משכימים קום. אורזים הכל מחדש. מוצ'ילה, ותיק המתנות של חגה. טוב נו… גם כמה מתנות שלי. תיק ? שק גזעי העץ שאספנו במשך שבועיים וחצי. כלי נגינה. בלי סוף דומינו. סיגרים ושאר מרעין בישין. כרגיל, לא נעשה עם זה כלום. זה סתם ישכב בארון כמו שאר הדברים שהבאתי מדרום אמריקה. בתכלס, שק המתנות הזה שוקל יותר מהמוצ'ילה שלי גודאמט. שרירי הידיים המצומצמים של חגה יעבדו קשה עד שהוא יגיע לארץ.
ארוחת בוקר מעולה אחרונה אצל מריה. ועוזבים. נשיקה אחרונה למריה. יאללה…אם היא הייתה יודעת כמה קשה להוציא ממני נשיקות, היא הייתה מעריכה את זה הרבה, אבל באמת הרבה יותר. היא יכולה לשאול את אמא שלי.
אז לוקחים מונית יקרה אחרונה לשדה התעופה. עוד 20 פסו. מנסה לצאת משדה התעופה. עוד קנס. מדהים. הפאקינג קובנים האלה לא יפספסו אף הזדמנות לזמבר את התיירים. כשיוצאים מהמדינה עוד קנס של 25 פזו. עמלה. לא יכולתם כבר לדחוף את זה בתוך כרטיס הטיסה ?? שלפחות נצא מהמדינה עם הרגשה קצת יותר טובה ? מילא. יש לי עוד לילה בטיסת חזור לארץ. כנראה שלצאת משדה התעופה אני לא אצא.. לא מגיע להם לקובנים האלה עוד פרוטה שחוקה ממני !
בכל אופן עולים לטיסה הארוכה. ארוכה אלק. טיסה קצרה של בקושי שעה ונוחתים בקנקון. אפילו בוטנים בקושי הספקתי לאכול בטיסה הזאת.
OK. וואו ! איזה פאקינג שוק ! הלם תרבותי. לטוב ולרע. לאן הגעתי גודאמט ??
מקסיקו או ארה"ב ? אולי טעיתי בטיסה ? בכיוון ? אולי הטייס טעה ? אולי רון ארד ניווט ? מה הולך פה ??
קיבלתי הלם כפול ומכופל.
דבר ראשון, הלם שאחרי קובה. במיוחד הוואנה. זיהום אוויר, תנועה מטורפת, רכבים ישנים, אפור נורא כזה. אין אנגלית. רק ספרדית. המון שחורים. הכל מיושן. נחמדים ? רק אם תשלם להם כסף. והרבה. קשה. היה קשה בקובה.
אבל פה ? בשדה התעופה של קנקון ? פתאום הכל לבן. מסוונר כמה שלבן.
המון נותני שירות – לבושים בלבן. שדה התעופה – לבן. הרכבים – לבנים. הכל בוהק, נקי ולבן. דוברי אנגלית. כולם נחמדים כאלה. פשוט נחמדים. ולא בגלל שהם רוצים ממני משהו. אולי כי זאת העבודה שלהם ? אולי כי ככה הם ? בתכלס – למי אכפת. העיקר שהם מאירי פנים. הרבה. ממש הרבה יותר מהקובנים.
לקחתי אוטובוס לקנקון. גם הוא – לבן. נקי. מסודר. בין הטובים שהייתי בהם. אפילו יותר מבארגנטינה. רק חבל שאין דיילות חינניות כמו ג'יזל באוטובוס כמו בארגנטינה.
עד כאן, הכל נשמע סבבה.
אבל אז קלטתי לאן הגעתי – המדינה הנוספת החדשה של ארה"ב.
המוני אמריקאים. המונים. הגעתי בדיוק לשיא עונת ההגירה האמריקאית לכיוון מקסיקו. חופשת החורף שלהם. גם של התושבים וגם של הסטודנטים.
המון WHITE TRUSH. משפחות על גבי משפחות. פשוט לוטרקי יוון. קנקון זה פשוט אנטליה של האמריקאים. מלונות פאר. בריכות. אוכל. מסיבות. אולי גם הם גונבים ברזים. אי אפשר לדעת עם המצב היום.
מילא. אני מקווה שאני אתרגל לזה. כרגע – זה די מגעיל אותי. אפילו מאוד. אבל לעומת זאת – הקידמה. הקידמה !
אחרי שבועיים וחצי של רעב מתמיד בקובה, ואחרי שאפילו אני הצלחתי להשיל כמה קילוגמרים טובים מגופי אני חייב לחפש אוכל. מכנסים שלא הייתי צריך בשבילם חגורה לפני הנסיעה – עכשיו אני צריך חגורה ואפילו די צמודה.
ומה הכי טוב במערביות אמריקאית ?? לפחות שני דברים !
איך שיצאתי מהתחנה המרכזית בקנקון, ראיתי את האות הכי יפה באנגלית. צהובה כזאת. שתי קשתות גדולות צהובות. מקדונלדס !!!
אז בשביל להכניס קצת אוכל בריאות, וכל הטאקו, טורטיות וקורונות למינהים יכולים לחכות לי, אני חייב להזרים קצת מערביות בריאה בדם שלי. המבורגר טוב וקולה. אמיתית כזאת. קוקה קולה ! לא החיקוי הפתטי כמו בקובה שאפילו קריסטל שלנו טעים הרבה יותר.
אז נכון. כרגיל, ההמבורגר קטן עד כדי בדיחה. 4 ביסים (די קטנים אפילו) והוא נעלם בקיבתי המוושעת לבשר וקצת B12. סה"כ, אין על ההמבורגרים בארץ. אבל בכל זאת. היה טעים ! פשוט טעים !
אחרי שסיפקתי את קיבתי, רעבוני וצמאוני – מעבורת לאיסלה מוחרס על גבי הים הקריבי המהמם.
אז אחרי נסיעת לילה די מדוגמת, שבה חצינו כמעט את כל קובה, הגענו עם עלות השחר להוואנה.
בדוגרי, היה ממש כיף. זה ממש כיף לחזור לעיר שכבר מכירים את המראות, את הריחות, יודעים מה צריך לעשות, לאן צריך להגיע, כמה צריך לעלות. סוג של הרגשה ביתית. ביתית נעימה כזאת.למרות שזה לא באמת בית.
תפסנו מונית, והגענו שוב לבית של מריה הלנה. מלאכית קובה – מריה הלנה.
כמובן נשיקות וחיבוקים, מקלחת (במקלחת הפרטית שלהם ולא של החדר), ארוחת בוקר ויום עמוס אחרון בעיר, שהיום נתרוצץ בעיקר עם מוניות מפאת קוצר הזמן.
דבר ראשון – מוזיאון הטבק. יש מספר מפעלי/מוזאוני טבק בהבאנה. לא מפתיע למען האמת. הם גם אמורים להיות די יקרים. אז רצנו להכי גדול, ליד בניין הקפיטול. באופן לא מפתיע, עם מזל לא מדהים שמלווה אותנו לאורך הטיול, המוזיאון סגור. לתומנו חשבנו שהוא סגור לרגל סוף השנה. אבל לא. הוא סגור עד ה – 21 לינואר. חודש חופש !! כאילו מה נסגר איתכם עם מפגר !!!
