טוב. אז יש לנו עוד סיפור נסיעה.
כשחושבים על זה, אנחנו לעיתים צוברים יותר חויות נסיעה מאשר חוויות לא נסיעה.
אז לאחר שסיימנו את מה שהיה לעשות בנאסקה, התייבשנו (ניר, אני ועוד שתי הולנדיות שפגשנו בנאסקה וצירפנו אלינו לכמה ימים שעוד נדבר על זה בהמשך) 7 שעות בעודנו ממתינים לאוטובוס שלנו שייקח אותנו לאריקיפה. משהו שאמור להיות 10 שעות.
אוטובוס הלילה, כמובן איחר בשעה, ורק אז התחלנו בנסיעה.
לאחר שעה וחצי, התחלנו לשמוע חרחורים קלים. ולא. לא היה מדובר בנחירות הטיפוסיות של הפרואנים, אלא בחרחורי הגסיסה של המנוע היקר מפז של האוטובוס המקרטע שלנו.
אני אישית ניסיתי להמשיך בשינה, בתקווה שמדובר בסתם חלום רע ותו לא, אבל אחרי חצי של של אופטימיות ללא כל בסיס מוצק לקיומה, הבנו שנתקענו באמצע הלילה במרכז המדבר האפל של פרו.
הורדנו את התיקים מהאוטובוס והתחלנו לחכות לאוטובוס חלופי של החברה שיבוא לאסוף אותנו.
אוטובוס חלופי ? כנראה שעל המושג הזה רק בארץ שלנו שמעו. בכל אופן, שום אוטובוס לא הגיע, האוטובוסים שכן עצרו מהחברה שלנו היו מלאים ולא יכלו לקחת אותנו.
ואוטובוסים של חברות אחרות בכלל לא עצרו לנו. איזו חוצפה !!!! מה לעזאזל הם חשבו לעצמם ? "הםםם…..הם לא משלנו ולא שילמו קצת סולים אז ניתן להם להירקב במדבר ולהאכל ע"י זאבים משוטטים……".
אבל הפרואנים עם רגוע הם. יש מה ללמוד מהם, והרבה.
הם הוציאו את פק"ל ההתקעות בדרכים שלהם שכלל גיטרה, כמה תופים באמת, כמה תופים מאותלרים והרבה הרבה מצב רוח טוב והתחילו לשיר להם באמצע המדבר. כך, הקימו להם להקה מקומית. מתופפי המדבר….
בארץ, על התקעות ללא החלצות, הנהג כבר היה נמצא במצב מתקדם של קיפוח חייו בשלהי לינץ' סוער שהנוסעים היו עורכים בו.
אבל פה ? רק צוחקים ומעבירים את הזמן…
ככה העברנו 5 וחצי שעות, גודאמט. עד שבשעה טובה עצר לנו אוטובוס של החברה שלנו עם חצי מהמקומות הנדרשים, ובמנאובר מתוחכם של הכנסת תיקים וכיבוש מקומות ישיבה הצלחנו לתפוס 4 מקומות, כששאר הפרואנים נאלצו לעמוד שעות על גבי שעות.
כך, באיחור של 7 שעות הגענו לעיר המיוחלת אריקיפה.
כאן, היינו אמורים לפגוש את עמרי – חבר של ניר מהצבא.
בארץ, יכולנו לעבוד עם הבנאדם שנה באותו הבניין ולא להתקל בו בכלל. אבל כאן ? תוך 5 דקות מהרגע שהגענו נתקלו בו בתחנה המרכזית של העיר. לא להאמין ממש.
אז בשורה התחתונה, מה עושים פה ?
דבר ראשון – אוכלים. היינו 36 שעות על הרגליים ו – 26 שעות לא אכלנו. יום כיפור אבל משודרג. אז ראשית – ארוחה מפסקת.
מצאנו את המסעדה הטורקית המקומית, ובה ירדנו על כמה פלאפלים. פלאפל בלי חומוס ובלי טחינה. מסעדה טורקית הכי אשכנזית בעולם. בזיון. גם לימדנו את ההולנדיות את מהות מערכת היחסים בין הישראלים והפלאפלים.
דבר שני – PLAZA DE ARMAS.
אחת היפות שראינו עד עכשיו בפרו. קתדרלה ענקית משופצת לאחר כמה רעידות אדמה, בניינים קולניונליים לבנים מאבן געשית לבנה מקומית שנקראת SILLAR, והמון המון המון מסעדות ופאבים. ממש יפיפה פה.
אז ביום השני, ניר כרגיל ישן ואני משכים לי להסתובבות בעיר.
