ארכיון | גווטמאלה ערוץ RSS למקטע זה
11 בפברואר 2009

גווטמאלה – פתיחה

 

"פיתול ועוד פיתול טלטול ועוד טלטול, מסלול ועוד מסלול חציתי את הגבול …"

 


אז מה, בעצם ?
גווטמאלה !! המדינה הכי צבעונית והכי מעניינת במרכז אמריקה ! אחרי מעבר גבול, ולא מעט מיחושי בטן ובחילות נכנסתי למדינה בחששות מההפחדות בלונלי, אבל בציפיות מהצבעוניות והעניין המטורף שיש למדינה להציע. המון המון היסטוריה, תרבות ושווקים.


איפה הייתי בגווטמאלה?

מפת גווטמאלה (Guatemala Map)

מפת גווטמאלה (Guatemala Map)





ניווט מהיר


View גווטמאלה Guatemala in a larger map

|| 1. טיקאל 10.01.09 – 12.01.09 (Tikal) || 9. סן מרקוס 25.01.09 (San Marcos la Laguna)
|| 2. לנקין 13.01.09 – 14.01.09 (Lanquin) || 10. סן פאבלו 25.01.09 (San Pablo)
|| 3. אנטיגואה 15.01.09 – 18.01.09 (Antigua) || 11. קצאלטנאנגו – שלה 26.01.09 – 29.01.09 (Quetzaltenango)
|| 4. סן פדרו 19.01.09 – 23.01.09 (San Pedro La Laguna) || 12. קובאן 30.01.09 – 31.01.09 (Coban)
|| 5. צ'יציקסטנאנגו 22.01.09 (Chichicastenango) || 13. לנקין 01.02.09 – 03.02.09 (Lanquin)
|| 6. סנטיאגו אטיטלן 23.01.09 (Santiago Atitlan) || 14. אנטיגואה 07.02.09 – 10.02.09 (Antigua)
|| 7. סן מרקוס 24.01.09 (San Marcos la Laguna) || 15. סיכום מדיני
|| 8. סן פאבלו 24.01.09 (San Pablo)

 


קצת תמונות

פיקאסה

פליקר
Guatemala



פוסט הבא – טיקאל


 

10 בפברואר 2009

גווטמאלה – סיכום מדיני


פוסט קודם – אנטיגואה


דבר ראשון, אני מת על גוטאמלה. גם יחסית (יחסית אלי לפחות…), הייתי בה לא מעט זמן. ממש התחברתי למקום. אותנטית. היסטוריה. קצת נופים. לא מהממים אבל נופים (סך הכל אין על פטגוניה, ובטח גם על ניו זילנד). יחסית זולה. יחסית. אמנם לא ברמה של פרו ובוליביה לצערי, אבל פחות ממקסיקו זה בטוח.

פתחתי אותה במקום שלא תיכננתי – בטיקאל. עיר המאיה המרשימה ביותר שראיתי. גם פתחתי אותה בסוג של פחד. מכל הסיפורים ששמעתי. מכל האזהרות המזעזעות בלונלי פלנט. אם באמת הייתי מתייחס לכל האזהרות פשוט לא הייתי נוסע לכאן. נו.. טוב שלא התייחסתי.
אז בפלורס, בתחילה, באמת פחדתי קצת. אשכרה כמעט ולא יצאתי מההוסטל. אחר כך, נקטתי משנה זהירות, אבל חאליק – צריך לקחת דברים בפרופורציה.

טיילתי בה קצת מוזר. בעיקר בגלל אילונה. התחלתי במקום שלא תיכננתי. חזרתי למקום אחד. חזרתי למקום שני. חשבתי אפילו לחזור למקום שלישי. לא יצאתי לטיול שרציתי נורא. קצת ביזבזתי את הזמן בגלל זה, אבל מילא. יעבור. עלו לי על העצבים שם בשלה.

הגווטמאליים נחמדים ! ממש נחמדים ! אמנם, הם לעיתים לא ממש חייכניים. אולי אפילו קצת סגורים כאלה. אבל בסוף, נראה כאילו אפשר להוציא מהם חיוך, אחד, שניים ואפילו יותר. מלאי רצון לעזור. שואלים אותם שאלה אחת כמו איך להגיע לתחנה אוטובוסים, וחצי שעה הם יטחנו לך את השכל בהסבר.
הגעתי למצב, שכבר פחדתי לשאול כי לא הייתה לי סבלנות לשמוע יותר הסברים, שאת חלקם ממילא לא הבנתי.
כשהם לא שודדים אותך הם ממש נחמדים. כיף לדבר איתם. לשוחח איתם.

הם נוהגים פשוט מעולה ! למרות הכבישים המזעזעים. הררי העננים שעוטפים אותנו מכל עבר. באמפרים ללא סוף. צ'יקן באסים. הם פשוט נוהגים מעולה. אולי גם פה ציפיתי לגרוע יותר. במיוחד לאחר הנהגים בפרו ובבוליביה. אבל פה ? באמת מגיע להם צל"ש. הלוואי ואנחנו היינו נוהגים ככה !

מה לגבי אוכל ?
הטורטיות שלהם מזעזעות ! אין לי מושג למה, אבל במקסיקו טחנתי בלי סוף טורטיות. וכאן ? רק להריח אותן ויש לי בחילה. לא ברור. בכלל, מטבח גווטמאלי לא ממש קיים. קיים יותר מטבח מקסיקני.
אבל מה כן יש ? אבוקדו !!. זה קטע האבוקדו הזה. אמנם גווקאמולי אני אוכל, אבל אבוקדו – פשוט לא הפסקתי לטחון פה. במסעדות, בפיקניקים, בערב ובבוקר. בסוף, במקום לבן אני אהיה ירוק מכמות האבוקדו שזורם לי בקיבה פה. זה גם זול טילים. כל אבוקדו חצי שקל ! למה בארץ זה יקר כל כך למה ? וגם תמיד זה קשה בארץ. אני קונה אבוקדו, ומחכה שבוע עד שיהיה אפשר לאכול אותו. עד שהוא מתרכך כבר יצא לי כל החשק לכל האבוקדו הזה !
פה פשוט הגעתי לשוק, ותמיד מצאתי אחד מוכן לאכילה. כאילו השם שלי פשוט כתוב עליו.

בירה ? GALLO ! הבירה הלאומית שלהם.
גם אליה לקח לי קצת זמן להתרגל, אבל בסוף ? לא רע בכלל. והכל פה זה GALLO. הכל. פרסומות, שולחנות, כובעים, שמשיות, מצתים. הכל הכל. יש להם זהות מוחלטת עם הבירה. אף פעם לא ראיתי כזאת הזדהות.

סתם עוד משהו קטן לגבי גווטמאלה. סלולר.
יש 3 חברות סלולר בגווטמאלה. TIGO, CLARO ו – MOVISTAR. אמריקאי מקומי סיפר לאילונה שעלויות הטלפוים הקווים במדינה עולים הון תועפות, וזאת הסיבה לפריחה של הטלפונים הסלולרים במדינה. ויש וואחד פריחה !
בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה פירסומות לסלולר. במיוחד לחברת TIGO. שלטי חוצות. פרסומות גדולות וענקיות ברחובות. בתים שלמים צבועים בצבע הכחול של החברה עם הסלוגנים שלהם. זה קטע. כשאני חושב על זה, העיר היחידה שאין פרסומות לטיגו – זה אנטיגואה. מזל שיש אונסקו !

בשורה התחתונה, יצאתי ממש מבסוט מגווטמאלה. אפשר גם לראות את זה מכמות הדברים שכתבתי עליה. מכמות החוויות. לא נחנו כמעט בכלל. בתכלס, בהונדורס היה היום הראשון שלנו אחרי 3 שבועות שיום שלם לא עשינו כלום. מילא זה, שקמנו טבעי בלי שעון. זה כבר לא קרה לי הרבה זמן. אינטסיבי זה שמי השני…

סך הכל עשיתי אותה לא רע. טיילתי. ראיתי. נגעתי. חוויתי. לא עשיתי הכל. אבל רוב מה שרציתי. הרבה יותר עומקי. הרבה יותר טוב. אפילו מעולה. נשיקות.

