הוואנה 09.12.08 – 12.12.08 (La Habana)
טוב. אז בשעה טובה התחלנו בטיול.
אחרי מספר חודשים של דיבורים בנושא, מעט מידי שיעורי סלסה, וקצת תכנונים עלינו על הטיסה לקובה. טיסת לילה מאוחרת, וכבר בנתב"ג פוגשים את "קובה". לא באמת קובה, אבל משעשע… אותי לפחות !
תמונה ראשונה של היעד אליו נוסעים
בדרך, עוד הספקנו לעבור במדריד. היה לנו כמה שעות אז יצאנו החוצה לעיר. אני הייתי בה לפני 12 שנה, אבל חגה לא.
מסתבר שלא כל כך הגענו מוכנים לעיר. פאקינג 6 מעלות !!! קור מטורף ! טוב שהיה לנו הפליז איתנו. שכמובן לא כל כך עזר. גשם מטורף. מה זה החורף הזה באמצע החיים ?? אז מה אם זה דצמבר ??
בכל אופן, כמו שזכרתי את המטרו של מדריד, הוא באמת אחד המגניבים ויעילים שיש. תקוק זריז והגענו למרכז העיר.
בגדול, סתם כיתתנו את רגלינו, מנסים לשמור על טמפרטורת גוף נורמלית. בדרך עוד הספקנו לעבור במקדולנס. פעם אחרונה לפני קובה. סוג של פרידה…אין יותר מקדולנד. אין יותר קוקה קולה. בי בי למערביות האהובה עלי כל כך…
כמובן, שהמקדולנד היה מחורבן. כרגיל באירופה, בגודל של כדור טניס. איך אפשר לשבוע מדבר כזה, איך ???
חזרנו לשדה. והופ טיסה לקובה. הטיסה אוחרה אבל הנחיתה הוקדמה לא ברור. הגענו לשדה. הרבה דגלים, ותפילה חרישית שהמוצ'ילות יגיעו.
אז הייתה תפילה. עזרה ? חצי…
אחרי המתנה של חצי שעה המוצי'לה שלי נזרקה למסלול. אבל מה עם של חגה ? גורנישט. עוד המתנה. ועוד תפילה חרישית. אבל איזו מוצ'ילה ואיזה נעליים. שום דבר לא יצא.
האמת, זה די שביזות. בהתחלה עוד חשבנו שהמוצ'ילה תגיע, אבל מהר מאוד הבנו שזה כבר לא יקרה. ואם כבר יש מדינה מחורבנת לאבד בה משהו זה קובה. מילא זה שהמחירים יקרים בטירוף, אבל לפחות שיהיה מה לקנות. כלום ! כלום אין מה לקנות פה ! מה שכן, אני חייב לציין שחגה לקח את זה בהכי נונשלנטיות שאפשר. כל הכבוד לו.
בכל אופן, מונית והגענו לכרזה שהזמנו מבעוד מועד. אמצע הלילה. הבניין זה רע. מזעזע פשוט. האמת, נראה נטוש. בהתחלה לא חשבנו שהגענו למקום הנכון. במיוחד עקב העובדה שבעלת הבית לא פתחה לנו את הדלת.
בסוף פתחה, ואז ראינו את הבית ה-מ-ה-מ-ם שיש לה. נרקיס בלב הביצה ממש. בית קולוניאלי ישן ישן. קרמיקות מגניבות בטירוף על הרצפהץ תקרות גבוהות גבוהות. קצת באוהאוס כזה. פשוט מהמם.
טוב. אז מה עושים פה ?
דבר ראשון, מחפשים אינטרנט. כמובן שלא מוצאים. בסוף מצאתי איזה בית מלון עם אינטרנט, שכמובן לא עבד. אז שיחת טלפון, שכמעט גרמה לי להוסיף דייר בדירה בשביל לממן אותה.
אחר כך ?
פשוט מתחילים ללכת. והרבה. נראה לי שכל יום הלכנו בהוואנה משהו כמו 15 קילומטר. ולא. אני לא מגזים.
דבר ראשון. המלאקון. מדובר בטיילת של הוואנה. בתכלס, לא בין היפות שראיתי בחיי. אפילו של דרום תל אביב מרשימה יותר. טיילת באורך של 8 קילומטר, שהאמריקאים בנו לפני משהו כמו 100 שנה. וככה היא גם נראית. הכל מלפני 100 שנה. שום שיפוץ. שום קדמה.
המבצר בטיילת
דבר שני – הרכבים כמובן !
איזה מגניב זה. המוני הרכבים הישנים ישנים שלהם. שברולטים מלפני 60 שנה. בדיוק כמו בתמונות. והם מתוחזקים כל כך טוב. פשוט מדהים עד כמה.
