אז בצער רב עזבתי את איסלה מוחרס. שוב לבד. היעד הפעם – לפגוש שתי בחורות – תמר ועינב. אחת מהן ידידה של עמרי.
אוטובוס לילה ארוך ארוך. התפנקתי. לקחתי מחלקה ראשונה. מה ההבדל ?
מעבר לנוחות של האוטובוס מחלקה ראשונה זה 6 תחנות לאורך 18 וחצי שעות. מחלקה שנייה – 56 תחנות ואלוהים יודע כמה זמן זה יקח. נו… אז בגילי המופלג אפשר להתפנק קצת… אז התפנקתי.

לאן הגעתי ? לעיר מקסימה בשם סן כריסטובל דה לס קאסאס.
עד עכשיו הייתי ב- 9 אתרים בקובה ומקסיקו. בדוגרי, מדובר בעיר הכי מקסימה שראיתי עד עכשיו. באמת. מהממת !! קשה לי להאמין שאפגוש משהו דומה בהמשך (ובדיעבד – באמת לא פגשתי…).

ביום ראשון, לקחנו סיור לכפרים אינדיאנים. במה מדובר ?
מדובר בסיור לשני כפרים אנדיאנים (סן חואן צ'אמולה san juan chamula וסן לורנסו סינאקטן san lorenzo zinakatan). שני הכפרים מקיימים אורח חיים מסורתי, לבושים בלבוש ייחודי ומקיימים טקסים ופולחנים. של המאיה כמובן. באותם כפרים (כמו גם כפרים אחרים), יש ממש אוטונומיה דתית ומנהלית בתוך מקסיקו.

מערכת החינוך שלהם שונה. המערכת הדתית שלהם שונה. הכל עצמאי. לכאורה הם מקסיקנים, אבל למעשה הם גם לא.

יגיל, בעל ההוסטל הישראלי המקומי, שבו תמר ועינב לנו, אמר לנו שלרוב המדריך בסיור הזה "טוחן" ושצריך להגיד לו שיקצר בהסברים. מה זאת אומרת ? יש מדריך, שרק רוצה להעביר ידע. מעולה ? מה צריך יותר מזה ? על מה יש להתלונן פה גודאמט ???

בכלל, כל הקטע הזה של ישראלים בחו"ל מהמם אותי מחדש. משתי בחינות.
1. בעלי עסקים.
2. תחושת הכיבוש הישראלי הבלתי נגמרת.

אני אתחיל בביזנס מן.
מקסיקו זאת המדינה הלטינית ה – 8 שלי.
כמעט בכולן יש בעלי עסקים ישראלים. כאלה שפתחו הוסטלים ו – או סוכניות טיולים. רובם, נמאס להם מהארץ. הדברים הרגילים. מיסים. מילואים. שחיתות. ידה ידה ידה.
הרוב גברים. חלקם נשואים למקומיות. חלק מבעלי העסקים הם זוגות נשואים עוד מהארץ שירדו ביחד.
אבל מה ?
בסן כריסטובל למשל, יום לפני שהגעתי, ריססו את כל כיכר העיר המרכזית בכתובות בגנות ישראל. "לשחרר את פלסטין". "להרוג את ישראל". צלבי קרס. מגיני דויד וכדומה.
ווואלה. ביום שיקרה משהו בערים האלה, כל אותם בעלי עסקים יקפלו הכל מהר מהר ויחזרו בריצה לארץ.
אז מה הם עשו בזה ? עזבתם בשביל לא לחזור, הלא כן ?? ומעבר לזה, מי ישלם על זה ? האנשים שנשארו בארץ ! הם ישלמו את מענק תושב החוזר, ביטוח לאומי ושאר מרעין בישין. בדוגרי, הכי בטוח, אצלנו !

הכי טוב בארץ

לגבי תחושת הכיבוש.
סך הכל, ישראליים מטיילים לא מעט. אפילו המון. פעם זה היה רק טיול אחרי צבא. אחר כך טיול אחרי תואר (במקרה שלי – תואר שני). טיול של חודשיים לירח דבש. מירח דבש זה הפך לירחיים. תמיד יש תירוץ לנסוע. ככה צריך !
מצד שני, גם גרמנים מטיילים לא מעט. והולנדים בלי סוף. ואנגלים. ובכל זאת אנחנו שונים .
תמיד יקבלו אותי ב"סבבה אחי". וב – "מה קורה אחותי". מעבר לזה, כמעט תמיד בסוכניות יהיו שלטים בעברית של "זאת הסוכנות הכי טובה לישראלים". בכל עיר, יש לפחות 3 סוכנויות הכי טובים לישראלים. ואני הייתי בטוח שהכי טוב יכול להיות רק אחד…
והכי נדהמתי (בסן פדרו בגווטמאלה האמת) שילדה בת 14 (וכן. שאלתי אותה בת כמה היא) עשתה לי חשבון במכולת והוא נראה לי מוגזם, אז היא עשתה לי מחדש את החשבון, אבל בעברית. "4 ועוד 3 זה 7". למה זה טוב ?? למה ללמד את המקומים את הדברים הללו ? ובעיקר, למה ללמד אותם עברית ? אם יש יתרון אחד לשפה הדפוקה שלנו , זה שאף אחד לא מכיר אותה. אז למה לדפוק את היתרון היחיד הזה הזה ???
מעבר לזה, ממה זה נובע ? סיפוק תחושת הכיבוש הבלתי נפסק של התרבות הישראלית ? השליטה ? מה ?
גילי חסקין כתב מאמר יפה. אני לאו דוקא אוהב או מסכים עם הכתיבה שלו, אבל זה תמיד מעניין : http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3654653,00.html

בכל אופן, זה מרגיז אותי. מצד אחד זה נוח. נותן הרגשה של קצת בית להגיע למקום עם שלט בעברית. מצד שני,את זה יש לי בארץ. אז יכולתי להישאר שם פשוט. זה היה עולה לי פחות. הרבה פחות.

עוד משהו אחד לגבי יגיל. הוא גם מסוג הישראלים הסטלנים שקצת עולים לי על העצבים.
הבחור היה אמור לשמור לי מיטה בדורמס שלו. הוא היה בטיול כל היום וחזר מאוחר ודוך למיטה. גם אנחנו הגענו להוסטל באזור 1 בלילה. רק שאני לא דוך למיטה, אלא דוך לסיור לילי מאוחר בנסיון למצוא מיטה להעביר בה את לילה, כי הבחור לא ממש דאג לעמוד במילה שלו. מה שהביא למצב שביליתי את הלילה בהוסטל הסמוך, בחדר האינטרנט על הכורסא. כיף גדול.

בכל אופן. אז לגבי הכפרים והמאיה.
מה שאותי אישית מאוד עניין זה הפולחן הדתי שלהם. הפאגניות והטקסים. וזה האמת בעיקר מה שראינו.
דבר ראשון, עניין הצלב. למאיה, בדומה לאינקה אגב, היה צלב הרבה הרבה לפני שלנצרות קראו נצרות, לפני שקוסטנטינוס הפך אותה לדת של אמפריית רומא ועוד אפילו הרבה לפני שמריה הביאה את ישו לעולם בלי להיכנס להריון בכלל אלא רק באמצעות החסידה.
למאיה יש צלב מכמה סיבות : 1). הוא מסמל עבורם את עץ הסייבה. עץ הסייבה הוא עץ ענק, ממשפחת הסוקויה, שלפי תפיסת עולמם הוא מחזיק את השמים שלא יפלו. 2). תירס. כל דבר אצל המאיה קשור בצורה כזאת או אחרת לתירס. אז הצלב מסמל עבורם גם את התירס, ואם ממש, אבל ממש מתאמצים (אבל באמת מתאמצים) הוא יכול להזכיר בצורה שלו ענף של תירס. 3). ארבעה כיווני שמיים. כן כן. מסתבר שגם להם כבר הייתה שושנת רוחות בצורה של צלב.

אז היה מאוד יפה לראות בכפרים בלי סוף צלבים, שלנו לכאורה הם נראים צלבים נוצריים, אבל למעשה לא. מצד שני, זאת אחלה דרך להשתית את הנצרות. לנוצרים יש צלב. למאיה יש צלב. אחלה מכנה משותף, אם נתעלם מהעובדה שהמשמעות שונה בתכלית.
מה שכן, לצלבים יש גם צבע. לרוב, ירוק או כחול. שוב, מאותו עניין. ירוק לתירס, כחול לעובדה שעץ הסייבה מחזיק את השמיים שלא יפלו על הארץ.

עובדים את הצלב, אבל אחרת

בנוסף, היינו בבית תפילה. מסתבר שהעניין מאוד נפוץ אצלם. כל שנה, יש בית תפילה אחר בכפר. לא מדובר בכנסייה, אלא רק בבית תפילה קטן, סוג של מקדש.
בתי התפילה שלהם זה שילוב מעניין של הנצרות ושם דת המאיה. כמובן הצלבים. קטורת שהם הוסיפו לעצמם.
המון נרות. מחטי אורן על הרצפה. המון. כל הרצפה מלאי מחטי אורן טריים. מחליפים אותם כל פעם על מנת לשמור על הטריות.
מחטי האורן משמשים גם עבור ריח וגם עבור ציון הקשר לאל האדמה. אפשר לראות את מחטי האורן גם מתחת לכל הצלבים שלהם. שוב. אותו רעיון.

