טוב, אז מה לגבי איקה.
איקה מסתבר היא פשוט עיר די מכוערת, כמו רוב הערים פה, שתקועה לה בלב ליבו של המדבר הפרואני, שזה אגב עוד דבר מדהים שקורה פה.
פרו היא מדינה עם כל כך הרבה אזורים גיאוגרפיים שונים באקלים, בטמפרטורות, בנופים, בצמחייה, באנשים – בהכל.
אז בכל אופן, איקה נמצאת בלב לבו של המדבר הפרואני, שבו פשוט אין כלום. שום עץ. שום שיח רענן. נאדה. אבל המדבר הוא לא רגיל. לא סתם אדמות לס מגעילות. זה מדבר של דיונות חול ענקיות.
בלי סוף דיונות על גבי דיונות, מסביב עוד קצת דיונות, ומסביבן עוד קצת חול וחולרע. דיונות בהירות בהירות, חלקות חלקות, יפיפיות. באמת. נוף פשוט מדהים.
ואני לא מדבר על איזו דיונה מסכנה כמו בניצנים, שנחשבת ה-דיונה. אני מדבר פה על אלפי דיונות בגבהים של פי עשרות מונים מהדיונה ה"גדולה" שלנו.
ליד איקה, מסתבר, ישנה עיירת תיירים קטנה בשם אק'וצינה
(HUACACHINA). למה מסתבר ? כי זה לא כתוב בשום מקום ובשום מדריך טיולים ! אוף.
העיירה, אלק עיירה, היא פשוט אוסף של כמה בתי מלון עם אגם באמצע. כמה בתי מלון כאלה בסגנון של חול, חוף וים, אבל בהבדל דק אך עם זאת משמעותי – בלי הים.
ויש פאב, עם שף מסומם, חומד של בנאדם, שמתחיל להכין אמפנדות ב – 22:00 ומסיים ב – 02:00, ואנחנו מחכים, מלאי רוק עד שהוא יסיים סוף סוף !
מה עושים פה ?
סקי ! אבל בלי השלג….אז מה כן ? על החול, וזה מגניב שחבל על הזמן. נוסעים עם באגי, שזה רכב חולות מטורף למעמקי המדבר, ומגיעים לדיונה בקטנה ככה.
מהדקים קרש גלישה לרגליים, לפני כן משמנים אותו קצת במן שמן דוחה (שאחר כך חשבנו לעצמנו בצער גדול – למה לעזאזל שימנו את זה !!!!), ויאללה. משלחים אותנו לדרכנו. לדרכנו ? הכוונה היא בעיקר להתגלגלות למטה, אבל לא על הקרש…
סתם. לאחר כמה נסיונות דווקא מצליחים לעמוד קצת יותר, ולאכול חול קצת פחות.
מסיימים עם דיונת המתחילים, וממשיכים לדיונה למתקדמים. קצת יותר גבוהה. קצת יותר משופעת.
ו – שוב. מתגלגלים למטה.
כמובן שיש את הארופאיים המגניבים הללו, שנולדו בשלג, ומרפסת הבית שלהם בנוייה על האלפים הצרפתיים או השוייצרים, ככה שהחול בשבילם היה משחק ילדים.
אבל לכו תסבירו להם, שלנו, בארץ, יש, בחורף טוב, אולי 3 שבועות שלג בשנה על הר אחד ויחיד.
ככה ממשיכים לעוד דיונה, ועוד דיונה עד שמגיעים למבחן הגמר. גמר ? אז זהו שכן.
דיונה בגובה כזה עצום, שנותנים לשוייצרי המקצועי לרדת קודם, וכשרואים אותו לאחר דקות שנראות כארוכות מדי, רק כנקודה קטנה וזעירה על גבי החול הזהוב בסוף, מבינים כמה הדיונה הזאת גבוהה, גודאמט. לעשות או לא לעשות ? פחד אלוהים.
עשינו, נו מה..בשביל מה באנו…אפילו די בהצלחה. אדרנלין מטורף.
חלק לא פחות טוב, ואולי אפילו יותר זה הבאגי עצמו.
רכב עם אחיזת כביש, אה, בעצם – חול, פשוט מטורפת. נוסעים במהירות עצומה (אין מד מהירות אז אי אפשר לדעת כמה…), קופצים על הדיונות, סיבובים מטורפים, זויות במסרים כל כך נמוכים שקשה לי לספור, מדרדרים, שוקעים בחול. כיף לא נורמלי.
בתכלס, הדבר הכי מסוכן שעשינו עד היום. חבל על הזמן.
אבל החיוך שמציף את הלחיים, אינו יכול לרדת שעה אחר כך מהפנים. חוצמזה, פוגשים את הישראלים המוכרים בגל היורד, המון אוכל, תריים חדשים, מסיבות חוף (שוב, רק בלי הים), וכיף גדול.
יום אחד גם קפצנו לאיקה – לעיר האמיתית.
די מכוערת, אבל יש בנקים, כמובן – PLAZA DE ARMAS, וסתם עוד מקום לראות בדרום אמריקה.
אה ועוד משהו. אחרי 5 שבועות בדר"א אנחנו כבר לא צ'ונגים. ואתמול ראינו את שיא הצ'ונג שבעולם. שני ישראלים שהגיעו מלימה, והגיעו מהארץ לפני 4 ימים, הגיעו למלון שלנו. שניהם מפוחדים מוות (כמו שמן הסתם אנחנו היינו….) , עם שתי מוצ'ילות ענקיות על הגב והגב שלהם בפני סכנת התמוטטות. לאחד מהם כרית ביד. לא קטנה ככה חמודה כזאת של מטוסים – כרית פוך ענקית. שאלתי אותו, מה העניינים איתך עם הכרית ? אז הבחור עונה, "אה. זאת הכרית שלי מגיל 6 ואני לא יכול להיפרד ממנה. לעולם…." מממממממהההה ?? אני רוצה לראות אותך מטראק איתה….דפוק !
בפוזת גלישה לא אופיינית מידי….
הבאגי במדבר