פוסט קודם – יום 17 : עופר – בנימינה
היום הזה התחיל מוקדם. מוקדם מאוד בלילה ליתר דיוק. הלכנו לישון מוקדם. חגה ואני ישנו בלי אוהל על במת הבטון בגן והשאר ישנו באוהלים. כרגיל בגן ציבורי בחופש יש את הילדים המעצבנים. רעש, סקייטבורדים וכו' וכו'. תכננו איך למלא לנו את בקבוקי השתייה בשתן, לקפוץ מעל חגה עם הסקייטבורד שלהם ועוד. לי, כרגיל, השטויות האלו לא מפריעות. מסתבר שלשכנים בבנימינה זה דווקא כן.
בסביבות 1 התעוררי לשמע הצעקות של רונן. השכנים הזמינו פיקוח עירוני, שניסיתי להתעלם ממנו באלגנטיות, עד ששמעתי את הפקח מתקוטט עם רונן. שני ילדים.
אז הזמנו משטרה. היה קטעים. בסוף סיימנו את הערב בחניה של בית הדואר המקומי מעבר לכביש. לא יודע מה אהוד מנור כל כך אהב את המושבה, אני קצת פחות התלהבתי. כנראה אצטרך חוויה מתקנת.
בכל אופן, השכמנו כרגיל מוקדם, אוכל, קיפול מחנה מבולגן עם שאריות שמן מנוע מהחניון, ויצאנו לדרך. הליכה קלילה ליציאה מבנימינה (שאותה עשיתי כבר פעמיים לפני בתיזוזים ארוכים ומיותרים של אתמול), חוצים באופן מפתיע את כביש 4, אבל מלמעלה (אני מקווה שאת כביש 2 לא נצטרך לחצות מלמעלה) ומגיעים לבית חנניה. שם מתחילים לראות את האקוודוקט הארוך ארוך שיוצא ממקורות נחל תנינים ישירות לחוף הים ועד קיסריה שבנה הקבלן היהודי הגדול מכולם – הורדוס. עוד הליכה, חוצים את ג'סר א זארקה. אמנם חג אבל סוללים כביש. בדרך פוגש עובד ערבי. שואל אותי מאיפה אני באנגלית. נראיתי לו תייר. זה יחזור על עצמו כמה פעמים היום. הבחור סיים תואר באנגלית בשלוחה ישראלית של אוניברסיטה ירדנית – ומכאן האנגלית השוטפת שלו. מצד שני עדיין אין לו תעודת הוראה אז הוא עובד בסלילת כבישים ויישור זפת. תמוה משהו.
תחילת האקוודוקט
מגיעים לסוף הכפר (שעל פי הספר "אין אליו תחבורה ציבורית") לאזור שפך נחל תנינים. פוגשים כמה דייגים על הנחל. אומרים שיש הרבה דגים קטנים. מאיפה אני שואל. הם עונים שאלו השאריות של בריכות הדגים של מעגן מיכאל. הדגים קטנים מידי אז הם זורקים אותם לנחל והערבים דגים אותם. אכן סוג של שרשרת מזון. מהניסיון שלנו עם כפרים ערביים ציפינו לשפך אחד גדול של סחלה. כרגיל, תמיד טוב להנמיך ציפיות. ציפיות גדולות זה לכריות גדולות. כי להפתעתו, זבל אמנם היה, אבל יחסית – ממש מעט. חוף מ-ג-נ-י-ב. מסולע. מאוד מזכיר את חוף אכזיב צפונה לנהרייה. מלא דייגים, חול צהוב צהוב, מצוק כורכר יפה, מזג אוויר נפלא. מה צריך יותר. ממש התלהבנו ודפקנו את התמונה הקבוצתית האחרונה שלנו ביחד.
כמעט הסוף…
המשכנו דרומה כקילומטר ויאללה – קצת מקלחת במי מלח.
