פבר 28

אושוויה 15.02-28.02 (Ushuaia)

נכתב על ידי בקטגוריה ארגנטינה


פוסט קודם – צ'ילה סיכום מדיני


יום למחרת התחלנו בנסיעה לכיוון אושוויאה.
אושוויאה נחשבת לעיר הדרומית ביותר בעולם. אין דרום יותר מזה. והיא נמצאת בארגנטינה.
האמת הכי, שגם זה לא נכון. קיימת עיירה צ'ילאנית דרומה יותר, אולם זו עיירה צבאית בעיקרה, והארגנטינאים, איכשהוא, מצליחים להצניע את העובדה הזה. אחח….נפלאות השיווק….
אושוויאה נמצאת בעצם באי. אי שהוא די גדול, המחולק בין צ'ילה לארגנטינה. בינו ובין היבשת עצמה עובר מיצר נרחב – מיצר מגלן, על שמו של הימאי שגילה את המעבר הזה בין שני האוקיינוסים הגדולים – אטנלטי והשקט.
ההתחלה שלו משעממת כהוגן. די מזכירה את דרך 40. פלטה שטוחה, ארוכה ארוכה, של כלום.
לקראת הסוף דווקא הנוף משתפר לנוף המוכר של האנדים. הרים, יערות ועניינים.

בכל אופן, התחלנו בנסיעה. חותמת אחרונה של צ'ילה. חצינו עם האוטובוס את מיצרי מגלן על גבי מעבורת, בדרכנו לאוושויוה.
כמובן, שגם באוטובוס ישראלים לרוב.
ישראלית אחת, מטומטמת במיוחד. אאאחחחח….מטומטמת !!!!
מעבר לעובדה, שהילדה המפגרת חושבת שמגיע לה הכל, לעקוף בתור, לצעוק באוטובוס ועוד – בקיצור, בדיוק התכונות שאני מתעב עד עמקי נשמתי, גרמה לי לשעשוע מיוחד.
בכל אוטובוס כאן יש שירותים. הרי כל נסיעה בממוצע אורכת 12 שעות. לכו תתאפקו 12 שעות בלי פיפי….קטטר יסופק עם כרטיס הנסיעה.. בכל אופן, המטומטמת נכנסה לשירותים. עשתה מה שעשתה, וכל רצונה היה לצאת.
אמה מה, לא הצליחה לדחוף חזק את הדלת, אז היא החליטה לנעול את עצמה, ולנסות או אז לפתוח את הדלת. הגיון נשי. כמובן, שוב, ללא הצלחה.
בהמשך להגיון המטומטם שלה, הפתרון הפשוט – להתחיל לצעוק בהיסטריה. הדייל של האוטובוס נחלץ לעזרתה. רמזתי לה בעדינות (צעקה חזקה יותר שתתגבר על צעקותיה שלה) שכדאי שתפתח את הבריח לפני עוד נסיון כושל של פתיחת הדלת.
פתחה, והדייל פתח לה את הדלת. החילוץ הושלם בהצלחה. למטומטמת שלום. כמובן, שחצי אוטובוס קיבל אותה ביציאה מהאסלה במחיאות כפיים סוערות. מחיאות כפיים בפעם הזאת, ובכל פעם נוספת שבה הלכה להטיל את מימיה. 3 פעמים, אגב…..
היה משעשע ביותר.

אז הגענו לאושוואיה. אחרי כמעט 10 ימים של אכילת ספגטי ואורז, הזדרדנו במציאת Tenedor Libre – מסעדת אכול כפי יכולתך. דיפנו את הקיבה בקצת בשר, ושבעי רצון ואוכל הלכנו לישון.

