לקחנו את אוטובוס הלילה לאיוני. העיירה שממנה יוצאים לתורים במדבר המלח הגדול בעולם – SALAR DE UYUNI. איוני זה עיירה של כלום.
כמה רחובות סביב כלום אחד גדול. לא. בעצם כלום אחד עצום בגודלו. באמת שיש להם מזל שיש להם את הסאלר, אחרת הם היו משעממים את עצמם למוות, ואין ספק שהיו עוברים את שוויץ בממוצע ההתאבדויות עקב שעמום נפשי כרוני.
לאחר השלמת כמה שעות שינה, עשינו סיור סוכניות טיולים, וסגרנו על דיל לתור לסלאר. 3 ימים טראק עם גי'פים, ובצהרי היום השלישי חיתוך לצי'לה. נשמע אחלה.
העניין הוא שלא סגרנו מועד מדוייק לסיור, היות והמתנו ל – 3 חברים של ניר (עמרי, ניר ודניאל). אני רק ידעתי, שממש, אבל ממש לא בא לי לבזבז עוד יום בעיירה שכוחת האל איוני.
מה שכן, אפילו בחור הזה נוכחותנו הישראלית הכובשת נראית לעין. המון שלטים בעברית, המלצות של ישראלים על סוכנויות, מסעדות ושאר מרעין בישין. אפילו מסעדה עם מוזיקה בגוון יווני איכותי מההופעה של יהודה פוליקר בקיסריה ושל שלמה ארצי הכמעט הכי ישראלי שיש.
גם אנחנו תרמנו את חלקנו, בכך שהראינו לגויים ולגרים את אופיו של חג החנוכה. אביגיל ואנוכי בנינו חנוכיה וחגגנו את נר שני של חנוכה במסעדה. ברכות, מעוז צור ושאר סביבונים. המון תשומת לב משכנו. אנחנו והמנהגים הפגאנים שלנו. טוב שלא גרמנו למהומות על רקע דתי בעיירה המנומנמת.
בכלל, מאוד משעשע איך כולם מתייהדים כאשר נמצאים בחו"ל. כל הכופרים, האפיקורסים וחבריהם מפגינים פתאום שליטה מרשימה ברזי החגים. בברכות. בשירים. פתאום בכל מוצ'ילר טיפוסי מסתתר לו חזן פנימי שרק משתוקק לפרוץ לו החוצה.
בבוקרו של יום שלישי דפיקות חזקות וצעקות על הדלת. נו, אופייני לישראלים. רעש וצלצולים. החברים באו.
מהר מהר, בחטף, התעוררנו בהתחלנו בבלאגן של הבוקר.
אריזה, מקלחת, שירותים, כביסה, חתימות במשרד ההגירה הבוליביאני וכמובן – משלוח השטויות שקנינו בלה פז, לאו דווקא בסדר חשיבות הזה.
אז לאחר 3 שעות מטורפות של ריצות, בעיות ובלאגן סיימנו והיינו מוכנים להתחיל את הטראק לסלאר. ג'יפ של 7 ישראלים ועוד ג'יפ של תיירים.
אבל כמובן, שגם החלק הזה בטיול הדרום אמריקאי מתחלק לשני חלקים. טוב ורע.
נתחיל מהטוב.
הסלאר (SAL בספרדית זה מלח) הינו מדבר המלח הגדול בעולם, 12 אלף קמ"ר, 120 מטרים עומקו, גובהו כ- 3650 מטר מעל פני הים וכולו מלח בישול. שטחים עצומים עצומים, מאופק אחד עד לאופק השני והכל – מישור מלח אחד ענקי.
מדובר בסיפור הרגיל והידוע. הסלאר היה פעם ימה רדודה של מים, אשר התאדה ונותרו משקעי מלח.
העניין הוא שמדבר המלח שלהם שמור די יופי. להם אין את מפעלי ים הסלאר אשר כורים את המלח אט אט והורסים אותו מהר מהר. מקסימום יש כמה חאפרים בוליביאנים אשר חופרים עם מעדר את המלח וגונבים קצת על מנת לעשות לביתם. שיהיה.
הסלאר – מדהים. חבל על הזמן. קחו את התמונות המצועצעות, הרגילות שכולם תמיד עושים ("וואי…איזה קטע…אני מחזיק את חבר שלי בידיים….איזה מגניב…") ותשלשו את זה. המקום מדהים. מאינוספיות אחת של מלח עד לאינסופיות שנייה. לבד, אפשר לאבד שם בקלות את הדרך ואת הדעת. הנהג שלנו ניווט באמצעות הרים שבאופק ובאמצעות אלוהים שעזר לו כנראה, כי לי באמת אין מושג איך הוא מצא את דרכנו שם.
