טוב. אז בשעה טובה הגענו לבואנוס איירס.
בספרדית – אווירים טובים. האמנם ? לא נראה לי.
בואנוס איירס. עיר של 13 מליון איש. ענקית ענקית. המרכז- יפיפה. אבל אוויר טוב, זה משהו שבהחלט לא נמצא כאן. כמו כל עיר גדולה, גם פה ערפיח ומגעיל. מילא. אבל הרבה דברים אחרים טובים, בוודאי.
פריז של דרום אמריקה אומרים עליה….אז פריז היא לא. ממש לא. אבל, בירת דרום אמריקה, לפחות עד עכשיו – היא כן.
העיר, שעכשיו, את המרכז שלה אני מכיר כמעט כאת כף ידי, ענקית. פשוט ענקית. מחולקת לכמה מחוזות, שאנחנו התגוררנו במחוז המרכזי שנקרא CAPITAL FEDERAL.
3 מליון חיים במחוז זה.
המחוז הזה, וגם שאר המחוזות המרכזיים – אירופה. הסגנון, הבנייה. הלבוש. האנשים !. הכל.
קשיים כלכליים ? משבר באינפלציה ? מהומות ? זה ממש לא מתחבר. כביכול זה לא קיים כאן.
המחירים במרכז, אמנם זולים מהארץ אבל לא בתחתית החבית. נראה כי סלטה ושמנה של בואנוס חיים כאן.
עם משכורות ממוצעות של 200 דולר בחודש, אי אפשר לחיות כאן.
מה שכן מעגל חיים שלם מתרחש כאן לאורך היום.
ביום – הרחובות מלאים באנשים. תיירים, מקומיים, זרים. בלי סוף. המולה שלמה. קנייות. הפגנות. התרחשויות. העיר תוססת.
בערב, לאט לאט הכל נסגר. כל החנויות מוגפות. מאחורי סורגים. אינספ[ור שקיות זבל ענוקיות מוצאות לרחוב. כל חנות והזבל שלה.
ההומלסים צצים לפתע. מתמקמים להם בקרטונים שלהם. בשקי השינה המאולתרים. יש כאלה שחיים טובים – השיגו לעצמם שקי שינה אמיתיים. תוספים כוך מקורה באיזו כניסה של בנק או בית קולנוע ומתמקמים להעביר את הלילה. עוד לילה.
צצים להם מחסלי האשפה. כל מחסל כזה, עם עגלות ענקיות. עגלות סופר. עגלות ילדים. עגלות שבנו בעצמם. מתחילים לבתר את כל השקיות. למיין. מיון מטורף. סלקציה מדוגמת. קרטונים, בקבוקי זכוכית, בקבוקי פלסטיק, מתכת. כל דבר שיכול להנכיס להם כמה גרושים. כנראה שעסק המחזור בבואנוס איירס בהחלט תפס תאוצה.
כל הזבל מתפזר לו ברחובות. כמויות אדירות של סחלה שמתרוצץ לו בין המדרכות. בלילה מאוחר, מגיעים מפני הזבל האמיתים ומנקים את השאריות. בבוקר. הכל חוזר חלילה. מליון איש ברחובות, קניות, הומלסים ושוב…..
קצת על היהודים. 300,000. 300,000 יהודים חיים בארנגטינה, וכשני שליש מתוכם בבואנוס.
המון. בואנוס אמורה להיות (שוב…תלוי איזה ספר קוראים) הקהילה ה- 7 בגודלה בעולם. והשפעתם היהודית בהחלט ניכרת כאן. רובעים יהודיים, מקדונלדס כשר. כרטיסי חיוג בשם "אסימון". דתיים ברחוב. בתי כנסת. ספרי תנ"ך שמפוזרים בחנויות כי הבעלים יהודי. הרבה חרדים. הרבה חילוניים.
יהודים שמוטמעים פה היטב. לא בסגנון של קוסקו, שהישראליות מוטבעת שם. ישראליות מתויירות מגוחכת, ללא שורשים אמיתיים.
נראה האוכלוסיה בבואנוס מתחלקת כמו שסבא אוהב. יהודיים וגויים. חד וחלק.
אז את בואנוס הכרנו לראשונה מהאוויר.
טסנו בטיסת לילה מאושוויאה, שאני אישית עזבתי אותה די בשמחה. מיצוי אולטימטיבי. אוף.