במלון, פגשתי עוד הולנדית. הפעם – חצי יהודייה עם חצי משפחה שנספתה בשואה. ארוחת בוקר ארוכה מהנה, שבהמשך עוד אצטער עליה רבות רבות, ושכנעתי אותה ללטייל איתנו כמה ימים.
אז צירפנו אותה לקבוצתו שהפכה להיות ברובה הולנדית….עם די נחמד. אני ממש מבסוט ממנו. גם מההולנדים/יות שהכרתי בעבר (במיוחד בשנה האחרונה…) וגם מההווה. מטיילים בלי סוף. יש על מה לדבר איתם. יודעים אנגלית. רק הדוייטשית שלהם זוועתית עד מוות ומלאת קונוטציות שליליות וזכרונות רעים. זה משפט שכתבתי לפני מספר ימים, לפני טראק שעוד יסופר עליו, ושגישתי אליו השתנתה במתי מעט.
ביקור במנזר SANTA CATALINA.
אמור להיות מקום מאוד מפורסם עם מנזר פשוט עצום בגודלו. אלפי קילומטר ריבועיים של מנזר. אמור להיות משהו BEST.
נכנסנו לביקור שעלה 35 שקל. אין ספק, שהביקור הזה זוכה בפרס בזבוז הכסף הגדול בדרום אמריקה עד עכשיו.
הייתי מוכן לשלם עוד כמה שקלים, בשביל למצוא דרך קצרה יותר לעוף מהמבוך המנזרי כמה דקות קודם לכן, וככל המוקדם הרי זה משובח. עוד כמה כנסיות והרבה הרבה קריאת ספר בכיכר. אין ספק שקריאת ספרים בככרות הנשק של פרו הן תחביב מועדפ ואיכותי עד מאוד.
ביום השלישי יצאנו לטראק של 3 ימים בקניון דה קולקה (CANYON DEL COLCA)
מדובר בקניון הרחוק כ – 6 שעות נסיעה מאריקיפה. קניון, שאמור להוית השני בעומקו בעולם, כמעט פי שנתיים מהגרנד קניון, למרות שיש על זה ויכוח. לא שלי, של אנשים שמבינים בעומק של קניונים.
הקניון העמוק ביותר אמור להיות גם בסביבה של אריקיפה, אבל הוא מסוכן לטיול.
עומקו של הקניון הינו כ – 1100 מטר, מגובה של 3300 עד לגובה של 2200.
בקניון, שורצת גם להקה של קונדורים, שאמורה להוות אטרקציה נוספת לביקור שם.
אז שכרנו תור מחברה (אנחנו קצת מפונקים בעניין הזה), ויצאנו השכם בבוקר עם ה – 3 הולנדיות שלנו. וכאן, ממש כאן, הסיוט התחיל.
מבול. מבול בלתי פוסק דיבורים בהולנדית. מבול ? מבול זה הסהרה באמצע חודש אוגוסט, לאחר שנים של התחממות כדור הארץ בעקבות אפקט החממה לעומת הרצף הבלתי פוסק של הדיבורים בהולנדית, אשר לא הפסיקו ללוות אותנו למשך 3 ימים.
רגע, נחזור לטראק עצמו. לבנות המדוברות, נשוב אחר כך.
מגיעים לכפר שאני לא זוכר את שמו, ארוחת צהרים ומתחילים ללכת.
יורדים כ – 1100 מטר עד לנהר הקולקה. ירידה לא פשוטה. גמרה לי את הברכיים. שונא ירידות. מה שכן, זכיתי לראות לשנייה קונדור דואה לו בקניון.
מגיעים לכפר קטן ובו בתי אירוח. חמוד נורא.
משעשע מאוד לראות אסלה, לבנה, נקייה ומצוחצחת בתוך ביתן העשוי מלבני בוץ. יום למחרת משכימים, עוד 3 שעות הליכה והגיעים לאזור אירוח שנקרא OASIS או PARADISE. כשם כן הם.
מדשאות, פרחים, ביקתות, בריכות מהממות עם עצי דקל מסביב בתוך תוכו של הקניון שהוא די יפה, אם כי לא מדהים. אם משווים אותו לגנד קניון, אז הגרנד קניון שם אותו בכיס הקטן. אבל זה עדיין מקסים מאוד. בריכות בין סלעי ענק. משהו יפיפה. רובצים בבריכות ופשוט נהנים.
רק חבל שהמקום פשוט עמוס, שורץ יתושים. במליונים. אכלנו אותו חיים.
ביום השלישי, משכימים ב – 2 וחצי בבוקר ומתחילים לטפס את כל הקניון בחזרה. מדובר בעליה של 1,100 מטר חזרה למעלה, בחושך מצרים, עם המדריכה, התיקים. אה – וגם איתן, עם ההולנדיות.