העניין הוא שאנחנו זכינו בייחוד כלשהו. מה הכוונה ?
נסענו בתקופה בעייתית. סוף סוף העונה. כבר אחרי סוף העונה. בכלל, בבוליביה כבר אין ישראלים. בקושי 20 ישראלים כולל אותנו. נראה כאילו שגרירות ישראל הבריחה את כולם מבוליביה לפני הבחירות.
העונה כעת היא תחילת העונה הגשומה. ומה קורה בעונה הזאת ? יורד גשם, והרבה. מצד שני, חם ונעים. בדרך כלל בסלאר קור אימים, אבל אנחנו זכינו לשמש נצחית בסלאר צלול.
אז החלו לרדת גשמים. גם ביום היחיד שהיינו באיוני ירד גשם. ומה שקורה בעקבותיו זה הצפת הסלאר. מישור המלח הגדול בעולם מתחיל להיות מוצף מים, והופך פניו לראי ענק ועצום. בימים הראשונים מדובר בסנטימטרים בודדים של מים. בהמשך העונה גובה פני המים יגיע עד כדי מטר.
מזל שהסלאר לא באמת מישורי, וככה אצלנו היו חלקים יבשים ללא מים וחלקים עם מים בגובה של 40 סינטימטר. ראי ענק, מאיים ומלא עוצמה.
בסוף היום יצאנו מהסלאר והגענו למלון שלנו. מלון, שעשוי כולו ממלח. כסאות, שולחנות, מאפרות, תחתיות המיטות, הריצפה. הקירות. הכל. תאמת – מגניב מאוד. העניין הוא שבגלל זה, למרות ניקוי מצעים מסיבי, המיטה מתמלאת מלח מהקירות המתפוררים ברמות שאפשר היה לעשות סלאר קטן מהכרית שלי.
את כל זה עשינו ביום הראשון.
בשאר הימים עברנו באיזור הררי מדברי ויבש יבש, דרך לגונות צבעוניות מקסימות laguna colorada ו laguna verde, לגונות פחות צבעוניות אבל יותר מגעילות ומסריחות, שדה גייזרים, מעיינות חמים וראינו המוני פלמינגו. חביב, אבל לחלוטין לא משתווה ליום הראשון.
החלק השני. המעצבן, אבל בדיעבד – משעשע מאוד. אבל שוב – רק בדיעבד.
שילמנו לא מעט כסף בכלל עבור הטראק הזה, טראק שבחלקו היה בהחלט דראק. הובטח לנו הרים וגבעות וקיבלנו מישור.
שום פנקייקים לארוחת בוקר, יציאה באיחור רב, פספוס של מוזיאון לרכבות, אוכל מספק בחלקו הקטן, ג'יפים בתחזוקה שמזכירה את תחזוקת טילי הקסאם של הרשות, והשיא היה מדריך "דובר אנגלית" חסר האופי הגדול ביותר שראיתי בחיי.
הג'יפ(ה) שלנו נתקע לו לא מעט פעמים בסלאר. פאנצ'רים היו עניין בשגרה. נו, כמו כל נסיעה כלשהיא שאנחנו עוברים….והשיא היה, שנשבר לו הציר של הגלגל האחורי. המזל שלנו היה שהנהג שלנו היה בן דודו מדרגה שנייה של מקגיוור. אחרי שעתיים של דפיקות, תנועות, שפצורים, תוך כדי דחיפת מכוש ומפתח שבדי בין בולמי הזעזועים של הגי'פ, וקשירתם באמצעות פנימית נושנה של צמיג גזורה, יכולנו להמשיך בנסיעה.
המדריך שלנו שמו הפרטי חואן. שם משפחה – הבכיין. טמבל חסר תקנה, כשהמושג "אופי" זר לו בערך כמו המושג "כריזמה ועמוד שדרה יציב".
כל תלונה שלנו, וברוך השם כאשר ישראלים נמצאים בקבוצה יש להם ומספיק כאלו, רק התבכיין לנו והאשים את הבחורה מהסוכנות. כל שאלה ששאלנו, טענה ומענה הלך לשאול את בן דודו של מקגיוור וחזר עם תשובה. טמבל חסר תקנה. יום התרמה של אקים בהחלט היה מועיל לו.
היו רגעים שחשבנו לבטל את כל הסיור ולחזור לסלאר לשרוף את הסוכנות, כשהבעלים נמצאים בתוכו. ראבק. ניפגש בהמלצות של "המטייל".
אבל חוצמזה, היה ממש מצויין. מצחיק ופשוט יפיפה.
נר שני של חנוכה
תמונת מתלהבים
תמונת מתלהבים מפרינגלס
נר חמישי של חנוכה. האמנם ?
ישו בג'יפ הולך על המים…
המכוש שהחזיק לנו את הג'יפ