ינו 25

סן פאבלו 25.01.09 (San Pablo) (לינה סן מרקוס – 24.01.09 – 26.01.09)

נכתב על ידי בקטגוריה גווטמאלה


פוסט הבא – סן מרקוס


 

לאחר אחר צהריים מעצבן במיוחד, שוב שמנו פעמנו לסן פאבלו. הגענו קצת מאוחר, אבל אני תמיד שמח להשתתף בפיאסטות המקומיות.
 

 

 

מקומיות

מקומיות

 

עוד מקומיות

עוד מקומיות

 

ועוד מקומיות

ועוד מקומיות

נראה לי שהיום קצת פחות מקומיים. ראינו גם קצת יותר תיירים. מסיבה לא ברורה אין להקות ופחות שמחה ברחובות. אז רק חיכינו ללהקה המרכזית במגרש הכדורסל המקומי.
בין לבין בלי סוף פיצוצים באוויר.לא זיקוקים יפים, סתם פיצוצים באוויר.
אתמול, זה פשוט הטריף אותנו. המקומיים פשוט יורים פאקינג פצצות לאוויר. סתם. כל הזמן. אותי אישית זה די הפחיד. אולי כי אני מהארץ, ומיד זה עושה לי קונוטציות מחורבנות ? אולי.
בכלל, כל הקטע הזה של פיצוצים (בין אם באוויר ובין אם בנפצים) כבר חזר על עצמו לא מעט פעמים בטיול הזה. בסן כריסטובל במקסיקו, בפלורס וגם בגווטאמלה.
במהלך היום אילונה פגשה אמריקאי שהשתקע בגווטאמלה שהסביר לה את העניין. והאמת, פתאום הכל נשמע הגיוני.

כשהייתי בסן כריסטובל, בסיור בכפרים האינדיאנים, ראיתי את המקומיים שותים קולה (או כל משקה מוגז אחר) בכנסיות. וזה למה ?
הגזים אמורים לעזור להם לייצר גרעפסים, ואמונתם (אמונת המאיה) אומרת שככה הרוחות הרעות יצאו.
על אותו משקל, עומד עניין הפיצוצים. הרעשים עוזרים לגרש את הרוחות הרעות. סבבה. את זה הבנתי. אבל לפי איך שזה נראה, כל עניין הפיצוצים האלה עולים לגווטמאלים לראש. כל שנייה הם מעלים פצצה לאוויר. ו – ווחאד פצצה. לא סתם אקדח קפצונים של פורים, אלא כמות אדירה של חומר נפץ לאוויר, שאחר כך מטנפת את כל העיר.
פתאום חתונה בכפר ערבי נראית די לפלפית לעומת מה שהולך פה.
אותו אמריקאי מקומי מספר לאילונה גם שכל סיפורי הזוועה על השודים והגניבות באזור מקורם בשבאבניקים של סן פאבלו. מדובר בכפר הכי עני באזור. אין לו אדמות, כפר נחשל, נשירה גבוהה מבתי הספר. לא הי סוסייטי. ובכלל העוני הרב, אותם צעירים מובטלים (שהוא קרא להם – בנדיטים) פשוט שודדים תיירים פה ושם. נו.. ממש בנדיטים. אנחנו דווקא הרגשנו ממש בטוחים מסיבה לא ברורה. סוג של תמימות ?
אותו אמריקאי סיפר גם שהכניסו תחנת משטרה לפני כמה שנים לכפר על מנת לנסות ולהשליט קצת סדר.
מה שכן, מספר שבועות אחר כך תחנת המשטרה פשוט הועלתה באש. רק לאחרונה חזרה הנוכחות המשטרתית לעיר.

בכל אופן, בשעה טובה התחיל ה"מופע המרכזי" במגרש. תפסנו מקום בטריבונה, בין המוני מקומיים. להקה ספרדית על הבמה. המון MANA. וגם – 3 בחורות 90% ערומות מקפצות להן על הבמה. גם הם תפסו את השיטה. תשירו רע ותנגנו רע, העיקר שיהיו בחורות ערומות. עולם הפרסום במיטבו…
אבל מסיבה לא ברורה בעליל, הקהל הגווטמאלי אנמי בטירוף. היה רק משוגע אחד שהתלהב מכל הסיפור הזה – אני. שריקות, קריאות עידוד, מחיאות כפיים. אפילו קצת ריקודים. אבל שוב.. רק אני 🙁 התייר המפגר. בכלל, ראינו את זה במהלך כל היומיים האחרונים, בכל הלהקות שראינו, והיו לא מעט כאלה.
אילונה ואני מחאנו כפיים, אני גם הוספתי קריאות עידוד פה ושם, והמקומיים לעומת זאת, סתם עומדים ובוהים. פשוט בוהים. בלי חיוכים. בלי עצבות. בלי מחיאות כפיים. בלי התלהבות. בלי כלום. פשוט אדישות טוטאלית. זה היה לי ממש ממש לא ברור. מרימים לכם פה הפקה. מביאים מוזיקה. דוכנים. גלגל ענק. אפילו כמה גלגלים ענקיים. חלקם מונעי מנוע, וחלקם מונעים באמצעות אדם שעומד ומסובב אותו. מה הסיפור ? קצת שמחת חיים, קצת !
מילא. העיקר שאני נהניתי 🙂

מקומית שחשבתי לאמץ

מקומית שחשבתי לאמץ

 

גם אותה

גם אותה

מה שכן, אחרי יומיים בפסטיבלי סן פאבלו, וגם אחרי הטקס המגניב בצ'יצ'י, הבגדים שלנו מסריחים מקטורת וגחלים ברמות כאלו, שכביסה הפכה להיות מצורך דחוף לצורך הכרחי קיומי, ואף נראה לי שהריח המזעזע הזה כבר חדר לרקמות הגוף עצמו !!


פוסט הבא – קצאלטנאנגו


 

השאר תגובה


© 2024 שמעון שובל (בניסטי). כל הזכויות שמורות.