בית תפילה מקומי

יש קטע בכפרים האלו שהתושבים לא אוהבים שמצלמים אותם. כרגיל, כמו בקניה למשל, הם מאמנים שזה "לוקח להם חלק מהנשמה". אמרתי לעצמי. נו. אין נשמה שאין לה מחיר. תמורת כמה פזו והם אפילו ירקדו לי מול המצלמה.
להפתעתי הגמורה, הם לא רצו כסף. והצעתי ! הצעתי לשלם וזה לא עניין אותם. אז אין מה לעשות. נאלצתי לנסות ולצלם אותם בסתר. כן כן אני יודע. גם אני ישראלי טיפוסי.
האמת היא ששמעתי על כמה סיפורים שתפסו תיירים ולקחו להם את המצלמות בעקבות הצילומים האסורים, אבל אין מה לעשות. צריך לקחת סיכון בחיים…

דוגמנית, אבל אסור לצלם

לאחר מכן, המשכנו לכנסייה המקומית. זה בכלל היה שוס לא נורמלי.
הכנסייה זה שילוב מעולה של כנסייה קתולית סטנדרטית והמנהגים הפאגנים של המאיה. במחוץ – מדובר במבנה רגיל לחלוטין. גבוה. לבן. צלב בחלק העליון. בפנים לעומת זאת, כמו בית התפילה שראינו חצי שעה קודם לכן, רק בגדול. ממש בגדול.
כל הרצפה מלאה במחטי אורן. הכל הכל אורנים. המון נרות. בכל פינה. המון מקומיים מתפללים על הרצפה. אין כסאות בשורות כמו בכנסייה רגילה. הכל מלא קטורת. חשוך חשוך עד כדי מיסטי. אווירה מעולה.
כל מקומי שמתפלל מדליק מספר נרות. בנוסף, מביא מנחות. כמה סוגים – תרנגולות, ביצים ובקבוקי שתייה מוגזים. מוגזים ? יענו קוקה קולה ? אז זהו שכן !
תרנגולות – בתכלס, כמו אצלנו היהודים ביום כיפור. הם פשוט עושים כפרות. ממש כמו אצלנו !. כפרות עם התרנגולות ואחר כך שוחטים אותה.
ביצים – אותו רעיון רק קצת יותר הומני. לפחות פה אין את הקטע של השחיטה.
קוקה קולה – בגדול, אין שום קשר למשקה רק למה שהגז עושה – גרעספים. המקומיים מאמינים שבאמצעות שיהוקים הרוחות הרעות יוצאים מהם החוצה ומתנדפים לאוויר. אז הטכנולוגיה באה לקראתם, ועוזרת להם לעשות גרעפסים. קטע.
לכאורה, מהצד, זה נראה כאילו המקומיים סוגדים לבקבוקי המשקה (ואגב, יש כמה אתרים ישראלים שטוענים שזה העניין), ונוצר מיתוס כאילו הם סוגדים לאל הקוקה קולה. אז זהו שלא. ספרייט לא היה בעידן המאיה.
מה שכן, לצערי, אפילו אני כבר פחדתי לצלם במקום הזה. ובהחלט היה מה לצלם שם. בעסה לא נורמלית….אבל הייתה חוויה מעולה. סיור טוב. מדריך מעולה. עמוס ידע. עניין אותי מאוד.

כנסייה. אבל אחרת

בכפרים האינדיאנים המקומיים

מכינים טורטיות

דוכן מקומי

יום נוסף נסענו לקניון סומידרו. מדובר בקניון די עמוק שחפר אותו נהר הסומידרו. האמת, מרשים מידי זה לא כל כך היה. ראיתי קניונים מרשימים ממנו.
קירות תלולים. קצת טינופת בנהר. תנינים. מיני ציפורים והצטלבות של הרים בקניון שמהווים את הסמל של מחוז צ'יאפס. וואו זה לא היה. אבל קצת טבע זה תמיד טוב.

יום נוסף לקחנו סיור למספר לגונות באזור. 7 לגונות. צבעים שונים. חביב ביותר. עוד קצת צבע וטבע.
ביום האחרון שלנו (לצערי) עשינו יום רגוע בסאן כריסטובל. ואפשר להעביר פה לא מעט ימים כאלו. קצת אינטרנט. קצת הסתובבות בשוק. קניתי ערסל. למה ? אין לי מושג. שמץ של מושג מה אני אעשה איתו. סתם אבן במוצ'ילה. אבל עשו לי הנחה של 70% אז אני לא אקנה ?
אולי בחוף של אוסי ישתמשו בו פעם…

עוד תקרית משעשעת שהייתה, לפחות בדיעבד. יש עסק של ישראלי בשם FALAFEL. כמה מקורי… בעסק יש שירות של החלפת ספרים. נפלא. אז לקחתי ספר, השארתי את שלי והלכתי. אחרי עשר דקות, הגעתי לתאטרון (שעליו יסופר בהמשך) לקנות כרטיסים. פתאום מישהו צועק עלי מאחורה בספרדית שיש לי משהו בתיק ששייך לו.
כמובן, שמיד באיסנטינק מעולה החזקתי את התיק וצעקתי עליו בחזרה. בחור קנדי, שהסתבר שהוא מנהל התאטרון המקומי, עזר לי לצעוק עליו ולהסביר לו שלצערי, או יותר נכון לצערו, אין לי שום דבר בתיק ששייך לו. ואז זיהיתי שזה המלצר מהפלאפל. אז הסברתי לדפקט שהשארתי שם ספר שלי במקום זה שלקחתי. ההסבר לא שכנע אותי, ונאלצתי לחזור איתו 6 בלוקים בחזרה, להראות לו שהשארתי אצלו ספר. קיבינימט !

עוד משהו חביב שהיה לי בסן כריסטובל.
בערב הלכתי לאכול בגפי במסעדה. הפעם קפצתי למסעדה הלבנונית המקומית. חשבתי לרדת על שווארמה טובה ואיזו לאפה טוב בצד עם חומוס וחמוצים. אני מתגעגע לאוכל שלנו. באמת. לבשר טוב, לסנדוויץ עוף בקארי והכי – לכנפיים בדיקסי.
מלכתחילה הייתי די סקפטי ביחס ללאפה, אבל תמיד כדאי לקוות לטוב. נו.. אז לקוות אפשר, רק שהשאלה מה ייצא מזה. השווארמה הייתה סבירה, החומוס קצת מעציב, והלאפה הייתי קורא טורטילאפה. כל הלאפות בארץ עלולות להעלב אם הן היו רואות למה קוראים פה לאפה. אבל מילא. אוכל זה אוכל.

בכל אופן. הדבר הכי מעניין שהיה לי שם, מעבר לאוכל, היה הבעלים.
קוראים לו נידאל. לבנוני מן הסתם. במקור מצור, אבל כל המשפחה שלו גרה בביירות. כולי תקווה שלא ברובע השחאדה, שבזכותנו, מלפני שנתיים וחצי, חצי ממנו כבר לא קיים יותר, אלא רק בצורה של אבק כהה.
לפני 10 שנים עבר ללונדון על מנת להרוויח כסף ולעבוד שם במסעדה. היה שם 8 שנים, ואז החליט שהוא רוצה לפתוח מקום משלו, אז הוא עבר למקסיקו. פה הרבה יותר קל לפתוח מקום מן הסתם..
התחתן עם מקסיקנית מקומית, יש להם ילד, וטוב לו פה כבר שנתיים.
דיברנו. אכלנו ביחד. היה מעולה.
הקטע הוא שהוא היה הלבנוני הראשון שדיברתי איתו אי פעם. בהתחלה זה היה ממש מוזר, אבל אחר כך זרם. למה לא בעצם ? מדהים כמה הכל מטופש. כל המלחמות וכל השטויות.
יום למחרת, חזרתי אליו. הפעם גם עם עינב, תמר ויואב. אמנם הם חששו מהאוכל (נו באמת ! מה זה הפאקינג דעות קדומות האלו ???). אבל היה כיף לחזור אליו. חבל רק שזה לא קורה יותר.

בין לבין הסתובביות, הספקתי גם להיות במוזיאון הענבר המקומי. אזור סן כריסטובל (חבל צ'יאפס) נחשב בין אזור עם ענבר מהטובים בעולם, והשלישי בגודלו בעולם (אחרי גרמניה ועוד איזשהו מקום). אז הלכתי לראות קצת ענבר.

