ברוכים הבאים לבירת ישראל בדרום אמריקה. יש המכנים אותה קטמנדו של דרום אמריקה.
אני ?
אני מכנה אותה מותק של מקום להיות בו.
אז מיד אחרי הטראק באריקיפה, ברחנו כל עוד נפשותינו בנו מהמלון, על מנת לא להיתקל בטעות בעוד מנת כאב ראש, ככה בקטנה, כמתנת פרידה לפני הנסיעה מההולנדיות שלנו. תוך שעתיים חזרנו למלון, ארזנו ועלינו על אוטובוס הלילה האהוב עלי בדרכו לקוסקו.
הגענו, השלמנו שעות שינה, ופגשנו את איתי שקבענו איתו מראש, רק שהטמבל טעה בעיר שבה קבענו איתו. סוג של עתודאי.
קצת על המקום, מבחינה היסטורית.
קוסקו הינה עיר בגובה של 3,200 מטר, ונחשבת לבירת האינקה. בעברה, לפני שהספרדים השמידו גם את העם הזה, העיר הייתה עיר אינקה גדולה, עם ארכיטקוטורת אינקה טיפוסית ועוד. מסביב לקוסקו, המון המון אתרים ארכיאולוגיים של האינקה שהם דווקא, יחסית, נשמרו.
הספרדים באו, וכמו כל כובש טיפוסי, רק שאז לאף אחד לא היה אכפת, הרסו את הכל, ובנו הכל מחדש, רק אחרת.
הם אפילו השתמשו באבני האינקה, ככה שאפשר לראות המון בניינים בעיר, אשר חלקם מאבני אינקה וחלקן אבנים ספרדיות, כאשר ההבדל ביניהם הינו הסיתות האופייני לכל תרבות ותרבות.
אגב, הדגל הלאומי של קוסקו, או ליתר דיוק – של האינקה, הינו דגל צבעי הקשת, ככה שלקהילת הגאים יש מתחרה רציני פה בסימבול שלהם. בהתחלה, בתמימות, חשבתי שהגעתי לעיר שכולה חיה במצעד הגאווה אחד וארוך מאוד מאוד עד שהתבדיתי..
עכשיו קצת על המקום, אבל מבחינה עכשווית.
שום עתיקות, שום אינקה, שום כלום. קוסקו זה משרד השידוכים הגדול בעולם. לא צריך שום אתר אינטרנט, שום משדך דוס, שום כלום. רק צריך להגיע לקוסקו, ואפשר להיות בטוחים שמשהו טוב כבר יקרה. קוסקו, זה בהחלט סוג של בית זונות ענק ענק…
יש כמובן את הכיכר המרכזית (כיכר הנשק) שהיא בהחלט יפה. כמה כנסיות, וכמה פאבים בכמויות, בתי קפה, מסעדות יפות, וכמה דאנס בארים. זה הזכיר לי קצת את איביזה.
הולכים בערב, הכניסה חינם לכל המועדונים כולל שתייה ראשונה חינם, מבלים קצת, ממצים, ו – עוברים למועדון הבא. שותים שתיה ראשונה חינם, מבלים קצת, ממצים, ובצורה מפתיעה, עוברים למועדון הבא. ככה כל הלילה. ומשהו טוב, כנראה, כבר יקרה בסוף.
בקוסקו, כולם מתחננים רק שתיכנס למסעדה, תיכנס לבאר, תיכנס למועדון. משלמים לך כמעט.
רק בארץ שלנו, אנחנו צריכים להתחנן לילדה חצי ערומה בת 17, שתכניס אותי ל – DOME.
בלי קשר, קוסקו זו עיר שבהחלט אפשר להרגיש בה בבית. ממש כאילו במרכז קהילה יהודית רחבה.
כל הישראלים פה עשו עבודת שטח איכותית. המון מסעדות של ישראלים. מסעדות של לא ישראלים, אשר התאימו את עצמם לקהל היעד.