יום אחרי התחלנו בריצות הבירורים. מבררים מה ? אנטרטיקה כמובן !!
מצויידים בשמועות העיקשות על קרוזים שמתבטלים. אנשים שהשיגו דילים ב – 700 דולר. סירות דייגים. דילים ב – 900 דולר כולל בונוס מיוחד – טיסה לבואנוס איירס. נשמע מבטיח ביותר…… ועוד כמה שטויות מבית מדרשו של רב סרן שמועתי.
אז התחלנו בסיורים.
סוכנות אחת. ועוד סוכנות. ועוד סוכנות. לקחנו רשימה מהמודיעין לתייר והתחלנו לרוץ אחת אחת. עוד אחת. עוד אחת.
איזה שמועות ואיזה נעליים. מחירים של 5,000 דולר. 6,000 דולר. אפילו יותר. בתכלס, גם הכל מוזמן. אין מקומות. מוזמן ? משנה שעברה !! ניסינו להיות בנמל. נאדה. לא נותנים להיכנס.
קיבינימט. מה עושים ?
הדיל הכי טוב שמצאנו היה ב – 2,750 דולר. פאקניג שיט. ואומרים שהגלפאגוס יקר. איזה יקר ואיזה נעליים. וזה עוד כרטיס של הדקה ה – 90.
ניר החליט – הוא יוצא. קטן עליו.
אני הייתי צריך לילה לחשוב על זה. איפה אמא כשצריך אותה ?
בתכלס – זה הון תועפות. פאניקג 13,000 שקל. מצד שני, חוויה של פעם בחיים. לחזור לכאן – אין סיבה. לא חוזרים למקום פעמיים. יש מספיק מקומות יפים בעולם שאפשר וצריך לראות.
בעזרת השם, נמצא עבודה טובה, חודש וחצי עבודה והחזרתי את העניינים.. אימיילים דחופים לאמא ושרית. תתקשרו. התקשרו. ייעצו. קיבלתי. תוך שעה היינו בסוכנות. תוך שעתיים – הזמנו.
נוסעים לאנטרטיקה !!! באמת לסוף העולם !!! קרוז של אמריקאים עשירים מתקרחים ו – אנחנו. שני ילדים מתלהבים.
תהינו מה יהיה הגיל הממוצע בקרוז הזה. אז שאלנו את הבחור מהסוכנות. הוא אמר לנו שאין מה לדאוג. יחסית, דווקא בקרוז הזה הגיל הממוצע לא גבוה. לא גבוה ? גג 60. או. תודה באמת ! 60, זה לפני שהצטרפנו והורדנו את הממוצע או אחרי ???

עכשיו רק צריך למצוא דרך לשרוף בסוף העולם 12 יום. זה המון המון זמן. ממש המון. הפסקה פתאומית כזאת אחרי כל כך הרבה ריצות של להפסיק ולהספיק. ואני, עם כל כך הרבה זמן פנוי לא מסתדר. חייב עשייה.
יש ים. אבל קר. יש חוף, אבל לובשים פליזים. פאקינג שיא הקיץ !!! קור מטורף. רוחות. גשם. הכל פה עם חימום כל הזמן. רדיאטורים על ימין ועל שמאל. תנורי גז. אני רק מפחד לחשוב מה קורה פה בחורף. איך חיים פה גודאמט ???

מה שמביא אותי להסבר קצר על משמעות השם של האזור בו אנו משתכנים – ארץ האש.
לכל האי הגדול שאנחנו נמצאים בו קוראים ארץ האש. הסיבה בעיקרה היא בימים, אותם ימים של 1535 שבה מגלן עבר פה וגילה את סוף סופה אמריקה.
הוא לא גילה עניין מיוחד באזור. קר. רוח. ים סוער. אפשר להבין.
ראה את כל הילידים. קר להם. רועדים. מה עושים להתחמם ? אש. מדורות רבות הדליקו אז. רדיאטורים לא היו בזמנו.
ועל כן, בעקבות המדורות שהוא ראה מספינותיו, העניק למקום את שמו – ארץ האש.

בכל אופן, אז איך שורפים פה את הזמן.
יום אחד מסיבה. ישנים מאוחר. ספר טוב. ברוך השם, הצלחתי להחליף את כל הספרים שלנו, אז יש ספרייה מכובדת, שתספיק לזמן לא מבוטל. החתמות בדרכון, שהיננו בסוף העולם, תעודה וצילומים ליד השלט שמצהיר זאת בריש גלי. כן כן. מטופש. תירותי להחריד. אבל. אין מה לעשות. אני אוהב את זה.

