פוסט קודם – מנילה, מפלי פנגאסאן
הגענו באישון לילה לבנוואי. גשם טרופי שוטף. ככה זה כשמגיעים לפיליפינים באמצע העונה הגשומה. מתחמקים לחדר. חדר פח משהו. מוצאים ג'וק בחדר. מרגיע. רעש מוזר של מים זורמים. הכל אפל. 3 שעות שינה ויאללה. מתעוררים לבוקר מהמם.
עיירה קטנה בצפון הפיליפינים.
האטרקציה העיקרית פה – טרסות טרסות, ובין לבין, עוד טרסות.
בבוקר הסתבר לנו שישנו שינה חטופה בסוג של גן עדן של ירוק.
בנאווי (Banaue) מעין עיירה מנומנמת ומעט תיירותית שממוקמת בין נופים מרהיבים של טראסות אורז ענקיות המקשטות את ההרים שמסביב. מסתבר, שבלילה נסענו דרך טרסות, טרסות ועוד טרסות. כמות אינוספית של טרסות.
את העיירה מקיפים 13 כפרים של בני שבט האיפוגאו (Ifugao) ששייכים לה מוניציפלית וניתן לצאת אליהם בטיולי יום או בטרקים של מספר ימים. בני האיפוגאו הם אלו שמגדלים ומתחזקים את טרסות האורז בנות ה- 2,000 שנה ויותר שהפכו לסימן ההיכר של האיזור. יש הטוענים כי טרסות אורז אלו הן הפלא השמיני של העולם.
מספיק לקום בבוקר ולהוציא את הראש מהחלון בשביל להבין את העוצמה של המקום הקסום הזה. צבעי הירוק הזוהר של טרסות האורז שמעובדות באמצעים פרימיטיבים בשילוב עם הערפל שנוהג לפקוד את המקום בשעות הבוקר המוקדמות מספקים יחדיו מראה מרהיב שלא ניתן לתאר או להמחיש בתמונות.
התחלנו בניסעה בג'יפני לכיוון בטאד.
גִ'יפְּנִי הוא אמצעי התחבורה הציבורית הנפוץ ביותר בפיליפינים, והוא ממלא תפקיד של מונית שירות. הג'יפני ידוע בדחיסות הנוסעים, ובעיטורים ססגוניים על חוץ הרכב, והוא הפך לסמל של תרבות הפיליפינים ואמנות הפיליפינים.
הג'יפנים הראשונים היו כלי רכב מסוג "ג'יפ" של צבא ארצות הברית שנותרו בפיליפינים לאחר מלחמת העולם השנייה. המלה "ג'יפני" היא הלחם בסיסים של "ג'יפ" ושל "ג'יטני", כינוי למיניבוס שמסיע נוסעים לאורך מסלול קבוע בלוח זמנים גמיש..
תכלס, בעיני, מדובר בסוג של צ'יקן באס גווטמאלי, בגרסה הפיליפינים שלו. נפוץ ולא נוח בדיוק באותה מידה.
אולם, זאת למעשה הדרך היחידה לנסוע לבטאד. מה שכן, היות ואנחנו בטיול של אוליגרכים, אז לנו היה ג'יפני פרטי משלנו. ברור…
אז מה זה בטאד ?
מבין 13 הכפרים של בני האיפוגאו נחשב בטאד לכפר המיוחד והיפה ביותר. יש שהרחיקו לכת עוד יותר (וכמובן שמדובר בפיליפינים שהרחיקו לכת) והגדירו את המקום כפלא השמיני של העולם. הכפר ממקום למרגלות צלע הר תלולה שעל כולה בנויות טרסות אורז בנות למעלה מ- 2,000 שנה. המראה של הטרסות מזכיר אצטדיון גדול והוא שונה ומיוחד יותר מכל טרסות האורז האחרות בבנאווי ובכפרים האחרים באיזור.
ההגעה אל בטאד לא פשוטה כלל. התחלנו בנסיעה עם הג'יפני הפרטי שלנו ולאחריה טרקון קטן של שעתיים ברחבי הג'ונגל הלח והמזיע מאוד. תיירים רגילים, כלומר לא אולגרכים כמונו, מבלים בכפר בטאד לפחות לילה, היות ואין לכאן תחבורה ציבורית כלל, פרט לג'יפני פעם אחת ביום בלבד.
אנחנו (בדיעבד חבל שכך), חזרנו עוד באותו היום לבנוואי.
הציויליזציה לא ממש הגיעה למקום המבודד והמהמם הזה. אין חשמל כמעט בכלל, וגם לא הרבה מים זורמים. המקום מפורסם ומתוייר בטיורף, אבל הצליח לשמור על קסם ואותנטיות נדירים ומהממים.
אחרי הליכה, די סיוטית במזג אוויר טרופי של 130% לחות, עם אוויר שהחליט שהוא עומד במקום כבר כמה אלפי שנים, מגיעים לכפר. תכלס, הנוף כל כך מתעלה על המאמץ. טרסות מהממות ! פשוט לא להאמין. חוויה מתקנת לטרסות המאכזבות שחווינו בסין.
שקט, נעים, מסותת. הטרסות מוצפות מים. עם גידולי אורז בוגרים וצעירים. פיליפינים מעבדים ומשפצים את הטרסות. עם הידיים. ללא כלים מכניים. דממת אלחוט באוויר. פשוט מהמם. מרגש. מרשים. קשה להסביר במילים, אבל באמת שמדובר בחוויה לא נורמלית.
הלכנו על הטרסות, למדנו את רזי גידול האורז, סודות בניית הטרסות דחיסת הקרקע והצפת הטרסות במים, בתי הכפר שבנויים על עמודים, ושאר קוריוזים מעניינים. מרתק ומעניין.
משהו נוסף שכיף בפיליפינים – השפה !! כמעט כולם מדברים אנגלית ! איזה כיף ! פתאום זה כל כך שונה. כל כך קל ! אפשר לתקשר עם כולם. לדבר. לשאול שאלות. הכל כל כך קל. לא קשה. זורם. אפשר להסתדר. למצוא. להשכיל. אוף.. מדהים כמה זה חסר לנו בסין.
חוזרים לבנוואי. שוב הליכה של שעתיים. שוב נסיעה בג'יפני הסיוטי. סיור קטן בכפר. עוזר לילד מקומי לנפות אורז. ויאללה. משיכים במירוץ הפיליפינים. משכימים בבוקר, וממשיכים לסגאדה.
בטאאד, פיליפינים
From