תפריטים בעברית. פלאפל. שוואמה. חומוס. שניצל (!!). אינטרנט בעיברית. מקלדות. WINDOWS. שלטי רחוב בעברית. סוכניות טיולים. בית קולנוע ישראלי. הנחות בטיולים רק לישראלים, ברמות של 30-40% הנחה. פרואנים שדוברים עיברית תיקנית, יותר טוב מכמה ישראלים שאני מכיר. מדריכי טיולים פרואנים שמסבירים לנו בעברית. שלום שלום. יש הנחה. סמים קלים. סמים קשים. שלום חבר. שלום שלום תבוא לי בחלום. הכל ! בשורה התחתונה – בית.
בגלל כל הדברים הללו, קוסקו היא בהחלט חממה למתנחלים. אפשר למצוא פה כאלה ובכמויות.
אז איך אנחנו השקענו פה 11 ימים ? בקלות.
יום ראשון מנוחה. ואז מסיבה. כמובן.
יום שני קפיצה. כן כן. הגבוהה. זאת של ה – 122 מטר. באנג'י. מזלנו עד עכשיו בטיול משחק לטובתנו. גם תאריכים. גם מזג אוויר. מה הכוונה ?
כבר אחרי סוף סוף העונה פה בפרו. והכל נסגר בקצב גדול כמו הקצב שבו נאכל הכסף שלנו.
הגענו בדיוק ליום האחרון של קפיצת הבאנג'י המפורסמת של קוסקו. קפיצה ממעלית בגובה של 122 מטר.
ואז, גילינו, שיש המצאה חדשה מבית היוצר של האינקוויזיציה המקומית, או מהמפיקים של "אפקט הפחד". המצאה מטופשת לא פחות מזאת של הבאנג'י רק בהפוך.
אז מה הכוונה ?
קושרים לגוף הרגיש שלי כמה רתמות באברים רגישים כאלה ואחרים. במקרה של קפיצת באנג'י – כל איבר הוא רגיש.
קושרים את הריתמה מאחורי הגב לקרקע. עד עכשיו נשמע מצויין. סביל בהחלט.
ואז, מקדימה קושים חבל נוסף, הפעם אלסטי, שמצד אחד הוא מהודק לבטן, ומצד שני למעלית. כאשר היא על הקרקע, הכל רגוע ונחמד.
ואז, מסיבה כלשהיא, שעלתה לי 50 דולר, היא החליטה לטפס למעלה למעלה לגובה של 122 מטר. ואז החבל נמתח נמתח. ולפתע פתאום, ללא כל הכנה נפשית מספקת מוקדמת, המדריך, השם ייקום דמו, ניתק את הכבל שאיבטח את גופי השביר לקרקע, וגרם לתעופה מהירה כברק כלפי מעלה לגובה של 100. לא הספקתי למצמץ, ומצאתי את עצמי מרחף בגובה של 100 מטר, כשמעלי גשם ומתחתי קרקע, שמנקודת המבט הלא אובייטקיבית שלי נראתה רחוקה מידי מידי.
הנסיקה כלפי מעלה הייתה כיפית. קצרה אבל כיפית.
ואז, הגיעה השנייה שלעולם לא אשכח אותה.
השנייה, אפילו חצי שבה הגוף מפסיק לעוף למעלה, ומרחף לשנייה באוויר.
התחושה נוראית ומדהימה כאחת. הניגודיות בין הסבל לאושר הוא מטורף. מצד אחד הגוף מרחף. מצד שני, כל איבר פנימי כלשהו בגוף שלי החליט שדווקא נחמד לו והוא רוצה לצאת החוצה ולהמשיך לעוף למעלה. אי אפשר לנשום. אי אפשר לחשוב. הרגשת חוסר אונים מדהימה.
פתאום יש צורך להחזיק במשהו. כאילו שזה יעזור במשהו. הייתי חייב משהו יציב (אגב זה קורה כמעט לכולם). אז אחזתי בחולצה. כן. בסדר. נכון. זה מה שיעזור.
השנייה מלאת הניגודים היא כמו תאוריית הלחזור לישון של אילן הייטנר, בחוכמת הבייגלה. סבל וכיף צרופים להם יחדיו.
