פוסט קודם – סן פאבלו

מה עוד עשינו ?
את אחת הסיבות שהגענו לחור הזה – סן מרקוס.
היום קמנו בוקר מוקדם, כיתתנו את צעדנו הבוטחים (בעיקר של אילונה היו בוטחים. שלי הרבה פחות) לעבר שוטה הכפר הראשי, הידוע בשם הצרפתי – גי (עם חיריק ב – ג). יש לו גם שם משפחה, אבל היה לי מסובך מידי לזכור אותו, ואני לא בטוח שגי עצמו באמת זכר אותו.
בידי שוטה הכפר הזה היינו אמורים להפקיד את חיינו היקרים מנשוא, ולקפוץ יחד איתו מצוק בשם "האף האינידאני" מגובה של בערך 500 מטר ומשהו. עוד כמה מטרים, פחות כמה מטרים מה זה כבר משנה…

למה שוטה הכפר ?
מדובר בצרפתי במקור. בן 52. נשוי לגווטמאלית, ואב ל – 4 ילדים (שהוא התחיל לעשות אותם בגיל 40. אז הוא הרגיע את אילונה ואותי..). נראה כמו בן 72. עם שיער שלא עבר חפיפה עם שמפו, או בכלל בעצם, לא מעט עשורים. יחסית אליו, השיער של צביקה פיק נראה כמו פריזורה מטורפת שעברה עיצוב רק לפני שעה אצל שוקי זיקרי.
כמה שיניים. האמת, לא הרבה בכלל. חציין אכולות. ואחת עיקרית – הקידמית, מידלדת בצורה כזאת, שרק התחשק לי לתלוש לו אותה כבר ולזרוק אותה לכל הרוחות, או לפחות לעבר האגם עצמו.
מפטפט ללא הרף, מבטא באנגלית פשוט בלתי נסבל, עם אוצר מילים שמחוויר לעומת אוצר המילים באנגלית של אחיינתי היקרה יובל בת ה – 7. מה שכן, למרות הרושם הראשוני הגרוע שהוא עושה, וכשחושבים על זה, לא רק הרושם הראשוני גרוע, אלא גם השני והשלישי, הבחור מומלץ בלונלי פלנט כמדריך טוב למצנחי רחיפה. ולאילונה הייתה דודה חמורה למצנח, אז במיוחד לאחר הטיפוס המתיש על וולקן סן פדרו, הגיע הזמן לעשות קפיצה מתישה הרבה פחות.

אז הגענו.
לוקחים את המצנח, מתחילים ללמוד מושגים שיחזרו על עצמם ללא הירף כמו רוח טובה או רוח רעה, ומתחילים לטופס על המצוק.
מדובר במצוק שנקרא "האף האינידאני" באופן לא מפתיע בכלל. כמעט כל מדינה לטינית שהייתי בה תמיד יהיה איזשהו מצוק עם חתיכת בליטה מסכנה שנקרא האף האינדיאני. קצת מקוריות !! תמיד יהיו מעיינות חמים ותמיד יהיה ראש-אף אינדיאני.

וזהו. מחכים. למה מחכים ? לרוח. שתהיה רוח. אבל לא חלשה מידי. וגם לא חזקה מידי. וגם בכיוון הנכון.
ומחכים. וממתינים. ומחכים. וממתינים. ככה שעתיים !! אני אישית, עם המזל המחורבן שלנו, כבר ראיתי איך אנחנו יורדים מהצוק הזה אבל לא דרך האוויר אלא דרך הכביש. קיבינימט.
וכל הזמן המדריך מטמטם לנו את השכל עם השטויות והאנגלית המורכבת מאוצר מילים בן 22 מילים. רוח טובה. רוח רעה. יותר טוב. פחות טוב. עוד רוח טובה. אם הכל "כל כך טוב" אז למה לעזאזל אנחנו עדיין על המצוק ולא מרחפים למה ???