ענבר עם דם של דינוזאורים

אה ! ועשיתי גם משהו טוב בערב.
הלכתי להצגת תאטרון ! איזה כיף !
במקרה מצאתי פרסומת להצגת תאטרון שנקראת Palenque Rojo שבעברית זה פלאנקה האדומה. פלאנקה זאת עיר מאיה. ההצגה מדברת על מלחמה בין העיר פלאנקה לעיר מאיה אחרת. העניין הוא שההצגה לא באנגלית וגם לא בספרדית אלא באחד מניבי המאיה.
קניתי כרטיס, באמצע האולם. העניין הוא שהמקומות לא שמורים. מי שמגיע ראשון, נכנס ראשון. נו. אז כמובן שהגעתי לפני כולם. ישראלי או לא. שני האנשים שהגיעו אחרי, ממש מיד אחרי, היו גם הם, כמובן, ישראלים ! זוג נחמד בירח דבש. ממש נפוץ העניין הזה של ירח דבש במקסיקו גווטמאלה. אני אישית מעדיף מקום אחר לירח דבש. אני רק צריך אחד כזה….
בכל אופן, לצערי אי אפשר היה לצלם, ואחרי התקרית המצערת של הצהריים לא היה לי נעים להסתבך עם בעל התאטרון, אז המזכרת היחידה שיש לי מהאירוע זה שתי תמונות מטושטשות, והאתר של ההצגה שהוא מצומצם עד כדי מביך,אבל זה מה יש ( קישור לאתר ). היה מעולה. ממחיש עוד קצת מהמאיה.

ההצגה

הבר הקובני המקומי

כמה מקומיות

אז זהו. אז אחרי 5 ימים נפרדים מסאן כריסטובל. עיר מהממת. יפה. נעימה. קצת אותנטית (בכפרים שלידה). קצת מערבית. המון מה לעשות. מוזיקה ברחוב. אווירה טובה. אטמוספירה טובה. פשוט כיף פה.
מאוחר יותר פגשתי תיירים שהיו שבועיים בסן כריסטובל ועוד חושבים לחזור לשם. בתכלס, מבין אותם !

אז אחרי יומיים שהתרוצצתי לי מחוץ לאיסלה מוחרס התחלתי קצת להתמקם באי. דבר באמת ראשון וחשוב שעשיתי פה זה כביסה. אבל אמיתית. מכבסה ! כזאת שגם אמורה לנקות את הבגדים המג'וייפים. אמנם לא מבוץ של טרקים אלא סתם מג'יפה של רחובות קובה. וברוך השם. ג'יפה לא חסר שם.
יותר משבועיים וחצי שכיבסנו בקובה עם סבון הכביסה הנודע – סינטבון… אלק כיבסנו. גורנישט. הסינטבון הזה, חוץ מעוד 200 גרם בתיק שיושב לי על הגב הכפוף שלי זה לא באמת עוזר למשהו. אלק מכבס. בכל אופן, בשעה טובה הגעתי לציליוויזציה ! יש מכבסה. כזאת שגם אמורה לעשות ריח טוב לבגדים.

אחד הדברים הטובים במקסיקו, שיש פה פאקינג חיים. תשתית תיירות. אינטרנט. סופרים. והכי חשוב – דאורדורנטים. ולא סתם – ספריי ! בפאקינג קובה, שגם ככה אין מה לקנות שם, למצוא דאודדורט ספריי זה בלתי אפשרי, כמו מליון דברים אחרים.
אחת הקניות הראשונות שעשיתי פה הייתה לקנות דאורדורנט, אחרי שהחרימו לי את שלי במדריד. ואלוהים כמה שאני בעייתי בנושא ריחות. חוץ מאלוהים עוד כמה אנשים יודעים.. אז בשעה טובה ומוצלחת, אחרי סבל תהומי של שבועיים וחצי בקובה גם זה בא על פתרונו. דאורדורנט עם ריח נסבל על ידי.

בדוגרי. היו לי יומיים של קצת בעסה באזור. כולם כל כך משבחים את המקום. מקסיקו. איסלה מוחרס. אבל נכנסתי לדי תוגה כשהגעתי לפני כמה ימים. חגה חזר לארץ. והיה לי ממש כיף איתו. היינו באותו ראש בטיול. פתאום נשארתי לבד. צריך להסתדר לבד. לנסות לעשות חברים. ישראלים שלא אהבתי. תיירים שצריך להתחיל להכיר. לא ברור לי התכנון של השבועיים הבאים. שוק של מליון תיירים. לא כל כך אהבתי את הימים האלה.
מצד שני. בדיוק עם ימים כאלה רציתי להתמודד. ידעתי שזה מה שיקרה וגם ציפיתי שזה יקרה. אז מה אני מתלונן ?? תמיד חייב להתלונן.

שעות של שח. שעות…וראבק, הוא היה תמיד יותר טוב !

מה שכן הכרתי 3 אמריקאיות ששתיים מהם יהודיות. סטודנטיות בקולומביה. מגניבות כאלה. מעולה. התכנון היה לפגוש אותן בפלאיה דל כרמן, אבל כרגיל בתקופה, מליוני תיירים, אז לא היה שם מקום. אז תיכננו להיפגש מחדש באיסלה מוחרס לסילסבטר. אז חיכיתי.

בכל אופן, היום סילבסטר. אז החלטתי לעשות יום ים רגוע. לקרוא ספר. לרבוץ בחופים המגניבים. ודוגרי, באמת מגניבים. הכל טורקיז ירוק בהיר. רדוד כזה. ים שקט (תלוי באיזה צד של האי). עצי דקל. קוקוס. חול לבן לבן כמעט כמו פודרה. מה רע ? באמת מקסים.
ספר טוב. לונגי של ברזיל. ושנץ על החוף. אין תלונות.

רוב הישראלים נטשו את האי לחגיגת סילסבטר בקנקון. בדיסקוטק הגדול של העיר. עלות המסיבה בין 100 ו – 200 דולר. נו באמת. אני עם מסיבות סילבסטר שעולות הון גמרתי. אני רציתי מסיבה שכונתית. כיפית ופשוטה. לא מתיימרת כזאת. עירונית. קצת מקסיקאית. טראנסים יש לי במסיבות של שחר וגבי בארץ. פה אני רוצה משהו אחר. חוצמזה. אחרי המסיבה הפתאטית שהיינו בה בצ'ילה לפני 3 שנים אני לא מנסה יותר. וזה בדיוק מה שקיבלתי !!!
חגגתי את הערב בארוחה טובה עם האמריקאיות. קצת אלכוהול. הרמת כוסית. והליכה לסוקלו.
סוקלו זאת הכיכר המרכזית בכל עיר במקסיקו. כמו כיכר הנשק בכל עיר בפרו.

מה היה שם ?
המון דוכני אוכל מקומי. טחנתי כמויות. המוני מקומיים. תיירים. בירות. בירות סול. קורונות. ספירה לאחור. עצי אשוח גדולים. פשוט כיפ !!
ראש העיר נאמה. עשינו ספירה לאחור. שום נשיקה ושום נעליים. רק בארץ יש את המנהג המפגר הזה כולל בנים שניגשים לבנות בצורה אקראית ומבקשים להתנשק איתם. הטרדות מיניות להמונים. ישראלים מפגרים.
אחלה זיקוקי דינור והופעה ארוכה ארוכה ומגניבה מגניבה של להקה מקומית בספרדית. פשוט מעולה ! בדיוק ערב כזה רציתי. אנשים נחמדים. מאושרים. שמחה ברחובות. פשוט וטוב. לא הייתי משנה שום דבר !

ארוחת שנה חדשה

עוד שניה לשנה החדשה

שיכור מסיבות

ביום האחרון באיסלה, פתאום נכנס לי מרץ. האמת, יותר לחברה שהייתי איתם אבל שיהיה. ככה שעוד כמה שעות לפני האוטובוס הארוך ארוך שלי לסאן כריסטובל עוד הספקנו לעשות טיול אופניים.
אלק טיול. פשוט סיבוב מסביב לאי. בתכלס, העיקר לצאת מהבועה הבאמת קטנה שבה חיינו שבוע, ולראות עוד קצת פנינות יופי מהאי המקסים. ובתכלס, מסתבר שיש לא מעט בכלל. חיים פה כמה אלפי אנשים. כדאי לראות איפה הם חיים בכלל ?

אז שכרנו אופניים. שלושת האמריקיות ושני ישראלים שפגשתי בקובה רק לפני שבוע, ואמא שלי פגשה כבר לפני 6 שנים בבן גוריון. זה קטע. אף פעם לא הייתי עם 3 בנות שבאמת כולן זורמות ככה עם החיים. עושות דברים ויוזמות. אפילו אופניים. מגניב !
אז מה ראינו ?
עוד חופים. בעיקר מסולעים. אתר מאיה קטנטן. ממש פיצפון.
מלכודת תיירים טיפוסית, שכמובן נפלנו אליה – חוות צבים. כמה צבים בכמה כלובים. נו באמת. די פתטי.
אה. וגם כריש מסכן שאפשר להצטלם איתו במים. לא מוכן לשתף פעולה עם שטויות כאלה.

היה חביב ביותר. אוירה טובה. חברה טובים. לצערי הייתי חייב לחתוך מוקדם, בשביל להתקלח ולהתארגן בלוקר שבו התגוררתי בלילה האחרון שלי באיסלה מוחרס.
בדרך למעבורת, עוד הספקתי לפגוש שוב את החבורה. מדהים הקטע הזה בחו"ל. תמיד פוגשים שוב ושוב את האנשים. לא צריך לקבוע. לא צריך כלום. איכשהו זה תמיד מסתדר. נפגשים..

בגדול זהו. נשארתי עוד יום. ועוד יום. ועוד יום. באתי לאיסלה ליומיים שלושה ובסוף נשארתי 8. כבר היה לי כרטיס לסן כריסטובל ובזבזתי כסף וים זמן בלדחות אותו ביום בשביל להישאר שם עוד יום. מדהים. אני שתמיד רץ ממקום למקום. אפילו אני הצלחתי להתחרדן במקום הזה 8 ימים. התחלנו אותו בממש בעסה, וסיימתי אותו בהמון זכרונות טובים ומאושרים. כן ירבו.

