פוסט קודם – יום 15 : – עיספיא – צומת אורן
קמים בבוקר מוקדם. ופתאום עליה חדה על הבוקר. שוב עלייה. בדרך עוברים את מערת אצבע. עוד קצת נוף כרמלי. אורנים. חורש. קק"ל, כרגיל, עושה עבודה מעולה. יוצאים מהיער ומגיעים לעין הוד. ישוב פלצני של אומנים. עשינו סיור קצר בישוב. פסלים. דמויות מגולפות. הכל יפה יפה. רוחניקי. בלי סוף סדנאות יצירה. גילוף, פיסול, איפור, יצירה. הייתי יכול להעביר פה חצי שנה בכיף של קורסים שונים ומשונים. התיישבנו בבית קפה החביב של המקום. דבר ראשון – מים. ושיהיו קרים. המלצרית הביאה מים. ואז המלצרית הביאה גם כוסות. כוסות פלסטיק. זהות בדיוק לכוסות שלי. אבל בדיוק ! אפילו בצבע ! גודאמט. לפחות עכשיו שיהיו כוסות זכוכית. די מיצינו את הכוסות שלנו. במיוחד עקב העובדה שהן לא מפסיקות להסריח ממרק של מונסודיום גלוטמאט בטעם עוף.
איש הפח
בהמשך, הגענו לשמורת נחל מערות. באיחור קל של שעתיים. בשמורה פגשנו את חולוק. שוב חזרה. כמות הקילומטראז', שהבחורה הזאת עשתה. אבל באוטובוסים, לא ברגל.. בכלל, חולוק היא כמו סוג של מלאך. מגיע לעיתים, נעלם לו בפתאומיות, אבל הכי חשוב – מפנק אותנו בכל פעם באוכל טוב.
אחד הדברים המבאסים בשביל שזה שהוא כמעט תמיד "ליד". כעקרון, השביל לא עובר בשמורות טבע בשביל לא לשלם כניסה. שלכאורה זה רעיון נחמד, אבל יש לזה חסרונות שהוא שטחי כזה. מצד שני, כשהולכים כל כך הרבה, למי יש כוח לעצור, להשאיר את המוצ'ילות, לארגן עליהן שומר ולהיכנס לשמורה ? אז עוברים ליד… במקרה של היום – ליד שמורת נחל מערות.
אוכל..
נחל מערות
המשכנו בהליכה, שהפכה להיות קצת מייגעת. רואים שיוצאים מהכרמל. ההרים הופכים להיות נמוכים יותר. השלוחות פשוטות יותר. מצד שני, זה הפך את תוואי השטח למייגע משהו. כי פשוט עולים על שלוחה, יורדים משלוחה. ושוב. עולים על שלוחה. ושוב יורדים משלוחה. ושוב… קצת ייגע אותי. הרבה יותר פשוט לעלות על רכס הרים ורק ללכת עליו. מילא. בערב הגענו לעופר. יישוב של משקים. ישנו בגינה הציבורית. רק שהפעם הצינור הציבורי היה זקוק לפלייר. וזה גם היה הלילה הראשון שלא היה לנו שירותים. כאלו עם אסלה הכוונה…
אירופה כבר אמרנו ?
פוסט הבא – יום 17 : עופר – בנימינה