כניסה עולה משהו כמו 10 יורו, והיו איתנו עוד עשרות תיריים מאוכזבים. ואתם יוצאים לחופשה ??? מה הפלא שהמדינה שלכם נראית ככה. הקומוניזם במיטבו. חוסר יעילות ומחשבה עיסקית רצינית. בדוגרי, ביאס אותי נורא. ממש רציתי לראות את המוזיאון. ממש. מילא.
בערב, מריה הלנה הסבירה לנו שבגלל שאין יבול של קקאו בדצמבר ינואר, אז המוזיאונים סגורים.
לי אישית זה עדיין נשמע עמו תירוץ עלוב, אבל שיהיה. במדינה הזאת שום דבר כבר לא יפתיע אותי.
מה שכן, החנות המתנות הייתה פתוחה שגם היא בהחלט שווה ביקור.
המון סוגי סיגרים (קוהיבה, מונטה קריסטו, רומיאו וגולייט). במחירים, שזהים למחירי חדר שכור במרכז תל אביב. פשוט מחירים מטורפים. קופסת סיגרים במחיר 500 יורו. נפלא. אה. וגם הושיבו שם שחורה שעסקה בלעטוף סיגרים. היה חביב ביותר.
יקר.. יקר בקובה
אחת הקובניות הכי מפורסמות
אז הלכנו להוציא את היגון בשוק המזכרות בטיילת. שוק שכבר היינו בו פעמיים פחות או יותר לפני שבועיים. אבל פתאום. אחרי שהות של שבועיים בקובה, הוא נראה הרבה יותר קוסם. המזכרות הרבה יותר מושכות. יותר קורנות. מתחברים אליהן הרבה הרבה יותר. אותה גברת, עם אותה אדרת, אבל מלהיבה הרבה יותר.
אני אישית אחרי שעה מיציתי את קניותי, אבל חגה, שכמעט הוריד אותי ואת סבלנותי ביגון השאולה, גרם לנו לשהות שם יותר מ – 3 שעות, ולהסתובב עם ערימת שקיות מלאת מזכרות עץ כבדות, שכמובן – לא נעשה איתן כמעט שום דבר בארץ
זה היה כמעט כמו ללכת לקניון עם מתבגרת אמריקאית בת 16 מצויידת בכרטיס האשראי של אבא שלה…חגה. זה עוד יעלה לך ביוקר !!
מנגנים בשוק
גם חגה מפליא בכישוריו
מיד אחר כך, רצנו לבוגדיטה. עוד מקום משווק היטב. עוד בר שארנסט המינגווי אהב לשבת שם ולהשתכר. רק ששם, הוא אהב לשתות מוחיטו. סבבה. אז גם אנחנו, כמו תיירים ממושמעים, נשתה מוחיטו, עם פרמיית המינגווי יקרה במיוחד.
ישבנו גם לאכול. גם על זה שילמנו ווחאד פרמיית המינגווי.
בלונלי פלנט כתוב שהמקום כל כך מפורסם, שקסטרו היה פה וחתם על הקיר, וארנסט המינגווי חתם על הקיר של הבר, וככה עוד הרבה ידועני צמרת של קובה. כמובן שסביב זה התפתחה תעשיית חתימות מטורפת, וכל מי שנכנס למקום, חותם גם הוא. כן כן. גם אנחנו. תיירים ממושמעים, כבר אמרתי…
מה שכן, ביררתי במקום, ולא רק שקסטרו לא חתם על שום קיר פה, הוא גם מעולם לא ביקר במקום. לא פידל ולא ראול. עוד מיתוס שיווקי שנופץ לרסיסים.
אז אחרי ששילמנו 50 שקלים, על ארוחה של קצת אורז, שעועית ומוחיטו, שכרגיל, השאירה אותי רעב ולא מסופק, לקחנו מונית לכיכר המהפכה.
בודגיטה
נו.. גם אנחנו חתמנו
אחד הדברים היפים (וגם הלא) שכמעט כל אחד פה הוא נהג מונית. כמובן, שרובם – לא חוקיים.
הפעם רצינו מונית של אופנוע וסירה. בכזאת עוד לא יצא לנו לנסוע. אז הנה…מצאנו אחת… מגניב נורא !
שוב..כאילו חזרנו 50 שנה אחורה. רק קיוויתי שהסירה לא תתפרק לה, וחגה ישוט לו למרחבי כבישי הוואנה לבדו.
אז מה יש בכיכר ?
בעבר הכיכר נקראה כיכר הרפובליקה. אחרי המהפיכה, כחלק משטיפת המוח הכללית, שונה שמה לכיכר המהפכה. כאן פידל נאם חלק מהנאומים החשובים ביותר שלו מול יותר ממליון קובנים.
בכיכר, מונומט ענק (מדובר בבניין הכי גבוה בהבאנה, שבראשו תצפית על העיר), שבתחתיו מוזיאון של חוזה מרטי כולל פסל ענק שגובהו 17 מטרים.
הגענו ב – 16:37. על פי הספר, המקום פתוח עד 17:00.
מסתבר שהמקום פתוח עד 16:30. כרגיל…לא נתנו לנו להיכנס. ניסיתי להסביר שהגענו כמעט בזמן. שאנחנו מישראל הרחוקה. שאנחנו עוזבים את קובה, ולא נוכל לחזור לכאן. משתוקקים לראות את המוזיאון. כלום. כוסות רוח למת.
מה אכפת לכם קובנים מטומטמים ??? רק להיכנס ולראות מה יש שם ! היינו מוכנים לבזבז על זה עוד 20 יורו !!
אבל לא. יש להם חוקים, שוב דבר לא יעזור להם. לא יחשבו קצת. יפעילו שיקול דעת. כלום.
אפילו בארה"ב, מדינת החוקים והכללים הכי ישרה בעולם, כשהייתי בבניין המחט ולא הזמנתי כרטיס מראש, נתנו לי להיכנס לאחר מספר תחינות וקסם אישי שניחנתי בו. קיבינימט איתם. בטח סתם מוזיאון מעפן כמו רוב המוזאונים שלהם.
כיכר המהפיכה
כיכר המהפיכה
המהפיכה בתיקונים
חזרנו בבושת פנים להוסטל (הפעם עם מונית מסוג אחר – קוקוטקסי), נפטרנו מהמשקל העודף מהשוק (והיה הרבה משקל עודף), מקלחת, ושוב מונית.
הפעם, בחיפוש אחר בית כנסת מקומי. יום שישי היום, נר כלשהו של חנוכה, ויש לי חיבה עמוקה לבתי כנסת בחו"ל. תמיד מקבלים מזה חוויה מעניינת.
שוב מונית. שוב, לא חוקית. הגענו לאזור הכללי שבו היה אמור להיות בית הכנסת. חיפושים קדחתניים ובסוף הגענו לבית הכנסת "עדת ישראל".
