ינו 30

אל צ'אלטן 29.01-01.02 (El Chalten)

נכתב על ידי בקטגוריה ארגנטינה


פוסט קודם – סופה של הקרטרה אוסטרל (ארגנטינה)


אז סיימנו את הקרטרה באל צאלטן.
עיירה קטנה קטנה. חור של שום מקום. בקושי 1,000 תושבים מקומיים ועוד כמה עשרות ישראלים. יש כמה גם תיירים רגילים, אבל מי שומע אותם. רק ישראלים שומעים. מאד שעזבנו את בוליביה פשוט לא יצא לנו להתורעע עם זרים. אני מקווה שזה יחזור ומהר.
העיירה ממוקמת לרגליו של הר מפורסם מאוד בשם פיץ' רוי.
כמה מילים על העיירה.
נאצים !!! כולם פה נאצים נבלות !!!
לעניות דעתי, מדובר במושבת גולים שברחו מגרמניה לאחר המלחמה. כולם (חוץ מאחד חביב ביותר) פה רעים. אנטיפטים. יקרנים. טוחנים מחירים. שעת אינטרנט 17 שקל. פי 15 מבוליביה ! אוכל יקר. אין בנק. אין כספומט. אין המרת כספים.
אפילו במכבסה האישה נבלה. נתנה לנו סל וסימנה עד איפה אפשר למלא את סל הכביסה. רק בארגנטינה וצי'לה מודדים כביסה באמצעות נפח ולא באמצעות משקל. לא ברור לי.
אני אני ? אני ישראלי. התחלתי לקפל את כל הבגדים שלי ושל ניר, מסודר מסודר, שתיכנס כמה שיותר כביסה. בעלת המכבסה, התחילה להיכנס לסטרס היסטרי, החלה לצעוק עלינו. התווכחנו וארמתי לה שעוד לא הגענו לקו שהיא סימנה מקודם, אבל בסופו של דבר עבור כל גרב שהוספנו התחילה להפעיל מונה. עוד פזו. ועוד פזו. סתומה !
הכל פה זוועה. אפילו אין עליהם תיעוד של תנאי מזג האוויר באינרטנט. איפה שמעון ויזנטל כשצריך אותו ? איפה ארגנטינה ואיפה הם.

אפילו בסופר. אי אפשר לקנות לבד. המוכר יבחר את הירקות ויתן. רציתי 2 עגבניות. כולה שתי עגבניות. אחת הייתה ירוקה בכלל. לא רציתי. החליף. החליף לי אותה בעגבנייה מחוררת מתולעת. לא רציתי שוב. החליף לי אותה בעגבנייה רכה כספוג רחצה. שוב החליף. אח…איזו שנאה הוא פיתח אלי…חוצפן !!

אגב, עיירה של נאצים. בערב הראשון ישבנו במסעדה של איזו בחורה, שהיא בת להורים שאחד מהם מצרפת ואחד מהם מלבנון. נו..שילוב מנצח של יחס חם ואוהב ליהודים…
הגברנו את חמימות היחסים הבינלאומיים בין האומות בכך, שרוני (בחורה מהקרטרה) שברה לה מנורה באמצע המסעדה, וגרמה לבלוטות הדמעה של בעלת הבית לנבוע ארוכות.
אני אישית, הייתי בטוח שמדובר במתנת ילדות מהשייח נסראללה, אבל הסתבר שהבחורה סתם ממורמרת שהיא גרה באם כל החורים, ושאין באל ציאטן מקום לקנות מנורה כזאת אלא רק בעיר גדולה כמו בואנוס איירס. בטח שאין. אי אפשר לקנות פה כלום ! לא נורא…

OK. אז לאחר שהוצאתי את הכעס וקצת קיטור, בחזרה לפיץ רוי.
מדובר בשורה של כמה הרי גרניט שהתרוממנו מהקרקע (שוב…האנדים). בגדול – הנוהל הרגיל. שלגים עליו, מסביבו, כמה לגונות וקצות של קרחונים מפארק עצום בגודלו בשם פארק הקרחונים.

ביום הראשון מנוחה, התארגנות, ויצאתי עצמאית לטיול קטן למפל גדול באזור בשם Chorillo Del Salto. איזה כיף ללכת קצת לאחר 6 ימים של ישיבה במיניבוס. קצת שקט. קצת נוף.