וכבר באוויר הבנו כמה היא גדולה. כמויות אדירות של פנסים ותאורות מהאוויר. מאופק אחד עד למשנהו. נו…חשבתי לעצמי, נראה מבטיח ביותר.
הגענו להוסטל. כמובן, מלא ישראלים. רובם, די סחלה. הכל בגלל עמרי. מילא. אבל באמת בלי סוף ישראלים פה. ואלוהים, כמה ערסים. בלי סוף. תשארו בארץ !! תטוסו למזרח !!
אחרי חודש וחצי בדרום של הדרום, הבנתי איפה באמת כל הישראלים. בבואנוס. מזל שהערסים נשארים בבירה, ולא יורדים למטה. ממש מזל.
בכל אופן, הגענו באמצע הלילה, ומיד מסיבה. באחד הדיסקוטקים הגדולים של בואנוס. אופרה ביי. 3,000 איש. מגניב !.
אח..והארגנטינאיות…הארגנטינאיות…יאללה. הן באמת העם המובחר. יחס המדהימות לקצת פחות מדהימות זה 8200.
ייבוא ישיר לארץ צריך פה. לא בשר ולא סטייקים, הארגנטינאיות.
במסיבה המדוברת היה נראה כי היה כתוב על ההזמנה כוסיות יפיפיות בלבד. כולן שם באו עם חצאיות קצרצרות עם עקבים. פשוט מדהים.
בכלל, הארגנטינאיות נראות ברובן די אותו דבר.
תסרוקות מהממות מטופחות. שביל במצד. פוני. מדורג. ומתחת לכל תסרוקת – יפיפיה אמיתית.
אז מה באמת עושים בבואנוס ?
בתכלס, לא הרבה. יוצאים. בלי סוף. בערבים. מסיבות. פאבים. כל מיני. קטע מדהים. אנחנו בחדר של 8 איש. הולכים לישון ב – 5 בבוקר, ואנחנו היחידים שהולכים לישון כל כך מוקדם. רוב החדר שלנו בכלל לא נמצא עדיין בסוטל ב – 5 בבוקר.
הגענו, ובדיוק פורים.
אז כמובן, נסעתי לבית חב"ד.
קריאת מגילה. הנה עוד משהו שפעם אחרונה עשיתי לפני 20 שנה. חביב.
יום למחרת, עוד מסיבת פורים. פאב של ישראלים ארגן. זוועה. כמו מסיבה בתל אביב. אבל רע. מילא. טעות שלי.
עוד יום ועוד מסיבת פורים. הפעם, בבית הילל. מתנ"ס קהילתי באחת משכונות היהודיות בבואנוס. מתנ"ס שקרוב משפחה מדרגה 23 שלי מנהל. היה מצויין. ממש מצויין. איזו אטרקציה ישראלים יכולים להוות שם. "מה ?? אתה מדבר עיברית ??". חבל ששום דבר טוב באמת לא יצא משם.
מה עוד ?
סרטים. מליון בתי קולנוע. וממש בזול.
ומה לגבי העיר עצמה ?
קילומטרים. עשרות רבות, ולא. אני לא מגזים. עשרות רבות של קילומטרים עשיתי פה ברגל. טרקים בבירה.
מדרחובים, הופעות רחוב, אפילו קניונים מרהיבים. הפרחות הישראליות פה עושות קניות בלי סוף. בשביל זה באתן ??? כנראה שזול יותר. מה שכן, אפילו אני קניתי חולצות. מכובדות כאלה. כפתורים. חצי שנה שלא לבשתי כאלה. כמה כבר אפשר ללכת עם טישרטים מאובקים למסיבות מכובדות כאן ??
ערב אחד. קרטינג. חביב מאוד. קצת אנדרלין.
יום אחד – שכונת ריקולטה. עוד שכונה יוקרתית בבואנוס, ובה בימי ראשון שוק אמנים מפורסם. סוג של נחלת בנימין. עם הופעות, דברים אומנות יפים ואווירה טובה.
בצמוד לשוק, בית הקברות המפורסם של השכונה.
למה מפורסם ?