"וכפר ערבי" ? "חורה" ? ישראלית מטומטמת. הלוואי בארץ כפרים כאלה !


קצת תמונות

פיקאסה

פליקר


פוסט הבא – קוסטה ריקה פתיחה


 

10 בפברואר 2009

אנטיגואה 07.02.09 – 10.02.09 (Antigua)


פוסט קודם – קופאן (הונדורס)


זהו. יום אחרון בהונדורס. משכימים קום, ולוקחים שאטל ישיר עד אנטיגואה. זה קטע. בניגוד ללפני 3 ימים, בלי צ'יקן באסים, פחות זמן, ואפילו בחצי מחיר מהנסיעה הארוכה ארוכה בהלוך. נשמע מבטיח.
או..אז מסתבר שמספיקה ילדה אחת קטנה גווטמאלית מעצבנת בשביל לחרבן נסיעה שלמה. תרתי משמע…
יחסית, אני עוד די סבלני לילדים. נשמע מפתיע, אבל כן. יחסית ? יחסית לאילונה.
6 שעות של נסיעה, אחרי לילה שהיה מרוט שינה מלכתחילה, בשאטל, שאין מה לעשות – זה אף פעם לא יהיה נוח, עם ילדה. מקומית. כבת 4. שפשוט, אבל באמת פשוט לא סותמת את הפה לרגע. צועקת, שרה, מדברת, בוכה, או כל פועל דומה שמתאר הוצאת קולות מעצבנים באמצעות מיתרי הקול המיותרים שאלוהים חנן אותה בהם, ובנתיים – הם באיכות די טובה. טובה מידי.
אחרי 4 שעות, כמובן שהיא גם הייתה צריכה קקי. אז במקום לעצור בצד ולתת לבחורה בזעירה להשתחרר, האמא המטומטמת שלה נתנה לה לחרבן פשוט בחיתול שהיא הוציאה מהתיק. באמצע האוטו !! ולא מדובר באוטובוס ענק. רכב מסחרי קטן.
כאילו מה, לא יכולת לבקש מהנהג לעצור לכמה דקות בצד, לתת לילדה להשתחרר, ולתת לנו להשתחרר מעולה של המעצבנת הקטנה ?
ילדים כאלה גורמים להערכה מחודשת של טכנולוגיית אמצעי המניעה !!
אח…. אני הייתי מלא עצבים, אבל אילונה ? כבר לא נשאר לה עשן בשביל להוציא מהאזניים.

אבל אחרי מספר שעות סיוטיות, הגענו לאנטיגואה. אשכרה הגענו הביתה. איזה כיף לחזור למקום אהוב.
הכל מוכר, הכל פשוט יותר. הלכנו להוסטל שכבר היינו בו. הכל רגוע. ממש הרגשה כיפית. אני אוהב הרגשה של לחזור למקום. כמו שחזרנו להוואנה בפעם השנייה. הפעם, בכלל מדובר בחוויה אחרת. השמיים כחולים כחולים. פתאום חם פה ! מעבר לזה, סוף סוף אני יכול לאכול בעיר. פעם קודמת, החוויה הקולינרית שלי התמקדה בלאכול לחם עם קצת אורז בצד. סוף סוף אני אשכרה רואה את העיר !

התארגנות זריזה ו – רצים לשוק. קניות אחרונות, עוד כמה שטויות שייקברו להם בארון יומיים אחרי שננחת, אריזות לא פשוטות, תוך ניסיון פתטי לפצח את החידה – איך אפשר להכניס זבל גווטמאלי בנפח של 100 ליטר לתיק בנפח של 50 ליטר ?? שכחתי לציין שהזבל כלל 17 חבילות של קפה איכותי טחון, שמה שבטוח – להתכווץ הוא לא יכול !
בסוף, קימבנו משהו. עכשיו, רק הגב של אילונה צריך להתקמבן גם הוא…
אבל בדוגרי, כיף לעשות קניות. כמו שהיה לי כיף ביום הקניות המטורף בלה פז בדצמבר 2005 (24 בדצמבר ליתר דיוק…). כיף להרגיש בחורה ליום אחד. ובאמת שהשוק של אנטיגואה הוא השוק הכי מגניב שראינו בגווטמאלה. באמת.

אה !! ועוד משהו חשוב ! עמדתי ביעד ! יעד ?? אז זהו שכן. קניתי תיק. ומה היה היעד ? לקנות אותו בקצאל אחד פחות מ – 60. בפחות מכמה שהישראלית שילמה. אז זה מה שאמרתי לגווטמאלית. שאני חייב אותו בקצת פחות – 60. אז התפשרנו על 60, אבל קיבלתי כמה חתיכות אננס בנוסף. העיקר לדפוק קצת את המערכת, ושאני אצא מבסוט !

ערב אחרון. מסעדה טובה. מונו לוקו – קוף משוגע. אמיתית כזאת. יפה. הכי חשוב – טעימה !
מזל שבאנטיגואה יש מסעדות. בניגוד למשל להוואנה, שחגה ואני נאלצנו לסיים את הערב ואת הטיול עם בקבוק רום ובקבוק קולה ברחוב כמו זוג שיכורים מסריחים…

ארוחה האחרונה

ארוחה האחרונה

אחר כך עוד באר קובני בשביל לסגור פינה. באר שכבר היינו בו לפני שלושה שבועות. שוב מוזיקה אהובה. שוב שיר הטיול שלי – צ'ן צ'ן. הפעם, אפילו עם ברכה מיוחדת מהסולן. רק שהפעם הם החליטו שיש מינימום הזמנה של 50 קצאל לבנאדם. וזה לא מצא חן בעיני, אז אמרתי שנשלם ונלך. נתתי שטר של 100 קצאל עבור בירה שעולה 27 קצאל. ואין להם עודף. מה זאת אומרת אין לכם עודף ??? פאקינג מסעדת יוקרה ואין לכם עודף ??
והקטע הוא, שעוד עושים לי פרצוף של "מה אתם משלם בשטר כזה גדול". והכי חוצפה – עוד ביקשו ממני ללכת לחפש כסף מדוייק.
נתתי לאחראי משמרת מבט של "אחי. לך חפש מי ינענע אותך", וסגרנו את הערב בפשרה שאנחנו יוצאים ולא משלמים על הבירה. אני מבסוט מהפשרה הזאת 🙂 מבחינתי, אפשר להמשיך בפשרות כאלו לנצח.

וזהו. בוקר אחרון של אילונה ושלי ביחד. קצת אינטרנט. אננס אחרון ברחוב. רביצה אחרונה בפארק סנטרל. ארטיק אחרון של SARITA. זריקת מטבע אחרונה למזרקה. חיבוק אחרון, וכל אחד הולך לדרכו. לאן ?
אילונה נוסעת הביתה. בעסה לה.

נפרדים. איש איש למדינתו

נפרדים. איש איש למדינתו

ואני נוסע שוב לפקאיה. שוב ? אז זהו שכן.
לא יכול להשאיר פינות פתוחות. זה מעצבן אותי. והפקאיה, מבחינתי, זאת ווחאד נקודה פתוחה. חור שחור פתוח.
אז אמנם עלינו על ההר לפני 3 שבועות, אבל לבה לא ראינו. והסתבר לי בדיעבד שהיה מדובר על כמעט 10 ימים שלא ראו פה לבה.
ואני מגווטמאלה לא חוזר בלי לראות לבה ! בטח לא אחרי הסיפורים של אליק. אז עליתי. שוב. הפעם לבד.

עליו מטפסים. שוב..

עליו מטפסים. שוב..

עליה בקטנה (כן כן..בשבילי לפחות). הדבר הכי קשה בעלייה הזאת זה העובדה שרוב הדרך צריך להתחמק מהקקי של הסוסים המחורבנים שמעלים אנשים להר, ושמשפריצים טינופת לכל עבר. קיבינימט ! פשוט זה לא היה !
כבר די מכיר את המסלול, ואחרי שעה וחצי סוף סוף מגיעים. אבל הפעם יש משהו שונה. יש לבה !
אמנם לא זרמים מגניבים כאלו, אבל יש מפולות סלעים מותכים, אדומים אדומים. וחם… פאקינג חם !! אחח.. בשעה טובה ומוצלחת ! הרווחתי את האדום הזה ביושר.