וכאן הופתעתי. אחרי שבועיים של טיול בקובה, פתאום קיבלתי מספר תובנות. כנראה שאיחרנו קצת. 5 דקות אחרי הקידוש. די מעט אנשים. סביבות 30 איש. אף ישראלי. למרות שפגשנו שלושה תיירים יהודיים מאוסטרליה. אף אחד לא יודע עברית. שקט כזה. שקט נורא. אוכלים בשקט. יש דג, אורז ושעועית. הסבר על הדג עוד יבוא… להפתעתי, אנחנו לא אטרקציה !
אף אחד לא מתעניין בנו ! פאקינג תיירים מישראל, ארץ הקודש, זבת חלב ודבש, מדברים עברית, וזה לא מעניין אף אחד. ממש מוזר לי. בדרום אמריקה היינו פשוט אטרקציה מטורפת.
מילא. אכלנו קצת. דיברנו קצת עם זוג יהודי מקומי. אף אחד לא הזמין אותנו הביתה. גם מוזר. על מצוות האושפיזין לא שמעתם ???
טוב. סיור קטן בבית הכנסת. שמתי צדקה ויצאנו.
בדרך החוצה תפס אותנו יהודי זקן. לואי שמו. רצה לעשות לנו סיור ולדבר קצת. מעולה ! בדיוק מה שרציתי.
ואז, פשוט במשך שעה הבחור הסתובב איתנו במרחבי העיר. הוא כבר בפנסיה. מקבל קצבה של 10 פזו לחודש. לא קל לחיות עם זה.
הראה לנו מקומות שהיו שם פעם בתי כנסת של ספרדים. של יהודים. חנויות ומסעדות שהיו פעם של יהודים.
הביא אותנו לקצב הכשר היחיד בעיר.
אנדרטה לזכר השואה שנבנתה שם בכמה חודשים האחרונים, אבל עדיין בנייתה לא סויימה. היזם – רפי איתם.
מלון שמיועד לכאורה ליהודים. יש בו אוכל כשר, כמה יהודים, חנות של תשמישי קדושה וכו'…
גם שם, יוזמה של רפי איתם – הוא הביא לשם אבן מירושלים ועליה חרוטה מנורה.
1000 יהודים חיים היום בקובה. 800 מתוכם בהבאנה. כל השאר, עזבו מזמן. לארץ או לארה"ב. יש לזקן 2 ילדים, שנשואים ללא יהודים. פשוט כי אין יהודים להתחתן איתם. כמה נכדים. גם הילדים היו בארוחה. כולל הלא יהודים. ולמה ?
כי יש דג בארוחה. ארוחת צדקה הרי…לא משלמים עליה…מה שאומר שהם קיבלו ארוחה, שנחשבת יוקרתית (ושאגב, הייתה בין הטעימות שהיו לי בקובה, אבל שוב – לא כי זה מאתגר מידי) בחינם ! נוצרי הסכים לאכול בבתי כנסת בשביל פאקינג דג מטוגן. כשהלכנו עם היהודי בדרך, עברנו ליד בקבוק פלסטיק קטן. הרים אותו. אסף אותו. יקבל עליו כמה אגורות. יעזור לו להעביר את החיים…. נפלא.
כשסיימנו את הסיור, שוב, הוא לא הזמין אותו לביתו.
מה שכן. ביקש צדקה. שאל אם אנחנו מוכנים לתת לו משהו. ברור שכן ! נתנו לו פנסיה חודשית.
כמה עצב שזה מילא אותי….
אבל בתכלס, מה ההבדל ? בגלל שהוא יהודי אז זה נגע לי יותר ?
הוא הרי כמו כל הקובנים. ינסו תמיד למכור משהו בשביל לקבל כמה פזו בתמורה. רק שעכשיו זה לכאורה היה אישי. רלוונטי יותר. קרוב יותר. עצוב יותר…
כיף לחיות בקובה.
טוב. אחר הסיור המעולה, המשכנו ל – CASA DE LA MUSICA. היה מאוחר אז כבר היה סגור.
גם כן קטע בקובה השטות הזאת.
יש הופעות ב – 5 אחרי הצהריים עד 8. ואז העיר מתה. מתה עד 11. ואז הכל מתחיל מחדש. מה הסיפור שלכם ??? מה זה חיי הלילה האלה ???
אז התמקדנו בלגמור את הרום שנשאר לנו עם הקולה ברחוב, כמו זוג שיכורים קובנים טיפוסיים. קובה ליברה אחרון בקובה.
בערב, עוד הופעה. הפעם קברט מוזר. וכמובן – סיגר אחרון בעיר.
ההרכב של העם הקובנים בהחלט מיוחד. המון לבנים, שחורים, מולטים. סוגים שונים ומשונים. גם כל עיר מאופיינת בצורה שונה. לכל עיר מאפיינים אחרים. הוואנה – עיר ממש ממש מעורבת. ברקואה – המון שחורים. אולגין – עיר של בחורות יפיפיות. מהממות. סוף סוף מצאנו אותן !!! הגיע הזמן באמת !
על כן – אחד הדברים היפים אצלם, לפחות לכאורה על פני השטח, זה העלמות הגזענות.
הקובנים מורכבים ממהגרים, קצת ילידים שבטח נשארו, המון עבדים שהובאו על ידי הספרדים ושאר מרעין בישין. מישמש מטורף. קיבוץ הגלויות שלנו קטן עליהם. ומה שהכי יפה, שנראה שבאמת אין גזענות. ולחשוב שהעבדות בוטלה רק לפני 100 שנה. עוד פחות מביטול העבדות בארה"ב – ושם, אין ספק שהגזענות ממשיכה וקיימת. אבל פה, ממש לא. בדוגרי, נראה שעוד פחות מאצלנו. וגם לנו ברוך השם, לא חסר בכלל. מעניין איך הם הצליחו. המלחמה מול ארה"ב ? המהפיכה ? הקומוניזים ? הסוציאליזם ? קסטרו ? העוני המחפיר ? לא ברור.
פולחן אישיות, כמו בכל מדינה דיקטטורית טיפוסית, מדהים פה. אמנם, הוא לא קיצוני מידי, אך עם זאת הוא קיים.
הרבה מאוד סובב סביב קסטרו. מיליון ציטוטים שלו ברחובות, תמונות, סיסמאות, סלוגנים, כרזות רחוב, חתימות שלו, VIVA FIDEL וכו' וכו'. פולחן אישיות במיטבו. הוא זה המדינה והמדינה זה הוא. אמנם לא מדובר בהמון תמונות או פסלים (בין אם של פידל או של ראול), אבל בהחלט מרגישים את הנוכחות שלו ברחובות. צריך הרי להמשיך את שטיפת המוח בשביל להמשיך ולשלוט באנשים. הכל גם סביב השם הפרטי שלו. מעניין מה יקרה כשהוא ימות (אם הוא לא מת כבר בנתיים). יצטרכו להחליף הכל לראול ??
