טוב. אז בשעה טובה התחלנו בטיול.
לאחר לילה עמוס בחתונה של אלי, אלכוהול, נסיעה ועוד כמה פעילויות כיפיות אחרות גוזלות שינה שהותירו אותי עם מנוחה של משהו כמו 20 דקות, התייצבנו בארלוזורוב בתחנת האוטובוס לקריית שמונה. חלקנו (כמוני) עם מוצ'ילה ענקית (כלי בישול, סירים, סבון כלים ואפילו פופקורן) וחלקנו עם פאוץ' כמו יובל !
יוצאים לדרך, בימים שעוד הייתה לי סוופיט אדומה
יוצאים צפונה
עלינו למרצדס. שם פגשנו כמה בהמות בתחפושת של בני אדם שישנו על המושבים כאילו זאת המיטה של אמא שלהם בגן הקופים, ועוד עושים את עצמם כאילו הם לא מתעוררים.
פיניתי איזה קופיף מצוי מאיזה מושב, והתעוררתי בעפולה.
שם פגשנו עוד שוקיסט. בחור צעיר עם מו'צילה, אז שאלתי אותו לאן מועדות פניו. הבחור אמר "וולאה. לא זוכר. איפשהו בגולן". "גולן ? אתה בטוח ??" שאלתי בפליאה. אתה לא נראה לי באוטובוס הנכון. השוק הוציא את הקבלה של האוטובוס, כמובן שהוא לא הצליח להבין אותה (כתוב קריית שמונה בראשי תיבות),
והסברתי לו שהוא בדרך לקריית שמונה דווקא, ושבגולן, כמה שאני יודע, היא לא נמצאת.
מילא. המשכתי בשנ"ץ עד קריית שמונה.שם תפסנו שתי מוניות מדוגמות (בדרך עוד אספנו את עמית) דוך עד לבית אוסישקין בקיבוץ דן. פשוט דיגום.
אז בבית אוסישקין יש את שליט הפתיחה של השביל. סימון השביל הראשון. וכמו כולם, גם אנחנו דפקנו תמונת פתיחה. וכמו כולם, התחלנו לשיר את "השביל הזה מתחיל כאן…". ישראלים או לא ?
אפילו בארצות מתוקנות כמו בוליביה, בטח היו ממקמים שם איזו צ'ולה עם חותמת שתדפיס את הדרכון בחותמת של משהו. אבל אצלנו ? אצלנו אפילו כרטיסים לאוטובוס אי אפשר להזמין מראש. קיבינימט.
מתחילים
סימון השביל הראשון
זהו. התחלנו ללכת. הולכים, רואים את רמת הגולן מלמטה (מזל שלא צריך לטפס עליה), רכס רמים, כמה פרות עם מבט עגל בעיניים,
המון המון חצבים לבנים יפים (סתיו בכל זאת), ונכנסנו לשמורת שניר (שממש יפה שם אגב). הרבה מים קרירים ונעימים ובריכות שכשוך. הלוואי וכל יום יהיו לנו מים כאלה. אז זהו – שלא. צריך להנמיך ציפיות.
הספקנו לעבור בדרך במעיין ברוך וראיתי את השכונה היוונית המכוערת בחיי עם הש.ג. באבט"ש האנטיפטית ביותר שיש. הקארמה השלילית שלה ליוותה עוד זמן מה.
לקראת הערב הגענו לאזור של חצר תל חי. מסיבה לא ברורה, הצלחנו להתברר קמעה בכביש 90, אבל הגענו לחצר שהייתה סגורה. אבל פגשנו את השומר.
סטודנט במכללת תל חי – תעשייה וניהול. טוען שמכיר את אחותה של אוסי (שלומדת בתל חי), וטוען שהיא במקור חצי מצריה חצי עיראקית. זה כמובן אחרי שסגרנו ששם המשפחה שלה זה "דובז'ינסקי", וידוע שזה שם משפחה מזרחי אסלי.
עלינו עוד עליה קטנה אחרונה לכיוון כפר גלעדי – לבית הקברות. ראינו את האריה השואג, בית הקברות הישן שם (עם נוף שיכול להתחרות בהחלט בנוף של קבר בן גוריון), והאנדרטה המאוד חדשה ועצובה ממלחמת לבנון השנייה לזכר 12 המילואימניקים שנהרגו שם כשנפלה בחניה קטיושה ביום המילואים הראשון שלהם. באנדרטה אפילו השאירו את הקטיושה ההרסנית.
הקטיושה
בתכלס, היה מחנה פצצה. לא יכול להיות אתר קמפינג טוב יותר. יש מים זורמים (שהיו אפילו חמימים ונעימים), יש אפילו צינור שיהיה נוח יותר לשטוף כלים, ויש שירותים. חבל שאין יותר בתי קברות בדרך.
שמונה וחצי בערב, פיפי ולישון. שבת שלום.
פוסט הבא – יום 2 : תל חי – מצודת כ"ח (ישע)