סוף סוף !

סוף סוף !

 

אפילו זרמי לבה

אפילו זרמי לבה

גם הפעם באתי מוכן עם מרמשלו. הפעם עם מקל הארכה, ומזלג מתכת ששפיצרתי לקצהו, כי באמת הפעם חם יותר מידי בשביל לעשות מרשמלו בצורה ישירה עם היד. האמת, פעם קודמת יצא יותר טעים, אבל בכל זאת, לא מעט תיירים נהנו מהתרבות הישראלית המוזרה הזאת.
אבל גם הפעם חזרתי הביתה בלי שערות ביד שהספיקו לצמוח בחזרה ב – 3 שבועות האחרונים, וגם עם כמה כוויות ספורות. חוויה !

מכינים מרשמלו, וחורכים ידיים

מכינים מרשמלו, וחורכים ידיים

 

מכינים מרשמלו, וחורכים ידיים

מכינים מרשמלו, וחורכים ידיים

 

ואוכלים...

ואוכלים…

 

שקיעה בפקאיה

שקיעה בפקאיה

 

אותה שקיעה. דקה אחרי

אותה שקיעה. דקה אחרי

 

וזהו. עוזבים את אנטיגואה. מילא זה, עוזבים את גווטמאלה ! ביום האחרון שלי, עשיתי שני דברים עיקריים : המון אינטרנט ויומן סוף סוף, ולא פחות חשוב – קניתי כרטיס נסיעה לקוסטה ריקה.
יאללה. אני אשכרה עוזב. עצוב עצוב…באמת עצוב. כמעט חודש, חודש טוב. אבל זהו. ממשיך הלאה לדברים חדשים…


פוסט הבא – סיכום מדיני


 

3 בפברואר 2009

לנקין 01.02.09 – 03.02.09 (Lanquin)


פוסט קודם – קובאן


טוב. אז בשעה טובה התחלנו בטיול אז אחרי יומיים בקובאן עמדתי להיפגש מחדש עם אילונה. איחוד ! לאן הפעם ?
שוב לנקין. בתקווה, שוב נישן אל רטירו. אני זקוק לחוויה מתקנת למקום, אחרי שפעם קודמת היה גשום, הייתי חולה ושילשלתי את עצמי למוות. הפעם לפחות צריך להפיק לקחים – לא אוכלים פה !!

קם מוקדם בבוקר, עוזב את המיטה הטובה ביותר בטיול הזה, וכנראה גם בכלל, ורץ מהר ללנקין. טוב. לא ממש רץ. שאטל. אבל כנראה לא מהר מספיק, כי החדר היחיד שהצלחתי לתפוס היה הלופט. לופט ?
ובכן, לא מדובר בחלל מפואר מעוצב להפליא כדוגמת הלופטים שבדרום תל אביב הממוקמים מעל מוסכים ובתי זונות למכביר, אלא מדובר בפאקינג עליית גג קטנה ומסריחה, נמוכה מידי לאנשים שהגובה הממוצע שלהם הוא מעל הגובה של טוב טוב הגמד, העלייה לשם כרוכה בטיפוס שברירי על סולם, והדלת היחידה הקיימת בחדר היא חתיכת בד מחורבנת. שתפקיד אחד יש לה, וגם את זה היא לא ממש מצליחה לעשות – לחסום יתושים. וכאלה, ברוך השם, לא חסר פה.
טחוני עקיצות יצאנו מהמקום הזה. בכל איבר בגוף. אפילו בעפעף גודאמט !!
אפילו עליית הגג של אנה פרנק הייתה מרשימה הרבה יותר !! מצד שני, אנחנו לפחות יכולנו לצאת מעליית הגג..

ולמה בעצם לא היה לנו מקום ?
כי הפעם, אל רטירו הידוע, בניגוד לפעם הקודמת שהייתי בו, שורץ ישראלים. ומהסוג הנחות. הנחות ביותר. מהסוג של בובליל. ואפילו כמה כאלו. בהתחלה זה היה משעשע. מהר מאוד זה היה פתאטי.
פשוט חבורת הילדים והילידים השתלטה על כל החדרים בהוסטל, כולל על כל החדרים שסבבו את הלופט שלנו. קיבינימט ! מה שאומר, שמה שהפריד בלילה ביננו לבינם הינו מספר קורות עץ דקות. דקות מאוד. דקות מידי.

שם ישנו. מגניב טילים

שם ישנו. מגניב טילים

 

הביקתה שלנו

הביקתה שלנו

אבל בכל זאת, מה עשינו בלנקין ?
ביום הראשון ספר בכיכר הזעירה של העיירה הקטנה בזמן שהמתנתי לאילונה, יעל ואלון. אחר הצהריים, דקה אחר שאילונה הגיעה, נסענו מהר ל – Cuervas De Lankin. מדובר במערת נטיפים ע-נ-ק-י-ת, כרגיל עם נטיפים, זקיפים והמון דמיון בשביל לראות צורות. צפרדע, פיל, בתולה וכל מה שעולה על רוחו של מדריך תיירות, שגם מצליח לשכנע בזה את התיירים שמהנהנים בהסכמה כאילו הם רואים כל מה שהוא רואה… משהו נוסף – המערה היא גם מאורה ענקית של עטלפים.

יש 3 דברים מגניבים במערה :
1). עומק. מדובר במערה ממש ממש עמוקה. מעריכים שעומקה הוא בסביבות 30 קילומטר, כאשר רק חלקים ממנה שבאמת מופו. אנחנו נכנסו כחצי קילומטר פנימה, כאשר מדובר בשביל מואר עם אורות. אחר כך – ממלכת החושך, אחרי שנגמרים האורות. בלונלי מזהירים שאין להעז וללכת שם לבד אפילו עם פנס, כי תמיד אפשר להתקדם, אבל לחזור אחורה יהיה הרבה הרבה יותר קשה…אין בעיה. זה סיכון שאני בהחלט מוכן לוותר עליו.

2). מאיה (כמובן…). כמו כל דבר בגווטמאלה, גם המערה הזאת קשורה בצורה כזאת או אחרת למאיה. בדוגרי, אני כבר כמעט לא מאמין להם. כל דבר פה מקודש להם. אז כבר אי אפשר לדעת מה נכון ומה לא. לעניות דעתי כבר מתחילים לסבן אותי..
בכל אופן, יש במערה מזבח של המאיה, ששם הם מאמינים שמרכז השמיים נמצא. למה ? לא ברור. אבל לי אין שום בעיה להאמין בזה… במידה והבנתי כהלכה את הספרדית של המדריך שלנו, אז התהליך שבו העטלפים יוצאים בחושך וחוזרים חזרה כאשר יש אור, מדמה עבורם את התהליך ההפוך של זריחת האור בשמים והשקיעה. ועל כן, כמו בשאר המזבחות של המאיה, יש במקום הרבה מאוד עשן, שאריות של נרות, וריח חזק במיוחד של קטורת.

3). והכי שוס – עטלפים. המערה הזאת שורצת עטלפים. ממש שורצת. עשרות. מאות. אלפים. מאות אלפים. וולאה. אין לי מושג כמה. לא נראה לי שלמישהו יש מושג כמה. מה שיפה, שברגע שיורדת החשכה בחוץ, העטלפים פשוט זורמים טסים החוצה. וכולם דרך הפתח הקטן של המערה. בדוגרי, מחזה מרהיב. זה משהו שעוד לא יצא לי לראות חוץ מכמה עטלפי פירות בדיזינגוף.

ומי היה "המדריך" שלנו ? ילד. קוקי שמו. בן 15. לומד 5 ימים בשבוע בתיכון המקומי. 4 שעות ביום. בין 1:30 עד 5:30. ועובד בכל הזמן שנותר לו. חמוד נורא.