השלט

השלט

עוד יום – מוזיאון. איזה ? סוף העולם. מוזיאון סוף העולם.
בתכלס, הכל פה זה סוף העולם. כל דבר פה משווק כסוף העולם. העיר בסוף העולם. השלט הכי דרומי. הכביש שחוצה את כל אמריקה (בסגנון של כביש 90 שלנו) שנגמר כאן, בנקודה הכי דרומית. יש רכבת סוף העולם. אני בטוח שיש אפילו שלט – האסלה הכי דרומית בעולם.
למה זה סוף העולם בכלל ? מה זאת הראייה הסופנית הזאת. למה זה לא התחלת העולם ??
המוזיאון, מעפן ברמות. אם זה סוף העולם, אז אוי ואבוי. אין כל כך לאן לשאוף. כמה תצוגות קצרות ומטופשות על הימאים שהיו פה, השבטים שהיו פה (שבט הימאנה) לפני שהארופאים השמידו אותם (כרגיל…אין חדש תחת השמש) ועוד כמה.

יום נוסף – עוד מוזיאון. מוזיאון הכלא.
אושוואיה, בעברה הייתה בית כלא. הארגנטינאים, מעודכנים ברעיון של מושבות אסירים מרוחקות ומנותקות מהעולם כגון אוסטרליה, החליטו להקים אחת משלהם.
בתכלס, זה באמת נראה לי די עונש להיות כאן אסיר. קור מטורף. גם בקיץ. להם לא היו רדיאטורים בתאי הכלא.
אז שלחו לכאן בסביבות 1911, את האסירים הכבדים ביותר של ארגנטינה, שהתחילו בעצם לבנות את בית הכלא, ואת כל העיר. הם בנו אפילו את מה שהיום הוא מוזאון סוף העולם (במקור הוא היה הבנק של אשוויאה….די משעשע לחשוב שאסירי עולם בנו בנק….).
המוזאון, ממש חביב. במבנה שלו הוא די מזכיר את נתב"ג 2000. כיכר מרכזית (רק שפה אין מזרקה), וחמש זרועות גדולות שיוצאות ממנה.
תצוגות על אנטרטיקה, תערוכות אמנים מתחלפות, תצוגה של בית הכלא המקורי, המשופץ ועוד.
רוצחים בלי סוף השתכנו פה והועבדו בפרך. כריתת עצים ועניינים. נסעו עם רכבת סוף העולם, שכמובן – גם אותה בנו, עד לאזור המיוער (מה שהיום הוא הפארק הלאומי) וכרתו שם עצים לרוב.
לבית הכלא, לא הייתה חומה או גדר חיצונית.
הארגנטיאנים חשבו לעצמם – "נו. מי לעזאזל ירצה לברוח מכאן. אין לאן". מה שהיה די נכון. האסירים שהצליחו לברוח, לרוב, או שקפאו למוות, מתו ברעב, ואלה שלא – הסגירו את עצמם בחזרה על מנת לא למות בחוץ. אין מה לעשות. קר שם בחוץ.
כמובן, שיש כל מיני סיפורי אנקדוטות משעשעים. אחד מהם הוא על איזה ילד אסיר שעד גיל 16 הספיק לרצוח כמה וכמה ילדים אחרים. אישפזו אתו במוסד לחולי נפש, אבל אחרי שהוא רצח שם עוד מאושפז העבירו אותו לכלא באושוויה.
גם בכלא הבחור עשה צרות.
העניין הוא שהוא היה נמוך מאוד, ועם אזניים גדולות בולטות. אז הפסיכיאטרים בזמנו (למרות שבטח גם היום היו מגיעים להחלטה מונפצת לא רחוקה כל כך) החליטו שהרוע הצרוף בו קשור לאזניים הבולטות. אז עשו לו ניתוח פלסטי, והצמידו לו את האזניים לראש.
כמה שבועות אחר כך הוא הרג חתול של אחד האסירים, ואלה ביצעו בו לינץ' שחתם את הגולל על האכזריות הזאת. שום אזניים ושום נעליים.
המוזאון, אגב, נסגר בשנת 1947, עקב החלטה כי המקום שופע בחוסר הומניות משווע, וגם לאסירי עולם מגיע למות בכבוד.
יקר וקר נורא, אבל העברתי שם 3 שעות בכיף.