ביום למחרת יצאנו לטראק מקיף של יומיים מסביב להר.
יצאנו ? ניר ואנוכי, עם רוני, יעל ונדב מהקרטרה.
סה"כ מאוד נוח. לא צריך אוטובוס לטראק (כי ממילא אין דבר כזה פה) וגם לא מונית (יש אחת כזאת בכל העיירה). פשוט יוצאים מהעיירה ומתחילים ללכת.
דבר ראשון, באופן מפתיע, מטפסים. לא קל מידי אבל גם לא קשה. לגונה יפה, ומאחוריה הנוף של הפיץ רוי. באמת מקסים.
אגב, משמעות השם "פיץ רוי" בשפה המקומית (מפאוצ'ית) הינו "ההר המעשן", היות ורוב ימות השנה הוא מכוסה עננים, ואז הראות עליו לא משהו בכלל. יופי. פשוט נפלא. מעורר הרבה מאוד בטחון לצאת לטראק. במקום לראות הר נראה, שוב, עננים.
בכל אופן, הגענו לאתר הקמפינג, המתקמנו, שוב פייגי טנט, הפעם באתר היה עוד פייגי טנט, שהתחרה בשלנו. גם פה כמובן, עשרות רבות של ישראלים. בערב בישלנו ספגטי תוך כדי שמיעת קונצרטים של היהודים, שלמה ארצי ועוד….
ומתחילים בהליכה ללגונה נוספת. עוד שעה הליכה. בולדרים ענקיים, החלקות, וכרגיל – עוד תייר ישראלי שבדיוק איבד את המצלמה שלו לתוך הנהר.
לגונה יפיפיה. למה ? לגונת קרח. מדובר ממש בקצה קצהו הצפוני של קרחון עצום בגודלו שבעצם הוא הסוף של פארק קרחונים בשם Los Glaciars. הקרחון מפשיר קלות, מפולות קרח קטנות, מפולות שלגים, והרבה מאוד גושי קרח ששטים להם בלגונה.
חזרנו למחנה, אוכל, ושינה חפוזה.

תכננו להשכים ב – 4 בבוקר. למה ? לעלות בזריזות לתצפית נוספת על הפיץ רוי (שגם שם באופן מפתיע – עוד לגונה), ולצפות בו בזריחה. לפי התמונות שראינו – יפיפה. אמורה להיות עליה של שעה. סבבה. ניר ואני אפילו התארגנו ליום נוסף במידה וזריחה לא תהיה לשביעות רצוננו (מבחינת עננים שיסתירו אותו וכדומה….הרי ככה קוראים להר – ההר המעשן…)
כיוונו שעונים ופליק פלאק לשק"ש.
באופן מפתיע – לא התעוררנו.
מזל, מזל גדול, שמיטל (תודה תודה לך…), עוד ישראלית שעשתה איתנו את הקרטרה, העירה אותנו ב – 25 דקות לחמש.
בזריזות אדירה התלבשנו, והתחלנו בריצה לכיוון הפסגה.
קיבינימט !! רק ששכחנו להגיד לנו שמדובר בעליה של 500 מטר דוח לשמיים. שעה ? איך אפשר לעשות את זה בשעה, בחושך מצריים ובקור כלבים ??? קיבינימט !!
אז אפשר. במאמץ גדול.
בכלל, פעם הסטנדט שלי היה שונה. עלייה של 500 מטר ? צריך יום חופש לפני ויום חופש אחרי. עכשיו ? יאללה. בוא נרוץ את זה. יצאנו בסביבות 8 איש. הגענו לטופ 5. לזריחה הגיעו 4. שלמה ארצי היה לכתוב על זה שיר…

שווה ? בטירוף. חבל על הזמן. היו עננים דקים דקים. שהגבירו את היופי.
זריחה יפה. סה"כ, גם בארץ הן יפות.
העניין הוא ההר. סוג של הר זיקית. מחליף צבעים.
בתחילה הוא שחור. מחליף צבעים לאט לאט. צהבהב. כתום בהיר. כתום מתחזק. כתום חזק חזק. הכל בשניות. אפור בהיר. אפור כהה. מקסים מאוד.

אגב, רוב הישראלים שהיו שם לא התעוררו ופספסו את כל העניין….

