אז בכל אופן. לאחר 4 ימים בבוניטו, במקום באמת מקסים קסום ויפה, ויקר ברמות לא פרופרציונליות להחריד, עזבתי השכם בבוקר במסע של 35 שעות לריו..
אוטובוס ראשון של 5 שעות בחזרה לקאמפו גרנדה. בתקווה לתפוס את האוטובוס לריו שעתיים אחרי ההגעה.
תפסתי, אבל היה מלא. מילא. 5 שעות שלמות לשרוף בעיר. אינטרנט. ספר. טיול קטן. בקטנה. בדרך פוגשים מכרים ותיקים. מה רע.
ואז המסע באמת התחיל.
אוטובוס של 24 שעות. שכבר היה 8 שעות לפני בדרך. מסריח טילים. חבל על הזמן. צחנת ברזיל.
מליון עצירות בדרך. תחנות. ניקוי שירותים פעמיים. שני חיפושי סמים (האוטובוס הגיע מהגבול מבוליביה…קשה לי להאשים אותם), עד כדי ריקון תיקים מלא. הפסקות יזומות. באמצע הדרך, התעוררתי. אוטובוס ריק. איפה כולם ? אין לי שמץ. נעלמו. ירדו. התקלחו. רק אני – בשרעפים לי אי שם בשמי ברזיל.
שטויות..
הגעתי, דוח מונית למלון שניר אמור להיות בו כבר, ואכן נפגשנו. עדכונים, בעיקר ריכולים ו – אפשר להמשיך לטייל.
אז בשעה טובה – ריו דה ז'נרו. העיר שנחשבת היפה ביותר בדרום אמריקה. תנו לי לבדוק את הטענה הזאת…
ריו זה ז'נרו. 7 מליון תושבים. בנוייה במבנה גאוגרפי מאוד ייחודי. המון הרים, שמזדקרים בזוויות חדות כלפי מעלה חותכים אותה. נמצאים בחלק אחד של העיר ולא מודעים בכלל לחלקים האחרים שקיימים בה. בין ההרים, המון חלקים מישוריים, ששם בעם ממוקמת העיר עצמה.
בגלל המבנה הזה, בלי סוף מנהרות חותכות את העיר. מנהרות אדירות בתוך הערים. המנהרה הכי ארוכה שנסעתי בה פה היא באורך של 1,800 מטר. ויש לא לא מעט שמתחרות בה. איפה כביש המנהרות ואיפה ריו….
אז דבר ראשון – קופצים לבית חב"ד. ליל הסדר מתקרב, וצריך לקנות כרטיס. לקנות כרטיס ??? מה ?
פאקינג שיט. ארגון עצום בגודלו, מתוקצב, חי על תרומות, צדקה, ואני, יהודי אדוק וחרד צריך לשלם בשביל לחגוג את ליל הסדר. חוצפה או לא ? פאקינג 50 שקל. וזה לא שאנחנו אמורים לאכול באיזה בית מלון יוקרתי או משהו בסגנון. כולה – ריו… ב – 25 ריאל, אפשר לאכול 3 ארוחות צהריים במסעת פועלים איכותית – ולשובע יופי.
בשביל 50 שקל, כדאי מאוד שהגפילטע פיש שלהם יהיה ברמת הטעים עד לרמת המשובח עד מאוד.
קניתי. יש ברירה ?
בריו ממוקם החוף הכי מפורסם בעולם, אפילו יותר מחוף מציצים, חוף קופאקובנה.
אז עשינו סיור קטן בעיר, החופים המפורסמים, כולל קופאקובנה, את לולה שהייתה נערת שעשועים לא ראינו שם, אבל המון זקנות ברזילאיות דווקא כן.
מייד לאחר מכן – עלייה להר הסוכר.
הר הסוכר ?
אז ככה. ריו, בתכלס, לא משהו. די סטנדרטית. בנויה לא מסודר, אין יותר רבעים יפה כמו בשאר דרום אמריקה. גבב של שכונות. חדשות וישנות. ישנות מאוד והסלאם של ריו (ויש הרבה מזה) שנקרא פבלות. אבל המון הרים מזדקרים מתוכה ומתוך האוקיינוס שלידה. וזה בהחלט משהו שמייחד אותה.