האזניים הגדולות והקונספירציה

האזניים הגדולות והקונספירציה

במוזיאון, אפילו מצאתי ספרייה. את הספרייה העירונית של אשוואיה. קצת שקט סוף סוף לקרוא ספרים. חיפשתי קצת חומר על אנטרטיקה. נו. כדאי לדעת לאן באמת אנחנו נוסעים. היה חביב מאוד.
יותר מ – 10 שנים לא ביקרתי בספרייה ו"עיינתי" בספרים…

עוד יום, לאחר שסוף סוף התפנה לניר ולי חלון זמן של יומיים, ולאחר לא מעט ביטולים בתכנון, נסענו לפארק הלאומי של ארץ האש.
הפארק, יחסית לשאר הפארקים של פטגוניה נחשב לא כל כך אטרקטיבי. ככה, שלא הגענו עם ציפיות בשמיים. אבל לשמחתי, הופתעתי לטובה. הלוואי ולנו היו כל כך הרבה פארקים לא אטרקטיביים כמו זה.
בתכלס, מדובר ב"יער הירוק". אוסף של הרי אנדים, שיחסית הם די נמוכים. בגבהים של 1,000 מטר. על כן, אין בפארק קרחונים, פסגות מושלגות ולגונות ירוקות. בחלק הצ'יליאני דווקא, האנדים גבוהים הרבה יותר, ושם יש פסגות מושלגות צחורות.

למה היער הירוק ?
המון המון חורשות ירוקות. יערות ירוקים. ובלי סוף חיות, לא מקומיות, אלא כאלה שהארופאים, בתהליך הרגיל הסטנדרטי של הרס דרום אמריקה, הביאו אתם משיקולים כלכליים כאלה ואחרים.
שפנים, שועלים, בונים ועד כמה.
אז בתכלס מה עשינו ?
יום ראשון, מסלול בכיף. קצת ביער. פגשנו את רכבת סוף העולם המצועצעת להחריד, שנראית כאילו לא עברו 60 שנה מאז הפסיקה לפעול בצורה מבצעית, ראינו כמה סכרים של בונים, וכמה גזעים אכולים שהופסקו באמצע. מגניב ! לא ברור לי איך בדיוק הם עושים את זה. או יותר חשוב – למה ? לצערי, לא ראינו אבל שום בונה בפעולה, ככה במרץ לבניית דייק נוסף.

רכבת סוף העולם בתחילת הפארק

רכבת סוף העולם בתחילת הפארק

 

 ארוחת הצהריים של הבונה

ארוחת הצהריים של הבונה

 

פרוייקט הבנייה של הבונה

פרוייקט הבנייה של הבונה

בדרכנו לאתר הקמפינג התחלנו לראות שפנים. בהתחלה אחד. ועוד אחד. כולנו בהתלהבות. צילום. עוד צילום. רגע ! לא לברוח !
אחר כך כבר ראינו מאות. אפילו יותר. איפה שלא מסתכלים עשרות שפנים. OK. זה הגיע למצב של, קיבינימט, תזוזו לי מהשביל. אתם חוסמים אותו.
ראינו נץ. אחד. מגניב. ממש ליד אוהל. צילמנו. ואז פתאום. עוד אחד. ועוד אחד. במרחק נגיעה ממש.
הקמנו את האוהל, וסביבנו פשוט בלי סוף שפנים וניצים. ממש שוס.

השפן הקטן

השפן הקטן

למחרת היום תכננו להשכים ממש ממש מוקדם בשביל להספיק את כל שאר המסלולים בפארק ולהספיק לאוטובוס האחרון.