ההולנדיות שפכו קנה מהר מאוד, ונאלצתי לעשות חלק גדול מהעליה עם שני תיקים, עד שבמחצית הדרך פגשנו שני סוסים שלקחו אותן למעלה. תאמת, עלייה לא פשוטה בכלל בכלל. 1,100 מטר תוך 3 וחצי שעות.
למעלה, לקחנו אוטובוס למקום התצפית האולטמטיבי לצפייה בקונדורים. אנחנו ועוד אלף איש בערך עומדים ומחכים. לראות פאקינג ציפור.
לאחר שעה וחצי של המתנה, ראינו נקודה קטנה בשמיים שאמרנו בהתרגשות מתפרצת וגועשת לנו שהיא קונדור. וואי. איזו התרגשות. ואז, אחרי עוד כמה דקות דאה לו קונדור בסמוך אלינו שזה היה באמת יפה. ענק ענק. מלכותי מלכותי. עשה לו סיבוב דאווין של כמה שניות סביבנו, ושב למקום המסתור שלו. אנחנו יצאנו מסופקים.
חזרנו מהטראק, ומיהרנו לתפוס את אוטובוס הלילה שלנו לקוסקו.
ועכשיו נחזור לקבוצה שלנו, שזה הדבר העניין באמת.
אקיצר, ציונה, ההולנדית השלישית שצירפנו, באשמתי, היא פשוט הבחורה שיכולה לזכות בהליכה בתואר 'הקדחנית הבלתי נלאית'. זה פשוט מדהים. כשרון מהמם. היא יכולה לדבר שעות, ימים, שמים – פשוט על כלום. בלי סוף ועל כלום. ובעיקר – הולנדית. יום ולילה. בעליות ובירידות. באוכל ובבריכה. איתה באמת אין מה לדאוג. תמיד, אבל תמיד, יהיה על מה לדבר.
שתיקות ? זה מושג שלא מוכר לה. הפסקות ? זה מושג זה לה. הבחורה פשוט צדה אנשים, בעצם לא – היא צדה אזניים, ומתחילה לקדוח להם.
היא בהחלט שינתה לי את סטנדרט הקדיחה שהכרתי עד היום (שירי – את יודעת בדיוק למה אני מתכוון !).
ובעיקר – בהולנדית.
בוקר אחד, זה הגיע למצב, שאני, בשלהי צחצוח השיניים שלי, פי מפוצץ בקצף של אלמקס, ובדיוק כרגע, ממש ממש עכשיו מעניין את הבחורה מה ההבדל בעברית בין ס' ל – ש'. בדיוק עכשיו. ולא משנה לה שאני מסמן לה – פי כושיליראבק. אולי תחכי כמה דקות !!!!. מ-ע-צ-ב-נ-ת !!!!
בכל הטראק הזה היה לנו כאב ראש עצום. אבל לא מהגובה. מהבלאי הנורא שהיא עשתה לנו לעור התוף !
מותק, כדאי לך לקרוא את 'תהילה' של שי עגנון !
זה הגיע למצב אבסורד ממש, ש – 3 הולנדיות, 2 בלונדיניות עם עיניים כחולות, אחת חצי בלונדינית עם עיניים ירוקות, שוכבות להן לצד בריכה, ביקיני, ואנחנו, רחוקים ככל האפשר, מהעבר השני של הבריכה, עם נגן MP3, וכל זה – רק להימנע מלשמוע אותה קודחת.
הולנדית נוספת פגשנו בדרך.
אנחנו באמצע ארוחת ערב. ניר ואני קיבלנו איזה וופל מאמריקאי שפגשנו, לאחר שניר ביקש אותו.
חילקנו אותו שווה בשווה. חצי לי וחצי לו.
פתאום, משום מקום, כך זינקה לה ההולנדית לפתע פתאום, וביקשה מהאמריקאי את הוופל. אחרי שהוא כבר היה ביידים שלנו.
זינקה ותפסה את החתיכה של ניר, כמו לביאה מורעבת. רצתה לטעום. נו מילא, שתטעם קצת.
אמה מה, במקום לטעום רק, היא השאירה לניר לטעום קצת ופשוט טחנה הכל. הכל ! שוק טוטאלי !
בשורה התחתונה – התאכזבנו קצת מהעם הזה לאחר הטראק. קשה קצת להעביר את התחושה (ומעוד חויות שהיו לנו איתן ובכמויות. גדולות.), אבל הם לא כל כך יודעים להתנהג. מושג החברות, לא כל כך מוכר להם.
אבל שטויות. הן סיפקו לניר ולי, כר עצום גדול ובלתי נדלה, לצחוקים ובדיחות ללא הפסקה.
קונדור בסיבוב דאווין שלו
בתצפית ה – Cruz Del Condors