דצמ 25

לה פז 23.12-25.12 (La Paz)

נכתב על ידי בקטגוריה בוליביה


פוסט קודם – פתיחה


טוב. אז לאחר חודשיים של טיול, התחלנו במסענו המהיר לעבר דרום דרום דרום אמריקה. הכי דרום אמריקה שאפשר.
למרות שחשבנו לוותר על כלל בוליביה, סוג של בוליבופוביה, החלטנו לעבור דרך הסלאר.
חשבנו לדלג על לה פז, אבל גילינו שאין זה אפשרי מבחינה תנועתית. אז נו. אנחנו זורמים. החלטנו לעבור גם בלה פז.
לקחנו אוטובוס ישיר מפונו בפרו ללה פז והתחלנו במסע לארץ הסמים הענייה ביותר בדרום אמריקה, עם הנשיא מגדל הקוקה החדש והמחודש שלהם.
עברנו את הגבול בצורה חלקה להדהים, במיוחד לאור דרך החתחתים מלאת המועקות שעברה עלינו במעבר מאקוודור לפרו, ושהשאירה חותם סיוטי תמידי בנפשי השברירית, עד לעיר הראשונה בבוליביה בשם קופקובנה (COPACOBANA), ואין קשר לחוף בעל השם הזה בברזיל, ושעליו אספר בטח בעוד 3 חודשים.
בעיר התיירים קיבלנו שוק ראשוני לגבי יוקר המחיה הנמוך להחריד בבוליביה, אשר מילא אותנו שימחה ראשונית אשר לבאות (בנושא קניות כמובן), ושעליה יסופר בפרוטרוט כמובן, החלפנו אוטובוס והמשכנו בדרכנו ללה פז.
בדרך, נאלצנו לרדת, על מנת להעביר את האוטובוס שלנו על גבי רפסודה רעועה במיצר באגם טיטיקקה, כאשר אנחנו עברנו בסירה רעועה לא פחות, ולאחר נסיעה שהייתה אמורה לקחת 6 וחצי שעות (זמן ישראל) ובדיעבד לקחה 10 שעות (לפי זמן בוליביה שכידוע עובד לאט הרבה יותר) הגענו ללה פז, הבירה בפועל של בוליביה (סוקרה זו הבירה האמיתית).

הגענו ללה פז.
OK. אין דרך אחרת לתאר את זה מאשר הלם תרבות. לא מדובר בעיר. מדובר בפסוק טיפוסי של התנ"ך – תוהו ובוהו על פני האנדים. כשאלוהים ברא את החושך, הוא ברא גם את לה פז.
לה פז זה פשוט שוק גדול מאוד, עצום בגודלו שנתנו לו שם ומעמד של עיר. אוסף עצום של רוכלים ודוכנים שנוצרו להם פה, ושכנראה יום אחד, עוד נשיא מגדל סמים החליט לאחד את כל הדוכנים ולתת להם שם ומעמד של עיר.
לקח לנו יותר משעה להיכנס למרכז העיר למלון שלנו, ואני רק חושש מכמות הזמן שייקח לנו לצאת מכאן.
איפה שלא הולכים דוכן. רוכל. מישהו מוכר משהו. מישהו מכייס מישהו. שולחן עם מרכולת כלשהי. מזנון קטן. בכל חור. קילומטרים על גבי קילומטרים של שוק.
בלאגן טוטאלי. כאוס לא נורמלי. רעש. המולה. התחנה המרכזית הישנה בתל אביב בצהרי יום שישי של לפני ערב פסח, זה מוזאון הלובר יחסית למה שקורה כאן.
הכל עומד. הכל תקוע פה. למה ? כי עוד מישהו פתח פה שולחן קטן. פקק אין סופי של רכבים. אנשים. שוטרים. חיילים עם גז מדמיע ואזיקים.
צריך מאגרי סבלנות בלי נדלים ואמפטיה בלי סוף, על מנת לגרום לרגש חביבות כלשהוא לנבוע ביחס לעיר הזאת. זו באמת עיר של שוק ללא הפסקה. בלאגן ללא הפסקה.
אבל משהו חשוב אחד, בעצם – הכי חשוב – ז-ו-ל פה. זול כל כך שזה פשוט לא להאמין. מחר, על הבוקר, דבר ראשון – קניות. קניות קניות וקניות.