הכניסה למערת העטלפים

הכניסה למערת העטלפים

 

העטלפים יוצאים. 6 כמו שעון

העטלפים יוצאים. 6 כמו שעון

 

דרקולה

דרקולה

בלילה, בעודנו מנסים לישון עם השכנים המעצבנים שלנו, התחלתי לשמוע רעשים מוזרים. אין מה לעשות. הסקרנות טבועה בי קשות, אז הצצתי בין החריצים של קורות העץ, ופשוט ראיתי שני ערסוותים בהמות מתרוצצים בחדר ומתחילים להרוג ג'וקים עם כפכף. ביום גיבורים גדולים, צעקניים ותוקעי גרעפסים בפהרסיה. בלילה ? מתלוננים בלי סוף על ומפחדים מקצת ברחשים. נו באמת.
העניין הוא שלא הצלחנו לצחוק בשקט, ואחרי כמה דקות אחת הבהמות קלט שאפשר להציץ לנו בחזרה, מה שהביא למצב מגוחך שהוא הציץ לי באישון ממרחק של פחות מסנטימטר, מעברו השני של הקרש…

יום נוסף, לקחנו סיור לשמורת סמוק שמפיי.
בבוקר, עוד הספקנו לעבור חדר מעליית הגג המטונפת שלנו, ואני אישית עוד הצלחתי לנקוע אצבע ברגל כשעפתי מהסולם המחורבן, כשאיזה תייר דפקט לא זז מערסל שחסם לי את הדרך. נפלא. וכן מיכל. אני יודע מה את חושבת ! כחול עמוק ואדום נפוח לא ממש מוסיפים לי נאות לכף הרגל. עדיף להישאר עם הלבן הלא מרוקאי שלי. טוב לפחות שהציפורן לא עפה לי…

מה זאת השמורה ?
שמורת סמוק שמפיי נחשבת לאחת מהשמורות היפות בגווטמאלה. מדובר בהרבה כמויות של מים, נהרות תת קרקעיים שמאוד מאפיינים את האזור (כמו שגם ראיתי סונטות בחבל יוקטאן במקסיקו), הג'ונגלים הטיפוסיים של גווטמאלה והרבה טבע.

פותחים את הבוקר בסיור בתוך מערות מוצפות מים, כאשר למעשה מדובר בנהר תת קרקעי ארוך ארוך. עלטה מוחלטת. רק נרות. מטפסים על חבלים. על סולמות. נחתכים בסלעים החשוכים. חוויה.

בנוסף, קצת אבובים בנהר. ובסוף, עלייה לתצפית מעל גשר יבשתי מעל נהר תת קרקעי, ובו אסופה של בריכות בצבע ירוק טורקיז מהמם. בסוף, יורדים לסלע ענק, ובעצם רואים עוד נביעה גדולה של נהר תת קרקעי. מגניב. היה יום מעולה.

מה שהיה פחות מעולה זה הישראלים. בתכלס, רוב הטיול לא נתקלתי בזה. אבל פה ? הישראלידה במיטבה. אסופה של ילדים מעצבנים, למרות שהם כבר לא כל כך ילדים. בני 24,25,26 וכו'. בגדול, בהמות. אין דרך אחרת לתאר את זה.
היה מביך להסתובב לידם. התנהגות אחרת. שפה אחרת. מנטליות אחרת. הם ואנחנו זה אותו הדבר ? באמת ? היום הסתיים בכך שהתחלקנו לשני טנדרים. כל הישראלים בטנדר אחד, אילונה, יעל, אלון, אנוכי ושאר התיירים בטנדר אחר. עדיף ככה…הפרד ומשול. קצת שקט גודאמט.
בתכלס, כשכל אחד מהם בנפרד, אפשר לדבר איתם. טוב נו – עם רובם לפחות. יש כאלה שיכולים להבין רק נהימות, נביחות ושאר מילים המורכבות מהברה אחת בלבד וגם זה בקושי. אנחנו באמת מאותו העם ?? יש לנו את אותו מכנה משותף ? את אותם הגנים ??
אבל כששמים אותם בחבורה – השם ירחם.
אני מודה. יש בזה משהו מתנשא. מודה. אבל בכל זאת… ממרום שנותי כבר יש לי אי אלו תובנות מעמיקות כאלו ואחרות.
האמת, כשהייתי בדרום אמריקה, היה אפשר לראות שוני מהישראלים שבדרום פטגוניה לבין הישראלים בפרו. ומסיבה כלשהיא, לא ציפיתי שאראה גם פה את הישראלים מהסוג שפגשתי בפרו. הייתי בטוח שהם יהיו מבוגרים יותר ושונים. לא ברור לי למה… תמיד היה לי מקובע בראש שישראלים כאלה נוסעים לפרו ולהודו וללאוס. מסתבר שלא. צריך למצוא מסננת חדשה…

צפית בשמורה

צפית בשמורה

אבל זהו. אחרי יומיים מעולים בלנקין, אצבע נקועה, יומיים שטופי שמש ומזג אוויר מעולה, חוץ מהבוקר האחרון שהיה גשום בטירוף, שוב מקפלים את התיקים ושמים פעמינו ליעד הבא – קובאן והונדורס.
גם פה, עצוב לעזוב. אבל בתכלס זה טוב, לא ? כי כשעצוב, זה אומר שמרגישים. וזה מה שהכי חשוב. להרגיש.


פוסט הבא – קופאן (הונדורס)


 

31 בינואר 2009

קובאן 30.01.09 – 31.01.09 (Coban)


פוסט קודם – קצאלטנאנגו


זהו. הבוקר עוזבים את שלה. אולי עוד אחזור. נראה. אילונה ואני נפרדים ליומיים. אילונה נוסעת לפירמידות המדהימות בטיקאל. ואני נוסע לקובאן ליום וחצי. אשהה בעיר ואז ניפגש בלנקין. אז גם את הבוקר התחלתי לא משהו בשלה.
אחרי עוד לילה שעשינו סיבוב בארים נואש בעיר, ומצאנו לא מעט בארים, רק שהאנשים היחידים שיושבים בהם זה הבארמנים ואנחנו, הזמנתי מראש מונית ל – 3 וחצי בבוקר. לא אוהב את השעות האלה, אבל אין מה לעשות.
נו… ובשלה, אם משהו יכול להשתבש הוא אכן ישתבש.
חיכיתי וחיכיתי והמונית לא הגיעה. פאקינג 3 וחצי בבוקר. אני עם שני תיקים כבדים. בעיר השנייה בגודלה בגווטמאלה. לא כיף.בכלל !
נו מילא. אז מתמודדים.
התחלתי לרוץ לכיכר המרכזית. מרחק של 6 בלוקים, בעודי מציץ בבהלה בשעון, בידיעה שיש לי פחות מ – 20 דקות להגיע לתחנה המרכזית.
רץ ורץ. מצאתי מונית עם נהג ישן בתוכה. דפקתי לו על החלון. אמרתי לו שיש לו 7 דקות להביא אותי לתחנה המרכזית.
והבחור לקח אותי ברצינות. עברנו את כל הרמזורים באדום. לא שזה משנה.גם ככה החיים בעיר הזאת (או כמעט בכל עיר בגווטמאלה) מסתיימים ב- 8 בערך.
ואכן, 3 דקות לפני ארבע הגענו לתחנה לקראת המסע לקובאן.
אוטובוס ארוך. מגיעים לגווטמאלה סיטי. הליכה של עשר דקות ברגל לעוד תחנת אוטובוס ועוד אוטובוס בדרך לקובאן.

הקצאל היחיד שראיתי. מפוחלץ

הקצאל היחיד שראיתי. מפוחלץ

אז מה עשיתי פה ?
סיור בחוות קפה. בשעה טובה. הקפה בגווטמאלה נחשב קפה איכותי, ויש באזור קובאן חווה שאומרים שהיא מפסקת כמעט 50% מהקפה של סטארבטקס. אז הלכתי לראות.
מסבירים על סוגי הקפה (יש משהו כמו 600 סוגים). מיון (שמתסבר שבחלקו הוא ידני.יענו אחד אחד. פול פול (איך אומרים פולים ביחיד ???) . ניקוי הקפה. הקלייה שלו וכדומה. נו. וכמובן שגם אפשר לקנות קפה בסוף. קניתי. ריח אלוהי. באמת טוב.