מעבר לפידל, יש כמובן את פולחן האישיות סביב צ'ה. שזה כבר באמת פולחן אישיות. פשוט מדהים הקטע הזה. שוב. המון כרזות ברחוב, סיסמאות, מליון ואחד ציטוטים שלו, עם חתימות שלו – צ'ה. קדוש מעונה. חולצות (למרות שהרוב לתיירים), כובעים, מחזיקי מפתחות, פסל ענק בכיכר המהפיכה, ציורים ברחובות. מדהים. ולחשוב שהבחור בכלל ארגנטינאי ולא קובני, על אף שפידל הכריז עליו כעל קובני מלידה. זה שהוא נולד ברוסריו בארגנטינה ולא בקובה זה סתם פרט שולי שמפריע לשכתוב ההיסטוריה. כמו בכל דיקטטוריה (למרות שקובה מוכרזת כרפובליקה כמובן), אפשר לשנות את ההיסטוריה איך שבא. ג'ורג' ארוול כתב על זה אחלה ספר. רק צריך ליישם אותו.
סיסמאות מהפיכה טיפוסיות
ועוד כמה סלוגנים
עוד משהו יפה לראות זה את נושא פדיון השבויים של הקובנים. יש לקובנים איזה 5 אזרחים שנערצו בשנת 1998 באשמת ריגול בארה"ב. הם נשפטו למאסרי עולם ארוכים בתנאים קשים. העניין הוא, שהקובנים לא מפסיקים את הפולחן סביב אותם 5 "קדושים".
המון כרזות בתחנות אוטובוסים, בשדה תעופה ומקומות מרכזיים בערים – והכל ביוזמת הממשלה. בנוסף, המון פעילויות ספונטיות. ציורים על גדרות הבתים, פסלים בגינות הבתים. וכמעט בכל עיר. בלי סוף. בדוגרי, יש למשפחת שליט הרבה מה ללמוד מהם. השאלה היא האם הם באמת "חפים מפשע" כמו שהקובנים טוענים, האם פידל עושה בזה שימוש ציני להגברת השליטה, או שבאמת מדובר ברגשות מחוייבות כנים של העם הקובני לאותם חמישה. מה שכן, זה עדיין מרשים בהחלט.
אנדטאות השבויים
אבל בכל אופן, מה בעצם עשינו באולגין יום וחצי ?
בדוגרי – לא הרבה. אני הגעתי למיצוי קצת של קובה. התחשק לי להגיע להבאנה, ויאללה. להמשיך הלאה כבר. נראה לי שגם חגה קצת מיצה. והרבה באולגין אין מה לעשות חוץ מלשבת באחת מלא מעט הכיכרות שבעיר. עלינו לנקודת תצפית חביבה על העיר וכיתתנו רגלינו בין מרחביה.
היה כריסמס, אז עברנו בכנסייה המקומית. מדהים לראות, כמה הקובנים, במיוחד יחסית לעם לטיני, כל כך לא דתיים. הכנסייה פשוט ריקה לחלוטין. וראבק – מדובר פה בכריסמס. למרות שעכשיו הדת לא באמת אסורה בקובה, בכל זאת. נראה כאילו הקובנים התרגלו לחיות ללא פולחן כלשהו פומבי מידי.
מה עוד ?
מצאנו את ה – Casa De La Musica המקומי. פעיל רוב היום המקום הזה. מדהים פשוט. ובגדול – פשוט שרצנו שם. פעמיים אפילו. ארוחה טובה. מוסיקה. להקה. פעם ראשונה היה פחות מוצלח. פעם שנייה היה מוצלח מאוד. עד כדי כך מוצלח שלפתע מצאתי את עצמי רוקד פאקינג רגטון עם בחורה. בחורה ?? יותר נכון זקנה בת 60. וראבק, אמנם היא 60 60, אבל אין ספק שיש לה דם קובני. מסתבר שהגיל לא ממש משנה אצלם. רגטון הם תמיד ידעו לרקוד.
מדהים כמה המקומות האלה בקובה מקסימים. אוירה טובה. מקומיים. תיירים. המוזיקה המלהיבה שלהם. ופעילים כבר משעות אחר הצהריים. פשוט עושה שמחה בלב.
וזהו. פרט לזה ? לא הרבה. אחרי יום ושליש עלינו על האוטובוס האחרון שלנו בקובה, בדרכנו להוואנה המוכרת.
שהגענו לברקואה קיבלנו שוק. אמנם זה היה אחרי נסיעת לילה די ארוכה עם עצירה מתישה מהו בסנטיאגו דה קובה, שעליה החלטנו לדלג. ארוכה מאוד אפילו. אבל בכל זאת. לא ציפינו לראות את הסחלה שראינו. בגדול – מדובר בעזה. בתים מגעילים. רחובות מגעילים. הרוב – די מגעיל פה !
דווקא שמענו דברים די טובים על המקום. אפילו טובים מאוד. אפשר אפילו לצטט : "ש רבים שטוענים שברקואה היא הפנינה של קובה". אז נראה. אולי מצב הרוח ישתנה. כרגע – קצת מבעס פה. במיוחד כשגילינו שאין פאקינג דרך לצאת מפה ליעד הבא עד עוד 4 ימים. 4 ימים בחור הזה ??? אוי ואבוי..פאקינג שכונת הארגזים נראית יותר טוב מפה. קיבינימט.
בכל אופן. אחרי הדברים המאפיינים את המקום זה הטבע. סך הכל מדובר באחד מאזורי הטבע מרהיבים ביתר בקובה. כאן ובוינאלס. אז מיהרנו ועשינו בוקינג לכמה טיולי טבע.
יום אחד היינו בפארק הלאומי הקרוב, ויום אחר לקחנו טור לנהר היומרי (אחד מתוך כמה עשרות הנהרות שיש באזור).
אבל הדבר הכי טוב שהיה לנו בברקואה זה לאו דווקא הטבע, למרות שהוא תמיד בא בטוב, אלא המדריך. קיבלנו מדריך שדובר אנגלית שוטפת. מהממת.למד ספרות אנגלית בקובה. ראה שהרבה עבודה אין בזה, וכמו רבים אחרים התחיל לעבור בתיירות.
אז קפצתי על הזדמנות, ופשוט התחלתי לטחון את הבחור בשאלות. כל שאלה שאגרתי לי במוח במהלך 11 הימים האחרונים. הכל ! כמהחברות סלולר יש (1 – CubaCell), להבין שהשיחות עולות להם ים כסף אז הם בעיקר שולחים SMSים, מה השכר הממוצע (20 יורו), כמה רופא מרוויח (30 יורו), כמה מורה (10 יורו), כמה עולה שק מלט (7 יורו), כמה עולה החשמל (כמעט ולא עולה. מקבלים הרוב בחינם), כמה משלמים על המים (הכל בחינם. יש 22 נהרות.. ברוך השם, מים לא חסר שם. גשם יורד 80% מהשנה. גם לנו ירד מבול), כמה DVD יש לו (עד היום יש לו את השלישי עם USB. את הראשון דוד שלו הבריח לו לתך קובה לפני כמה שנים כשהוא היה חבר במשלחת האולימפית בג'ודו), האם הוא מאמין במהפיכה (כן. בוודאי), האם הוא מאמין בשיטת הרפואה (ממש לא. הוא טוען שבתכלס הם משלמים הרבה יותר על השירותים כי הםלא מרוויחים כלום ולוקחים להם את כל הכסף. אחלה ניגודיות..) ועוד מליון פרטי טריוויה שלא מעניינים אף אחד חוץ ממני. אחרי 6 שעות סיור, אפילו לי כבר לא היה מה לשאול יותר. כלום.. ממש כלום. היה מעולה.