בכלל, בוליביה זאת מדינת המיקוח. כל דבר פה – צריך להתמקח. זה פשע – לא לעשות ככה. למה ? כי אז אנחנו דופקים את המטיילים שיבואו אחרינו.
אנחנו מגגיעים פה למצב שאנחנו מתמחקים על 20 אגורות. 20 אגורות ! מבזבזים 4 דקות מחיינו על 20 אגורות !
שיא ההתמקחות היה במעבר הגבול.
שוטר ההגירה רצה לתת לי ויזת שהייה ל – 30 ימים. בתכלס, אני לא צריך יותר. תוך שבוע, התכנון שלנו הוא לא להיות כאן יותר.
אבל. בכל זאת. אני בבוליביה. צריך להתמקח. אז התמקחתי איתו על מספר ימי השהייה האפשריים. דרשתי 90 (שזה המקסימום). הוא לא הסכים. דרשתי שוב. עדיין לא הסכים.
בסוף הצעתי לו שנתפשר. שנסיים את המשא ומתן המתיש והארוך. נחתוך באמצע. התפשרנו. קיבלתי חותמת ל – 60 יום.
החיים בשוק, כשוק, וכבזיון אחד גדול.

כמה דברים על העיר עצמה.
העיר הגדולה ביותר בבוליביה, מדינה שסה"כ תושביה זה 8 מליון. עיר הבירה הגבוהה ביותר בעולם – 3,870 מטר מעל פני הים.
מלאת עוני. ריכוז הגנבים הגדול בעולם. כל משהו שנגנב פה, תוך דקות ניתן לקנותו בחזרה בשוק הגנבים.
עוני ללא סוף. פעם ראשונה בדר"א, שבאמת אנחנו רואים עוני בכל הסובב אותנו. בכל מקום. בכל רגע. לא רק כדרך חיים, אלא משום שאין ברירה. בתכלס, גועל נפש פה. ממש. טינופת מכל הרוכלים. זוהמה. שתן. בלי סוף מסכנים. והמון שטיפות מוח שליליות שעברנו לפני שהגענו לכאן, שבטח לא תורמים לחיוביות של המקום. הכל עומד פה. לא זז. גם תמונות כמעט ואין, כי מי בדיוק יסתובב עם שלט פה – "בואו תגנבו לי. אני כאן !"

הגענו ביום שישי, באיחור אוטובוסי קט וסטנדרטי של 4 שעות, ומלאי מרץ והחלטה החלטנו לשים פעמנו לכיוון הקידוש של יום שישי בבית חב"ד. חוצמזה, שיש גם ארוחה חינם, אז בכלל – מה רע.
מבעוד מועד הכנו את כתובת המקום, ובזמן שניר ואיתי החליטו לטחון ברגר קינג, אביגיל ואנוכי החלנו במסענו לכיוון האתר הקדוש.
לקחנו מונית, מסתבר לקצה השני של העיר ממש, לרחוב המדובר. ושם התחלנו לחפש את הבית. ואני מדבר על – לחפש. לכתת רגלנו ברחובות . לא מצאנו. אין מספרי בתים. אף אחד לא יודע איפה הוא גר. איפה החנות שלו. מה קורה איתו. שוק טוטאלי. טיפשים ללא הפסקה. נאדה. אחרי חצי שעה של חיפושים, הסתבר לנו שבית חבד עבר דירה לפני חצי שנה. כוסאמק !!
חזרנו את כל הדרך חזרה (שעה של נסיעה בקומבי עם עוד 15 בוליביאנים גנבים…סתם…), בהימורים האם ניר ואיתי הגיעו כפי שהבטיחו לבית חב"ד או לא. בדיעבד, כן. מסכנים.
ההשקעה בקידוש יום השישי המבוזבז הזה, שווה לפחות 3 צומות בימי כיפור. אני מקווה שזה נספר איפשהוא בעולם של מעלה.
בשורה התחתונה, חגגנו את יום שישי בארוחה דשנה ומסורתית ברוח השבת בברגר קינג כפול מוגדל וגלידה.