יום נוסף, טיול חצי יום לשמורת הקצאל. קצאל זאת הציפור הלאומית של גווטמאלה. והכל בגווטמאלה סובב סביב השם הזה. הכסף. שמות של ערים. סוכניות טיולים. הכל. העניין הוא שלאט לאט מצמצמים לה את תחומי המחייה, והציפור הזאת הפכה להיות נדירה עד כדי בלתי קיימת.
אז יש אזור שסגרו לשמורה במיוחד בשבילה, ואם יש סיכוי כלשהו לראות את הציפור זה שם.
אז אמרתי ננסה. אומרים שהסיכוי הגבוה ביותר לראות את הציפור הוא מוקדם בבוקר. ממש מוקדם.
אז השכמתי בארבע וחצי בבוקר. התייצבתי בשמורה כבר ב – 6 בבוקר. רק ששכחו להגיד לי שהיא נפתחת רק ב – 7 בבוקר !! ממש כיף להמתין בחוץ לבד כמו כלב. במיוחד כשיורד גשם. מזל שתמיד יש לי אבוקדו בתיק. תמיד כיף לאכול אבוקדו…
בכל אופן. סיור של כמה קילומטרים בשמורה. המון ג'ונגל. יער גשם טיפוסי עם עננים בלי סוף. רק דבר אחד חסר – קצאל.
למעשה, הקצאל היחיד שזכיתי לראות היה במרכז המבקרים של השמורה. מפוחלץ !
לא מבין את זה. יש לכם פאקינג ציפור לאומית. איך היא ציפור לאומית אם אי אפשר לראות אותה בשום מקום ?? מה לאומי בזה בדיוק ? צריך לדמיין אותה ממש טוב ? לחפש בגוגל תמונות ? מזה נסגר איתכם ??

אני חייב לומר להגנתו של השומר, שהוא ציין בפני את העובדה שהסיכוי לראות קצאל קלוש… בעסה.
מה שכן, הוא מאוד שמח לראות אותי. כמות המבקרים בשמורה הזאת די אפסי, וכל מבקר שם מתקבל בברכה. בטח שהוא אפסי ! אתם קוראים לשמורה שמורת הקצאלים, אבל אין בה קצאלים !! מה אתם מצפים, גודאמט ???


פוסט הבא – לנקין


 

29 בינואר 2009

קצאלטנאנגו – שלה 26.01.09 – 29.01.09 (Quetzaltenango)


פוסט קודם – סן פאבלו


את הבוקר פתחנו בעצבים. האמת, בעיקר אילונה. קמנו קצת לפני 6 על מנת להספיק להגיע לסן פדרו בחזרה. למה ? כי מסתבר שאין לנו כרטיסים מסן מרקוס לשלה, בגלל איזה ילד שמתפקד בתור סוכן נסיעות מעצבן בסן מרקוס.
אז חשבנו שאולי נצליח להשיג אוטובוס שאמור לצאת ב – 8 מסן פדרו. חשבנו. מסתבר שהנביילה מסן מרקוס הטעה אותנו, והאוטובוס יוצא בכלל ב – 7. אם אתה לא יודע, אז למה להטעות למה ???
אז נאלצנו להמתין ולקחת צי'קן באס, שאני אישית די לא התלהבתי מהרעיון. סה"כ אני נהנה ללמוד, להכיר את המקומיים, ולהתערות בהם. אבל צי'קן באס ? עברתי את הגיל. בעצם, כשאני חושב על זה, מעולם לא הייתי בגיל הזה ! אבל כשאין ברירה אין ברירה. עוד חוויה. רק שתיגמר כבר.
אז הצטיידתי בשני כדורים נגד בחילה, ובהמון תקוות טובות, ועלינו לאוטובוס.

בגדול, צ'יקן באס זה אוטובוס להסעת ילדים אמריקאים, שפג תוקפו והאמריקאים מכרו כאלה במשקל לגווטמאלים. אלו האחרונים פשוט שיפצו אותם קצת. שיפוץ ? כדאי לציין שהשיפוץ התמקד בעיקר בשני דברים :
1). צבע. הגווטמאלים צבעו את רובם בצבעים מגניבים במקום הצהוב הסטנדרטי הנוראי. כמו שכל הבגדים שלהם צבעוניים ללא הירף, כך גם האוטובוסים.
2). צופר. מסיבה לא ברורה כל צ'יקן באס מצוייד בצופר רעשני במיוחד. כל שנייה האחראי על הצופר (וכן. יש כזה) צופר, ככה שכולם ישמעו שהאוטובוס מגיע, וכך כל המקומיים יוכלו לרוץ לכביש ולעצור את האוטובוס.
העניין הוא, שכל צפירה נשמעת כמו צפירת קטר רכבת ישראל לפני שהוא מגיע למפגש רכבות כאשר חוצים אותו בלתי סוף עבריינים טיפוסיים. רעש, ושוב רעש, ושוב רעש, מה שמחסל לחלוטין את הסיכוי לשינה כלשהי באוטובוס.
אבל מעבר לשיפוצים הללו – כלום.

מה מאפיין צ'יקן באס, או במילים אחרות – מה לא כיף בזה ?
כמה דברים :
1). הוא מיועד לילדים. אני, מה לעשות אבל ברוך השם, כבר לא בגובה הסטנדטי של ילד. מה שאומר, שיחסית למקום שיש לי לרגליים באוטובוס הזה, המטוסים של אל על נראים כמו ספות אקסטרא מרווחות של אמריקן קומפורט. בכל זאת. כמה כבר אפשר לקפל את הברכיים ? הרי את העצמות שלי אי אפשר לקפל !!
2). מדובר בספסל ולא בכיסא. מה שאומר שאם באוטובוס רגיל יש שני כסאות בכל צד, בצ'יקן באס יש ספסל בכל צד. מה שאומר, שאפשר לדחוס שם לכאורה יותר משני אנשים. ושוב… לכאורה. מה שלא מפריע לאחראי על הושבת הנוסעים (וכמובן שיש גם כזה אחד) לדחוף לכל ספסל שלושה אנשים. אילונה מאוד נהנתה מנוכחתו של גווטמאלי ריחני במיוחד לצדה השמאלי.
3). כמות התחנות. מסתבר שאינסוף זה מספר לא קטן בכלל. וזה בערך מספר התחנות שיש לצ'יקן באס. כל מקומי שינפנף בכביש יצליח לעצור את האוטובוס ולהידחס לתוכו. כל כבשה שתשתין בצד הדרך תזכה לעצירה. אפילו אם איזה אבן מאית טפוסית תעמוד בצד הדרך הצ'יקן באס יעצור בשבילה. עוד לקוח פוטנציאלי, ואסור לבזבז לקוחות.
4). מוזיקה. מסיבה לא ברורה, הנהג בטוח שכל הנוסעים חובבי מוזיקה, לרוב ספרדית. מעבר לזה, הנהג לרוב בטוח שגם רוב הנוסעים לקויי שמיעה, ועל כן יש להשמיע את המוזיקה בקולי קולות, כאילו מדובר במינימום הופעה חגיגית של אינפקטד משרום לרגל העשור בהנגאר 1 בגני התערוכה. למה, אני שואל, למה ?? למה אני צריך לרדת מהאוטובוס עם צפצופים באוזניים לשארית היום ?