בתכלס, וזה תמיד נכון. לא משנה מתי או איפה. הדבר היחיד החשוב זה לא איפה נמצאים. מה מזג האוויר. בלגונה. בקרחון. בחוף. בקיץ. בחורף. בצפון או בדרום. הדבר היחיד הבאמת חשוב, זה עם איזה אנשים נמצאים. ברגע שנמצאים עם אנשים שאוהבים, הכל טוב. טוב יותר. טוב פחות. אבל בתכלס, – טוב !

עוזב את איסלה. וכן. חם לי טילים

פוסט קודם – סן פדרו 

את היום מוקדם בבוקר באוטובוס הפרטי ששכרנו לעצמנו.
למה פרטי ?
רצינו לנסוע לשוק הגדול בצ'יצ'י. מדובר בשוק תיירותי להחריד, אבל שנחשב הגדול מסוגו במרכז אמריקה.
מה שכן, לא רצינו לישון שם, אלא להמשיך לישון בסן פדרו המקסימה. מה גם, שרציתי להספיק שם עוד כמה דברים מעבר לשוק עצמו, ואין זמן להכל !!.
אז שכרנו מיניבוס, ונהג צמוד לאורך כל היום. איזה פינוק ! במונחים של גווטמאלה שילמנו לא מעט. אבל במונחים שלנו, 125 שקל לאדם.
התכנון שלי היה למצוא עוד תיירים שיצטרפו אלי להרפתקה. מה יצא מהתכנון הזה ? – קדחת בצלחת.
שום תייר לא הצטרף אלינו. בטח לא ישראלים. רק אני עם השגעונות שלי. מזל שיש את אילונה. אכן הרבה הרבה יותר נוח לטייל בזוג.
עוד משהו קטן. פגשנו ישראלים שבכלל תהו למה לעזאזל אנחנו נוסעים עד לצ'יצ'י. "יש פה שוק ליד, והוא לא פחות טוב" אמרנו לנו. למה לנסוע רחוק ?
מעבר לעובדה שמדובר באחד השווקים הגדולים בגווטמאלה והמפורסמים בהם, חלק מאותם חברה בכלל לא היו בשוק הזה בכלל. אז איך הם יכולים להגיד שהוא לא טוב גודאמט ?? לא ברור.

אז בכל אופן. התעוררנו השכם בבוקר. התייצבנו ב – 7. במיניבוס מקום ל – 16 איש. אנחנו רק שניים.
בסוכנות שאלו בפליאה – "זהו" ?? אין עוד אנשים ?? לא ! אין ! רק אנחנו.
יאללה. נסיעה של שעתיים עם נהג חביב ביותר. בחור בן 23, דובר ספרדית מובנית בהחלט שלימד אותי גם הוא לא מעט על סן פדרו.

הר הגעש סן פדרו

הגענו לצ'יצ'י.
דבר ראשון – נסענו לראות את מקדש פסקואל אבאח (Pascual Abaj) – אבן הקורבן.
המקדש שימש את אל האדמה של המאיה, ויש הטוענים שהוא בן מאות ואולי אפילו אלפי שנים.
כמעט מידי יום מגיעים מקומיים ושמאנים למיניהם, כדי להדליק קטורת ולהציע לאל מנחות של אוכל, פרחים משקאות וכדומה. לעיתים הם גם מקריבים תרנגולת לאות תודה ותקווה להמשך פוריותה של האדמה.
ואני ממש רציתי לראות טקס כזה. אז ראיתי ! מגניב בטירוף !!
מספר מקומיים. רק שני תיירים. וכולם עסוקים בטקס. שתי תרנגולות שחוטות על אבן הקורבנות.
שמאן מנהל את הטקס. המון קטורת. מדורות קטנות המורכבות משכבות של :
אצטרובלים. נרות בצבעים שונים, שלכל אחד מהם יש משמעות ייחודית, שגם הסבירו לי אותה, וכבר הספקתי לשכוח (אדום לאהבה, צהוב לכסף, שחור לילדים וכדומה). המון קטורת על המדורות. צלבים, אבל צלבי המאיה ולא צלבי הנוצרים.
מספר נוסף של אבנים, שגם להם הדליקו מדורות – אחת לכל מטרה – ילדים, בריאות, כסף וכדומה.
המון מזמורים בשפת המאיה המקומית (אחת מבין 22 שפות המאיה הקיימות בגווטמאלה), מחטי אורנים, עלי כותרת של וורדים לאות מנחה, וכמובן – המון תמונות וצילומים שלנו..
היה מעולה ! ככה זה נראה :

פסקואל אבאח

פסקואל אבאח

פסקואל אבאח

פסקואל אבאח

פסקואל אבאח

פסקואל אבאח

אחר כך, המשכנו לכנסיית סנטו תומאס. גם היא, בדומה לשאר הכנסיות שכבר ראיתי במרכז אמריקה, עשתה את האדפטציות המתאימות בשביל לשלב הן את הנצרות והן את דת המאיה.
לכאורה, במקור היא קתולית. מה שאומר, שיש בה פסלי ישו, צלבים וכל שאר האינסטרומנטים הרלוונטים.
אבל בנוסף, עמדות נוספות להדלקת נרות (באותם צבעים כמו שכבר ראינו) של המאיה, מחטי אורן, קטורת, מתנות קטנות של ענפי ברושים וכמובן גם עלי כותרת של ורדים. בגדול, מה שראינו במקדש פסקואל אבאח.

מדהים הקטע הזה של הנצרות. אמנם היא דת מסיונרית בטירוף, אבל נראה שדווקא ההצלחה שלה היא בזכות הגמישות שלה להתאמה למדינות השונות ולדתות השונות שבהן היא נתקלה. הספקנו לראות עוד כנסייה קטנה, עם מנהגים זהים, ודוך לשוק.

שוק ענק ! המון עבודות יד של כל מיני שטויות. כמובן, בעיקר לתיירים. ריקמות ואריגות. הבעסה הוא, שדווקא הגעתי בתפיסה שאני הולך לקנות דברים, אבל וולאה – לא היה לי מה לקנות ! פשוט כלום ! לא באמת מצאתי משהו מעניין, חוץ מהבגדים שלהם, וכנראה שעם שמלה רקומה מחוזקת בחגורה רקומה, אני לא אלך בארץ…

השוק המקומי

השוק המקומי

שנייה לפני החזרה לסן פדרו, עוד הספקנו להגיע לבית הקברות של צ'צ'י. לתומי חשבתי שמדובר בבית קברות ייחודי בגווטמלה, מה שאחר כך התברר כלא נכון, היות וראינו כבר כמה כאלה מה שכן הוא היה נגיש וקרוב וזה מה שחשוב.
המון המון קברים. צבעוניים כמעט כמו השוק שלהם. ומה שכן – הם קוברים בקומות. מבנים מבנים של קברים, והכל בקומות.
מה עוד ? חלק גדול מהקברים קברי מאיה. שזה אומר, שהמון מהם מכוסים במחטי אורנים, צלבים בצבע ירוק וכחול וכדומה.
אפילו הספקנו לראות את סופה של הלוויה מקומית, שם היא נערכה בסגנון מאיה, היות והספקנו להגיע למדורה של האצטרובלים , הקטורת והנרות כמו שכבר ראינו בבוקר במקדש.

מה שכן הרבה עצב לא היה שם. המון מקומיים. תלבושות רגילות. ים ילדים מתרוצצים ומטפסים על כל הקברים מסביב. צחוקים. שני פעמונים שמצלצלים ללא הירף. שני הפעמונים מחוברים לשני מוכרי גלידה. נו באמת. אה. וגם ילד אחד שאוטם קבר בלבנים. קרנבל שלם.
אחרי שהילד סיים הוא קיבל בו במקום 300 קצאל על העבודה. ממש לפני כולם. משהו כמו 150 שקל. לא רע. עבודה מגעילה, אבל 150 שקל בנטו לעבודה של שעה, שעה וחצי. טוב שהם לא עמדו שם על המקח.
מדהים שאשכרה עמדנו שעה והסתכלנו בילד אוטם את הקבר. שתי סיבות : 1. זה מרתק להתסכל על זה. לא ברור לי למה. אבל בכל זאת זה מרתק. 2. תהיתי אם יקרה משהו מעניין אחר שהוא יסיים. האמת – לא משהו מיוחד. כולם התפזרו, המשפחה אמרה יפה שלום, הניחה פרחים והלכה גם היא לדרכה. אנחנו בסוף היו אלו שנשארו אחרונים.

קבורת מאיה

קבורת מאיה

בגדול, וגם בקטן, היה פשוט יום נפלא. מעניין בטירוף, קצת קניות, ומזג אוויר מעולה. אין תלונות !