ועוד שטיפת מוח
אחד הדברים הטובים שגילינו בברקואה, שפשוט גרמו לנו לאהוב את המקום זה חיי הלילה. אז OK. מתחם הנמל זה לא. אבל יש 3 מקומות במקום, וכל לילה היינו במקום אחר. El Ranchon, Casa De la Trova ועוד אחד. כל לילה מקום חדש. מקומיים חדש. חוויות חדשות ומצחיקות ! פשוט מעולה.
הכל אצל הקובנים זה כסף, כסף ועוד קצת כסף. הקובנים בהחלט יודעים להוציא מהתייר כסף. כל אחד פה נהיה איש עסקים. אין ספק, הצורך הוא אבי ההמצאה. למשל. חיכינו בהוואנה לאיזה אוטובוס. שעה של המתנה. ליד התחנה המרכזית יש את גן החיות העירוני. פתאום איזה קובני קורא לי. שואל אותי כמה זמן יש לי. אמרתי לו שעה. הבחור עונה לי, וולאה מגניב. ב – 40 דקות אני מספיק לעשות לך סיבוב בפארק. מי רוצה שתעשה לי בכלל סיבוב מי ???
כל אחד יכול להיות פה נהג מונית. ברור שלא חוקי. כל פעם התחשק לנו לנסוע בכלי רכב אחר, פעם לאדה, ופעם שברולט ישנה, ופעם אופנוע סירה ופעם…. אז כל פעם פשוט הגענו לרכב, ויצרנו בעל עסק חדש. נפלא.. מה שכן, בגלל שזה לא חוקי, אז כל אחד מהקובנים תמיד מזהיר את החברים שלו. בהתחלה זה היה נראה כאילו כולם מכירים את כולם. אבל לא..בעצם כולם נלחמים במשטרה. וכל אחד מחפה על השני ביום יום. חפה עלי ואחפה עליך…
עוד דוגמה ?
ערב אחד היינו בעוד בית מוזיקה של ברקואה – CASA DE LA TROVA.
איכשהו, לא ברור איך, מצאתי את עצמי על הבמה מנגן יחד עם הלהקה של אותו ערב על איזה כלי הקשה ששכחתי את שמו. כמה דקות אחרי זה, גם חגה הצטרף. הוא קיבל את הקונטרבס. מעולה. היה משעשע. מה שהיה פחות משעשע, שתוך חמש דקות גם נאלצנו לקנות בירה לכל חברי הלהקה המחורבנת הזאת. מזל שמדובר רק ב – 5 נגנים ולא בפילהרמונית למשל !! ועוד נאלצנו לעמוד עם החינטרוס האלה על המקח ! בירה לכל נגן הייתה אחרי התפשרות !
חוגגים את חנוכה
כמה מילים לגבי תופעת המתעשרים החדשים. שזה גם קטע.
בשנים האחרונות, עבורו על קובה שני תהליכים עיקריים : פתיחות חלקית למערב ובמיוחד לכסף של התיירים שהחלו מציפים את האי, הרבה קובנים שברחו מקובה ושולחים כסף זר לארץ. שני התהליכים האלה גרמו להגדלת הפערים, שהיום נראים פשוט עצומים בין המקומיים. מדהים לראות המון קובנים שמתחננים לחתיכת סבון או שמפו כי נגמר להם מההקצבה החודשית מהממשלה, ומצד שני לראות קובנים שמתחילים לרכוש ציוד אישי. ציוד מערבי. DVD. מחשב. חיבור לא חוקי לאינטרנט. טלוויזיה. סרטים זרים. מאוד יפה לראות את זה בשדה תעופה. המון קובנים עם ייבוא אישי. LCD גדולות. מסכי מחשב. מחשבים. כל מה שרק אפשר לקנות ולהביא.
אין ספק. ראול הופך פה את סדרי העולם.
חלוקת מזון
חלוקת מזון
ביום האחרון שלנו בברקואה קצת נתקענו. עשינו כמה טיולים, ורצינו לעוף מפה צפונה (ולא לחזור לסנטיאגו), והצלחנו למצוא הסעה לאולגין רק ליום למחרת . אז עשינו יום חופש. בגדול – פשוט לשבת בכיכר המרכזית, שכבר למדנו להכיר אותה טוב טוב, לקרוא ספר, ולהתערבב קצת עם הקובנםי המקומיים.
בנוסף. לי אישית הייתה מטרה ביום הזה – לקנות דומינו של 0 עד 9. נו.. זה חשוב להציב מטרות בחיים. בכל אופן, אז אחרי 7 שעות של עמידה על המקח עם שני חניטרוס חביבים, סיימתי לקרוא ספר וסיימתי גם לקנות שני דומינויים איכותיים. בתכלס, הי יום חביב בהחלט. בעצם – כמו כל השהות בברקואה. רושם ראשוני – מזעזע. אבל, הכרזנו עליו כאחד משלושת המקומות הטובים בקובה. ברקואה הרוויחה את זה ביושר !
אחרי יומיים בוינאליס המשכנו במסע. הפעם לעיר בשם סיינפואוגס. אמורה להיות עיר יפה, חופים חביבים, ארכיטקטורה וחיי לילה. ואחרי יומיים די משמימים מהבחינה הזאת בוינלאיס זה בהחלט משהו שחיפשתי.
אז הגענו.
כרגיל, קיבלנו אותנו עם שלט בכניסה – LIOR SIMON. אני עוד עלול להתחיל להתרגל לזה.
אבל עם כל הכבוד, העיר התגלתה כמשהו לא מעורר עניין ייחודי בשיט. אני לא ממש התחברתי.
בלילה הראשון, שום חיי לילה ושום נעליים. כל המועדונים היו סגורים, כולל אלו שהומלצו בלונלי פלנט.
יום למחרת, חגה היה די מיובש. אז הוא נשאר לו במלון. הסובבתי לבדי.
הגעתי לתאטרון טומס טריי שאמור להיחשב לפאר היצירה בעיר. איזה פאר ואיזה נעליים. פאקינג המתנ"ס השכונתי. כולה בניין. כמה כסאות. קצת ארכיטקטורה. נו באמת….
היכל התרבות הישן בבאר שבע מרשים לא פחות.
שם לפחות לא לקחו לי יורו בשביל להיכנס ולראות אותו ל – 5 דקות. פשוט עולה לי על העצבים הקטע הזה בקובה ! על כל דברים מזמברים בכסף. על כל דבר ! ולא מעט ! ומילא. אם זה היה שווה את זה. אז בכיף. סה"כ יש מעט מאוד דברים שלא שווים 5 שקלים. מוזיאון טומאס טריי – אחד מהם. עלו לי על העצבים.