 

בכל אופן, בשעה טובה הגענו לעיר (קצאלטנאנגו, או בשמה בשפת המאיה – שלה). בלאגן אטומי !
מדובר בעיר השנייה בגודלה בגווטאמלה. ואכן ככה היא נראית. התחנה המרכזית שהגענו אליה, נראית כמו הגרסה, אבל הלא משופרת, של התחנה המרכזית הישנה בתל אביב.
מליון אוטובוסים, רכבים, אנשים, זוהמה וסחלה אחד גדול.
למה אחד גדול ?
כי איך שהורדתי את המוצ'ילות מגג האוטובוס, האחראי על הכבודה זרק את המוצ'ילה של אילונה דוך לתוך שלולית. של מה ? של שתן כמובן !!
אבל אין מה לעשות. אני אשכרה אוהב את זה. אפילו בארץ אני קצת אוהב את זה. אבל רק קצת. כי בארץ זה המקום היחיד שאני יכול להרגיש בחו"ל. התחנה המרכזית הישנה בתל אביב…

מה בגדול עושים פה ?
אחת המטרות, שלי לפחות, היא לטראק קצת. יש לי דודה רצינית לקצת טבע. אני אוהב תרבות. מת על זה. בטיול הזה ממש התחברתי לכל נושא המאיה, אבל בכל זאת, קצת טבע לנפש ! וזה בגדול מה שאמורים לעשות פה. מגוון של כמה טראקים אפשריים, בין יום לעד – 6 ימים.

אבל היום שלנו לא השתפר. מסתבר שיש ממש מעט תיירים באזור. וטראקים יוצרים פה אחת לתקופה. לנו אין זמן אחת לתקופה !! לי יש קצת, אבל לאילונה אין. מה עושים ?
הטראקים פה יוצאים פחות או יותר כל יום שבת. פה זה לא מגניב כמו ארגנטינה – שם פשוט קמים, אורזים, מטפסים ורואים נופים. פה הכל צריך להיות בקבוצה. עם מדריך ובירוקרטיה מעיקה. ובתאריך מסויים. לרוב, שוב, יום שבת.
יום מלא בדילמות ! סתם עצבים. אין לי כוח לזה ! זה מזכיר לי כמעט את התקופה בברילוצ'ה שהסתובבתי סביב עצמי סתם. פול גז בניוטרל.
העניין הוא שאילונה ואני מטיילים שונה. היא לחוצה בזמן. אני פחות. אני רוצה לרדת יותר לעומק, היא רוצה להמשיך הלאה.
אני רוצה יותר טראקים, היא לא. בעיה ? להתפשר ? לא להתפשר ? מה לעשות ? שאלה טובה. צריך להחליט ! קיבינימט. נראה. אולי עוד אחזור לכאן.

עוד משהו מעצבן נורא – הספרדית שלהם !
קשה. קשה לטייל בלי לדעת את השפה. אין ספק בזה. מעבר לזה, השפה זה חלק מהחוויה. ובשלה הספרדית שלהם פשוט מזעזעת ! אחרי יותר משבוע שהתעגנתי על הספרדית היפה, ולא פחות חשוב – המאוד מובנית של תושבי כפרי אגם אטיטלן, פתאום אני מסתכל עליהם כמו טמבל גמור. כמעט כמו בקובה ! לא מתאים לי הסיפור הזה בכלל…

בכל אופן, מה בכל זאת עשינו כאן ?
יום אחד נסענו ללגונה צ'קאבאל (Laguna Chicabal), שפירושו – האגם הקסום.
במה מדובר ?
האגם נמצע בלועו של וולקן צ'קאבאל, ואשר נחשב למרכז העולם באמונתם של בני המאיה. זהו אמור להיות מקום קדוש מאוד, ומתקיימים בו לעיתים טקסים של בני המאיה, בעיר בתחילת חודש מאי (שהוא, באופן מפתיע, כנראה נקרא על שמם של בני המאיה).
אז מונית לתחנה המרכזית המזעזעת. תופסים צ'יקן באס. עכשיו כבר התרגלתי, אז בקטנה. ומתחילים ללכת. שעות ספורות של הליכה, יחסית זריזה (מעבר לרטינות הרגילות של אילונה) בתקווה להגיע ללגונה לפני שענן יפול עליה ויסתיר הכל, כמו שקורה פה בלי סוף, וכפי שכמובן קרה לנו בוולקן סן פדרו.

גובה פני השטח זה גם קטע פה בגווטמאלה. המדינה הזאת הררית בטירוף. ואנחנו פשוט עוברים גבהים ללא הירף. בדרום אמריקה הקדשתי הרבה יותר מחשבה לנושא בהיבט הבריאותי.
פה למשל, ללגונה, טיפסנו גובה של כ – 1,000 מטרים, לגובה של 2,712 מטר. וכמובן, שבכל פעם כזאת אנחנו מקבלים את הסממנים של מחלת גבהים. קשיי נשימה, ידיים מנופחות וכדומה. כאילו פה, פשוט לא מתייחסים לזה. לא ברור לי למה.

בכל אופן, הגענו למירדור חביב על הלגונה, ירידה נוספת ומגיעים לאגם עצמו.
הלגונה יפה. ירוקה ומיוערת ללא סוף ביערות הטיפוסיים של גווטמאלה. אבל הייחוד שלה, מבחינתי לפחות, זה לאו דווקא הנוף אלא הרוחניות.
היינו שם לבד לבד. הכל שקט. אסור לשחות. אסור לדוג (יש שם דגים בכלל ???). צריך להתייחס בכבוד, ויש בלי סוף שלטים שדואגים להזכיר את זה.
ואז רואים את תוצאות המנהגים הפגאנים שלהם.
כמה עשרות נקודות לאורך הלגונה, בהם ממוקמים צלבים (ירוקים וכחולים כמובן), פרחים שנתקעו על מקלות בחוף ובלגונה, שאריות של מדורות קטנות עגולות (כפי שראינו בצ'יצי'קסטנאנגו) בהם היו אצטרובלים והרבה נרות, ושאר מראות פאגנים.
מגניב נורא. חבל שדווקא לא יצא לנו לראות שמאן בטקס כזה בפעולה, אבל גם זה היה חביב ביותר.

מה שהיה חביב לא פחות, זאת דווקא הדרך חזרה.
תפסנו מיקרו-בוס. בגדול מדובר ברכב מסחרי שמתאים למשהו כמו 8 – 10 אנשים. כשהוא עצר לנו, היו שם כבר 14-16 איש. ובמושבים הקידמיים נהג ואינדיאנית. יחד איתנו המתינו עוד כמה אנשים.
טוב. אמרתי נחכה.
האחראי על הכרטיסים (וכרגיל באמריקה הלטינית תמיד יהיה אחד כזה) אמר לנו "לא לא..בואו תיכנסו".
"לאן בדיוק ??" תמהתי עד עמקי נשמתי.
"פה מקדימה" הבחור אומר.
טוב. נכנסו.
יד שמאל שלי מחבקת גווטמאלית ריחנית.
יד ימין את אילונה.
בין לבין אילונה מתיישבת, ואיתנו עוד שני תיקים. חוויה.
היה כל כך צפוף, שנסענו עם דלת פתוחה, ככה שהמקומיים יוכלו להיתלות על הרכב מבחוץ. מעולה 🙂

יום נוסף, נסענו לפואנטאס חאוריחינאס (Fuentes Georginas).
מדובר, על פי הלונלי כמובן, כספא הטבעי היפה ביותר בגווטמאלה כולה. יש שם כמה בריכות בטמפרטורות משתנות, שמזינים המעיינות החמים והגופרתיים, והכל בתוך צמחייה טרופית עשירה.
טוב. אז מכיוון שלטפס על הר געש מתפרץ לא יצא לנו, אז נסענו. שכרנו מונית והגענו.
חביב ביותר. כמה בריכות. מים חמים. אפילו מאוד. יערות מסביב. מאוד רגוע. מאוד שלו. רק אנחנו, עוד שני תיירים ומקומיים. באמת יפה.

בחזרה, עוד חשבנו לקפוץ למוזיאון האומנות המקומי, שכמובן, עם המזל הנאחס שלי הוא היה סגור. פתאום תלו שלט – סגור לרגל חופשה. כמובן, שבלונלי לא כתוב שום דבר על שום חופשה.
מדהים הקטע הזה. זה כבר המוזיאון הרביעי שאני מגיע אליו בטיול הזה והוא פאקינג סגור ללא כל התרעה מוקדמת. סאמק. לא מבין מה זה המנחוס הזה. מטריף אותי !!

