שכל הסימון שבילים הזה הוא קקמייקה אחת גדולה. כוסות רוח למת.
מה קרה גודמאט ? לא יכלו לשים שלט "שביל" ? בזנט ? קצת חשיבה ראבק.
הסימון הקלוקל הביא אותנו למצב שהגענו לנחל סמך, שהוא מגניב בטירוף אגב, ממש גרנד קניון בגולן, שבו הצלחנו לאבד ולמצוא את הסימון 4 פעמים, ונאלצנו לפלס דרכנו בין סלעים, בולדרים, קקי של פרות קוצים והשד יודע מה במורד הנחל. חוויה.
בסופה של הירידה הארורה, מגיעים לגשר הסורי. מדובר בפנינת חמד של ממש. בריכת מים מתוקים, שגם נראית נקייה להפליא, קרה, צל ועצים. מקום מעולה למקלחת צרפתית. היה מעולה.
פריחה
פריחה
את רוב היום הזה הלכנו עם בחור בשם אודי מילוא.
בחור באזור החמישים.
באופן כללי, המקומיים, קרי תושבי רמת הגולן, לא ממש הרשימו אותי בנחמדות שלהם. אולי בגלל שבאתי עם ציפיות, וכידוע – ציפיות גדולות זה לכריות גדולות.
אולי בגלל שהשוויתי לשביל ישראל. לא ברור.
באופן כלל, שנה שעברה, קיבלתי את ההרגשה שתושבי הגליל נחמדים וחמים. לא מעט אנשים ניסו לעזור לנו בדרך, אוכל, מים, מקום לינה.
ופה ?
כלום. גורנישט.
פוסט הבא – יום 5 : אום אל קנטיר – אפיק