עוד קטע עם כסף זה הנושא של טיפים. על כל דבר הקובנים רוצים טיפ. ושוב..לא אגורות ספורות אלא שקלים ולא מעט.
שמים את המוצ'ילה באוטובוס הם רוצים טיפ. ולא בנחמדות כזאת עם צנצנת. דופקים לך חזק על היד שתסתכל עליהם ואז על צלוחית הטיפים.
הלכתי להוציא את המוצ'ילה מהאוטובוס. שוב. טיפ. לחלק מהתיירים הבחור לא נתן את המוצ'ילה עד שהם לא השאירו לו טיפ.
ועל מה בדיוק ??? יורו שלם על מה ?? על איזה שירות בדיוק ? או מעבר לזה, על איזה פאקינג שירות איכותי ? אני לא מקבל טיפים בעבודה שלי למה שאתה תקבל על העבודה שלך ?? הם מעצבנים אותי ! הם מגיעים לרמות חוצפה לא נורמליות !
בכל אופן. המשכתי לכותת רגלי בעיר. שמעתי על מלון מרוחק מרוחק שאמור להיות בו אינטרנט. יותר משבוע הייתי מנותק. יותר משבוע.
יאללה…איזו דודה מטורפת הייתה לי. הייתי כמעט בקריז. כולי גירודים. הלכתי יותר משעה ברגל עד שהגעתי למלון. איזה אושר !!!!! אמנם 30 ומשהו שקל לשעה. אבל אחח… אבל איזו שעה ! פשוט שעה מעולה ! אושר עילאי. מיילים. שיחה עם אמא. הכל טוב.
הכל טוב ?
רק משהו אחד בקטנה. בבוקר התפתטי לאכול ביצת עין בקאזה שלנו. אוי אוי אוי..איזו טעות. נראה לי ש – 4 שנים הצלחתי להימנע מזה, ועכשיו שילמתי על זה בגדול.
החביתה המחורבנת הזאת גרמה לי למערכת יחסים קצרה אבל אינטנסיבית עם השירותים, ומערכת יחסים אינטנסיבית עוד יותר עם כדורי הקל בטן, שאכלתי אותם כאילו היו סוכריות מציצה. לעולם לא עוד !
בערב, כרגיל, חיי לילה משמימים. אפילו באר שבע יכולה להתסכל ממרום פנתאון חיי הלילה לעומת מה שהלך פה.
למחרת, נרשמנו לאיזה סיור. אחת האטרקציות באזור אמורה להיות מפל. EL NICHO שמו. אני לא מאוהבי הטיולים המאורגנים, אבל לפעמים יש להם יתרונות לא רעים בכלל. אז הלכנו. על אטרקציות אני לא חוסך.
יאללה. טיול גריאטרי כזה עוד בחיים לא היה לי !!
נסיעה עם עוד 8 תיירים. מתחילים במונית. עובדים למשאית ישנה, שאליה מצטרפים כלל בעלי התפקיד של הטיול : מדריך מסיינפוגאוס, מדריך מקומי, טבח ועוד איזה מישהו שלא קלטתי למה צריך אותו. בעצם, גם את כל השאר לא ממש קלטתי למה צריך. מילא.
נכנסים לאזורים הכפריים. דווקא מגניב. הכל ירוק ירוק. פשוט ירוק. בחיים לא ראיתי מדינה כל כך ירוקה. אין מטר אחד של חום. עבור ליד בסיס חיל אוויר צבאי. אפילו הוא ירוק טילים. ולא כמו הירוק של הבסיסים שלנו. רק אקליפטוסים מעפנים מידי המנדט. פשוט ירוק. מה שכן, לא הייתי עולה על המטוסים שלהם בחיים. גם לא כשהם על הקרקע.
מגיעים לשמורה. מתחילים ללכת. הלכנו… כמה ? 30 מטר… ואז עוד 10 מטר. הגענו למפל. נו יופי… מפל סער אחרי חורף נורמלי לא פחות מרשים. כולה פאקינג מפל. ואז ממשיכים ללכת קצת. עוד 10 מטר. הפסקה. כל שנייה – הפסקה. חתיכת אירופאים מעצבנים. תלכו קצת !! אפילו סבא שלי יכול ללכת יותר. אפילו היום ! התישו אותי ההפסקות האלה.
"המפל המדהים"
אז חגה ואני חתכנו והסתובבנו לנו לאיטנו ביער קצת. חביב.
לפחות הייתה אחלה ארוחת צהריים. למעשה, ארוחת הצהריים היחידה הטובה שהייתה לנו בקובה עד עכשיו.
זה קטע האוכל הזה. פשוט הכל מגעיל פה !!! טוב נו.. אולי לא הכל. בעצם…כן. הכל !! אין פה שום דבר טעים. לפעמים יש משהו אכיל. זה כן. שאני אומר לעצמי : בסדר. העיקר לשרוד, אז לסתום את האף ואת שאר בלוטות הטעם ולבלוע. אבל ראבק. פאקינג קובנים. רק מוזיקה אתם יודעים לעשות ? מה עם איזה שניצל טוב ? או סתם עוף מבושל ? לא מפסיק לרזות פה. ואין כל כך ממה לרזות !!
מילא..בגדול, סתם טיול מיותר, אבל אם לא הייתי עושה אותו הייתי מרגיש פספוס. עכשיו אני מרגיש פספוס של 30 יורו !!
מה שכן, מצאנו בסיינפואגוס קוקה קולה ! הצבע האדום המוכר. עם האותיות הלבנות המסולסלות. והכי חשוב – טעים !
לאחר בירור קצר, מסתבר שזה קוקה קולה שמיוצרת בקוסטה ריקה, ולא מעט קובנים מבריחים את הפחיות מדינה. אבל רק פחיות. בקבוקים גדולים יותר לא מוברחים. בנתיים לפחות….
אז אחרי כמה ימים בהוואנה, הגענו לעיירה ויניאליס.
מדובר באחד העמקים הפורים ביותר בקובה, עם שדות הטבקים הנחשבים ביותר. אחרי הוואנה המזוהמת מאדי דיזל בלתי נסבלים, כאילו מדובר בשכפול ענק של התחנה המרכיזת הישנה בתל אביב, לראות קצת ירוק, הרים, שדות וסתם קצת טבע עשה לי רק טוב.
בתחנה המרכזית (אלק תחנה מרכזית. סתם חתיכת בלטה עם שלט) המתינו עשרות בעלי קאזות, מנסים לשווק את עצמם. או..ככה את אוהב כשמקבלים אותי.
אבל מעבר לזה, גם חיכה בחור עם שלט קטן – LIOR SIMON. איזה כיף זאת קבלת פנים כזאת !!
חבל שלא כל החיים זה יכול להיות ככה.
בכל אופן, הגעתי עם דודה מטורפת לאופניים.
