אז בצער רב החלטנו לעזוב את קוסקו. תוגה קלה עטפה את ליבי.
לקחנו אוטובוס לילה והתחלנו במסע לקראת המעבר הזריז לבוליביה. הגענו לפונו שעל אגם טיטיקקה, על מת לחוות את האטרקציה המרכזית (ודי היחידה) שהיא האיים הצפים שבאגם.
קודם כל הנסיעה. גם כאן, כרגיל אצלנו, סיפור נסיעה קטן.
הנסיעה לפונו אמורה לארוך 6 שעות. כרגיל, כולם נרדמו, ואני לעומת זאת – לא משהו, נמנום פה ושם.
בשעה 4 וחצי בבוקר אני מתעורר כאשר האוטובוס לא נוסע, ויש המון רעש ואנשים באוטובוס. "נו", אני חושב לעצמי, "בטח נתקענו. כרגיל אצלנו. מה חדש". וממשיך לנמנם לי.
לאחר עוד 40 דקות אני אומר לעצמי "לא יכול להיות. משהו מוזר קורה כאן". שאלתי את המקומיות באוטובוס איפה אנחנו לעזאזל ???. השאלה הכי שוקיסטית בעולם. טוב שלא שאלתי "סליחה. איזו שנה זאת ?". מסתבר שהיינו כבר שעה באוטובוס, פשוט המקומיות חיכו לחזור איתו לקוסקו, ואנחנו כמו טמבלים, ובמיוחד איתי שהיה ער והניח שאנחנו צריכים לחכות באוטובוס מאיזושהיא סיבה וחסרת כל הגיון בסיסי, בילינו שעה מיותרת באוטובוס.
אז מה יש לעשות בפונו ?
בתכלס – באמת שלא הרבה.
יום אחד סתם בילינו בשיטוט סתמי ברחובות. שווקים כרגיל, חנויות כרגיל, מסעדות כרגיל, ואחרי שעלינו וירדנו אלפי מדרגות במאצ'ו פיצ'ו, אז פינקנו את עצמנו בעוד עלייה של 618 מדרגות לנקודת תצפית גבוהה מעל העיר, שבה יש קונדור (שכידוע – האינקה מאוד אהבו אותו…)
וכמובן, בנוהל – כמו בכל עיר בפרו, קריאת ספר ב – PLAZA DE ARMAS.
את היומיים הבאים בילינו באטרקציה המרכזית שזה האיים של אגם טיטיקקה.
האגם, הינו האגם הגבוה בעולם (3,800 מטר מעל פני הים) שאפשר לשוט בו. האגם עצום בגודלו ובעומקו.
האגם, כמו ים המלח שלנו, מתחלק בין בוליביה ובין פרו, וביום טוב אפשר לראות את בוליביה מרחוק. וראינו. כמו משה בהר סיני…
מה מיוחד באגם ?
בצד הבוליביאני ישנם ממוקמים שני האיים החשובים ביותר לאינקה – אי השמש ואי הירח. הם גם שני האיים הגדולים ביותר. האינקה מאמינים ששם נולד בן האינקה הראשון, מהשמש.
באיים האלה לא ביקרנו וגם לא נבקר.
בצד הפרואני ישנם כמה אייים רגילים ובו כמה שבטים מסוגים שונים, שנשארו בצד בציליוויזציה בגלל הפירוד הפיזי. בנוסף, קיימת אטרקציה נוספת שהיא האיים הצפים.
מה הכוונה ?
אלו איים שצפים על המים באגם מעשה ידי אדם, תושבי המקום בני האורו, אשר גורשו מאדמותיהם על האיים הרגילים (העשויים אדמה מוצקה) באגם הטיטיקאקה לפני מעל ל-500 שנה החליטו ליצור איים מלאכותיים שבנויים מצמח הטוטורה totora שגדל באגם עצמו בכמויות מטורפות.
כך, השבטים בעצם אוספים את הצמחים, קושרים אותם אחד לשני ויוצרים אדמה וירטואלית.
האיים נרקבים להם אט אט, ועל כן יש לבחורים שם עבודה תמידית – ל"גדל" עוד אדמה.
אם מתחשק להם לעבוד דירה, הם פשוט מזיזים את האי לאן שבא להם. מאוד נוח להתנתקות. גם זול מאוד.
הביטוי "קרקע מוצקה" מקבל משמעות חדשה באיים הללו.
בגדול, גם השבטים הללו נשארו בצד הציליוויזציה, אבל את מושג התיירות הם כבר למדו, ובגדול.
כל האיים האלה מתויירים עד רמת המחליא.
יש אי אחד שמבקרים בו, שיום אחד התושבים שבו החליטו שכנראה זה יעשה להם רק טוב, אז הם פשוט החליטו ל"קרב" את האי ליבשה ולזכות בתיירים לרוב. איזו מורשת, איזו מסורת ואיזה נעליים.
אז מה עשינו ?
לקחנו תור של יומיים לאיים. שטים בסירה שכרגיל לבטן שלי לא הועילה לי במיוחד, מבקרים בשני איים צפים, מרגישים את ה"אדמה" הרכה (ממש כיף), קונים הרבה סובינירים (מתוייר להחריד כבר אמרתי…), וממשיכים לאיים הבאים.
הגענו לאי שנקרא מונטניה, שעשוי דווקא מקרקע רגילה. שם לומדים טיפה על השבט המקומי, שלי אישית הזכיר לחלוטין בדואים. נראים כמוהם, הבחורות לובשות רעלות מפאת הבושה, כהים מאוד. דומים מאוד.
לנו בבית של משפחה אחת, ובערב מארגנים מסיבת ריקודים לכל התיירים, אשר מולבשים בבגדים המסורתיים. שמלות, כובעים, פונצ'ואים וכו'. כן כן. מתוייר להחליא.
משעשע, אבל גם די מטופש. פיאסטה בתחת שלי. קצת ריקודים מגוחכים הבנויים מתנועה אחת מונוטונית ללא סוף, שאפילו אני, בהיותי מאותגר תנועתית ברגליים הצלחתי להצטיין בנושא, וכאשר פונצ'ו חם וכבד עד כדי שקיעת הכתפיים שלי מונח על גבי.
יום למחרת המשכנו בשיט לאי נוסף בשם טקילה, ראינו כמה בתים, וכמעט והוכרחנו לאכול במסעדה של בן הדוד מדרגה שלישית של המדריך שלנו. שונא סיורים מאורגנים כאלה. שונא. אבל אני ישראלי, "אותי לא ידפקו !". סתם. אז לא אכלנו שם.
היום הראשון היה מצויין, אם כי היום השני היה בהחלט ותיר עד כדי מיותר בעליל. שטויות.
זהו. סיימנו את פרו, בפרק זה של חיי….
תצפית הקונדור מעל פונו
מאוד נעים על אדמת הקש …
חברתי בריקוד הטיפוסי של השבט באי מנתניה. תנועה קדימה. תנועה אחורה. תנועה קדימה…