מדובר בקברים של עשירים. אזור קטן, עם קברים. אבל קבר, זה סתם גרגר חול דהוי בים לעומת מה שיש פה. אחוזות שלמות של קברים. בתי פאר לעולם הבא. וילות לגן עדן. משהו לא נורמלי. מי צריך את זה ? המתים, או החיים שיצטרפו אליהם ביום מן הימים ?
הבאמת עשירים קבורים כאן. או המקומבנים.
היום כבר אין מקום בבית הקברות, אז מסתבר ששוק הנדל"ן פורח ומשגשג פה. משפחה שהחליטה לעשות קצת כסף, מוכרת את אחוזת הקבר שלה למשפחה אחרת. לא רע. עסק וממכר. מזל שאין שם קניון או משהו בסגנון…
הקבר הכי מפורסם – הקבר של אוויטה. תאמת, גם היחיד עם פרחים טריים.
הקבר של אוויטה
עוד יום, גן חיות.
יש פה שניים. אחד רגיל. נורמלי. סוג של חי בר. לא מדהים אבל חביב ביותר. האמת, ראיתי שם לא מעט חיות שמעולם לא ראיתי.
אפילו אריות ים, למרות שאותם באמת מיציתי…וגם פינגווינים. שגם אותם – מיציתי. אפילו גמלים. אבל אפריקאיים כאלה. לא מהסוג הבדואי. באמת גדולים. 2 דבשות.
יש בבואנוס עוד גן חיות. גן חיות שרוב הישראלים הולכים אליו דווקא. זוועה של גן. לא ממש הייתי קורא לו גן. אולי בית. בית כלא.
כל החיות שם מסוממות עם חומרי הרגעה. מה זה נותן ?
כל תייר, שתורם את כספו למיזם המתעלל הנלוז הזה, יכול פשוט להצטלם מחובק עם אריות, במצב כפית עם נמרה ועוד כל מיני רעיונות זוועה שכאלה. בזיון.
3 פעמים היינו בגן החיות הסטנדרטי עד שהצלחנו להיכנס אליו. פעם אחת, סגור. יום שני. הכל סגור פה ביום שני.
פעם שנייה, ירד גשם בלילה, אז אי אפשר להיכנס. מה ? מה הקשר ? ובטבע לא יורד על החיות גשם ??
גן החיות
אז במקום לבקר בגן, ביקרנו במוזיאון אוויטה. מנהיגת אזרחים מקומית, שהייתה נשואה לפרון, אשר היה נשיא ארגנטינה תקופה ארוכה. נפטרה מסרטן בגיל 33. מיתוס שכזה. נו…נלמד עליה קצת.
עוד מוזיאון מיותר. לא זול, ופשטני באמת. ממש מוזאון מגוחך. חוטא למטרה. וכמובן, 90% בספרדית. אוף !!!!
אפילו מוזיאון סוף העולם באושוואיה מרשים יותר.
יום שישי היה לנו.
טוב. הקהילה פה גדולה, אז יאללה. קפיצה לשכונת היהודים הגדולה – ONCE. ביקור בבית כנסת תלפיות. עם שמירה. מצלמות. דלתות פלדה. אבטחה. מבחוץ, אי אפשר לזהות שזה בית כנסת בכלל.
סיימנו. הולכים לבית חב"ד. בדרך עברנו בעוד בית כנסת, שנראה מאוד יפה מבחוץ. אז, עמרי ואני, נכנסו. תאמת, ממש יפה. בדרך, כמובן מליון יהודיים. דתיים וחרדים. סוג של בני ברק. היה מדהים לראות את זה. כולם שחורים. עם כובעים. פינגווינים. אבל לא הציפורים. באמת בני ברק. לרגע ניתן היה לשכוח שאנחנו לא בארץ בכלל. "שבת שלום. שבת שלום". בלי סוף..
בבית הכנסת פגש אותנו איזה יהודי. שאל – איפה אתם אוכלים ? בספרדית כמובן. עניתי לו – אתה תגיד לנו. נו. והוא באמת אמר.
אחרי שהוא צד אותנו, צד משפחה יהודית אחרת, ציוות אותנו אליהם, ובלי שנשים לב, התחלנו בהליכה לביתם.
ארוחת שישי בבית משפחה חרדית.
תאמת – היה ממש כיף. הם יודעים עברית. אבל רק את התפילות. בע"פ. את משמעות המילים הם לא מבינים.
שמענו את פרשת השבוע. בספרדית.
