העיר טרינידד, שפירוש שמה הוא "העיר של גבירתנו של השילוש הקדוש", שוכנת לחוף הים במרכז המדינה. בעיר יש כמה אתרים מעניינים מאד, והיא נחשבת בין הערים היפות בקובה. טרינידד הייתה בעברה עיר די ענייה עם מעט מאוד אוכלוסיה ותעשייה חקלאית. מזלה של טרינידד החל מאיר לה פנים לקראת סוף המאה ה-18. בעיר התפתחה תעשיית גידול וייצור סוכר שהתבססה על עבדים שהובאו מג'מייקה. ולפיכך, היתה עיר של בעלי חוות עשירים אשר הקימו בה ארמונות מגורים, ומכאן פיקחו על עבדיהם במטעי הסוכר ובמישורי הבקר. במשך השנים נזנחה העיר, ומרכז הכובד עבר למקומות אחרים בקובה, וטרינידד נותרה ישנה ומדיפה ניחוחות עתיקים קולוניאליים. רחובות העיר מרוצפים בחלוקי נחל, בתיה צבעוניים במיוחד, אוכלוסייתה מגוונת, ובית המוזיקה שבה הוא מהטובים הפועלים בקובה.
מה עשינו פה ?
יום אחד פשוט הסתובבנו לנו בעיירה. העיירה הזאת כל כך מקסימה שפשוט שווה לעבור ממקום למקום, מבית קפה אחד לשני, ממסעדה אחת לשניה ולהקשיב בכל פה ללהקה אחרת שמנגנת. הולכים ברחוב. בשוק המקומי. פתאום שומעים להקה מנגנת. ואז עוד להקה מנגנת. ואז עוד אחת. והולכים ממקום אחד לשני. ומקשיבים. ובתכלס, נהנים. טרינידד זאת עם עיר שהוכרזה כעיר מורשת עולמית, בגלל המבנים שלה. וככזאת, בהחלט משמרים אותה בצורה יפה. בתים קטנים. קומה אחת וקצת. צבעוניים. הכספים של האו"ם מושקעים פה יופי.
ובין כל בית, וגם בבתים עצמם – נגנים ! מדהים הקטע הזה. קובה זאת המדינה עם אחוז הנגנים הכי גדול שראיתי בחיי. פשוט כיף !
מה שכן, מסיבה שלא כל כך ברורה לי, רוב הנגנים, רוב מובהק אפילו הם בנים. למה ? מה הבנות כבר עושות פה כל היום בדיוק ??
לומדים סלסה
יום נוסף – שכרנו אופנוע. 50 סמ"ק חמוד. פעם ראשונה שאני על אופנוע בשנה האחרונה. בשנתיים. בעצם – מאז שהוצאתי רשיון ! איזה כיף !! המטרה בגדול – לראות כמה מקומות ביום אחד, ולחוות את הנופים מסביב לטרינידד.
מה שכן, עקצנו אותנו. ובתחכום. הוציאו אותנו קטנים קטנים. מה היה ?
קיבלנו את האופנוע בלי טיפת דלק. והתברברנו קצת בחיפוש אחר תחנת הדלק המקומית (אחת מהשתיים שיש). בסוף מצאנו אחת, אבל היא הייתה בלי דלק. ואז בחור אחד אמר לנו שהוא ימכור לנו דלק. ידענו מה המחיר של ליטר דלק, ואמרנו סבבה. מקסימום נשלם עמלה. לגיטימי. זאת כלכלת השוק. היצע וביקוש. הקובני אמר שהמחיר 1.3 פסו, ושיש 10 ליטר כמעט. סבבה. קנינו.
במהלך היום, ראינו שנסחפנו גדולות עם כמות הדלק. ונשאר לנו 75% טנק מלא. אז אמרנו שנתחשבן עם בעל האופנוע, אחרת נרוקן לו את האופנוע, או שנזרוק למיכל סיגר בוער. מעולה.
הגענו בסוף היום, ואמרנו לבעל האופנוע שיש פה 75% טנק, מה שאומר שיש בערך 7 ליטר של דלק. ואז הבחור מסתכל עלינו במבט מלא רחמים, מגחך לו קלות מתחת לסיגר, ואומר לנו : "אין 7 ליטר, כי המקסימום קיבולת היא 5 ליטר…." יאללה !
סך הכל לא הייתי מגדיר, לא את חגה ולא אותי, כטיפשים. יש לנו גם את השפה. וכבר ראינו קצת עולם. אבל אין ספק, שיצאנו טמבלים גדולים. אין ספק, הקובנים לא מטומטמים…
איזה כיף אופנוע !