ביום הראשון – קדחת קניות.
ראשית – ארוחה אצל יוסף הלבנוני מלא ההמלצות. חומוס, פלאפל, קובה, מטוגנים. בתכלס – לא שווה את ההמלצות שלו. סתם יקר, ובכלל לא משהו. אבל לדבר העיקרי.
ישנו טוב בלילה, מתכוננים נפשית ליום שבא עלינו לטובה, והתחלנו במירוץ סביב הזנב של עצמנו, או יותר נכון – סביב הפליז של עצמנו. שגעון בקבוקי הקולה הממוחזרים.
קניות, מזכרות, וכמובן – פליזים. דווקא לא אצל ויקטור המפורסם, אלא אצל איציק. הרבה יותר יפה.
ביקור בכספומט. ועוד פעם ביקור בכספומט, היות ומי יסתובב כאן עם יותר מ – 300 בוליביאנים בבת אחת. ואחר כך עוד ביקור נימוסין, באותו כספומט.
בובות, תיקים, תיקים למצלמות, פאוצ'ים, תיק לדיסקמן, תמונות, בגדים, מזכרות, פליזים, ועוד פליזים, שמיכה, קליפיסים לשיער מבמבוק, צמידים, פסלי עץ. מה לא.
חדוות קניות. ממש הרגשתי כמו בחורה. עצוב, אבל נהניתי מזה. ממש סצינת הקניות של אישה יפה. רק ריצ'רד גיר היה חסר לי פה, עם כרטיס האשראי שלו.
אגרנו (ארבעתו) קילוגרמים שלמים של קניות. אין לנו מקום במיטות במלון הלובו. הכל – שקיות.
העניין הוא, שכריסמס פה. הכל סגור מחר. מחרתיים. אי אפשר לשלוח דואר. ולאסוננו, עלינו לנסוע עם כל הקניות לאיוני. אז כמו תיירים, קנינו שקים לסחוב את כל הקניות.
היה צריך לראות אותנו.
בין כל השקים הענקיים, מסתובבים אנשים קטנים, שמרגע לרגע נהיים יותר ויותר נמוכים. משיגנע.

ביום השני שלנו בלה פז, החלטנו לעזוב ולנסוע לאיוני.
אבל לפני הנסיעה משהו אחד דווקא כן עשינו בלה פז. מעניין מה…. בוליביה הינה יצרנית הקוקאין בין הגדולות בדרום אמריקה. נגיד, קולומביה הינה מתחרה הגונה.
ואני אוהב מוזאונים. נו…אז זה נשמע שילוב מצויין.
באמסטרדם הלכתי למוזיאון המריחואנה, אז פה הלכנו למוזיאון הקוקה. זה אפילו קרוב למלון, אז בכלל מצויין.
נכנסנו. מוזיאון, שהוא ברובו הלצה אחת גדולה. אמנם, ציפיתי למעין חדר המכיל בעיקר תמונות וכמויות של עלי קוקה מפוזרים, אבל לא ציפיתי לקיתון עם תמונות, ושיתנו לי קלסר מודפס באנגלית עם שגיאות כתיב לרוב, עמוס בדפים, ושאתחיל לקרוא את הרומן על הקוקה. קצת מפספס את מושג המוזיאון הסטנדרטי, המוכר והכי חשוב – שעובד.
לא נורא. למדנו קצת על תולדות הקוקה, שהמציאו את הקוקה קולה בשנת 1884 כתרופה של רוקח, שעד שנת 1896 (נראה לי) עדיין היה קוקאין בקולה (יענו ב"מקרה"), מהשנה הראשונה ועד היום הלוגו של קוקה קולה לא השתנה, ועוד אין ספור עובדות שכבר הספקתי לשכוח.

משהו נוסף שהיה.
היום השני שלנו היה כריסמס. ה – 25 בדצמבר. כל הרחובות והכנסיות היו עמוסים במבקרים של המיסה של חג המולד. כולם בלבוש חגיגי (אל תשכחו…בוליביה ! חגיגי…צ'ולות חגיגיות. פקדוקסלי משהו). כמרים. כנסיות. תפילות. מגניב ביותר.
מה שכן, פעם ראשונה שראיתי כל כך הרבה ברבריות, יענו – בובות ברבי.
אמה מה, בובות ברבי של ישו. כל מבקר שהלך או יצא מהמיסה של חג המולד, הסתובב לו ברחובות, אוחז בידיו בשכיבה, ברבי בצורה של ישו, כאילו היה משה רבנו בתיבה. כולו זהירות אחת גדולה פן יאונה רע לישו הקטן מפלסטיק. ממש בובה מקודשת מקודשת מקודשת. תשמיש קדושה מיצירת פלסטיק. משעשע מאוד.

אגב, גם בכל כנסיה שביקרנו, נבנו דגמים לרוב של הולדת ישו. מושקעים פחות (סתם ישו ומריה מפלסטיק) ומושקעים הרבה הרבה יותר (דגמים מגולפים יפה יפה בעץ).

לאחר מכן, אז בהחלטה עצבנית ורוגזת משהו, עלינו, על המלון המחורבן ועל בכלל, החלטנו לעזוב את לה פז לאיוני.
סה"כ עיר חביבה, אבל צריך הרבה מאוד עצבים בשבילה. לא עיר טובה להתחיל בה.

כפרות בכריסמס

כפרות בכריסמס

 

קונים פליזים אצל איציק

קונים פליזים אצל איציק

 


פוסט הבא – איוני


 

השאר תגובה


© 2024 שמעון שובל (בניסטי). כל הזכויות שמורות.