פוסט קודם – סנטיאגו אטטילן

ום למחרת, החלטתי לנסוע לטולום.
על פי ציטוט של שחר : "החופים הכי יפים שראיתי בחיי".
אני קצת ספקטי לגבי הגדרות ה"הכי יפה", במיוחד כשזה בא משחר, אבל נו…נסעתי לראות במה מדובר.לאו דווקא בגלל החופים, אלא יותר בגלל המאיה. בטולום נמצאת עוד עיר די מפורסמת של המאיה, כשאחד הדברים המיוחדים שם באמת, שהעיר נמצאת ממש על החוף עצמו.
אז תפסתי אוטובוס. שעתיים וחצי נסיעה. ופונקט – הגעתי לכביש הראשי לעיר. מדהים הקטע הזה. השכמתי בבוקר. וספונטנית עליתי על אוטובוס של שעתיים וחצי. בארץ, בשביל שאני אעשה דבר כזה, אני צריך הכנה של שבוע לפחות.
הגעתי. כמובן, שכביש הגישה לאתר כבר מפוצץ בתיירים. כרגיל, רובם אמריקאים. המון מסעדות יקרות, חנויות מזכרות וכל מה שיכול לגלגל כספים.המסחר בהיסטוריה בעיצומו.
בכלל. גם קנקון נראית ככה. האמריקאים לא יוצאים בכלל מהמדינה שלהם, אבל מסתבר שלמקום אחד הם כן – קנקון. הכי רחוק שהם יכולים להגיע. לקנקון ולחלל. כאילו אין להם משבר כלכלי. אין יותר אמרקאים באמריקה. כולם הגיעו לקנקון. כאילו יום שישי השחור של הקניות מתרחש גם כאן.
מילא. אין מה לעשות.

האמת, האתר מגניב נורא. הרבה מקדשים. מבנים. חומות. אמנם אין פרמידה מרשימה כמו בצ'יצן איצ'ה אבל חביב ביותר. הכל אפור. בארכיטקטורה אופיינית שכבר למדתי להכיר.
סימבולים של נחשים. אל האורז. אל הרוח. ועוד כמה אלילים למיניהם. ברוך השם, לא חסר להם אלים.
אם צריך להשוות, ואין מה לעשות, תמיד אני אשווה, אז המאיה היו באמת קצת יותר מתוחכמים מהאינקה.
אמנם, הארכיטקטורה והגימורים של האינקה הרבה יותר מרשימים. שיוף האבנים, ההתאמה שלהן אחת לאחת. קונספט 3 מדרגות החיים שיש בחומות ובקירות של האינקה. מצד שני, הם לא השכילו לבנות בניינים עם גגות אבן. ככה שכל הבתים שלהם קרחים מלמעלה. ככה שזה נראה די מגוחך.
המאיה לעומת זאת, השכילו לבנות בתים עם גגות אבן. ככה שממשק כנפי ההיסטוריה, זה נראה מרשים יותר.
עוד משהו אצל המאיה, שהם לא ממש שמו לב לנושא הזהב, וגם זה בניגוד לאינקה. האינקה השתמשו בזהב בלי סוף. בכל דבר כמעט. לא בגלל ערכו הכספי, כי מבחינתם לא היה לו ערך כספי, אלא בגלל המאפיינים הפזיולוגיים שלו. אבל הספרדים תמיד חשבו שיש להם זהב. וזה למה ?
כי חלק גדול מהמבנים שלהם בנויים מאבן שנקראת אפסילון או משהו בסגנון (שלי זה מיד עושה קונוטציות מאינפי באוניבריסטה הפתוחה השם יקום דמו), שבעקרון זאת אבן שחורה וכבדה, אבל ברגע שהשמש משתקפת בה היא נראית כאילו היא עשוייה זהב. ממש מגניב.כאילו טונות של זהב קבורות בתוך האבן. אותי זה כמעט שכנע. אבל אותי קל לשכנע..

אז זהו. כמה בניינים. מקדשים. כרגיל, אי אפשר לטפס על כלום. אפשר רק לטפס על הרגליים של כל התיירים שסובבים את המקום. חופים יפים לרגלי העתיקות. ים באמת מהמרשימים שראיתי. ירוק כחול. צלול ויפה. אני לא צולל, אבל המקום נחשב לאחד ממקומות הצלילה היפים שיש. את זה אני כבר לא אבדוק.

החוף בטולום

פגשתי איזו תיירת אמריקית. באה לטייל עם המשפחה שלה. אבל היא לא באמת אמריקאית. הודית במקור. חיה שם 8 שנים, היא שחקנית באיזו אופרת סבון מפורסמת. אם זה לא טלנובלה ולא מופיע ב – NOVEBOX אז למי אכפת.
בכל אופן, מאוד משעשע לראות איך היא עצמה מקללת את כל המוני התיירים. היא הגיעה מוקדם לאתר במחשבה שהיא תוכל לברוח מהתיירים. כמובן שטעתה.
מה שכן. אחלה משפחה יש לה. הזמינו אותי ללאנץ' ולביקור בניו יורק. רחוק 84 פינת החמישית. מעולה. יותר טוב מחיבת ציון רמת גן…
בכלל. מעולם לא הייתה לי תקופה כל כך קצרה שפגשתי פשוט כל כך הרבה תיירים. ומה שהכי מגניב, ממגוון עצום של מדינות.
עוד לא יצא לי לפגוש תיירים מאוקראינה, או מסלובניה, מסרביה או קרואטיה. יש פה תיירים מאיטליה (עד היום פגשתי רק תייר אחד משם וגם הוא היה רק באנטרקטיקה), רומניה, ספרד, שבדיה, קנדה וכו' וכו'..
קיבוץ גלויות בין הגדולים שראיתי בחיי. אפילו יותר ממרכז קליטה ישראלי טיפוסי בירוחם. מצד שני בשלב מסויים זה מתחיל לעייף. מליון שיחות היו לי פה. שבגדול כולן נעים סביב אותו הדבר. מאיפה אתה, מה אתה עושה, כמה זמן אתה מטייל וכו' וכו'.. ביומיים האחרונים – נושא שיחה חדש. המצב בארץ. פתאום נהייתי שגריר של רצון טוב, והפרשן לענייני ערבים. מה קורה בארץ, למה זה קורה, אם יש תקווה, וכו' וכו'…
אני צריך לקבל תוספת הכנסה ממשרד החוץ נראה לי. שיווק ישראלי זה אני !

אז מה זה צ'צן איצ'ה ?
אחד האתרים המפורסמים ביותר של המאיה. במיוחד מלפני 3 שנים.
מאיה ? אחת משלוש התרבויות המפורסמות של אמריקה הלטינית (אצטקים, אינקה ומאיה) ונחשבת המתקדמת ביותר מהן. לא מפתיע… מהאינקה יצאו הפאקינג בוליביאנים ! אז התחרות לא באמת קשה מידי…

בכל אופן. אחד הדברים שמאפיינים את המאיה אלו הפרמידות המגניבות שלהם, שאני מאמין שעוד אראה הרבה כאלה במקסיקו וגם קצת בגווטמאלה. לצערי, את אחת הגדולות ליד מקסיקו סיטי (שאמורה להיות הפירמידה השלישית בגודלה בעולם אחרי הפרמידות של גיזה במצרים) כנראה לא אראה. מילא.
הפרמידה המפורסמת ביותר שלהם נמצאת בצ'יצ'ן איצ'ה, היות והיא נבחרה לאחת משבעת לפלאי העולם החדשים (לפני משהו כמו 3 שנים).

פלאי העולם החדשים האלו נראים לי קצת מגוכחים אבל שיהיה. כוכב נולד פתטי של אתרים היסטוריים. מאצ'ו פיצו' בפרו, פסל ישו – הקרוקובדו בברזיל, פטרה בירדן, החומה הסינית (בסין מן הסתם), הטאג' מאהל בהודו, קולוסיאום ברומא ו – הפרמידה בצ'יצן איצ'ה.
עד עכשיו הייתי בשלושה פלאי עולם. עכשיו יגיע הרביעי. עוד 3 למנייאק.
אני בטוח שהיוזמה לשטות הזאת נבעה בעיקר מצורך עסקי שיווקי. כולם שמעו על זה. כולם ידעו על זה. וזה בטוח יגביר תנועת תיירים. כי פלאי העולם הישנים לא קיימים יותר (פרט לפרמידות בגיזה) וזה לא טוב לעסקים. אי אפשר להביא תיירים למקום שלא קיים יותר. פרטים בהמשך..

אז לקחתי תור יקר להחריד והתחלתי את הבוקר ממש ממש מוקדם.
השכמה מוקדמת בבוקר, חמש וחצי. באיסלה מוחרס לא ממש קמים בשעה הזאת לרוב..אספתי את הישראלי. מעבורת. אוטובוס. ושעתיים הרצאה בהיסטוריה תוך כדי הנסיעה. הרצאה מעולה על המאיה. בדיוק מה שרציתי וציפיתי. לפעמים טוב לצפות דווקא.
כמו כל מלכודת תיירים טיפוסית, דבר ראשון עוצרים בחנויות מזכרות, אפילו לפני הגעה לפרמידה. כרגיל – כל האמריקאים קונים מזכרות יקרות להחריד. טוב להרוויח בדולרים ולא בשקלים. אפילו בשער הנמוך שלו.