כיוונו שעון לרבע בשש בבוקר. לפי האינטרנט ולפי ניר, למחרת היה צריך להיות קצת מעונן. נו. נשמע סביר.
אכן התעוררנו בבוקר לפי המתוכנן. העניין הוא שאכן היה קצת מעונן. אבל הקצת הזה היה בדיוק עלינו. על האוהל שלנו. קקקוווררר. מטורף. אי אפשר היה להוציא את האף מהשק"ש. פשוט נחת עלינו ענן. איפה התכנון של ההשכמה המוקדמת. חזרנו לישון לעוד 3 שעות.
אז קמנו באיחור. עוד הר. כרגיל. מוצאים את ההר הכי גבוה באזור ומתחילים לטפס. 970 מטר. לקח לנו שעתיים וחצי. ממש השתפרנו מלפני 4 חודשים.
בארץ, בחיים לא הייתי עושה את זה. "תגיד, ניר, בא לך לטפס ככה איזה 1,000 מטר לשמיים, בשביל לראות נוף טוב ?". אין מצב.
אבל כאן ? כל הזמן. טיפוס אינסופי. והנוף, באמת טוב.
רואים את כל התעלה שנקראת תעלת בייגל, כמה אגמים מתוקים ומלוחים, ומרחוק רחוק את אושוויאה ואת שדה התעופה שלה, שעוד נפגוש בעוד שבועיים וחצי.

על פיסגת ההר

על פיסגת ההר

לאחר הירידה מההר, ניר החליט לפרוש ולחזור לאושוואיה. אני המשכתי סוליקו לראות עוד אגם ירוק גדול.
המשכתי לאורכו, עד אשר מגיעים בעצם לגבול עם צ'ילה. איך יודעים. יש שלט קטן. גבול. לא לעבור.

מעבר הגבול עם צ'ילה

מעבר הגבול עם צ'ילה

OK. ומה מונע בדיוק ממני לעבור ? שום דבר. אז עברתי שוב לצ'ילה. רק שהפעם, בלי חותמת בדרכון.

מעניין מתי בארץ אצלנו זה יהיה ככה. "מחבל יקר. ישראל לפניך. אנא אל תעבור". חזרתי למחנה, ארזתי את עצמי והמוצ'ילה והמשכתי לאתר קמפניג נוסף.
המליצו לנו להגיע לאזור אחר, בשעת ערב, על מנת לראות את הבונים בשעות העבודה שלהם. ואני לא רציתי לעזוב את הפארק בלי לראות שיניים של בונה מכרסמים עץ, ובעצם את כל שאר המסלולים בפארק. כל מה שראיתי עד עכשיו זה שפן מכרסם עשב.
המשכתי, הקמתי אוהל, והגעתי לאתר הבנייה המדובר.
אכן, היה שם סכר ענק. חבל על הזמן. כמה עשרות מטרים אורך. בערך 2 מטר גובה. מדהים לחשוב, שגבב העצים הזה, בלי בטון, בלי סופר גלו, פשוט כלום, סוכר טונות של מים מאחוריו. זה נראה פשוט לא הגיוני. ובמיוחד שפרוייקט הבנייה הזה נעשה ע"י חיה לא גדולה במיוחד.
אבל אחרי כמעט שעה של המתנה לבונה אחד מסכן, נשבר לי, וחזרתי לאתר הקמפינג לישון.
יש משהו מאוד נחמד בלישון לבד. בדידות כזאת, אבל גם עצמאות כזאת. להקים לבד את האוהל. אוכל. לישון לבד. לעשות הכל לבד. ללכת לבד. רק אתה, השקט והטבע. טוב נו, וגם בלי סוף שפנים. חריקות העצים מהרוח. ממש נחמד.
בבוקר, עוד מסלול. עוד נסיון לראות בונים בפעולה, אך גם הפעם, שוב, לא מפתיע, לא בונים ולא בונות. שום דבר.
מילא.
לעניות דעתי אין פה שום בונים יותר. הסכרים נראים כל כך ישנים, שלעניות דעתי מדובר רק בהיסטוריה של בונים ותו לא.