אחר כך החלטתי לחתוך. לדחוס עוד יום מהשביל מ – 5 שעות של אור שנותרו ליום הזה. אז ארזתי את הציוד, הכנסתי את הרגליים המיובלות והדואבות בחזרה פנימה לנעליים ויאללה בראבק. רציתי לסיים בתחנת הרכבת של חדרה. מקום טוב להתחיל ממנו את החלק הבא של השביל בשנה הבאה לטובה.
בגדול, הליכה כייפית עם בגד ים לאורך החוף. מתחילים להגיע לחופים של קיסריה. המון זקנים וזקנות עשירים בים. נקי יותר. האקוודוקט המרשים והמפורסם. אין סימון שביל. אבל גם אי אשר לטעות. פשוט הולכים דרומה. בהחלט לא הייתי נוף טיפוסי באזור. נראה גם שהרבה מהנופשים לא ממש מכירים את התופעה של השביליסטים. הרבה מהם שאלו אותי בפליאה "מאיפה הגעת ?". "מתל דן" הכרזתי בגאווה. לא ברור למה, אבל באמת סוג של גאווה. סוג של כיבוש, הוכחת יכולת או השד יודע מה.
הגעתי לעיר העתיקה של קיסריה ושם גיליתי שאפשר להיכנס פנימה גם בלי לשלם פרוטה. רק צריך לעת מהיכן להיכנס. האמת, לבושתי, אף פעם לא הייתי שם באור יום. אז לקחתי את הזמן, וסיירתי שם שעה וחצי. בין כל הבניינים, העתיקות, המסעדות המגניבות, ההיפודרום ועד לתיאטרון הרומי (שגם אותו מעולם לא ראיתי באור יום). גם שם לא ממש השתלבתי בנוף עם מוצ'ילה שתקועה לי על הגב. אבל היה מגניב טילים.
קיסריה (ובאופק הרחוק שאליו צריך להגיע ) – חדרה
המשכתי ללכת. בגדול – הכיוון דרומה. היו חלקים די מעצבנים בהליכה הזאת. די סתמית. עוברים את קיסריה, עוקפים את שדות ים, תחנת הכוח כל הזמן מימין, ובסוף מגיעים לנחל חדרה. שם דווקא היה מגניב. חברת החשמל שיקמה אותו בצורה בהחלט יפה. המון דייגים, למרות שהגדה מלאה בשלטים שאסור לדוג. יש גם מזרקת מבוע מגניבה שפולטת מים חמים מתחנת הכוח. מה שכן, ליד השפך כל עם ישראל ואשתו. מנגלים. ילדים. צעקות. לא נתנו לי איזה סטייק קטן לרפואה.
לא התעכבתי כי רציתי להגיע לפני החשיכה לחדרה והמשכתי להדרים. הליכה מעצבנת בטירוף. על כביש. ישר ישר. הולכים המון. ונראה כאילו בקושי מתקדמים. הנוף לא באמת משתנה. בסופו של עניין, מגיעים לגבעת אולגה, חותכים דרך איזו מזבלה מגעילה צמודה לכביש החוף, חוצים את כביש החוף ומגיעים לחדרה. בהחלט לא מהחלקים היפים/מגניבים/מעניינים של השביל. סתם רק ללכת ולהגיע כבר לתחנת הרכבת. גם כפות הרגליים שלי כבר הרגו אותי בטירוף. אקיצר, כיף גדול זה לא היה. ככה עברו להם עוד 20 קילומטר.
בסוף, פעם ראשונה בטיול (נראה לי), הצלחתי להגיע לנקודת היעד בזמן – לפני החושך ! חבל שהיום דווקא לא צריך להקים אוהל אלא סתם לשרוף את שעתיים לרכבת הראשונה לתל אביב. אז שווארמה יקרה ולא כל כך טעימה, קצת מסג' לכפות הרגליים ולרכבת.
שקיעה אחרונה
סימון השביל האחרון לטיול זה