ואחרי אותה שנייה נוראית, מתחילים לשחק יויו, רק שהפעם אני הוא כלי המשחק. למעלה, למטה למעלה למטה. ובכל פעם, אותה שניית חוסר נשימה אבל שמתחילים להנות ממנה יותר ויותר.
בשורה התחתונה – חוויה מדהימה. פרט לעובדה שלקח לי 3 שעות להתגבר על הבחילה, אחרי שהקיבה שלי החליטה להתנגש בסרעפת.
נקשר לרתמות
אני סופרמן
אי שם מעבר לשמיים…
בלילה, באופן מפתיע לחלוטין, עוד מסיבה.
יום נוסף – הסתובבות.
דבר ראשון, סיור מיידי בקתדרלות. קתדרלה LA FAMILIA. קטקומבה אחת, וכמה צלבים נוספים. הסבר מגוחך מפרואני שמדקלם הדרכה.
סיור בקתדרלה הראשית. תאמת – די יפה. עוד קתדרלה יפה, העשוייה מכספים שנגזלו במשת אלפי שנים מהנוצרים המסכנים.
שם ראינו ציור נוסף של הסעודה האחרונה, אבל במקום יין הם שותים צי'צה. במקום לחם הם אוכלים גיני פיג (CUY).
ציורים של ישו עם שמלה אינדינית, וגילוף של ישו, הראשון שנעשה ע"י אינדיאנים, אבל ישו שחור. כי אינדיאנים עשו אותו.
בכלל, מאוד משעשע לראות כיצד האמת נוצרת בידי האומן. כל אומן, יוצר דת, דימוי של דת, המחשה של הדת בהתאם לאמת שהוא מכיר. ישו עם שמלה, בלי שמלה. שחור. לבן. נשי. גברי. כפי שנאמר כי "אמת היא דבר סטיטיסטי".
כמובן, קריאת ספר ב – PLAZA DE ARMAS.
ושוב, סיור שווקים. שוק מלאכת יד. שוק הגנבים. השוק המרכזי. ובתכלס, בכל שוק שהכרתי פה. בנוהל.
בערב, שוב, באופן מפתיע ושובר שגרה – מסיבה.
ויום למחרת, האטרקציה הנוספת – ראפטינג.
כמובן שהחלטנו לקחת את הראפטינג הארוך – 3 ימים. מדובר בנהר בשם אפורימאק (APURIMAC). לאורך של כמה עשרות קילומטרים, מים, הרבה מים, בוץ, מפלים ועניינים. דרך מצוייינת להתמודדות עם פחד המים שלי.
השכמנו, וחברנו לקבוצה שלנו שהורכבה מ – 7 ישראלים ועוד 2 אנגליים. אני לא כל כך אוהב ישראלים, כבר ציינתי את זה….
בכל אופן, ביום הראשון נסענו רחוק רחוק מקוסקו עד לאתר ההתחלתי, ניפחנו סירות, שלי אישית נראו שברירות מידי, אבל אף אחד כמובן לא שאל לדעתי.
קיבלנו חגורות הצלה וקסדות, והתחלנו בשיעור לטובע הראפטינג המתחיל.
כמה פקודות חתירה, מה קורה כשטובעים (כאילו שאפשר לעשות משהו…), כמה טיפים מקוריים כגון – "כדאי שלא תיפלו מהסירה, במיוחד לא במפל ברפיד 5" וכדומה.
גם עשינו תרגולת התהפכות סירה, שאין ספק שלתחושת המסוגלת העצמית שלי, היא לא הוסיפה הרבה, ושגרמה לי למחשבות חרטה לגבי האטרקציה הזאת, אבל אני ישראלי – כבר שילמתי, אני לא יכול לוותר…..
אז התחלנו בשיט.
בגדול סדר היום היה כזה. קמים, אוכלים ארוחת בוקר מצויינת, שטים קצת, שותים המון, אבל לא מהבקבוקים אלא מי נהר מלאי בוץ, אוכלים ארוחת צהריים מצויינת, שטים, שותים עוד מי נהר עכורים, אוכלים ארוחת ערב מצויינת ושוב למחרת.