התמקמנו במהירות בקאזה, שכרנו אופניים, עם צמיגים שגם הם לא הוחלפו עוד משנות החמישים, והתחלנו לדווש. עברנו את העיירה, עברנו בכמה שדות, כולל בית של משפחה בשום מקום בערך.
הציעו לנו קפה. הסכמנו בשמחה. קיבלנו 20CC מיים קרים מהולים בקצת קפה. נשמע נפלא. אני בטוח שהאמבות חגגו שם.
הנופים של וינאליס XXXXXXXXXXXX
המשכנו עוד והגענו לציורי הקיר המפורסמים של האזור.
נו באמת.
מדובר בחתיכת צלע הר, אחת מיני רבות (ומיני רבים) שקיימים באזור.
בחתיכה המדוברת, צויירו כמה קשקושים, שאפילו שחר כבר מסוגלת לצייר משהו מרשים יותר, עם כל היכולת המוטורית הלא מתקדמת שלה, שמאוד חשובים למהפכה. הם לכאורה מתארים את התפתחות האדם והחיות.
לנו שיווקו את זה בתור ציורים פריהיסטוריים. איזה פריהיטוריים ואיזה נעליים. כמה קשקושים של כמה מהפכנים.
ציורי הקיר של המהפיכה
העמק
עוד V.
המשכנו עוד כמה קילומטר והגענו לעוד אתר באזור – מערה. בסדר….עוד משהו לראות. עם עוד גזילת כספים טיפוסית קובנית.
מלכודת תיירים
יום למחרת, עשינו טיול סוסים.
מטרת הטיול, מעבר ללראות קצת נופים, הייתה להגיע לחוות טבק פרטית. כמו שחגה אוהב לקרוא לזה – חוות בוטיק.
אז קיבלנו סוסים בגובה מטר. מדהים הקטע הזה. תמיד תהיתי לעצמי, אם בני האדם מתאימים את הגודל שלהם לגודל של הסוסים, או שמא הסוסים מתאימים את עצמם לגובה של בני האדם.
איפה שיש אנשים נמוכים יש סוסים נמוכים. ולהיפך.
סוסים בווינאליס
רכבנו לנו לאיטנו והגענו לחוותו של חואן קבזאס. אצל ביתו של הבחור, העברנו את השעתיים הכי טובות שלנו בקובה.
סחטנו קני סוכר, שתיתו מי סוכר עד שקיבלנו הרעלת סכרת, קפה טוב, והכי חשוב – למדנו על איך הבחור מגדל טבק.
מה הוא עושה עם העלים. 90% הוא תורם למדינה ועוד.
גילגל לנו שני סיגרים, מתובלים ברום, דבש ולימון ואותם עישנו. היה מעולה. חגה ראה עננים. ולא מדובר בענני עשן.
התחלנו בקצת קפה
מגלגלים סיגרים
בודקים את התוצר
ממשיכים לבדוק את התוצר, לעומק
פקט של סיגרי "בוטיק"
המגלגל
כמה מילים לגבי סיגרים, שזה בהחלט אחד המאפיינים ה-עיקריים של קובה.
היסטורית הטבק והסיגרים מעורפלת במקצת מפני שלא ידוע באמת מי עישן את הסיגר הראשון והיכן בדיוק זה היה .
גידול הטבק עיבודו ועישונו הגיעו כמעט בוודאות מיבשת אמריקה . כלי חרס עתיקים מראים שבני מאיה מעשנים אגודת עלים מסוג מסוים אשר קשורים בחוט . כיוון שבני המאיה באותה תקופה היו קיימים כבר 2000 שנה קשה לדעת בוודאות מאיזו שנה בדיוק הם התחילו לעשן בצורה כזאת . ידוע על תרבויות נוספות מהתקופה העתיקה שעישנו טבק בצורות כאלה או אחרות , הילידים של צפון אמריקה היו ממלאים מקטרות ארוכות בטבק ומעשנים .
סביר להניח שהטבק ועישונו לא היו נפוצים מחוץ לגבולות יבשת אמריקה עד למסעו של קולומבוס שאת אחד מעצירותיו עשה בחופי קובה , קולומבוס שלח שליחים לפנים הארץ ואלה דיווחו על אנשים המחזיקים "לפידים וצמחים מסויימים לשאוף מהם את העשן"
קשה להצביע בביטחון מלא מתי הטבק הובא לאדם בעולם הישן , אך אפשר לומר בוודאות שהזמן שרוב העולם החדש היה כפוף לשלטון האירופי הוא גם הזמן שבו אומץ מנהג עישון הטבק ברובו עיי יורדי ים ספרדים ואחרים . בעקבותם הלכו גם אנשי צבא ומתישבים.
ואלו הביאו את מנהג עישון הטבק , הסיגרים , והמקטרות לעולם החדש . במהלך השנים הארופים התחילו לגדל ולעבד טבק לצורכיהם האישי. במשך השנים מנהג עישון הסיגרים התפתח בארופה ובארצות ויבשות נוספות . כיום רוב יצור הסיגרים מעשי יד אדם מגיע ממרכז ודרום אמריקה , כגון הונדורס , ניקרגואה. , קובה , הרפובליקה הדומינקנית ועוד ארצות ביבשת זאת .
ישנם ארצות אשר משתתפות ביצור החומר גלם לסיגרים הטובים בעולם כגון הפיליפינים , קאמרון באפריקה ועוד ארצות רבות שאדמתם מתאימות לגידול צמח הטבק . כיום הסיגר הוא סמל סטטוס יוקרה אשר נחשק בכל העולם ומיוצר בכמויות לנוחיותם של כל המעשנים והמעשנות בעולם כיום .
הדברים האלה פשוט עושים אותי מאושר. אותנטיות מגניבה כזאת. צילמנו את הבחור. הצטלמנו איתו. אבל הבטחנו לו שנשלח לו את התמונות לכתובת שואל שניצור לו, הוא הוא בכלל יצליח להיכנס לאינטרנט איפשהו במדינה הזאת. שעתיים עם בחור כזה, ויש לי יום שלם של אושר.
אלה הקטנים עוד יהיו סיגרים
סוחטים סוכר
המשכנו בדרכנו בשדות. מנגו, טבק קטנים, אבוקדו, גויאבות בלי סוף. יש להם קטע לקובנים. הם טוחנים גויאבות. אולי עוד אצליח להתרגל לזה. למרות שלריח אין סיכוי (ככה שעינת – שזה לא יעלה לך לראש).
ראינו גם את בקתות הייבוש של עלי הטבק. בתי כלונסאות שעליהם הקובנים תולים את העלים לייבוש. ראינו גם בלי סוף בתי ייבוש הרוסים. נפלאות הוריקן גוסטאבו.
בערבים ניסינו ללכת לסוג של מסיבות, שנחלו כשלון די חרוץ.
פעם אחת עלו לי במיוחד על העצבים.
ניסינו לתפוס טרמפ למסיבה במערה שכבר היינו בה.
עצר לנו בחור. רצה כמה פסו. עמדנו קצת על המקח ונסענו איתו.