נוף טיפוסי

נוף טיפוסי

 

10 דקות לא חוקיות בצ'ילה

10 דקות לא חוקיות בצ'ילה

 

סוף הדרך הארוכה בעולם. מאלסקה ועד פה

סוף הדרך הארוכה בעולם. מאלסקה ועד פה

בדרך, בעודי ממתין באיזו תצפית לאוטובוס שיחזיר אותי לאושוואיה, הגיע מדריכה עם קבוצת מטיילים.
ככה, בחצי אוזן, שמעתי את המדריכה עונה לבחור, ששאל אותה כנראה מי זה המוצ'לר, יענו – אנוכי, כי על פי המוצ'ילה עם הכיסוי, בדרך כלל מדובר בישראלים. הנהנתי למדריכה הנהון של הסכמה, והסתבר כי מדובר בקבוצה של כמה עשרות מבוגרים ישראלים שהגיעו לדרום אמריקה עם דיזנהויז.
איזו אטרקציה היוותי עבורם. חבל על הזמן. יותר מהפארק והנוף עצמו.
אחרי כמה דקות של השאלות הסטנדרטיות הרגילות, מאיפה אני בארץ, איפה הייתי בדרום אמריקה, מיד התחילו הויכוחים. בעיקר של הנשים כמובן !!
"הם מחפשים את עצמם !!" שמעתי אישה צועקת. קיבינימט. חשבתי – לענות או לא לענות. כל הדעות הקודמות המפגרות הללו.
"גברת ! אני לא מחפש את עצמי. מקסימום באתי לחפש קצת נוף יפה, וכרגע את מסתירה לי אותו !!" עניתי לה. טוב נו, רק את החלק הראשון של המשפט. בכל זאת, זה עלול להמשיך לפתח לה דעות קדומות על האופי הקלוקל "שלנו".
סה"כ היה לי ממש מזל עם מזג האוויר בטראק. כבר עשינו באשוואיה בערך 8 לילות, ובכל לילה, ממש בלכ לילה, פרט לבדיוק שני הלילות שטירקתי, ירד גשם. ולא בקטנה ככה. גשם גשם. כנראה שהשארתי את ענני הגשם שלי בפוקון וברילוצ'ה.
בטראק הזה, גם ניר ואני החלטנו להתכלב. עד הסוף. לא מבשלים יותר. לא סוחבים גזיה, סיר, סכו"ם. כלום. טונה ותירס. צהריים וערב. טונה ותירס. כמו בצבא. העיקר שנהיה שבעים. נמאס לסחוב.
אז זהו. אחרי 3 ימים חזרתי לאושוויאה. די עייף אבל ממש מבסוט מפארק ארץ האש.

באחד הערבים – סרט !!
אם יש משהו שאני רעב אליו, ממש מתגעגע זה למנוי שלי לסינימטק. לסרטים השבועיים. לסינה סיטי, גודאמט. אוף. סוף סוף. אז אחרי 4 חודשים וקצת ביבשת, סרט.
ברור שראיתי פה סרטים. באוטובוס, בהוסטלים, אפילו באיזה ספק בית קולנוע סרט בית קפה צעצוע בווארז.
אבל פה, בית קולנוע אמיתי.
פופקורן (רק שהוא היה קר ובשקית). שורות שורות של מושבים. מקרן ענק. מגניב נורא. געגוע.
איזה סרט ?
זכרונותיה של גיישה. אני בדיוק קורא את הספר.
העניין הוא, שהסאונד פה כל כך גרוע, שאת האנגלית פשוט לא הצלחתי להבין. מזל שקראתי את הספר לפני. מה שכן, היה תרגום לספרדית. קורא !! לא מושלם, לא שוטף, אבל קורא. שוס לא נורמלי.
היה מוצלח ביותר.