מגדל השמירה בשדות התירס והטבק
הנוף מהאופנוע שלנו
הלוואי…
בכל אופן, אז נסענו לראות איזה נהר קטן ועברנו בבית של משפחה קובנית כפרית מקומית, ונסענו לראות מגדל שבו הלבנים פיקחו על העבדים בזמן שאלו עבדו במטעי הסוכר, והכי חשוב – הגענו לנקודת תצפית חביבה, שמעבר לנוף הבהחלט מרשים, מצאנו את עצמנו משחקים יותר משעתיים דומינו עם זוג מקומיים. כמה זמן . כן כן. שעתיים !
מסתבר שהמשחק הלאומי של קובה (מעבר לבייסבול) זה דומינו. שעות על גבי שעות הם יכולים למצוא את עצמם יושבים ומשחקים. בדרך כלל ברביעיות. שניים נגד שניים. ולא דומינו פשוט כמו שלנו (0 עד 6). לרוב זה 0 עד 9. אז פגשתי שני מבוגרים. כאילו מה, לא נצטרף ? ברור שכן !
אז עם התעוזה, שמסיבה מצערת לא ברורה יש לי אותה בעיקר בחו"ל ולא בארץ, התיישבתי והתחלנו לשחק. והזמן רץ. ורץ מהר…
היה כיף. אבל הכי חשוב – הראיתי להם מאיפה משתין הדג 🙂
תושב מקומי
עוד קצת שטיפת מוח בדרכים
נופי העמק
שעות של דומינו
שעות של דומינו
בערבים – היינו כמובן ב – Casa De la Musica. מגניב נורא ! תיירותי להחריד. להחריד. רק תיירים. וגם בלי סוף אמריקאים. כמובן. אבל כל הזמן להקות קובניות, שאחת מהן הצליחה גם להוציא מחגה 60 שקל לדיסק. סלסה בלי סוף. מוסיקה טובה. היה טוב.
כל כך תיירותי שם, שמדהים לראות שיש שם קובנים שחורים, בשכר כמובן, בטח פסו אחד ליום, שכל התפקיד שלהם זה פשוט לגשת כל פעם לתיירת אחרת ולהרקיד אותה מול הבמה. בנות לא באמת צריכות לדעת לרקוד סלסה. הן רק צריכות להיות נוחות להובלה. למה ? למה תמיד האחריות עלינו ??
ומעבר לזה, איזה סיכוי הקובנים השחורים האלה נותנים לנו ? התיירים שיודעים לעשות צעד ורבע, וגם זה כי אני נדיב ביותר… באיזה אור שלילי הם יכולים להציב אותנו. אוף !
שיר הטיול…
השיר המקורי, בביצוע מוצלח יותר…
מדהים כמה חגה שולט בספרדית. חבל על הזמן. ממש כל הכבוד לו. כמעט שפת אם. דווקא לי קשה להתניע. גם בגלל שאני חלוד, וגם בגלל שוואלה. דווקא נורא נוח שהוא עושה את כל הסידורים… בדיוק הפוך מפעם… מעבר לעובדה, שלעניות דעתי הספרדית של הקובנים פשוט מזעזעת. ממש. לפעמים זה נשמע כאילו הם פשוט נובחים מילים, ובין לבין הם מצליחים להבין אחד את השני.
אחד הדברים שאוכלים פה בלי סוף זה פיצות. לא מעט פיצות אפילו. באלק מסעדות, במסעדות פועלים, דוכנים ברוחב וכו'. מה שכן, יש בהחלט דבר אחד משותף לכולן, ולא..זאת לא הגבינה או הבצק. הן פשוט מ-ג-ע-י-ל-ו-ת. מגעילות טילים. כמובן, שיש כאלה שמגעילות יותר ויש כאלה שפחות. אבל בגדול, הן דוחות. אבל קיבינימט. אין מה לעשות. חייבים לאכול משהו. לא כי נהנים. לא כי כיף. לא כי טעים. פשוט כי צריך לשרוד ! וטרינידד זאת כבר העיר הרביעית שלנו, אבל אין מה לעשות – האוכל עדיין מגעיל. כאילו מה ? אתם לומדים את זה בבית ספר ? בקורס בישול לאוכל מגעיל ? כאילו,מה הקטע שלכם גודאמט ???
עוד שאריות פיצה דוחה
אבל בסופו של דבר, כמה שטרינידד תיירותית להחריד, היה מגניב פה. סוף סוף שמענו את המוזיקה ברחובות כמו שכל הסרטים של קובה משווקים, שתינו מוחיטו, ראינו טבע, וסלסה.
לא טוב לקחת לריאות
מנסה עוד כלי