אחרי כל הסיפור, התחלנו לחזור. לכיוון העיירה. עוד מסלול של 6 שעות. בדרך עוד 2 לגונות (האם והבן) ועוד לגונת קרח מתחת לקרחון ה – Torre. שנ"ץ, ארוחת צהריים, ו – 3 שעות הליכה מייגעות ולא רלוונטיות בעליל של חזרה לעיירה.

אני הולך בקצב שלי. לרוב, לפני כולם. הולך יותר מהר. שקט לי. רק הטבע ואני. בלי בלבולי שכל. מרגיע. זמן טוב לבד. חביב ביותר. מצד שני – גם משחרר קיטור ועצבים לעיתים. לפעמים, במיוחד בטראק הזה, אני מרגיש סוג של בייבי סיטר. סה"כ אני לא איזה מוצ'ילר דגול. אני לא. כל כך לא. אבל קיבינימט יש מינימום. בישולים. מים. ארגון המחנה. שטיפת כלים. קיפולים. שפצורים. אוף. לפעמים זה ממש מציק. והפעם – זה הציק. עד כדי כך שהגעתי למצב שאפילו אמרתי והערתי. מפתיע במקרה שלי. אוף. קצת אינטרקציה קבוצתית. מילא.

בדרך חזרה, פגשנו את יניב. עוד בחור שעשה איתה את בה"ד 1. ככה, באמצע השביל, במרכזו של שום מקום. בצריפין במשך שנה פגשתי אותו אולי פעמיים. אבל פה ?
מפתיע אותי, עד כמה שזה לא הפתיע אותי לפגוש אותו….

סה"כ – טראק מוצדק ביותר. מזג אוויר מושלם, נופים יפים, לא קשה מידי, לא ארוך מידי. עוד 6 לגונות לאוסף (המורכב עד עתה מעשרות רבות…). היה אחלה.
הגענו לעיירה, מיוזעים, מסריחים מוות. מה צריך ? רק מקום לישון, ומקלחת טובה.
לא מקלחת ולא נעליים. הפסקת מים בכל העיר עד אמצע הלילה. קיבינימט !
מזל שבהוסטל שלנו היה איזה טנק מים קטן שעשינו בו מקלחות של 2 וחצי דקות לאדם…

בכלל כל הטראקים הללו, ההליכות הארוכות גורמים לחשוב.
איך לעזאזל נוצר שביל ? השביל שהולכים עליו ? מי יצר אותו ואיך ? מה ההבדל בין לגונה לאגם ? יש הבדל ?
דיונים רבים היו לנו בנושא. אולי ההבדל בצבע. בגודל. מעל לגונה תמיד יהיה שלג. ללגונה תמיד צריך לטפס למעלה ולהזיע על מנת להגיע אליה ? הרבה אופציות…

בכלל, בכל נושא הטראקים אנחנו משתפרים. פעם, פינקנו את עצמנו עם חמורים, נהגים, טבח, מדריך. התחלנו לעשות טראקים לבד. פינקנו את עצמנו בספגטי עם בצל מטוגן, רוטב עגבניות, עגבניות, תפוחים. לאט לאט אנחנו מצטמצמים.
מי לעזאזל סוחב עגבניות לטראק ??? פאקינג הגב שלי…..
הגענו למצב שאנחנו נהנים מספגטי ברוטב מדהים של אוויר הרים מסביבו ותו לא.
נראה לי שאת הטראק הבא פשוט נעביר כבר את כולו עם לחם וריבה. בעצם…אולי נוותר אפילו על הריבה…רק לחם…

בבוקר מוקדם השכמנו (שוב…אבל הפעם כיוונו יותר שעונים) ועלינו על האוטובוס לאל קלפאטה (El Calafate).

הפיץ רוי

הפיץ רוי

 

אני וארטיק קרח בטעם תפל שנחת לו מהקרחון

אני וארטיק קרח בטעם תפל שנחת לו מהקרחון

 

הפיץ רוי בשקיעה

הפיץ רוי בשקיעה

 

הפיץ רוי בזריחה

הפיץ רוי בזריחה

 


פוסט הבא – אל קלפאטה (ארגנטינה)


 

השאר תגובה


© 2024 שמעון שובל (בניסטי). כל הזכויות שמורות.