סה"כ מגניב בטירוף. אקסטרים לא נורמלי, אבל מסוכן בלי סוף. ביום הראשון ירד לנו מבול, אבל בשאר הימים היו שמשמיים עם שמיים כחולים כחולים מעוטרים בעננים יפים. היה מצויין.
התהפכנו פעם אחת, נפלה לנו רק פעם אחת בחורה מהסירה (אביגיל), אני כמעט עפתי פעם אחת באמצע רפיד אבל החבל של הסירה וניר היו בהחלט במקום ועשו עבודה מצויינת, עשינו 3 רפידים ברמה 2 בתור BODY RAFTING ועוד שטויות.
פעם אחת, ניר ואנוכי היינו בסירת המטען. באמצע הנהר, בשיאו של הרפיד נתקענו לנו לפתע על סלע. הסירה מתחילה להתמלא מים בכמויות, ואנחנו ? כמובן חסרי אונים בצורה טוטאלית.
המדריך שלנו, שור לא נורמלי, נעמד לו באמצע הנהר, ופשוט הרים את הסירה ושחרר אותה. שוס לא נורמלי.
היו גם כמה רפידים, שנאלצנו ללכת ברגל, היות והם מסוכנים מידי לתיריים. באחד מהם, ברמה 5 פלוס, נהרגה ישראלית לפני 3 שנים, ומאז לא שטים שם.
אגב, רפיד זה בעצם סוג של מפל באמצע הנהר. הוא נגרם בעיקר מסלעים שתקועים להם בלי סיבה במים. רמת הרפיד נעה מ – 1 עד למוות, כאשר מה שקובע את הרמה זה לאו דווקא הגלים שרואים בעין, אלא את רמת הסיכון של המפל אם קורה משהו. המספר מציין את כמות המערבולות, הזרמים התת מימיים, ובעצם – את הסיכוי לא לצאת בחיים מהמפל. מרגיע מאוד. בסוף הראפטינג, ככה כמתנת פרידה, הייתה אפשרות לקפוץ מסלע בגובה של 14 מטר למי הנהר העכורים. דווקא ניסיתי, אבל השתפנתי. מפחיד מידי….
סה"כ חוויה מצויינת, שגם עליה אני לא בטוח שאחזור שוב…
אנחנו אגב, היינו הראפטינג האחד לפני אחרון (שוב – דיברתי כבר על המזל שלנו), היות ומי הנהר עלו מידי ומסוכן מידי כבר לשוט בו.
הוגה במחשבות חרטה
באמצע רפיד
מה עוד עשינו ?
וכמובן, ביצענו את האטרקציה המרכזית והמתויירת להחריד של האזור – טראק המאצ'ו פיצ'ו (Machu Picchu).
האזור, כמו שכתבתי, מוצף באתרים ארכיאולוגיים של האינקה. עיירות כאלה ואחרות, מבנים אופייניים להם כגון טרסות, מקדשים לאלים שלהם (שמש, ירח, אדמה, קונדור) ועוד מאפיינים טיפוסיים.
גולת הכותרת של האתרים הארכיאולוגיים הינו המאצ'ו פיצ'ו, שהוא בערך הירושלים של האינקה.
האינקה הייתה קהילה שלא תיעדה את עצמה. הכל עבר בתורה שבעל פה. ועל כן, בעצם הידע הקיים כיום על התרבות הינו מינימלי ביותר, ונגזר מהמידע שהספרדים אספו עליהם לפני שהרגו את כולם, ככה שההיסטוריה מן הסתם די משוכתבת, כי המנצחים במלחמה תמיד כותבים גם את ההיסטוריה. על כן, שם המאצ'ו פיצ'ו הוא שם חדש. פירוש השם בקצו'אה הינו – העיר העתיקה. לאף אחד אין מושג למה היא נבנתה, למה היא שימשה, ומי היה צריך אותה בכלל על פסגת הר גבוה.
הסיבה העיקרית שהאתר מתוייר כל כך הינו שיווק מוצלח של הפרואנים. סיבה נוספת הינה, שהספרדים בעצם לא מצאו כלל את העיר, ולכן לא הושמדה, והמצב שלה בהחלט מרשים.