אחר כך, בשעה טובה, הגענו לפרמידה.
השם ירחם !!! נראה לי שכל חיי ביחד לא ראיתי את כמות התיירים שראיתי ביום אחד במקום אחד כל כך קטן.
פשוט לא להאמין מה שהלך שם. זה היה נראה כמו המולת הקניות של יום שישי השחור בדצמבר. כאילו כל הסיילים של ארהב התרחשו מסביב לפרמידה. המדריך שלנו אמר שאמורים להיות היום בסביבות 8000 תיירים במקום. 8000 !!!!
הייתה איתי ישראלית בקבוצה המטיילים המאורגנת, שאמרה שהיא הייתה בספטמבר במקום, והיה ריק. פשוט ריק.
בסדר… מצד שני בספטמבר היו הוריקנים. אז מה עדיף ? הוריקן של רוח או הוריקן של תיירים ? האמת, שאלה טובה. לא באמת בטוח מה עדיפ. האתגר שלי להיום – להצליח לצלם את הפרמידה בלי אף צללית של תייר בפנים. אני סקפטי אבל נחכה ונראה.

אז מה היה לי פה ?
צ'יצ'ן איצה (Chichen Itza) הוא הגדול והמרשים מבין אתרי מאיה מן התקופה הפוסט-קלאסית, והוא מצטיין בארכיטקטורה מונומנטלית. בין האתרים הדרמטיים של צ'יצן איצה אפשר למנות את "הטירה", פירמידה ענקית, מושלמת, הבנויה לפי חישובים אסטרונומיים מדויקים, את "מקדש הגיבורים" המרשים, את מגרש משחקי הכדור, שהוא הגדול ביותר בכל מרכז אמריקה, ואת בור המים המקודש, שלתוכו הושלכו קורבנות אדם ומנחות יקרות ערך. כל אלו הופכים את צ'יצן איצה לאחד האתרים החשובים ביותר לביקור במקסיקו, אתר שמייסדיו נעלמו מן העולם אך הישגיהם האמנותיים והרוחניים יישארו לעד.

ראינו את הפרמידה המפורסמת. בלונלי כתוב שאפשר לעלות עליה. גורנשיט. אפילו לגעת אי אפשר. קיבינימט !

אבל מהי הפרמידה הזאת למעשה ?
הפרמידה היא לוח שנה ענק. אחד ההישגים שזוקפים לזכות המאיה, זה לוח השנה המדוייק ביותר שיש.
אפילו יותר מדוייק מלוח השנה שלנו – שבכל שנה אנחנו מפספסים ב – 6 שעות, ולכן יש שנה מעוברת פעם ב – 4 שנים.
להם יש שני לוחות שנה. אחד של 260 ימים ואחד מדוייק עד כדי פספוס של מספר שניות ספורות, הכולל 18 חודשים של 20 יום ועוד חודש של 5 ימים שהם ימים רעים.
רואים בצורה מאוד יפה את לוח השנה בפרמידה. 91 מדרגות כפול 4 גרמי מדרגות. כל מדרגה מציינת יום בשנה. עוד מדרגה אחת בחלק העליון של הפרמידה. סהכ – 365 ימים. עוד כל מיני אבנים שכל אחת מהן מציינת את החודשים בשנה. ממש מגניב.

אחת האמונות החזקות של המאיה היא בנחש. כן כן.. דווקא בו. אז דמות הנחש מופיעה בלי סוף פעמים באתרים שלהם.

מילון לכתב המאיה

הפרמידה הגדולה

הפרמידה הגדולה

הנחש

מה עוד ?
היינו במגרש ספורט שנחשב הקדום ביותר באמריקה הליטנית.
הרצאה טובה על הקרבת קורבנות אדם חיים ובעיקר על הסרט השנוי במחלקות של מל גבסון, השנוי במחלוקת עוד יותר, "אפוקליפטו", שמנסה לתאר לכאורה מספר ימים בשבטי המאיה.
כרגיל, מל גיבסון, המגה נוצרי אנטישמי הזה, יוצר לעצמו מציאות שחציה נכונה וחציה מעוותת, ומלאת אלימות עד אין קץ. ככה זה. כשיש לך כסף אתה יכול לעשות מה שבא לך. וכמובן, להציג גם את הנוצרים הספרדיים כגואלים.

מגרש הספורט מתאר סוג של משחק כדורסל מאוד מאוד מוזר, בו משתמשים רק בפרקים של הגוף ואמורים לקלוע כדור שעשוי מעור ושוקל באזור ה – 8 פאונד לתך טבעת גבוהה. טוענים, שכנראה דווקא המנצחים במשחק הוקרבו כקורבנות אדם, היות ואצל המאיה זה היה כבוד להיות מוקרב לאלים.
משהו מעניין נוסף במבנה של המגרש הוא שיש בו קטע אקוסטי מאוד מגניב . אפשר לדבר במקום אחד ולשמוע ממש טוב בצד השני. הדגימו לנו, ווולאה -עבד. לפני כמה שנים פאברוצי' אפילו הופיע שם. למנף את היכולות הווקליות הטובות שלו יחד עם אלו של המקום. חביב ביותר.

ככה משחק הכאילו כדורסל היה אמור להראות. מסתבר שבמקסיקו עדיין קיימים אתרים שבהם מדגימים את צורת המשחק ההזוייה הזאת :

הסל במגרש

יש קטע באתר העתיקות שהוא שייך לידיים פרטיות. כלומר, האדמה פרטית, מה שמעליה לא. כי ממשלת מקסיקו מכרה את השטח לפני משהו כמו 100 שנה למישהו.

לכן, יש ממש בין העתיקות המוני רוכלים עם שטויות מאיות, וגם בית מלון, שמסתבר שהלובי שלו בנוי בחלקו מאבנים שנפלו מהפרמידה. נפלא…

אחר הסיור בפרמידה – סיור קצר לסונטה. סונטה זאת באר מים מתקופת המאיה. מסתבר שאזור קנקון מלא בהרבה נהרות תת קרקעיים, ובני המאיה חפרו בארות להגיע אליהם.
אז גם אנחנו הגענו. שחייה קצרה כי המים קפואים. כולה 15 מעלות. אבל מגניבים כאלה. צלולים. ממש ממש טהורים.

סה"כ היה מדובר באחר הטיולים המאורגנים שלקחתי הטובים. הופתעתי רק לטובה.
הדרכה מעולה, סיור היסטורי טוב (אני פשוט מת על הסיורים ההיסטוריים האלה. היסטוריה עושה לי רק טוב) ושנחתם בארוחת צהריים מעולה שהייתה "אכול כפי יכולתך". או או…ואחרי שבועיים וחצי בקובה, אמנם הקיבה שלי הצטמקה לגודל של קופסת טונה סטרקיסט קטנה, אבל בכל זאת – תיאבון עדיין יש.
סה"כ – אין תלונות..וזה נדיר אצלי. מאוד.

פוסט קודם – הוואנה

ניסיתי לחשוב על הגדרה טובה למדינה הזאת. שורה אחת מסכמת. בתכלס, שאלה טובה. אחת המדינות המעניינות שהייתי בהן עד היום.
חגה אומר – מדינה מעוררת קנאה ושאט נפש כאחת.
אני חשבתי על – שיווק מעולה למוצר פחות.
בשורה התחתונה – מדינה מלאת ניגודים. הכי שנוייה במחלוקת

מה היה הקטליזור העיקרי שגרם לנו להגיע לכאן ? בתכלס, אופק הזמן ו – YNET. מה הכוונה ? התחושה שקובה, כפי שקסטרו עיצב אותה, חיה על זמן שאול. דברים הולכים ומשתנים לעבר עולם אחר, בין אם טוב יותר או פחות.

בשורה התחתונה – אוסף הכתבות הזה של YNET :
ראול קסטרו מציג – קומוניזם חדש .
לראשונה: קובנים יכולים לרכוש מחשב לבית .
קובה: אלפים יוכלו לקבל בעלות על בתיהם .
קובה: בוטל האיסור על לינה במלונות לתיירים.
לראשונה בקובה – מותר לדבר בטלפונים סלולרים .

וגם אלו כמובן, שמכריזים על הסוף הקרוב :
סופו של עידן: פידל קסטרו ויתר על השלטון.
רשמית: נשיא קובה הבא – ראול קסטרו.

מה יש בה בקובה ?
מצד אחד, ממותגת ומפורסמת. טבק. סוכר. מוזיקה מוזיקה מוזיקה. כולם מכירים. כולם שמעו. יקרה נורא לתיירים. מטחנת כספים מטורפת. הכסף נוזל מהידיים.
מצד שני, רבים מהם חיים בעוני מחפיר. משוועים לקצת כסף, יחס, שמפו וסבון. כל דבר שהם יקבלו – הם יהיו מאושרים. מדהים פשוט. למדתי לא מעט. באתי עם די חוסר ידע. אבל קצת מוזאונים, אינטרנט, אנשים שדיברנו איתם, שני ספרים למדתי לא מעט. לגבי הדרך שלהם ? וולאה. לא שוכנעתי. בדוגרי, יותר טוב בארץ. הרבה יותר טוב בארץ.