את היום האחרון שלנו בשלה, שוב, ללא טרקים וללא טיפוס על הר געש מחורבן, החלטנו לעשות בדיסלינד. דיסלינד ? אז זהו שלא, אבל משהו דומה. מדובר במתחם של שני פארקי שעשועים שנמצאים במרחק של שעה נסיעה משלה. לעניות דעתי הלא מלומדת, בטח לא היה שם אף ישראלי אף פעם. במקרה מצאתי ברוז'ור לתיירים, והתמונות נראות מגניבות, אתר האינטרנט נראה מגניב (שזה זה – http://www.irtra.org.gt/), אז יאללה. למה לא בעצם ?

נסיעה לתחנה המרכזית. שוב צ'יקן באס. מדהים כמה אנחנו כבר מתקתקים את עניין הצ'יקן באסים פה. כאילו אנחנו רגילים מהבית ולא מדובר בג'יפה של הלייף. אפילו קיבתי הרגישה מסתדרת לה לאיטה עם הסיוט המדובר.
ואז הגענו. למעשה, מדובר בשני מתחמים. אחד אמור להיות פארק נושאי (Theme Park) עם יותר אלמנטים של לונה פארק, והשני אמור להיות פארק מים. אז הלכנו על הראשון. כמובן שהוא גם יקר יותר. פי שתיים.
הגענו חצי שעה מוקדם מידי. אז שוב. פיקניק בגן הציבורי שכלל ברובו לחם, אבוקדו, ועוד קצת אבוקדו.

כבר מהכניסה הבנתי שלא מדובר בגווטמאלה. אלא במדינה אחרת. המקום נראה כאילו השתילו בגווטמאלה חלקה טובה מארה¨ב. הכל נקי. מערבי. מתוקתק. שירותים. ממוחשב. חדש. השקעה בפרטים הקטנים. כאילו באמת מדובר בדיסנילד !! שמא עברנו מדינה ?
באתר שלהם הגווטמאלים טוענים שהכל תוכנן ונבנה על ידי מקומיים – משפט שאותי דווקא טיפה הלחיץ. דווקא הייתי מעדיף שרכבת ההרים תתוכנן על ידי אמריקאים ולא על ידי נהגי צ'יקן באסים. אמנם הם צאצי המאיה שנודעו כאסטרונומים ומתמטיקאים לא רעים בכלל, אבל בכל זאת עברו לא מעט מים מזוהמים בברזים המקומיים.

מנסה להרוויח קצת טיפים

מנסה להרוויח קצת טיפים

 

מנסה להרוויח קצת טיפים

מנסה להרוויח קצת טיפים

בכל אופן. הפארק מחולק למספר אזורים. כיכר המאיה, כיכר ספרד, כיכר איטליה, כיכר צרפת וכו'.
בכל כיכר מספר אלמנטים מאפיינים.
מקדש אלהמברה בכיכר ספרד. המזרקה המפורסמת של טרווי בכיכר איטליה. מקדש 1 מטיקאל בכיכר המאיה. והכל משוחזר יפה יפה. מועתק בצורה בהחלטה מרשימה. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, ויש לא מעט פרטים קטנים בפארק הזה. מדהים ממש. אז אולי גם אלוהים פה.

דגם מקדש 1 מטיקאל

דגם מקדש 1 מטיקאל

 

עוד הקרבת אדם

עוד הקרבת אדם

 

המזרקה של טרווי

המזרקה של טרווי

 

מה שכן הגענו ביום חמישי שכנראה מדובר ביום חלש, ובמקרה שלנו – יום חלש במיוחד. אנחנו היינו הראשונים בפארק. אה. וגם האחרונים. היו עוד כמה מקומיים. נגיד 20.. 30.. אולי 40 אבל זה כבר כולל את כל העובדים בפארק.
בתכלס – מעולם לא היה לי לונה פארק פרטי וזה מה שהיה ! מגניב טילים !
בלי לעמוד בתור. בלי לחכות. לעשות כל מתקן שוב ושוב (ושוב ושוב כמעט להקיא אחרי כל מתקן… כרגיל…).
והכי מגניב – שהיו כל כך מעט אנשים שבסוף פשוט אילונה ואני שיחקנו 45 דקות במכוניות מתנגשות. רצוף. כל החיים שלי ביחד לא הייתי כל כך הרבה זמן במוניות מתנגשות. לפעמים עם העובדים. פעם עם המנקה של האזור. עם כמה מקומיים. אח… ואנחנו היינו טובים. ממש טובים. פתחנו שם במלחמת ישראל גווטמאלה. והאמת – ניצחנו ! היה פשוט מעולה.
מה שהיה קצת פחות מעולה זה שיום אחר כך צצו ופרחו להם לא מעט סימנים כחולים בברכיים, וגם כאבים לא קטנים בשאר העצמות בגוף הדואב שלי ושל אילונה.

 

מלמד את המקומיים לנגן כמו שצריך

מלמד את המקומיים לנגן כמו שצריך

 

מה שכן, כרגיל אצלי, שני דברים איכזבו אותי :
1). קטן נורא. הגווטמאלים משווקים את הפארק כדיסנילנד של גווטמאלה. וולאה – קפצתם קצת מעל הפופיק יקיריי, ואצלכם הפופיק די נמוך. יש יותר מידי מסעדות בפארק הזה ופחות מידי מתקנים וחבל. תשקיעו עוד קצת רק בהפוך.
2). פארק נושאי. המקום מתיימר להיות פארק נושאי, אבל וולאה הוא בעיקר לונה פארק עםם כל מיני שחזורים יפים של מקומות מהעולם (קצת בסגנון של אפקוט בפלורידה) מסביב למתקנים. בעסה. כבר בניתם את הפרימדיה המגניבה מטיקאל אז תעשו בפנים איזו אטרקציה. רכבת פנימית. מגלשת מים מהמדרגות. אל מאיה עצבני שיורד ומקריב לבבות. העיקר שיהיה משהו ! איפה תיבת הפניות פה איפה ??

כמובן שיצאנו דקה לפני שסגרו (וסגרנו מוקדם כי לא היו אנשים מה שדי חוצפה לעניות דעתי. אני שילמתי עד 6 בערב. מה איכפת לי אם אין לכם אנשים ???).
ואז חזרנו למציאות הגווטמאלית. ממתינים בגשם לצ'יקן באס שעשה לי בחילה יותר מכל המתקנים בפארק ביחד.

זהו.
בנתיים אנחנו עוזבים את שלה. לא עשיתי בה לצערי את מה שתיכננתי. מה שכן, עשינו כמה דברים מגניבים אחרים.
הייתה קארמה שלילית לעיר הזאת עלינו. את ההוסטל, ממש לא אהבתי.הוא אמנם היה זול מאוד, אבל זה בדיוק מה שהוא היה שווה. קר כל הזמן. רוב התיירים שפגשתי גם לא ממש אהבו את העיר. עיר מכוערת.אפורה. אה, וגם כמה דברים שפשוט עלו לי על העצבים, מעבר לטראק שרציתי שיהיה ולא היה.

מקרה לדוגמא : הלכתי לי לתומי להוציא כסף בכסופמט. פעולה כבר די שגרתית שהתרחשה לה לא מעט פעמים.
הכנסתי את הכרטיס. קוד סודי. סכום מבוקש ואישור.
פתאום הכל נתקע. אין כסף. זה מילא. נסתדר. אבל אין פאקינג כרטיס !
ואין דבר יותר גרוע מזה !
לחיצות על כל מיני כפתורים. דפיקות. בעיטות עם הרגל. כלום. הכל תקוע. והכרטיס לא יוצא.
7 בבוקר. הכל סגור. הבנק נפתח רק ב- 9 ואנחנו אמורים לנסוע ללונה פארק. גודאמט !
טוב.יצאתי. צועק לעצמי ממש ממש חזק, ומקלל את כל העיר המסריחה הזאת.
בין בין, המתנתי לראות אולי אם מישהו יכנס במקרה לתא של הכספומט שלי ומשהו יקרה. להפתעתי, זה אכן קרה.
נכנסה בחורה, ניסתה להכניס את הכרטיס שלה, הוא לא נכנס, והכרטיס שלי נזרק החוצה. חזרתי מהר פנימה והיא נתנה לי אותו.
כמעט נישקתי לה את שיני הזהב שמעטרות לה את הפה…..