כמובן שרוב הרכבים בהוואנה הם דווקא חדשים. ודי לא פשוט להוציא תמונה של רק רכבים ישנים, אבל עדיין. מגניב בטירוף.
תערוכת הרכבים המגניבים :
רכבים ענתיקות
רכבים ענתיקות
רכבים ענתיקות
רכבים ענתיקות
מדהים גם לראות כמה עושר היה בעיר הזאת פעם. פעם ? עד המהפכה. הכל מן הסתם קפא מאז. בתים קולוניאלים עתיקים. שרובם מוזנחים. רחובות רחבים, עם מליון בורות לא מתוחזקים.
בנתיים, המהפיכה, עוד לא ממש עושה עלי רושם.
חלק גדול אפשר להקדיש למריה הלנה. מדובר בבחורה בין המקסימות ביותר שפגשנו בקובה. בתכלס, ממנה מתחיל כל טיול כלשהו בקובה. היא כבר תמשיך לנהל את הטיול לכל תייר. צריך להזמין כרטיס לאוטובוס ? היא כבר תעשה את זה. צריך להזמין קאזה באיזו עיר בקובה ? בלי להגיד לה, מספיק לחשוב על זה, היא כבר תעשה את ההזמנה. מכירה את כל הטלפונים, את כל האנשים. מאגר מידע בלתי נדלה.
מצד שני, אישה ! תנוחי רגע. את קצת מלחיצה ! קצת שקט. מנוחה…
בשלב מסויים היא הזכירה לי הסרט מיזורי. הבחורה תעשה את הכל בשבילך. עד שבשלב מסויים תרצה לעזוב. ואז.. אוי ואובי..
בכלל, נורא מוזר הקטע הזה של לישון בבתים של אנשים. ישנים להם ממש בתוך הבית. באחד החדרים שלהם. מקלחת. מגיעים מאוחר בלילה אז מעירים אותם. מביך כזה. אם בא לי לקרוא ספר ב – 12 בלילה בסלון, אז פשוט לא נעים.
מצד שני, גם בעסה שלא פוגשים תיירים אחרים. אין את הקטע של הוסטל. סלון. לובי. ועוד מיני תיירים. שזה לרוב תמיד משעשע ומפרה. מצד שני, לרוב, הבתים מה זה איכותיים. חבל על הזמן. ממש.
מה עוד ?
יום אחד עשינו קצת יום סידורים. לנסות לשפר לחגה את איכות החיים. נסיון פתאטי לעשות קניות. להעשיר לחגה קצת את הגרדירובה ואת איכות החיים. איזה איכות ואיזה נעליים. סנדלים בקושי יש. בגדים בקושי יש. סבונים. מטען לפלאפון. נו באמת. איזו אופטימיות. בקושי יש להם חברה סלולרית אחת. ומסיבה לא ברורה הם לא ממש אוהבים נוקיה. בתכלס, זו באמת המדינה הגרועה ביותר לאבד בה ציוד. פשוט אין כלום. ממש כלום. בקושי תחתונים מצאנו. והכל כל כך יקר !
אני קניתי איזה תיק צד קטן. מסוג התיקים שאני אוהב, באיזה שוק מזכרות. איפה תיק מיוצר ? בפרו ! נו יופי. הייתי צריך להגיע עד קובה, בשביל לקנות תיק מפרו ? לא יכלותם לייצר בעצמכם ?? ואיזה מחיר יאללה… חתיכת תשואה יש לכם על היבוא מפרו !
מוזיאונים – ראשית, מוזיאון המהפיכה. מוזיאון לא רע בכלל.
מנסה לתאר, בצורה "אובייקטיבית" כמובן, את תולדות המהפיכה. יתרונותיה. גדולותיהם של האחים לבית קסטרו. וכמובן, גדולתו של צ'ה. הרבה מאוד פולחן אישיות.
את פולחן האישיות הזה אני מאמין שעוד אראה לא מעט בימים הקרובים.
כלי נשק שונים שהשתתפו במהפיכה, כולל טנק שקטסרו עצמו נהג בו בימי המתקפה במפרץ החזירים בשנת 1961.
הטנק של קסטרו במפרץ חירון (החזירים)
שחזור הקרב בסנטה קלרה
הגיבור הגדול
עוד מוזיאון שאני לא זוכר את שמו אבל מתאר את ההתנקשויות, או יותר נכון את נסיונות ההתקשות בקסטרו לאורך השנים.
כל מיני לבנות חבלה, כלי נשק, וכו'. כמובן, הכל בספרדית. נו יופי. קובנים מפגרים. הרי האינטרס שלכם שתיירים יבואו למוזיאון וינסו להאמין לתעמולה, שלחצי ממני אני לא מאמין. אז לא יכולתם לתרגם את הדברים ואת המוצגים במוזיאון לאנגלית ?? חשיבה מפגרת.