לגבי המהפכה – לעניות דעתי, גורנישט. לופט גשעפט. עסקי אוויר. המטרה הייתה – ליצור שיוון. קהילה גדולה. חיים שווים לכולם. בלי שחיתות. בלי פשע. בלי כלום. לא להיות תת מדינה של ארה"ב. שבה שולטים האמריקים העשירים, ומדרדרים את שאר החברה למטה. התוצאה, כפי שהיא היום לפחות – הבדלי מעמדות גדולים הרבה יותר מבארץ האלק קפיטליסטית שלנו. הרבה יותר.
שכר ממשלתי ממוצע – 20 פסו (כמעט יורו) לחודש….
מורה מרוויח ממש מעט (להפתעתי) – 10 פסו
רופא מרוויח הרבה – 30 פסו לחודש
קובני, שיש לו חדר מיותר בבית והוא משכיר אותו לתיירים – מרוויח בהבאנה 25 פסו ללילה. ללילה אחד. מזה הוא מפריש 5 פסו לממשלה. בנטו – 20 פסו ללילה.

מה שאומר, שההפרש בין השכר הממוצע במשק הקובני, לבין סך הכל מישהו שיש לו חדר להשכרה עומד על פי 30. 30 ! כולה חדר אחד פנוי.
אפילו מנכל בנק הפועלים לא מרוויח פי 30 ממני.
אם זה לא פער חברתי, אז אני לא יודע מה כן. אז נכון, הלימודים בחינם. כלל ההשכלה הגבוהה בחינם. בקטנה. ושירותי הרפואה גם הם בחינם. בתכלס, גם בקטנה. שיעשו פוליסת ביטוח וחוק בריאות ממלכתי.

מה לנו יש ?
ביטוח לאומי, פנסיה, ביטוח מנהלים, קופות גמל, חוק בריאות ממלכתי, חוק חינוך חובה, שירותי סעד, שירותי רווחה. קצבאות ילדים, קצבאות זקנה.
אמנם אנחנו באמצעו של תהליך גלגול אחריות מדינית, והפיכה ממדינת צדק ורווחה למדינת צדקה ורווח אבל עדיין מצבנו טוב בהרבה. חינוך לאינבדואליזם, מצויינות, עבודה קשה ורווח אישי תואם, אבל גם הסתכלות על חברתית, קהילתית.

אחד מעקרונות היסוד של המדינה – עבודה עבודה ושוב – עבודה. שזה מגניב. מה זה נותן להם ?
מגדיל את ה – GDP (נו…אולי בכל זאת למדתי משהו בתואר השני הזה… אמא יכולה להיות גאה בי) ומצד שני, מקטין בצורה מטורפת את האבטלה – וכפועל יוצא את הפשיעה. הקובנים מתהדרים במשהו כמו 2% אבטלה.
בתכלס, לא מפתיע.
הם עובדים בצורה הכי פחות יעילה שיש.

ראינו אזור ליציקת לבנים. אחרי שיצקו אותם, היה צריך להרים אותם למשאית.
אופציה קפיטליסטית – לצקת לבנים על משטח, בכמויות, ומלגזה תעלה אותם למשאית.
כוח אדם נדרש – 1 פועל.
אופציה קובנית – לצקת לבנים על הרצפה, ולפזר 5 קובנים סביבם שכל אחד יעלה לבנה לבנה למשאית.
נפלא. היעילות, המהירות, השאיפה לשלמות במיטבה. כמו עבודות יזומות. דרך נוספת לצמצום האבטלה – מלחמה. קסטרו לא המציא שום דבר. הוא רק מיישם את 1984 בצורה מעולה.
אז אם אין מלחמה פנימית, נתערב במלחמות חיצוניות.
זה מדהים. אשכרה נשלחו עשרות אלפי חיילים לכל מיני מלחמות קרות למיניהן באנגולה, אריתראיה וקונגו בשביל להוריד את אחוז האבטלה. אפשר גם פשוט להרוג בצורה ישירה את כל המובטלים. זה יכל היה לחסוך להם את כל הוצאות הטיסות לאפריקה ובחזרה. מדהים פשוט.

אבל שוב, החוסר באבטלה כנראה באמת מוריד את אחוז הפשיעה. הייתי בעשרות ערים בעולם. מעולם (חוץ מברמת גן כמובן) לא הרגשתי בטוח כל כך כמו בקובה. אפילו בהבאנה הגדולה. אז כנראה שלבד בלילה לא הייתי מסתובב עם המצלמה, אבל עם חגה הסתובבתי כל הזמן עם המצלמה.

קובה מאוד מתהדרת בהשכלה האיכותית שלה. אז נכון, הם נחשבים למדינה עם אחוז אנלפביות נמוך. בלונלי כתוב שמתוך 400 מליון נשים אנלפבתיות בעולם אף אחת מהן לא קובניות. ביג דיל… אז הבחורה אמנם יודעת לקרוא ולכתוב, אבל יש לה פצעים בראש כי אין לה איך לחפוף אותו. אז לאן זה מקדם אותה בחיים ?

כמה מילים על הגיינה.
לכל הקובניות יש שפם !!! סתם. לא לכולן. אבל לאחוז לא מבוטל, לא מבוטל בכלל, יש שפם. ולא מדובר במשהו בקטנה. סתם פלומה דקה וחביבה כזאת. יש כאלה עם שפם שלא היה מבייש אותי לאחר 10 ימים ללא ג'ילט ! כאילו, מה נסגר איתכן ??? לא מקבלים מהממשלה סכינים אז ככה נראים ? תחשבו על פתרונות רבאק !

עוד משהו שלא שמתי לב אליו עד שהגעתי למקסיקו זה בעצם שאין בקובה פרסומות !! אין תרבות צריכה ממילא, אין איפה לקנות אז אין מה לפרסם. אין שלטי חוצות. אין שלטים קטנים. אין סלוגנים. אין משרדי פרסום. אין ג. יפית !
יש רק סוג אחד של פרסומות שזה כמובן תעמולת השלטון הרגילה. למה המהפיכה טובה. למה צריך אותה. ציטוטים של צ'ה כאילו הוא מינימום הרמב"ם או נחמן מאומן.
אבל זהו. חוץ מזה – נאדה. אין צריכה. אין מוצרים. אין מה לקנות. אז עולם שלם, עולם הפרסום, לא קיים. ירון, פה אין לך מה לחפש עבודה…

בהיבט סוציאלי, קובה חזרה לעבוד עם תלושים. מה זה אומר ? לכל אחד מהתושבים יש הקצבה חודשים מדוייקת של כמות סוכר, אורז, סבון וכו' וכו' שהוא זכאי לקבל בחינם מהמדינה בחודש. תקופת הצנע במיטבה. כך המדינה מנסה להבטיח שלא יהיו קובנים אשר יגיעו לחרפת רעב. לכאורה, זה נראה שזה עובד. ראינו הומלסים ספורים, ורובים סתם שיכורים.

כולם ירצו למכור משהו. כולם זונות. טוב. לא כולם. אבל יש לא מעט.
נשים וגברים. נשים – ימכרו את עצמן.
גברים – ימכרו את הנחמדות שלהם.
לי אישית, זה גרם למשבר אמון לא קטן בכלל. קשה להאמין להם. הם תמיד ירצו משהו. יבקשו משהו בתמורה. הם לכאורה נחמדים, אבל אי אפשר אף פעם לדעת אם זה בגלל שהם רוצים משהו בתמורה, או כי הם באמת נחמדים. אז הבנות ימכרו סקס ויבקשו על זה המון. הגברים, יהיו נחמדים, יתנו לשתות מהרום שלהם, ואז פתאום יבקשו שיקנו להם בירה, תפוזים או כל דבר שעולם על דעתם.

נראה לי שפגשנו אולי בקושי קובני אחד (אלכס) שנתן לנו לשתות מהכוס שלו ולא ביקש כלום בתמורה. באמת שכלום (או לפחות ככה האמנתי…) כולם פה אנשי עסקים. כל אחד ימצא משהו לסחור בו. ריבה ביתית, אגוזי קוקוס, מסרקים, שוקולד, בוטנים שהוא קולה בעצמו. כל דבר שרק אפשר לסחור בו.

כמו שקובני חביב אמר לי, "הקובנים לא אינטליגנטיים אבל הם חכמים". ובתכלס, אני נוטה להסכים. איכשהו – הם מסתדרים.

לא ממש ברור לי איך הייתי מגדיר את העם הקובני. נחשל או לא ? עני או לא ? מצד אחד להרבה פה אין שמפו לחפוף את השיער. אבל מצד שני, היחס בין כמות הרופאים לכמות התושבים הינו השני הגבוה בעולם. אז מה זאת הניגודיות הזאת ?
קראתי איפשהו שהרבה קובנים טוענים שהמהפכה באמת צימצמה את הפערים בחברה. איך היא עשתה את זה ? פשוט הפכה את כולם לעניים. פשוט את כולם. כל זה נכון כמובן לעד לפני 20 שנה. התחילו להכניס תיירות. נכנס מטבע זר למדינה. והתחילה תועפת המתעשרים החדשים. שיוויון ? לא נראה לי.

נראה כאילו כל המחירים במדינה די מתואמים על ידי הממשלה. אין סיבה לעשות סקרי שוק בין החנויות השונות (אפשר לחשוב כמה חנויות יש). הכל מתואם. מחירי הרום. המזכרות. א ין הנחות. הכל קבוע מראש. האח הגדול ולא מדובר על ערוץ שתיים.