הנביילה הרי ממילא נוסע למסיבה, אז מה הבעיה שלך ??
כשהגענו, גיליתי שהוא לא סתם נסע למסיבה, הוא עובד שם. אז למה לעזאל שנשלם לך ?? הרי גם הכניסה למסיבה המחורבנת הזאת עוד עלתה כסך מיותר.
תהיה בן אדם טוב גודאמט ! לא יזיק לך ! מה שנקרא – "תעביר את זה הלאה".
בדרך חזרה – אותו הדבר. תפסנו רכב שחזר מהמסיבה לעיר. גם רצה כסף. לא הסכמתי לשלם לנביילה.
בסוף, הוא דווקא הסכים לאחר ויכוח קצר לקחת אותנו בחינם. לא ברור הקטע הזה שלהם !
בווינאלס גם פגשנו את הישראלים הראשונים שיצא לנו לפגוש בקובה. פתאום זה היה נחמד. לדבר עברית. עם עוד קצת אנשים. חווויה מרעננת.
מנות קטנות וקצובות.
השביל הזה מתחיל כאן
בין סניף בנק למעין
לא סלול, לא תמיד מסומן
השביל הזה מתחיל כאן.
חוצה את העיר
עולה על ההר
ממשיך על הים
ממשיך גם מחר
חותך באוויר, בין הבתים
יוצא אל האור, אל חיים חדשים.
לך עליו, עלה עליו עכשיו
לך עליו, עלה עליו עכשיו
מלאכי ציפורים מעליך
מלווים את צעדיך
מרחוק נדלק אור
אל תסטה כדי שתוכל לחזור.
השיר הזה מתחיל כאן
כחול על הדף הלבן
לא גמור, לא תמיד מכוון
השיר הזה מתחיל כאן.
חוצה את העיר
עולה על ההר
ממשיך על הים
ממשיך גם מחר
חותך באוויר, בין אנשים
יוצא אל האור, אל חיים חדשים
שביל ישראל ? מה זה ?
ישראל מדינה קטנה. 470 ק"מ ממטולה ועד אילת. ייקח פחות מיום לחצות אותה במכונית. אבל בשולי הכביש נחבאת אפשרות מרתקת הרבה יותר, שביל ישראל. כ- 940 ק"מ של שביל מסומן מדן ועד אילת, שעובר בעמק ובהר, מתפתל בכפר ובעיר, חוצה יערות ומדבר ונושק לים, נפגש עם דתות ועדות, ומחבר בין ישן לחדש.
שביל ישראל הוא שביל הליכה שנמשך לאורך כל מדינת ישראל, מקיבוץ דן בצפון ועד מעבר הגבול בטאבה, על חוף מפרץ אילת. אורכו היום, לאחר השינויים שבוצעו בו במהלך השנים, הוא כ-940 קילומטר. שביל ישראל הוא גולת הכותרת ברשת סימון השבילים הארצית שיזמה ויצרה החברה להגנת הטבע, המסמנת וממפה את כל מסלולי הטיול בארץ, על ידי הוועדה לשבילי ישראל.
השביל נחנך בפסח, אפריל 1995, לאחר כ-15 שנות עבודה ודיונים על התוואי. הרעיון הועלה בראשית שנות השמונים ע"י אברהם תמיר, שהורשם משביל האפלצ'ים בארצות הברית (שביל שאורכו כ – 3500 ק"מ ממיין שבצפון ארה"ב ועד ג'ורג'יה שבדרום). את הרעיון העביר תמיר לאורי דביר שתיכנן וביצע. בתכנונו הושם דגש על מתן ייצוג לכל נופי ואזורי הארץ וכן על מעבר באתרים חשובים לכל הדתות. השביל מהווה מעין שלד לשאר שבילי הטיול בארץ שרבים מהם יוצאים ממנו. בשונה מסימון השבילים הנפוץ בארץ, פס צבעוני בין שני פסים לבנים, מסומן שביל ישראל באמצעות שלושה פסים מקבילים במדורג: לבן, כחול וכתום. לפי השיטה (שלא נשמרת בקפדנות), כאשר הפס הלבן עליון, כיוון ההליכה צפונה ואילו הכתום, דרומה.
לכל אורכו, שביל ישראל נמצא בתחומי הקו הירוק. בשנת 2003 הוסט חלק מתוואי השביל באזור השרון משפלת ההר לכיוון הים. הסיבות העיקריות להסטה זו הן התפתחות כביש חוצה ישראל (כביש מספר 6) שדרס קטעים מהשביל, הימנעות מסיכון ההולכים לאורך קו התפר והרצון להוסיף נופי ערים וחוף ים. שינויים מהותיים נוספים נעשו בשביל באזור הנגב, משום שהתוואי הקודם כלל קטעים ארוכים לאורך כביש 40 לשם הימנעות מכניסה לשטחי האש הרבים משני עבריו.
מאז נחנך השביל טיילו בשביל ישראל עשרות אלפי מטיילים מהארץ והעולם. רובם בקטעי שביל נבחרים, או ב"תשלומים" (כלומר חלוקת השביל למקטעים, וכל מקטע נצעד בנפרד אם כי ברצף גיאוגרפי). מספר לא מבוטל של מטיילים בחר ללכת את השביל ברצף – כטרק מתמשך על פני כחודשיים. השביל הינו שביל הליכה אך הוא מושך אליו גם ג'יפאים ורוכבי אופניים – אשר עושים קטעים מהשביל שעבירים גם באופניים / רכב שטח.
עם הזמן נוצר הוואי סביב ההליכה בשביל ישראל, וכך למשל נולדו "מלאכי השביל" – אנשים המארחים בבתיהם, ללא כל תמורה, את ההולכים, קונים עבורם מצרכים, או משאירים להם מים בשולי הדרכים.
אז מה בעצם ?
טוב. אז אחרי כמה שנים של דיבורים על הנושא, החלטנו להתחיל.
חגה (המון תודה על היוזמה) התחיל לארגן הכל, יצר אירוע בפייסבוק (מה שמתאים לי לעשות דווקא) והחלטנו לצאת לשליש מהשביל.
השליש הצפוני. אני אעשה הפסקה של 4 ימים לחתונה של טל ולכיפור. בתקווה, מתישהו אשלים גם אז זה.
האמת, התחלנו בתקופה הפחות טובה. אביב תמיד יהיה עדיף על סתיו. פריחה אביב מול פריחת סתיו (אלק), ימים קצרים יותר וכו'.
אבל גם זה טוב. העיקר להתחיל. ממילא, הדבר שיהיה לי הכי קשה בטיול זה הניתוק מהאינטרנט. בלי YNET ?? הלפטופ שלי קצת כבד מידי למוצ'ילה.
אנשים הצטרפו, ארגנו ציוד, ערכות הבישול ה-מ-ג-נ-י-ב-ו-ת מצ'ילה, אוכל, לו"ז, מסלול ויאללה לדרך.
מתחילים ליצור ולספוג חוויות וזיכרונות. זה והתולעים זה הדבר היחיד שנשאר בסוף.