עוד קטע במוזיאונים של הקובנים זה שאי אפשר להכניס מצלמה. כרגיל, מטופש אבל לכאורה מוכר כמו משאר המוזיאונים. יענו, אנחנו לא רוצים שתצלם שום דבר ושתקנה גלויות בחנות מזכרות המעפנה שבסוף. מרמים אותך, אבל בתירוץ שהפלאש מזיק לתמונות ולמציגים. יענו בתחכום.
העניין הוא, שהקובנים, הם עם הרבה יותר ישיר. אין להם בושה בשיט. בקובה אפשר להכניס מצלמות למוזאיונים, פשוט צריך לשלם על זה עוד כרטיס, ולפעמים אפילו יותר. יענו הם באים לקראת התייר. אומרים לו, או שתקנה גלויות בחנות, אוד שפשוט תשלם עסקת חבילה על התמונות שתצלם בעצמך. עולים לי על העצבים !!
עוד מוזיאון – מוזיאון הרום. מקום חביב ביותר. מסביר את תהליך הפקת הרום שקובה מתגאה בו כל כך, באחת הפירמות הנחשבות הטובות עולם – Havana Club.
מסבירים קצת על התהליך, יישון של רום, קוקטיילים, קצת טעימות, וכמובן חנות המוזיאון. המחירים ? ממשלתיים כמובן…
שותים קצת רום
הוואנה קלאב
כל ערב יצאנו. אשכרה כל ערב. לא פשוט היה להתעורר כל פעם משנץ ולצאת.
פעם אחת ל – CASE DE LA MUSICA. זה קטע. בכל עיר כמעט בקובה יש מקום כזה. אחד לפחות. מה יש שם ?
מוזיקה. והרבה.
סלסה, מוזיקה קובנית, רומבה, צ'ה צ'ה ועוד כל מיני סוגים שלא מכיר.
מועדוני ג'ז מגניבים עם הופעות מעולות. עולה לא מעט, אבל ג'ז קובני מגניב. כמעט כמו בסרט – הוואנה בלוז.
היא לא לוקחת לריאות
גם אני לא
דומינו – המשחק הלאומי
רוקדים ברחובות
יום נוסף הסתובבנו לנו בשעות הערב בטיילת הגדולה של הוואנה. אותה טיילת של האמריקאים. עכשיו – העונה היבשה. חמים. שיא העונה לכאורה. התחילה קצת רוח. התחזקה. ואז התחלנו לראות אותם.
את הגלים האדירים שמכים את הטיילת. מדהים. פשוט אותם גלים כמו בטלויזיה כשיש הוריקן. אמנם בלי ההוריקן, אבל וואחד גלים.
קטע מטורף. פשוט הים התחיל לעלות על גדותיו, ולהציף לאט לאט את כל אזור הטיילת. חוויה.
גלי הטיילת הגדולים
מה עוד עשינו ?
כמובן שיעור סלסה. אפילו שניים. כמובן, גם אותו מריה הלנה הזמינה לנו. סטודיו קטן וחביב. עם מראות מלחיצות מסביב.
וכמובן, מורה הומו.. היה משעשע ביותר. מזל שאף אחד אחר לא ראה אותנו. במיוחד בשיעור של תנועות האגן. שעה שלמה רק להזיז את האגן. נתפס לי כל התחת גודאמט. מסתבר שאגן זה לא בשבילי.
מצד שני, אני לא רואה את עתידי בנושא…צריך לעבוד על זה קשה…קשה מידי…
בין לבין גם קפצנו לאחד משני הבארים האהובים על ארנסט המינגווי, שגם לו יש מקום של כבוד בתרבות הקובנית.
המינגוויי הגיע לקובה בשנת 1928. במרוצת שנות השלושים אפשר היה למצוא אותו מוטל, לרוב בהנגאובר נוראי, בחדר 511 במלון אמבוס מונדוס בהוואנה העתיקה (שגם שם יש שלט שמתגאה בעובדה הזאת, וגם לא מעט תמונות שלו). לאחר שסיקר את מלחמת האזרחים בספרד חזר לקובה, וב1939 קנה בית בקוחימאר שליד הוואנה. בשנת 1952 כתב בקוחימאר את "הזקן והים", המבוסס על חייו של דייג מקוחימאר.
ארנסט המינגווי אהב לשרוץ בשני בארים עיקריים בהוואנה – פלורדיטה ובודגיטה. אחד המשפטים הנודעים שמייחסים לארנסט המינגווי הם : "אני שותה מוחיטו בבודגיטה ודאקירי בפלורידיטה". נו.. אז הלכנו לשתות דאקירי בפלורדיטה, ונלך גם מתישהו לשתות מוחיטו בבודגיטה.
הבאר האהוב של ארנס המינגווי (פלורידיטה)
דאקירי בפלורידיטה