אז בכל אופן, הר הסוכר זה פשוט הר גבוה, 396 מטר, שמזדקר מתוך האוקיינוס, וממנו אמורה, דגש על אמורה, להיות תצפית מקסימה על העיר. אחת מתוך שתיים, שלעניות דעתי, אלו שתי התצפיות האורבניות בין המפורסמות ביותר בעולם. אולי האייפל והאמפיייר סטייט בילדינג עוברים אותן בהמוניות ובפופולריות.
הר הסוכר נקרא ככה, משום שבשפת הילידים המקומית שהייתה פה פעם, סוכר זה צוק גבוה. בתכלס, אין שום קשר לשום גביש מתוק ששמים בתה… שני רכבלים אמורים להוביל את התיירים לנקודת התצפית. עלינו. אבל. תמיד יש אבל. כבר התרגלתי. מזג האוויר כמובן. תמיד – הוא לא במקום. כמעט תמיד.
עלינו בשני הרכבלים. נכנסנו לתוך ענן. ראינו ענן מדהים. באמת ענן יפיפה. הבפנים של הבפנים. תצפית מדהימה לתוך קרביו של ענן. זה לא שלא ראיתי כבר מליון עננים בלפנים, אבל מה רע בעוד אחד. קיבינימט.
סתם. ראינו התחלה של תצפית יפה על ריו, ומיד כיסה אותנו ענן. היה ביאוס תהומי. אבל באמת שכבר התרגלנו.
חרוט הסוכר
התצפית מהחרוט – ענן
יום למחרת – סיור במרכז עיר.
ההוסטל שלנו, הוא די קקה של הוסטל. אבל בעל הבית מוציא טיולים מודרכים יומיים בעיר. בחינם. ולקבל משהו בחינם בריו זה בהחלט משהו נדיר. אז אם יש – לוקחים.
אז יצאנו לסיור במרכז של ריו. למדנו קצת היסטוריה.
אחר הצהריים טיפסנו לתצפית נוספת על העיר, שהיא באמת, אחת המפורסמות בעולם – הר הקרוקבדו (Crocavado).
מדובר בעוד הר שמדזקר לו מעל ריו, בגובה של 700 מטר. מעל פסל עצום של ישו. אגב, הראש של הפסל שוקל 30 טון, והפסל של הראש ושל הידיים הינו יהודי בכלל. סוג של הלקאה עצמית.
בכל אופן, עלינו. הפעם – שיחק לנו מזלנו. אין עננים. ראות יחסית טובה. וריו, מלמעלה, באמת נראית יפה. אבל רק מלמעלה.
מצד שני, מגובה של 700 מטר, גם תל אביב יכולה להראות לא רע. אבל גם היא, רק מלמעלה…
הקדוש
הקדוש וישו
ריו מלמעלה
המרקנה. האצטדיון הגדול בעולם
אנחנו וחרוט הסוכר שברקע
בערב, יצאתי לאזור בשם Lapa.
האזור, מגניב שחבל על הזמן. בתכלס, זה האלנבי של ריו. עשרות רבות של מתי קפה, בתי ספר לסמבה, מועדוני סמבה, בתי קפה עם הופעות של סמבה. סמבה מסוגים שונים. סובה נובה. והכל מעוצב. ויפה. ממש ממש יפה.
אבל ריו ריו. מסוכנת שחבל על הזמן.
יצאתי לאזור עם ברזילאית מקומית. מכירה את העניינים.
הגענו לאזור, שנחשב, גם הוא, בתכלס כמו כל אזור בריו מרדת החשכה – כמקום מסוכן.
החנתה את הרכב, כאשר כושי גדול וחייכני מאוד עוזר לה להחנות. "ממש נחמדים פה" חשבתי לעצמי.
ישבנו לנו וצפינו במופע סמבה. חזרנו לרכב. נכנסו והיא התחילה לצאת. אותו כושי. עדיין גדול. עדיין חייכני. עוזר לה לצאת.
