טוב. אז הקצנו (כרגיל בפיליפינים) מעט מאוד זמן לבנוואי, והשכמנו קום לכיוון היעד הבא. הכיוון הכללי מנילה, כאשר התכנון העיקרי היום הוא לבקר בסגדה.
סגאדה נמצא כפר מיוחד במינו. מעבר למערות הנטיפים המרובות באזור והג'וגלים הירוקים, הכפר נודע במערות הקבורה שלו ובקבורת המצוקים, בהם ארונות הקבורה נתלים בגובה כמה עשרות מטרים על מצוקים.
כרגיל בפיליפינים (כפי שכבר למדנו להכיר), סגדה שוכנת באיזור טרופי עשיר ובאזור יש בלי סוף במערות נטיפים, מפלים, כפרים, וכמובן – טרסות אורז. הרבה מאוד טרסות אורז.
אז בסגאדה תכננו שתי אטרקציות עיקריות להיום : מערות קבורה, ומערות נטיפים.
התחלנו במערות הקבורה. הרעיון המרכזי פה הינו הקבורה בתוך ארונות שתלוים על קירות המערות, מונחים אחד על השני, תוך כדי שעצמות הנקברים צצים להם בין לבין.
לאחר צפייה בכמה ארונות ועצמות מיובשות, המשכנו לכיוון מערכת נטיפים עמוקה.
אזור סגאדה פשוט מוצף במערות. מדהים עד כמה. מבנה הקרקע הקארסטי, הינו "קרקע פוריה" למערות, ואלו קיימות פה בכל פינה.
הרעיון המרכזי במערה – נועלים סנדלים, מתחמשים בפנס נפט חזק, ומתחילים להיכנס לאדמה. אפלה מוחלטת, אלפי עטלפים. כל פינה מלאה בשיט של עטלפים. הכל מחליק נורא. מדדים מטה, פנימה ומטה.
לאחר שמעמיקים באזור 100 מטרים לתוך האדמה, כאשר האור היחיד שקיים הינו אור הפנס של המדריך שלנו, מתחילים לראות את הנטיפים. בניגוד למערות הנטיפים שלנו בארץ, פה פשוט הולכים על, בין, וממש בתוך הנטיפים. ממשיכים להעמיק ואז האטרקציה המרכזית למעשה.
חולצים סנדלים, ומתחילים ללכת יחפים על הנטיפים, בתוך המים הקרים, ומעמקים לתוך עמוק ההר.
תכלס, קטע מטורף. הנטיפים כל כך מחוספסים, עם מקדם חיכוך כל כך גבוה שפשוט אין בעיה ל"טפס" למטה.
בארץ, במערות הנטיפים שלנו אסור לגעת. אסור להשחית את הנטיפים. אבל פה ? פשוט הולכים עליהם.
בתוך המערה יש מעין נהר פנימי קטן של מים. והמים פשוט שוצפים קוצפים כלפי מטה. לתוך ההר. והולכים על ובתוך המים, מעמיקים והולכים אל בטן ההר. עוברים בריכות קטנות. בריכות גדולות. רואים מאובנים בתוך ההר. נטיפים. חוויה לא נורמלית.
כלל אצבע שיהיה רלוונטי לכל מערת נטיפים בעולם, ללא תלות במדינה, בנוף, במיקום – תמיד המדריך ינסה לאתגר את הדמיון, וינסה להפוך את צורות הנטיפים לאלמנטיים מוחשיים.
תמיד יהיה שם פיל, דרקון, תנין, בזיליקה/כנסייה. וכן, תמיד תמיד תמיד, יהיה נטיף, לפחות אחד, שאמור להזכיר פין/וגאינה/תחת (מחק את המיותר). תמיד !
ואז התחילו מחשבות ההיסטריה. אנחנו בעמוק של כ – 200 מטר בתוך האדמה. לבד עם מדריך מקומי. כלומר, לבד. פנס אחד שנמצא אצל המדריך. מה יקרה אם… מה יקרה עם הפנס… מה…
במקביל, המדריך לנו מספר לנו שלפני שבועיים היה טייפון. ולמרות שאסור היה לטייל (נשמע הגיוני.. בכל זאת, גשם בלי סוף, מחליקים, מערה..), אחד המדריכים נכנס למערה עם זוג תיירים.
ובאופן לא מפתיע, לאחר שהקבוצה נכנסה לתוך המערה, בשל הגשם והמים, הם לא ממש הצליחו לטפס דרכם החוצה. ובשל כך, הם היו תקועים למעלה מ – 12 שעות. בתוך הפאקינג מערה, בעומק של 200 מטר מתחת לפני האדמה, באפילה מוחלטת. וואלה.. אין ספק שזה מאוד מרגיע לשמוע את הסיפור במיקום ובזמן הנוכחי בו אנחנו נמצאים.
סגאדה, פיליפינים
בכל אופן, אצלנו לא היה טייפון, וברוך השם גם הפנס עבד יופי והתחלנו לטפס דרכנו חזרה יחפים על הנטיפים לכיוון היציאה.
בשורה התחתונה – חוויה !
וזהו !
סיבוב קצר בעיירה, עוד מנה של נזיד עוף עם תפוחי אדמה, ויאללה. מתחילים בנסיעה הארוכה דרומה לכיוון מנילה.
בדרך עוצרים בקניון ענק מקומי, וזהו. שוב מגיעים באפילה לבירת הפיליפנים בדרכנו ליעד הבא – האי פלוואן !