אז עוד יום באושוויאה.
נו. אז מצאנו עוד לגונה לשטוף בה את העיניים.
השכמנו בבוקר, ויצאנו לטראק. טראק יומי ככה בסבבה.
מתחילים ללכת, לקראת עוד לגונה. בדרך יערות, ביצות מחורבנות שמילאו לי את כל הנעליים במים ובוץ. איזה גורטקס ואיזה נעליים (תרתי משמע…). סחלה אחד גדול. אבל בסופו של דבר הגענו ליעדנו – ללגונה איזמרדלה. וכשמה כן היא. ירוקה ירוק, בהירה כזאת, כצבע האבן.
אבל מה שבאמת מדהים, שבאמת אחרי כל כך הרבה נופים ולגונות, קשה לשבוע. זה עדיין מלהיב לראות יופי שכזה. סתם, לשבת, בסתם יום של חול (למרות שלנוצרים זה יום קדוש היה דווקא..יום ראשון) בשקט טרניקלו, להתבונן, ולהנות.
וגם כאן, מפתיע כמה שאני לא מופתע, ככה בסתם יום רגיל, סוף העונה, עוד חור בסוף העולם, תקופת הקרנבל, עדיין מצאנו יותר מ – 15 ישראלים פה.
כמובן, אגב, שמפה לדרך, קיבלנו בעיברית.

הלגונה

הלגונה

המשכנו, היחידים, לטפס. היות והרי, בפטגוניה, מעל לכל לגונה, לעולם יהיה תלוי לו קרחון. עוד שעה וחצי טיפוס והגענו לקרחון. תאמת, הוא לא היה כזה מרשים. עוד גוש עצום של קרח כחול עם הרבה לכלוך, שנמס לו אט אט, ויוצר את הלגונה שעתיים מתחתיו.
אבל הנוף משם, פשוט יפה. באמת שסתם. באמת שסתם יורדים על אושוויאה על רמת היופי שלה. באמת מקסים פה. אחלה של מקום.
זהו. חזרנו לאושוויאה. עוד יום מוצלח באושוואיה.

הקרחון

הקרחון

ו-באופן מפתיע, עוד יום באושוואיה.
עוד קצת לימודי ספרדית, ויציאה סוליקו לעוד קרחון. אני פשוט מת על הנוף הזה. נוף של קרחון, שלג, עם אנדים מסביבו.
אז יש איזה קרחון, קרחון מרטיאל, שנמצא מעל העיר.
אז יצאתי לי לבד והתחלתי בהליכה.
כל כך כיף העניין הזה. שכל אדם שגר פה, יכול ביום ראשון בבוקר ככה, ביום החופשי שלו (למרות שלי אישית נראה שיש להם בלי סוף ימים חופשיים…), לקום, ותוך כמה שעות הליכה להגיע לנופים כל כך מקסימים.
אז יש כמובן עלייה, רכבל שחוסך קצת עלייה, ועוד עלייה. סה"כ, עוד 1,000 מטר לשמיים. מגניב ביותר.
עוד קרחון. עוד אנדים. עוד נוף מקסים למפרץ של אושוואיה.
כרגיל, קיץ פה. וכמו תמיד בקיץ, הרי זה או הגיוני העניין הזה, התחיל לרדת לי שלג בפסגה שם למעלה, אז פשוט התחלתי לחזור בריצה למטה לעיר. מזג האוויר פה פשוט משוגע. קיבינמט.
מוצלח ביותר.

ו-באופן מפתיע, עוד יום באושוואיה. הפעם – יום אחרון. כמעט אחרון…
אריזות אחרונות, נפרדים מהמלון. 12 לילות במלון !! 12 !!
ביקור ראשון בנמל, מוסרים תיקים, ועוד ביקור. הפעם, עולים לאונייה. זהו. יוצאים לאנטרטיקה.

סה"כ, בתקופה, שבתחילה נראתה כנצח, עשיתי לא מעט. ספרים לרוב, הכרתי המון אנשים חדשים, כולל מקומיים, מוזאנים, טיולים בעיר, מחוץ לעיר.
תאמת, ההפסקה הפתאומית הזאת בטיול התאימה לי דווקא. יש לה זמן יעד. יש למה לשאוף. סה"כ עיר חביבה. קצת מנוחה. קצת טרנקילו. סבבה.


פוסט הבא – אנטרקטיקה פתיחה


 

השאר תגובה


© 2024 שמעון שובל (בניסטי). כל הזכויות שמורות.