מה הפלא שהם לא מצאו אותה ? הם פשוט לא רצו להגיע אליה. אני אסביר בהמשך…
יש כמה אפשרויות לעלות לעיר. טראקים בקטנה של יום, יומיים והטראק המפורסם – האינקה טרייל שנמשך 4 ימים, שזה כמובן, מה שאנחנו עשינו. מתחילים בנסיעה מקוסקו, ומגיעים לתחנת רכבת ומתחילים בתנועה.
למרות שהטראק עולה גם ככה הון תועפות (ולישראלים כמובן חצי מחיר מלאירופאים) את הציוד האישי אנחנו סוחבים. אין חמורים בטראק, היות ואסור להכניס לשבילי האינקה. שביזות.
את הציוד המשותף, כגון אוהלים, אוכל, מטבח וכו' סוחבים פורטרים, שזו מילה נרדפת לסבלים גרוזינים באינקאית.
האינקה טרייל עובר בעצם בכמה אתרי אינקה לאורך מסלול של כ – 50 קילומטר ברחבי האנדים, כאשר ביום הרביעי מגיעים למאצו' פיצ'ו עצמו.
בטראק, בגדול עושים שני דברים מרכזיים – אוכלים הרבה וטוב, וכמובן מטפסים ויורדים בלי סוף. אבל ממש בלי סוף.
קצת הסבר על האינקה.
האינקים היו עם כובש. בגדול, כאימפריה הם שרדו מעט מאוד זמן. הספרדים, ובאופן מפתיע – הרבה מאוד סכסוכים פנימיים גמרו להם את כל האמפריה המדוברת.
הייחוד של המאצ'ו פיצ'ו הינו עקב העובדה שהעיר נחשפה רק בשנת 1911. עד אז מעולם לא שמעו עליה בציליוויזציה (פרט לאיזה כמה כפריים באזור).
הספרדים, בכיבושם, פיספסו את העיר. על כן העיר במצב יחסית מאוד מרשים.
אחת הסיבות ש"העולם החדש" לא גילה את העיר הינו הייעור. המאצ'ו פיצ'ו נמצאת באמצע ג'ונגל קטן עם עצים רבים, אשר עם השנים, 30 שנים ליתר דיוק, הספיקו לכסות את כל העיר בצמחייה עבותה, שרק בתחילת המאה הקודמת נחשפה.
לאן האינקה נעלמו מהמאצ'ו פיצ'ו ?
הסברות טוענות שהמלריה הרגה אותם, שהם גורשו ע"י שבטים מקומיים, אבל אלו רק סברות.
גם לאף אחד אין מושג למה העיר באמת שימשה. הכל עוסקים בניחושים ניחושים.
עוד כמה פרטים לגבי האינקה.
האינקה היו עם מלא אלים. שמש, ירח, אדמה, קשת ועוד כמה. ממש קפטן פלאנט. בתור שכאלה, היו להם בלי סוף מקדשים.
בנוסף, היתה להם אמונה בקיומן של 3 רמות חיים.
הרמה התחתונה של לפני החיים האמיתיים, החיים בהווה, והחיים שלאחר המוות – בשמיים.
על כן, המספר 3 היה טופולוגי עבורם, וניתן לראות זאת הרבה במקדשים השונים שלהם (וגם בחלק מהתמונות שבאתר).
עבור כל שלב הייתה חיה שייצגה אותו.
הרמה התחתונה – נחש. רמת הקרקע, הרמה של לפני החיים ממש.
החיים בהווה – פומה, החיה המהירה והחזקה בטבע.
החיים בעולם הבא – קונדור. החיה שטסה הכי גבוה בשמיים, עד לעולם הבא בעצם.
אפשר לראות את הסממנים של החוית הללו גם במקדשים שלהם.
ולגבי הטראק.
במשך היומיים הראשונים, השביל שעליו הולכים הוא אינו שביל האינקה המקורי שהיה שביל הגיוני בזיג זג במעלה ההרים, אלא פשוט שביל ישר לשמיים.