שאלתי אותה לתומי "מה לעזאזל הוא עושה כאן". "אה…." היא ענתה. "הוא שומר על הרכב". שומר כל הרכב ??? ממש כמו ילד בדואי באתר בנייה בלהבים….שילמה לה על "השמירה". או שמה על העובדה שהרכב אכן היה שם בשובנו מבית הקפה….
חזרנו להוסטל. בדרך כבישים. אורות אדומים. אורות ירוקים. אורות צהובים. תמרורים. כלום. נאדה.
בריו, מ – 10 בלילה לא עוצרים באדום. נוסעים. אולי מאטים קצת לפני כניסה לצומת, אבל זה רק עניין של רצון טוב ומצב רוח. פשוט נוסעים. נוסעים כמה שיותר מהר. כמובן שהחלונות סגורים, והדלתות נעולות.
על הדגל של ברזיל כתוב "סדר וקידמה". לגבי הקידמה אני עוד לא כל כך בטוח, אבל סדר ? לא נראה לי בכלל
יום למחרת, עוד סיור בעיר. בשכונת סנטה טלזה. שכונה עתיקה של ריו. תצפיות יפות. לריו יש בהחלט הרבה תצפיות יפות להציע לעיני התייר המבקר.
בערב – סדר פסח כהלכתו.
נסעתי לבית חבד. הקטע הוא שבחו"ל חוגגים את החגים יום אחד לאחר החגים בארץ. אבל הסדר שבית חבד מקיימים למוצ'לרים הוא בהתאם לתאריכים הישראלים. רק מוצ'לרים והחרדי שמנהל את הסדר. האמת די שכונה. נו….אבל בדיוק לזה ציפיתי.
האוכל ? אוי ואבוי…בהקצבה הקצבה….חתיכת עוף מסכנה בצלחת. מפלסטיק כמובן. קצת מרק ירקות. קניידלך נשאר רק בזכרון המתעתע. וגפילטע פיש ? האמת – היה. כמה שרק רציתי, לא כי הרב פינק אותי בצלחת גדושה, אלא פשוט כי אף אחד לא היה מסוגל לאכול את זה. וכן אמא…. של סבא הרבה יותר טעים.
שתייה ? אז היה יין פטישים בקטנה. 4 כוסיות ו – זהו. קיבינימט. מים לא היה. חנוק.
50 שקל שילמתי ויצאתי רעב וצמא. ירדתי לאיזה מסעדה והשלמתי אוכל. אבל חוצמזה – חביב. המון אנשים מהעבר הקרוב. משלימים חוויות.
וכמובן, שיש את הערסים הרגילים. כאלה שרק גורמים לך לחשוב – אנחנו באמת מאותו העם ???
אקיצר, באמצע קריאת ההגדה, שהחבדניק המסכן מנסה להתגבר על צרחותיהם של 300 מוצ'ילרים, די בהצלחה, הגענו לקטע של "כאילו הוא יצא מארץ מצרים….". הדפקט התורן, החליט שהחב"דניק, לא קורא את המגילה בצורה מעמיקה מספיק, לעניות דעתו הלא קובעת בעליל, וצעק לו, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, שהוא עושה קקה של עבודה בתור נציג האל. אוי אוי אוי…..יש דרך ויש זרג….דממה השתררה באולם.
אגב, ריו ובטחון אישי…
בשביל להיכנס לבית חבד, יש חומה גבוהה שמקיפה ובה קבועה דלת פלדה אחת ממוגנת. רק אחרי שנכנסים ועוברים אותה, וכמובן – נועלים אותה, יש דלת פלדה ממוגנת נוספת הנפתחת. אין מעבר אוויר שוטף בין בית חבד לבין הרחוב.
אין כמו להרגיש בטוח ורגוע..
יום למחרת עוד יום בריו. קצת ים. אזור שנקרא Down Town. סוג של מרכז קניות ענקי בצורה אמריקאית להחריד. יש אפילו סינמה סיטי. רואים סרט. עידן הקרח 2.
ואחר כך, עוד קצת הנאות של העיר הגדולה. ויש כאלה. והרבה. מה רע…