עוד מקרה : הייתי באינטרנט הכי קרוב להוסטל שלנו. מנסה לצרוב DVD עם כל התמונות. מגניבה הטכנולוגיה. לפני 3 שנים יכולתי רק לחלום על לצרוב DVD ולא CD.
בכל אופן. מנסה. תוקע לי את מחשב שעה. סתם מסתכל עליו כמו טמבל. אחרי 60% המחשב נופל. מסך כחול. גודמאט.
אומר על זה לבעל העסק הנביילה. הוא טוען שיש לי וירוסים. מפגר.זה פאקינג תמונות ! וחוצמזה, אם היו לי וירוסים אתה מרשה לי להכניס אותם למחשב שלך ?? פאקינג גווטמאלי דפוק !
מנסה לצרוב את השני. שוב, תוקע לי את המחשב. הפעם מצליח להגיע ל – 84%. אחרי 46 דקות שאני בוהה במסך. ואז. באופן מפתיע. שוב מסך כחול.
שעתיים וחצי שאני יושב שם כמו טמבל, ורק מסכים כחולים את מקבל.
אמרתי לנביילה שאני לא מוכן לשלם בשביל ה-DVD ושהוא יכול לקחת אותם בחזרה כי הם לא עובדים, ואני לא מוכן לשלם בשביל השירות שלא עובד. בשביל השימוש במחשב אני אשלם.
התחיל לצעוק עלי.
מילא. לא מאיים מידי. הייתה שם אמריקאית מבוגרת שמתנדבת בעיר כבר כמה חודשים שהתחילה להגן עלי. הוא התחיל לצעוק גם עליה. כיבה לה את המחשב באמצע השימוש, לקח ממנה כסף, זרק עליה את מטבעות העודף, וצלצל למשטרה.
ומדהים. תוך 3 דקות אשכרה הגיע ניידת לצעוק עלינו ! 3 דקות !! למה בארץ זה לא ככה. כאן כבר החלטתי לא לבדוק האם המשטרה תהיה איתי או נגדי. נגיד, בקובה, אין לי ספק שהיא תהיה איתי. אז נתתי לנביילה את הכסף. ושילך לעזאזל הוא וכל העיר המסריחה שלו.


פוסט הבא – קובאן


 

25 בינואר 2009

סן פאבלו 25.01.09 (San Pablo) (לינה סן מרקוס – 24.01.09 – 26.01.09)


פוסט הבא – סן מרקוס


 

לאחר אחר צהריים מעצבן במיוחד, שוב שמנו פעמנו לסן פאבלו. הגענו קצת מאוחר, אבל אני תמיד שמח להשתתף בפיאסטות המקומיות.
 

 

 

מקומיות

מקומיות

 

עוד מקומיות

עוד מקומיות

 

ועוד מקומיות

ועוד מקומיות

נראה לי שהיום קצת פחות מקומיים. ראינו גם קצת יותר תיירים. מסיבה לא ברורה אין להקות ופחות שמחה ברחובות. אז רק חיכינו ללהקה המרכזית במגרש הכדורסל המקומי.
בין לבין בלי סוף פיצוצים באוויר.לא זיקוקים יפים, סתם פיצוצים באוויר.
אתמול, זה פשוט הטריף אותנו. המקומיים פשוט יורים פאקינג פצצות לאוויר. סתם. כל הזמן. אותי אישית זה די הפחיד. אולי כי אני מהארץ, ומיד זה עושה לי קונוטציות מחורבנות ? אולי.
בכלל, כל הקטע הזה של פיצוצים (בין אם באוויר ובין אם בנפצים) כבר חזר על עצמו לא מעט פעמים בטיול הזה. בסן כריסטובל במקסיקו, בפלורס וגם בגווטאמלה.
במהלך היום אילונה פגשה אמריקאי שהשתקע בגווטאמלה שהסביר לה את העניין. והאמת, פתאום הכל נשמע הגיוני.

כשהייתי בסן כריסטובל, בסיור בכפרים האינדיאנים, ראיתי את המקומיים שותים קולה (או כל משקה מוגז אחר) בכנסיות. וזה למה ?
הגזים אמורים לעזור להם לייצר גרעפסים, ואמונתם (אמונת המאיה) אומרת שככה הרוחות הרעות יצאו.
על אותו משקל, עומד עניין הפיצוצים. הרעשים עוזרים לגרש את הרוחות הרעות. סבבה. את זה הבנתי. אבל לפי איך שזה נראה, כל עניין הפיצוצים האלה עולים לגווטמאלים לראש. כל שנייה הם מעלים פצצה לאוויר. ו – ווחאד פצצה. לא סתם אקדח קפצונים של פורים, אלא כמות אדירה של חומר נפץ לאוויר, שאחר כך מטנפת את כל העיר.
פתאום חתונה בכפר ערבי נראית די לפלפית לעומת מה שהולך פה.
אותו אמריקאי מקומי מספר לאילונה גם שכל סיפורי הזוועה על השודים והגניבות באזור מקורם בשבאבניקים של סן פאבלו. מדובר בכפר הכי עני באזור. אין לו אדמות, כפר נחשל, נשירה גבוהה מבתי הספר. לא הי סוסייטי. ובכלל העוני הרב, אותם צעירים מובטלים (שהוא קרא להם – בנדיטים) פשוט שודדים תיירים פה ושם. נו.. ממש בנדיטים. אנחנו דווקא הרגשנו ממש בטוחים מסיבה לא ברורה. סוג של תמימות ?
אותו אמריקאי סיפר גם שהכניסו תחנת משטרה לפני כמה שנים לכפר על מנת לנסות ולהשליט קצת סדר.
מה שכן, מספר שבועות אחר כך תחנת המשטרה פשוט הועלתה באש. רק לאחרונה חזרה הנוכחות המשטרתית לעיר.

בכל אופן, בשעה טובה התחיל ה"מופע המרכזי" במגרש. תפסנו מקום בטריבונה, בין המוני מקומיים. להקה ספרדית על הבמה. המון MANA. וגם – 3 בחורות 90% ערומות מקפצות להן על הבמה. גם הם תפסו את השיטה. תשירו רע ותנגנו רע, העיקר שיהיו בחורות ערומות. עולם הפרסום במיטבו…
אבל מסיבה לא ברורה בעליל, הקהל הגווטמאלי אנמי בטירוף. היה רק משוגע אחד שהתלהב מכל הסיפור הזה – אני. שריקות, קריאות עידוד, מחיאות כפיים. אפילו קצת ריקודים. אבל שוב.. רק אני 🙁 התייר המפגר. בכלל, ראינו את זה במהלך כל היומיים האחרונים, בכל הלהקות שראינו, והיו לא מעט כאלה.
אילונה ואני מחאנו כפיים, אני גם הוספתי קריאות עידוד פה ושם, והמקומיים לעומת זאת, סתם עומדים ובוהים. פשוט בוהים. בלי חיוכים. בלי עצבות. בלי מחיאות כפיים. בלי התלהבות. בלי כלום. פשוט אדישות טוטאלית. זה היה לי ממש ממש לא ברור. מרימים לכם פה הפקה. מביאים מוזיקה. דוכנים. גלגל ענק. אפילו כמה גלגלים ענקיים. חלקם מונעי מנוע, וחלקם מונעים באמצעות אדם שעומד ומסובב אותו. מה הסיפור ? קצת שמחת חיים, קצת !
מילא. העיקר שאני נהניתי 🙂

מקומית שחשבתי לאמץ

מקומית שחשבתי לאמץ

 

גם אותה

גם אותה

מה שכן, אחרי יומיים בפסטיבלי סן פאבלו, וגם אחרי הטקס המגניב בצ'יצ'י, הבגדים שלנו מסריחים מקטורת וגחלים ברמות כאלו, שכביסה הפכה להיות מצורך דחוף לצורך הכרחי קיומי, ואף נראה לי שהריח המזעזע הזה כבר חדר לרקמות הגוף עצמו !!


פוסט הבא – קצאלטנאנגו


 


© 2020 שמעון שובל (בניסטי). כל הזכויות שמורות.