ביום אחד טיפסנו למעלה מ – 1,000 מטר במדרגות, ירדנו 600, והמדריך שלנו, שהחליט לאתגר לי את הברכיים ולאחד חלק מהיום השלישי עם השני יחד עם גיבושון לקורס טיס, החליט שנעלה עוד 400 מטר במדרגות ונרד עוד כמה מאות מטרים במדרגות והכל ביום אחד. הפיקות בברכיים שלי זעקו הצילו ביום הזה.
בדרך עוברים בכמה עמדות שמירה, ערים אינקאיות קטנות, מתרשמים מהארכיטקטורה, מקדשים, טרסות, מבנים עגולים, בצורת לב וכדומה. מזג האוור היה די מעפן. תמיד יורד גשם בתקופה הזאת, עננים בלי סוף שמכסים כל הר רענן. העננים יורדים נמוך נמוך ומסתירים את כל הנוף שזה מצער מאוד. מצד שני, העננים נעים כל כך מהר, שזה פשוט מדהים לראות איך בשנייה אחת עמק מתמלא ענן, ותוך כמה שניות העמק מתנקה כאילו מדובר אמצע אוגוסט.
היומיים האחרונים היו דווקא מוצלחים הרבה יותר. מזג האוויר היה סביר יותר והאתרים הארכאולוגיים, והנוף השתפרו מאוד.
מתחילים ללכת בשביל האינקה המקורי שבנוי הרבה יותר טוב (אין מה לעשות…פעם ידעו לעשות עבודה טובה יותר), והערים שפגשנו מרשימות הרבה יותר. מבחינת איכות השימור, שחזור, גודל, סיתות אבנים, וכדומה.
בגדול, מה שאפיין את האינקה זה לא ערי הזהב הנסתרות, לא סבסטיאן ולא נעליים. זה פשוט בנייה אינסופית של מדרגות ומדרגות. במהלך הטראק עלינו וירדנו פשוט אלפי מדרגות. רק ביום הרביעי ירדנו למעלה מ – 2000 מדרגות. אם למישהו, בטעות לא היו בעיות בברכיים, אז מזל טוב. עכשיו יש.
ואז הגיע היום הרביעי.
השכמנו קום מאוד על מנת להתחיל במרוץ למאצ'ו פיצ'ו על מנת להיות ראשונים.
למרות תפילותנו שלא יירד גשם, פתחנו את היום בגשם שוטף. התחלנו במרוץ לעבר שער השמש. שער זה, הינו בעצם אתר קטן של שומרים אינקיים, אשר משקיף על כל האזור של המאצ'ו פיצ'ו. בעונה היבשה, ניתן לראות את הזריחה דרך השער, שאמור להיות מחזה מרהיב. אנחנו כמובן, ראינו רק גוש עצום לבן של ענן דרך השער. המשכנו בדרכנו לעיר אשר לאט לאט נגלתה לנגד עיננו. תאמת – מרשים מאוד. על הר, חצובה לה העיר. במספר סגנונות בניה, בהדר, עם טרסות חקלאיות, מקדשים, נגרייה, בתי מגורים ועוד ועוד. סיירנו, קיבלנו הסבר ואיתי ואני המשכנו הלאה. מה הכוונה הלאה ? מעל המאצ'ו פיצ'ו קיים הר נוסף בשם המאיו פיצ'ו. עוד 800 מדרגות מעל המאצ'ו פיצ'ו. אמור להיות משם נוף מטורף לעיר העתיקה. אז טיפסנו. עוד קצת. ועוד קצת. ועוד קצת.
לצערי, כמובן שלא ראינו כלום. אמנם טיפסנו למעלה, אבל המקום היחיד שהגענו אליו היה עוד ענן עצום עם נוף לבן לכל עבר. לא מאצ'ו פיצ'ו ולא נעליים. חבל. בתמונות שראינו זה נראה מדהים.
בתכלס, היומיים האחרונים מהנים ביותר. אותם ממש אהבתי. הראשונים, קצת מיותרים. אבל סה"כ מוצלח מאוד.
כאן כאן, המאצ'ו פיצ'ו מעבר לענן
המאצ'ו פיצ'ו במלוא הדרו
המאצ'ו פיצ'ו במלוא הדרו ואני