בודקים את הרוח. רוח טובה. רוח רעה

תמונה אחרונה לפני הריחוף

חרי שעתיים פרסנו את המצנח. אילונה ראשונה. העיקר שהיא תקפוץ ראשונה ותספק את הכמיהה הגדולה לקצת אדרלנין. שיבוא לציון גואל. רותמים את הבחורה ואותו. ומחכים. ומחכים. כבר הייתי בטוח שתיגמר לי הסוללה במצלמה !
והופה. קריאת השיגור.
על אילונה לרוץ. ולרוץ מהר וחזק. לאן ? אה ברור. לשפת המצוק. מדהים כמה שהדבר הזה לא רציונלי.
מדובר בריצה של 10 מטרים לתהום בגובה של 500 מטר. שום דבר רציונלי אין בזה. אבל בכל זאת מתחילים. לרוץ.
המצנח לא מצליח להתרומם ועוצרים שני מטרים לפני התהום.
ושוב. מחכים. ומחכים. ועכשיו אין מקום לרוץ. עוד פחות רציונלי ממקודם. בכל אופן, שוב מנסים. הפעם הם מצליחים. המצנח מתרומם. מתמלא אוויר וסוף סוף הם עפים קיבינימט.
שעתיים וחצי על המצוק ובשעה טובה הם באוויר.
ואני בודד. חם טילים. משעמם. אמורים לחזור אחרי שעה. עברה שעה. שעה ורבע. שעה וחצי. שעתיים. שעתיים ורבע !! כמה זמן, גוד אמט !! הלו…גם אני פה כאילו !
אכלתי קצת. שתיתי קצת. קראתי 70 עמודים בספר משעמם טילים של אילונה. נרדמתי. השתזפתי. מה עוד ?
בשעה טובה הם הגיעו. נתקעו בדרך למעלה בכפר סן פאבלו בחגיגות השנתיות שלהם. מילא.
כבר מאוחר, אבל קיוויתי שאספיק גם אני לצנוח בלי ההמתנה של השעתיים וחצי המיותרות של הבוקר.
אצלי הבחור כבר היה חסר סבלנות. אין לי מושג איך, אבל תוך עשר דקות ופתאום המצנח פרוס, ואני רתום ברמח אווירי לבחור. עכשיו, הוא לא רק מפטפט בלי סוף, הוא גם מסריח טילים. מזל שכיוון הרוח לטובתי פה..
עכשיו תורי. פתאום אני צריך לרוץ. אם מקודם זה היה נראה משהו לא רציונלי לעשות, לרוץ פאקינג לתוך תהום, אז עכשיו זה נהיה מגה לא רציונלי. אני לא טוב בקבלת ההחלטות כאלו !
זה מה שהיה טוב בצניחה למשל בבואנוס איירס. ההחלטה לקפוץ לא הייתה שלי. כי אם היא היתה שלי, אני הייתי נשארתי עד היום על המטוס.

בודק את הציוד

בכל אופן, פתאום, תוך כדי שהלב שלי הגיע לרמות דופק בלתי סבירות בעליל, הבחור צועק עלי לרוץ.
נו מילא. אם אילונה עשתה את זה גם אני אעשה את זה. אז התחלתי לרוץ, ואין לי מושג בכלל כמה לרוץ. אין לי מושג אם המצנח מתרומם ומתנפח. כלום. רק כמו טמבל לרוץ ולקוות לטוב. אז רצתי. וגם קיוויתי.
ומסתבר שזה עבד.
המנצח התרומם. התמלא עבר. ופתאום עפנו. וזה היה מגניב !! מגניב טילים ! מתרומים מעל למצוק. עפים ימינה. שמאלה. קצת סיבובים שמיד עושים לי בחילה נוראית. רואים את האגם מלמעלה. יפה. יפה נורא. רואים את כל הכפרים שכבר למדנו להכיר לעומק. ויותר חשוב – לאהוב. סן פדרו. סן מרקוס. סן פאבלו. סנטיאגו. פנחצאל.
קצת רוח. קצת נוף. והמון המון אדרנלין. פשוט מעולה.

בשעה טובה – מרחפים

ממשיכים לרחף

אחרי הנחיתה. בשלום.

מה שכן, הבחור פשוט לא הפסיק לחרטט לי בשכל. בנאדם, קצת שקט קצת !! מה כבר ביקשתי ??
עוד פעם, כמו לאורך כל היום, רוח טובה. רוח רעה. רוח טובה. רוח רעה.
כמה ספאם כמה ???
לאט לאט הנמכנו לכיוון הכפר סן חואן. מנמיכים מידי לעניות דעתי, כי פתאום יש מולי עצים. הלו !!! כאילו מה, רק אני רואה אותם ?? לא יודע מה איתך, אבל אני אישית מעדיף לא להיתקע בהם !
ואז הבחור, שאין לי ספק במקצועיותו, עושה פרסה חדה ומנחית אותנו מעל שדה תירס (כמובן..תמיד יהיה תירס שקשור לסיפור).
פה, בניגוד לאטרקציות המאוד מתוירות (ובצורה שדווקא אני מאוד מאוד אוהב) אין מזכרות כמו וידאו מגניב, תמונות סטילס או אפילו תעודה שצנחנו. רק תמונות שצילמנו אחד את השנייה, וכמובן – הרבה הרבה זכרון שישאר תקוע בראש. גם טוב !

