יום למחרת, עוד קצת קופקובנה. ואחר הצהריים עוזבים את ריו. מצפינים. אמה מה, העצלנות שלנו בעוכרנו. לקחנו אוטבווס במקום לקנות כרטיס טיסה. אותו מחיר, רק הבדל של שעתיים נסיעה לעומת 25 ארוכות, מתישות ומייגעות. זוועה.
הענין הוא שהנסיעות בברזיל הן באמת זוועה. ברור שהאוטובוסים שלהם הרבה יותר טובים מאגד או משהו בסגנון, אבל אחרי הסטנדט של ארגנטינה, קשה. קשה לרדת ברמה.
נסיעה של 25 שעות, מליון עצירות בדרך. ואני לא מגזים. מליון. עיירות. תחנות דלק. לנקות את השירותים פעם אחת. ופעם שנייה. וכן. הם עדיין מסריחים. מחליפים נהג בדרך. ועוד אחד. ארוחת ערב – שכמובן לא כלולה במחיר. ארוחת בוקר. שהיא, בהתאם לקודמת, לא כלולה במחיר. פנצ'ר. ויתושים !! עם כל העצירות הנוראיות אוספים יתושים בדרך. ואי אפשר לקוות שהם יעופו מכאן. האוטובוס סגור. איך אפשר להילחם בהם ???
הנטו של הנסיעה היה אולי 19 שעות. הברוטו – 25. עד סוף הנסיעה, היתושים הספיקו למות. עברנו את זמן החיים שלהם. לא להאמין אפילו. אלוהים. כמה שזה היה ארוך….
בכל אופן, הגענו לעיירה בשם ולנסיה. נתקענו לילה, היות והגענו מאוחר בערב, שבילינו אותו בפוסדה הכי לא מאירת פנים בעולם. חדר בתחנה המרכזית של ולנסיה. אין קבלה. אין שומר. אין כלום. כמה חדרים. כולם ריקים. ו – אנחנו. האמת – זול מאוד. אמנם אין דלת למקלחת, או מים חמים, או מים שאינם חומים, אבל ממש זול.