ואוכל מצויין. ביתי וכיפי.
חומוס. אפילו גפליטע פיש. אבל של סבא הרבה יותר טוב. אין מה לעשות.
היה יפה לראות את המשפחה. את אב הבית. איך הוא מנהל את ביתו. את הארוחה. איך מסתכלים עליו. את הסיפורים שלו.
היה אפילו יהודי לבנוני. לפני 15 שנה עזב יחד עם כל שאר היהודים את לבנון, וחתך דוח לברזיל ומשם לבואנוס.
אני חייב לציין, שהייתה אחת מארוחות השישי הטובות שלי.
מייד אחר כך – מועדון חשפנות. ביום שישי….לאחר בית הכנסת. חביב. אבל אין מה לעשות. עוד לא מצאתי מועדון שישתווה ל – Blue Rose המדהים באיביזה. מה שכן, פגשנו שם אנשים באמת מכלל קצוות תבל שעוד לא יצא לי לראות. הרפובליקיה הדומיניקנית, הקריביים ועוד. קיבוץ גלויות…
עוד יום, אחרי בערך 5 ימים של המתנה צניחה חופשית.
בהתחלה, כמובן שהזמנתי את הצניחה דרך סוכנות של ישראלים. שוב. טעות לעולם חוזרת. כל פעם אני מבטיח לעצמי מחדש, לא להזמין שום דבר דרך סוכנות ישראלית, וכל פעם אני חוזר על אותה שטות.
אז אחרי כמה פעמים שביטלו אותי, וקמתי בשעות מוקדמות מידי בבוקר, יצאתי דרך סוכנות מקומית.
רוב התיירים עושים פה צניחה. למה ? לא כי הנוף מדהים, המטוסים מפנקים, או משהו אחר. פשוט זה חצי מחיר מהארץ.
אז יאללה. נעשה. עוד גירוי של סף הרגש. עוד קצת אנדרנלין שיציף אותי.
שעה וחצי נסיעה מחוץ לעיר. כמובן, שבדרך רואים עוד בתי כנסת.
וכמובן, את השכונות בפרברים. בתכלס – את הסלאמס. והרבה מאוד מזה.
הפחד מתחיל לחלחל. לא בגלל הסלאמס. בגלל הצניחה !
הגענו להאנגר. זה עם המטוס. שלי אישית הוא נראה היה קטן. קטן מאוד. קטן מידי. היינו 4 נידונים. שני ישראלים ושניים מדרום אפריקה.
המדריך שאל מי ראשון ? הצבעתי על הזרים. ברור !! אני לא מוכן להיות ראשון. את ניסוי הכלים של המטוס שלך תעשה עליהם ! לא עלי… טוב.אז המתנו.
והמטוס חזר. קיבינימט. טוב. חייבים לעלות.
אז איך זה הולך בעצם ?
מדובר מטוס קטנטן. מאוד. בתכלס, הכי קטן שטסתי בו מעודי. תאמת, פחדתי מהטיסה עצמה. שאקיא כבר בה.
שני קופצים. אני אחד מהם. קשורים למדריכים. בתכלס, הם אלה שבאמת קופצים. ואנחנו פשוט נדחפים/נזרקים/נבעטים מהמטוס.
הצניחה, אגב, היא צניחת טנדם.
בנוסף, במטוס הקטנטן הזה, שכמובן אין בו מושבים, טייס (כמה מפתיע). ועוד שני צלמים. אחד לכל קופץ. לצלמים יש קסדה, ועליה משופצרות שתי מצלמות סטילס ווידאו. סה"כ 7 אנשים בישיבה מכווצת.
לכל אחד מהם שעון. מד גובה.
התחלנו מ – 0. בעת הקפיצה השעון אמור להגיע ל – 10,000. רגל. בחישוב מהיר – 3 קילומטר. לי, אישית, כם כמה מטרים נראו גבוה מספיק.
אז התחלנו בטיסה. בטיפוס למעלה. בדרך נקשרנו למדריכים. קסדות (כאילו שזה יכול לעזור במשהו…). משקפיים.
פתאום, הדלת נפתחה. פאק !!! איזה קור. מילא הקור, איזה גובה. לחץ האוויר ירד לי בלב. נמוך נמוך. נמוך מידי.
