דצמ 04

יום 2 : תל חי – מצודת כ"ח (ישע)

נכתב על ידי בקטגוריה שביל ישראל - שליש ראשון


פוסט קודם – יום 1 : קיבוץ דן – תל חי


השכמנו מוקדם. קיפול. אוכל ויוצאים לדרך. התכנון היה לצאת לפני החום, כמובן שעד שיצאנו כבר היה חם מספיק. חם, לח וללא טיפת רוח. כמעט כמו בתל אביב.
עברנו שוב בתל חי, ירדנו לוואדי של גן פסלים תמוה במקצת והתחלנו את השגרה להמשך היום : ע-ל-י-י-ה.
הגענו לעין רועים, הפסקה קצרה, פגשנו שביליסט חדש (שמטייל עם כוס וסיר זכוכית על הגב), שהצטרף אלינו למהלך היום והמשכנו. המשכנו. כן כן – ב : ע-ל-י-י-ה.

האמת, היה חם. די חם מאוד אפילו. מה שמוביל להבנה הבלתי נמענת שפאקינג אין מים בשביל. בצפון יש, אבל קצת, וצריך לחשוב טוב טוב איך שותים אותם ומתי.
בעין רועים למשל, שלכאורה אמור להיות מעיין שופע, לפני כמות השוקות שיש שם, מסתבר שמדובר בפועל בזרזיף מים פתאטי, שלקח לי משהו כמו 10 דקות על מנת למלא בקבוק של ליטר וחצי.
לפחות הם היו קרים. ורטובים.

בספר של שביל ישראל כתוב ש"המסלול מתאים גם לפנסיונרים". וכן. זה ציטוט. איזה פנסיורנים ואיזה נעליים. אולי פנסיונר עם פיליפיני מעופף יכול לעשות את המסלול הזה.
היו קטעים שהייתי כפוף מהעלייה ומהחום כמו סימן שאלה עצוב.

בדרך עברנו בכל היערות שמעל (כן. מ-ע-ל) קריית שמונה. רואים את ההרס מהמלחמה. המון המון חורשות אורנים שנשרפו ונכרתו בגלל הקטיושות. המון.
מצד שני, איזה מגניב זה לראות את הטבע מתחדש. כמובן שגם קק"ל עוזרת לו, ורואים המון חורשות חדשות שנטעו אבל בתכלס, גם המון שתילים חדש טבעיים.
למרות החורף המחורבן – העוללים גדלים וצומחים. מעודד משהו. את הטבע קשה לנצח.

ישן מול חדש

ישן מול חדש

עברנו גם את צוק מנרה עם הנוף המטורף שמעל קריית שמונה, העמק ועד אגמון החולה. בדרך, עוד נקודת תצפית מהממת חדשה. אנדרטה ללירן סעדייה – קשר מקריית שמונה שנהרג במלחמת לבנון השנייה. חדשה דנדשה ומושקעת.
בכלל, כל הדרך מלאת נקודות תצפית מעולות. מלמעלה אפילו השיכונים של קריית שמונה נראים טוב משם. רק לעמוד כמה דקות ולשטוף את העיניים.

הגענו לחוות רועים. פתאום פגשנו שם איזה 15 שביליסטים שגם התחילו את השביל באותו יום כמונו. ומסתבר שההמולה הייתה בגלל טנק מים ענק שהיה תקוע במעלה הגבעה שבעל החווה הציב שם לנוחות המטיילים. איזה מגניב ! חבל רק שזה לא מופיע בספר. הבחור מחוות הרועים הוא אפילו טרח וצבע את טנק המים בלבן בשביל שיתחממו פחות.
הבחור הגדיל ועשה, ואף הציב ליד הטנק כסא קקי, כמעט זהה לכזה שבנינו בבה"ד 1. היה פשוט נפלא.

יש משהו מגניב בזה שצריך לתכנן את השתייה בקפדנות. להבין איך ומתי שותים. סוג של חוסר מלמד כזה. מלחיץ ומלמד. גם בקטע של אוכל. נראה אם אני עוד אתחרט על המשפט הזה.
גם באזור של טנק המים יובל ואני חיכינו לשאר הקבוצה, ואז החלטנו להמשיך לבד על מנת להגיע לקיבוץ יפתח לפני החשיכה. צריך עוד לחזור לתל אביב היום. הגענו לכביש, ראינו את סוף המסלול שהוא מצודת כ"ח (על שם סך 28 הלוחמים שנהרגו שם ב – 3 ניסיונות לכיבוש המצודה מידי הערבים) והתחלנו לנסות ולעצור טרמפים. בגדול – המטרה הייתה פשוט לרדת מהפאקינג רכס רמים עצמו שעלינו עליו ביומיים האחרונים עד לכביש 90. בתמימותנו חשבנו שמקסימום נרד דוך בהר. איזה דוך ואיזה נעליים. היינו בגובה של איזה 400 מטר מאונכים לכביש. אז הצנענו את התיקים בטרמפיאדה, ויובל התחיל לעצור.
רכב ראשון עוצר – גורנישט. עוד כמה רכבים עוברים בנונשלנטיות לידנו.
בדוגרי, אני לא הייתי עוצר טרמפ לעצמנו. נראה לי שהרחנו כמו כפות הרגליים של ווים ביום אוגוסט טיפוסי בבן גוריון.
בין לבין, יובל אמר שהוא ישמח מאוד אם איזה רכב יעצור ובמקרה ייסע לתל אביב. אה אה.. בסדר… ומחר יהיה שלום עם סוריה.
עוד כמה דקות, ועוד רכב עוצר. רכב של נטפים שבדיוק יצא מקיבוץ יפתח. "לאן אתה מגיע ?" שאלנו. "לאן אתם צריכים ?" השיב . "בגדול, לתל אביב,
אבל גם לכביש 90 זה יהיה נפלא כך שנוכל לתפוס משם אוטובוס". אנחנו מסתפקים במועט. "בואו תעלו, אני אביא אותך למקום יותר טוב מקריית שמונה" הוא ענה לנו. OK.
אני מודה. אני שונא את המשפטים האלה שנשמעים כמו משפטים של אנס ילדות, אבל היה לו אחלה מזגן באוטו שקרץ לי מאוד. אז דחסנו את המוצ'ילות (יותר נכון את המוצ'ילה שלי ואת הפאוץ' של יובל) ועלינו בכל זאת. קשקשנו ודיברנו קצת. בדיוק עברה לי בראש המחשב שחבל שהברזתי מהסיור האחרון בנטפים בתואר. או שלא הקשבתי לאף הרצאה של אורן/ליאת ושות'. דפקתי נושא שיחה משותף. בכל אופן, לאחר עוד כמה דקות שהתעקשתי להבין לאן גודאמט אנחנו נוסעים, הבחור הסביר שהוא נוסע לתל אביב.
בשורה התחתונה, לאחר שעתיים של נסיעה מטורפת, 40 שירים בדיסק MP של הנהג, 34 עקיפות לא חוקיות ו – 62345723 שיחות טלפון בלי דיבורית הגענו ליהודה מכבי פינת נמיר.
אין טרמפ מדוגם מזה. אלא אם הוא גם היה כבר מוריד אותי ממש בתוך הסוזוקי האדומה שלי, ודוך למיטה.

 עמק החולה

עמק החולה

 


פוסט הבא – יום 3 : מנבי יודע לנחל דישון


 

השאר תגובה


© 2024 שמעון שובל (בניסטי). כל הזכויות שמורות.