במדינה הזאת אין תשתית תיירות, אין מכבסות, אין אינטרנט, אין סופרמרקטים, אין דאורדורנט !! אין כלום !! מצד אחד – זה מעצבן טילים !!! נורא קשה לחיות כאן. לטייל כאן. להנות כאן ! כאילו ראבק ! כמה פעמים אפשר לעשות כביסה ביד ? וזה תמיד יוצא לא נקי. תמיד !
מצד שני זה כל הקסם. דווקא זה. דווקא חוסר הקידמה. דווקא הקיפאון. אם זה היה אחרת, לא באמת הייתה סיבה להגיע לקובה. אז מה אני מתלונן מה ?

בשורה התחתונה.
הנאה, לא מעט למידה. פחות נופים. יותר אנשים. תרבות. היסטוריה. מוזיקה. סיגרים. רום. מוחיטו. דקירי. סלסה. וולאה. יש לי לא מעט חומר למחשבה. הכי מעוררת עניין שיש. לטוב ולרע.
מה שכן – טוב שנסענו עכשיו. אולי אפילו חבל שלא נסענו לפני 5 שנים. קובה נעלמת. הקסם הולך ונעלם. נכחד. בעוד שנה היא כבר תהיה אחרת. ובעוד חמש שנים ? שונה לחלוטין. ובעוד 10 ? היא בטח תהיה עוד מושבה אמריקאית טיפוסית. אי אפשר להילחם בקידמה. בסופו של דבר הקידמה תמיד תנצח. אפילו את קסטרו.

עוד משהו שדי מסכם את כל מה שחשבתי, אמרתי וטענתי לעיל (ומסתבר שיש לא מעט. אפילו הרבה ) דווקא מצאתי באחד מאתרי הטיולים שמדברים על קובה. בדוגרי, אני מסכים עם רוב הנאמר :

"כל קסמה של קובה נעוץ בהיסטוריה שלה ובמהפכה החברתית – פוליטית שהיא עברה לפני 60 שנה. הקוקטייל המיוחד של מדינת משטרה קומוניסטית בעלת אוכלוסיה משכילה וסופר-ידידותית (OK… עם זה אני ממש לא מסכים) בשילוב התרבות הלטינית והשמש הטרופית – נותן לקובה את הייחוד שלה, ובעצם את מהות הטיול בה. מבחינת הטבע – יש יותר יפה בהרבה מקומות אחרים באזור, ריקודים – כמעט ונעלמו לחלוטין מרחובותיה העצובים של הוואנה והשהות – יקרה בכל קנה מידה.

ובכל זאת, מה המתכון ליהנות בקובה ? – להתחבר אל האנשים, לשוחח איתם בכל מקום, להשכיר רכב ולקחת אנשים טרמפים, לקרוא על המהפיכה ולתור אחרי אתריה (סנטה קלרה, הוואנה – מוזיאון המהפיכה ועוד). באופן הזה תמצו את מה שקובה מציעה ומקומות אחרים לא! נכון, ישנם גם חופים, ויש את טרינידד ואת ויניאלס – אבל זה רק חלק מקובה, ודווקא החלק שאינו מייחד אותה, ואולי החלק הפחות מוצלח בה, בהתחשב בתשתית התיירותית המסורבלת והיקרה.

אלה מכם המעוניינים למצות את קובה האמיתית ולא להרגיש שהם מבזבזים 60 יורו ליום לשווא, מוזמנים לקחת את ההמלצה הנ"ל ביום. אלה מכם שהיסטוריה אינה מעניינת אותם, מהפכות סוציאליסטיות אינן מרתקות אותן, אינם מדברים מילה בספרדית וחיי הקובנים אינם מסקרנים אותם, בכל הכנות – הייתי מציע להם לנסוע לפורטו ריקו או לרפובליקה הדומיניקנית."

ואכן – כל מילה חקוקה בסלע. המדינה הכי שנוייה במחלוקת שביקרתי בה. שמח שביקרתי בה – כן. מאוד. ארצה לחזור לכאן מתישהו ? לא. ממש לא.

קצת תמונות

פיקאסה

פליקר

פוסט הבא – קנקון

אחרי מעבורת קצרה של 20 דקות הגעתי לאי. בגדול, לפחות לפי הציפיות שלי, מדובר בהיפך הגמור מהבלאגן של קנקון. בלי בתי מלון ענקיים, מליוני אמריקאים עשירים ומדושנים מסטארבקס, המבורגרים ודונאטס לארוחת בוקר. אמור להיות הוסטל אחד (שתודות לחגי יש לי שם מיטה לישון). הרבה חופים. בקתות על החופש והרבה שקט ושלווה. נשמע לא רע בכלל.

מאיפה הציפיות האלה ?
גם מהלונלי פלנט. גם מבחור שפגשתי בקובה. גם מסיפורי העבר הישנים נושנים של דניאל מהימים שהתאומים עוד עמדו על כנם. באמת מזמן…
אז כמו שאמרו חכמים ממני, ציפיות גדולות זה לכריות גדולות.

אילסה מוחרס זאת פשוט אותה הגברת (קנקון), רק בשינוי אדרת (אבל שינוי די קטן).
המוני אמריקאים ותיירים. רובם ורודים. לא בגלל הזדהות עם הפנתר הוורוד, כי הם פשוט שורפים את עצמם בכמויות היסטריות.
המוני מסעדות קטנות וחמודות. כמובן גם כמה מסעדות עם אוכל ישראלי בבעלות ישראלית. כמובן.
חופים יפים. לבנים. דקלים. המון סוכניות שנרקול וצלילה. סירות. אופניים. משכירים רכבי גולף (כמה יותר אמריקאי מזה אפשר להיות ??? רכבי גולף ????). המוני חנויות של לכאורה מוצרים מקסיקנים אותנטיים. גועל נפש. אותנטיות בתחת שלי.
ואיזה שקט ואיזה נעליים ?. בלי סוף תיירים. המולה. די מגעיל. הגעתי בעונה הכי מחוברנת למקום הזה.
בתכלס, עושה רושם של תאילנד. לטוב ולרע. נראה כמה אצליח להתחבר למקום הזה. בדוגרי, אני סקפטי…

בכל אופן, מצאתי הדלקת נרות במסעדה ישראלית. נר שביעי. הפעם בלי חנוכיית קובה שלי.
פוגשים קצת ישראלים. ילדים כאלה. תאילנד כבר אמרתי… צריך למצוא תיירים אחרים. מהישראלים לא תגיע ישועתי.

קצת מצחיק השוק שנכנסתי אליו. בקובה היינו רוב הזמן לבד. נוכחות תיירים מאוד חסרה לי. רציתי אינטרקציה גם עם תיירים מעבר לסתם חינטרוס (הקובנים דורשי הכספים המטרידים). אפילו ישראלים. כמעט וכמהנו לדבר קצת עברית עם ישראלים. אז עכשיו זה בדיוק הפוך. יש רק תיירים. בום אחד גדול. מבירא עמקיא לאיגרא רמא. כמעט ואין מקומיים לאינטרקציה. אילת. תאילנד. הכל. עוד קולוניה אמריקאית. ולחשוב ששתי המדינות האלו היה במלחמה מטורפת רק לפני 100 שנה. זה אולי יכול לתת גם לנו קצת תקווה. או שלא….

אז מה עשיתי כאן בעצם ?
אינטרנט.
דבר ראשון, אינטרנט. דבר שני, אינטרנט. ואז עוד קצת אינטרנט. אבל עדיין לא מספיק. אחרי שבועיים וחצי ללא רשת, יש הרבה מה להשלים. הרבה מאוד.
יומן. טלפון. והרבה YNET !!
כל ערב, מסיבת חוף קטנה. בר על החוף בהוסטל הכי "מגניב". המוני תיירים. כל התואר השני שלי לא דיברתי אנגלית בכמות שדיברתי כאן.
בחיים גם לא פגשתי כל כך הרבה תיירים מכל כך הרבה מדינות שונות. תיירים מגרמניה, הולנד, אוקראינה, אוסטרליה (כמובן) וארה"ב. בכמויות. וכמובן, ישראלים. תיירים מקרואטיה, סרביה וסלובניה. כאילו מה ? אין לכם עוד מלחמות ? עוד איזה רצח עם לעשות ??

בכלל. זה קטע. נראה כאילו תיירים מאירופה וארה"ב אוהבים לנסוע לבד. פגשתי פשוט בלי סוף כאלה. חודש לבד. חודשיים ואפילו יותר משנה. ישראלים דווקא, כמעט ולא פגשתי כאלה. רובם מטיילים בקבוצות. בין אם במרכז אמריקה ובין אם בדרום אמריקה.

אם בקובה הפריע לי קצת שלא ישנתי בהוסטלים (כי פשוט אין כאלה..) שמספקים אחלה במה ליצירת היכרויות בין תיירים, אז כאן לקחתי את התחתית של הדורמיטוריס.
9 אנשים בחדר בגודל של המרפסת שלי ברמת גן. נפלא.
אבל שטויות.. חוויה. בעיקר ככה פוגשים אנשים חדשים.

יום אחרי, הצטרף אלי ישראלי שהתחרדן פה שבועיים לתור יקר. מסתבר שהבחור שכן שלי ברמת גן. שכן במרחק 50 מטר.
נסענו לצי'צן איצ'ה.

חופי איסלה