טוב. מנסים לצאת. מזל שזה לא היה תלוי בי. אחרת, זה פשוט לא היה קורה. המדריך פשוט דחף אותי החוצה. רגע. שנייה. תן לי להתכונן ! ופאק. פתאום באוויר.
מ-ט-ו-ר-ף !! חבל על הזמן. איזו מהירות. אומרים שזה מגיע ל – 200 קמ"ש. וזה רק בגלל שמיד נפתח מצנח קטן שמאזן ומאט. אחרת זה היה אמור להיות 300 קמ"ש. קשה לנשום. ממש קשה. מהמהירות. מהקרקע שמתקדמת במהירות הולכת ומתעצמת מרגע לרגע.
הרגשת חופש מטורפת. אה..פרט לעובדה השולית שיש מדריך שמן שקשור לך לגב…
ואז. פתאום בום. מה קרה ? נפתח המצנח. ואז. בטרנקילו. משייטים באוויר. מגניב. איזה כיף. אפילו נהגתי. יש ברקס במצנח ! איזה קטע זה. ברקס באוויר. פשוט נעמדים/מרחפים ולא זזים. לא למטה. לא למעלה. לשום מקום.
ואז נוחתים. פאק. זה נגמר. איזו שביזות. מהר מידי. מעט מידי. טוב מידי.
לא יכולתי להפסיק לצחוק שעה. ממש ככה.
סה"כ עשיתי לא מעט פעילויות אקסטרים בדרום. רוב הפעילויות, הייחוד שלהם הוא בראשוניות. פעם שנייה, סביר להניח, תהיה פחות מהנה. יודעים למה לצפות. אבל זה לא תקף לגבי צניחה. דווקא עכשיו, נראה כאילו הפעם השנייה תהיה מלהיבה יותר. אקסטרים שחייבים, ממש חייבים, לבצע לפחות עוד פעם אחת. כשעמרי צנח, צנחו איתו שני ישראלים אשר הייתה בעייה עם הצילום של סרט הוישאו שלהם, אז העלו אותם שוב לאויר לצניחה נוספת. שייט !! למה אצלי הסרט עבד גודמאט ?? למה ?
מבט מלמטה
מבט מלמעלה
עוד יום. יום יהודי.
ביקרתי באנדרטת הפיגוע בשגרירות ישראל בבואנוס לפני בדיוק 14 שנה. מרץ 1992. 29 הרוגים. היה בניין עתיק, והיום כלום לא נשאר ממנו. השגיגרות הייתה שם משנת 1950. היום נותרה רק כמה אבנים. ושלט.
אנדרטת השגרירות
אחר כך, עוד אנדרטה. פיגוע בשנת 1994 בבניין של הקהילה היהודית.
אמורה להיות שם אנדרטה של יעקב אגם. אמא מה ? לא נותנים להיכנס לראות. מילא. טוב. אז ננסה לצלם.את חזית הבניין, שגם הייותה סוג של אנדרטה.
חציתי את הרחוב, והוצאתי את המצלמה.
תוך שנייה. ממש שנייה. שריקה וצעקה ברחוב. הסטתי את מבטי, ושני שוטרים הגיעו אלי בריצה קלה. OK OK. אסור לצלם. הבנתי. תודה. לא צריך.
הם בדקו לי את כל התמונות במצלמה, לוודא שבאמת לא צילמתי. מזל שהורדתי את כל התמונות מהמצלמה, אז היו לי ממש מעט להראות להם. פעמיים שהם בדקו. תרגעו !! מה הלחץ ?? לא היה נעים..
טוב. המשכתי למוזיאון השואה. אמור להיות קטן ונחמד. אכן, קטן, אולם לא ממש נחמד. פשטני, ורק בספרדית. קיבינימט. שואה !! לפחות שיהיה באנגלית.
אני לא מבין את הקטע הזה. כל המוזיאונים שלהם בבואנוס בספרדית. רק בספרדית. השומר, הסביר לי, שבבואנוס, אסור לצלם מבנים יהודיים, ואפילו לא את החזית של מוזיאון השואה.
הכל עם מצלמות מעקב, מאבטחים מקומיים. אבטחה בלי סוף. גורם לתהות. האם באמת טוב פה כפי שנראה לעין ? או שיש דברים נסתרים מתחת לפני השטח ?
פוסט הבא – מאר דל פלטה (ארגנטינה)