אבל בכל זאת, כמה מילים שאני לא יכול לשמוע יותר אחרי היום הזה עם המדריך גי : Good, Good wind, Wind sur, Winf North, Better, Better wind. יאללה איתו !

בדיעבד, די בזבזנו זמן כשהגענו לסן מרקוס. קצת ביאס אותנו המקום הזה וחבל. מצד שני, חווינו עוד מקום. לטוב ולרע.

פוסט הבא – סן פאבלו

פוסט קודם – סן מרקוס

אז במה מדובר ?
בעוד עיירה קטנה. רק שהיא הרבה יותר גדולה מסן מרקוס, וממש צמודה לה. מצד שני, זה לא ממש מאתגר שזה יותר גדול מסן מרקוס. הסלון שלי ברמת גן כמעט יותר גדול ומעניין מפאקינג מסן מרקוס !!

כל העיירות באזור אגם אטיטלן נקראות על שם קדושים נוצריים שונים. פאבלו, מרקוס, פדרו ושאר מרעין בישין נוצריים, שהספרדים הכריחו את המקומיים להאמין בהם ובקדושתם. אחלה מסיונריות. שואה דתית.

בעיירה הזאת, חוגגים את יום חגו של הקדוש פאבלו פעם בשנה : ב – 24 וב – 25 בינואר. יומיים של מסיבות רחוב, דוכנים, אוכל, משחקים, ריקודים, שווקים, זיקוקי דינור והכל לכבוד הקדוש. נשמע נפלא ? אכן כן !

איך בכלל שמעתי על זה ?
לפני יום היינו בסנטיאגו דה אטיטלן. בדרך חזרה (בסירה לסן פדרו) פגשתי משפחה מקומית. אמא, אחות, ילד, ושתי ילדות חמודות. כמובן כולם לבושים בבגדים המסורתיים המגניבים שלהם. מת על זה.
אז כרגיל, כמו שאני אוהב לעשות, טחנתי להם את המוח בשאלות תיירותיות מעצבנות שמעניינות בעיקר אותי, וגיליתי על החג שלהם.

מדהים כמה אני מבסוט מהספרדית. קודם כל – שלי. בקובה הייתי בהלם מוחלט. היה לי ממש קשה עם הספרדית. גם שלי וגם של הקובנים. הם לא מדברים ברור, ואני הייתי חלוד טילים. מעבר לזה, חגה עשה את כל הסידורים, ככה שהיה ממש קל לא להתאמץ. תמיד קל להתבטל.
כאן לעומת זאת, סוף סוף נכנסתי לעניין. להתרגל לשמוע את הר' המתגלגלת בשנית. ניקיתי את החלודה, שימנתי את הלשון והכל יותר טוב עכשיו.
מעבר לזה, הספרדית של הגווטמאליים באזור הטיטלאן מהממת ! למה ?
כי הם לא יודעים ספרדית !
לא יודעים ?
אז ככה.
בגווטמאלה יש בערך 22-26 ניבים שונים של שפות המאיה. למה בערך ? תלוי כמובן את מי שואלים.
בכל מרכז אמריקה, יש בערך 80 ניבים של שפות המאיה. המון !
בכפרי אגם הטיטלאן, שפת האם של המקומיים היא בכלל לא ספרדית, אלא שפת המאיה של ההורים שלהם.
למשל, בסן פדרו ובסנטיאגו השפה נקראת צ'וטוחיל. בכפרים אחרים יש שפות אחרות.
הם לומדים ספרדית בבית הספר רק כשפה שנייה ! מה שאומר, שהם מדברים לא מהר מידי, לא בולעים מילים, לא בולעים הברות. כמוני ! בתכלס – מדברים כמו שצריך (טוב… זה כבר לא כמוני). וזה כיף לאללה. אם מתאמצים אפשר להבין אותם. אפשר לתקשר. אפשר לשוחח. ללמוד מהם. להתרעוע איתם. ככה אני אוהב !

ולעניינו.
הכפר הזה (סן פאבלו) מסתבר כל כך לא מעניין, שהוא אפילו לא מופיע בלונלי פלנט. לא בשלי ולא בגרסה המלאה באנגלית.
סתם מקום חסר כל חשיבות, ללא כל הוסטל או מלון מקומי אחד לרפואה. נשמע מעולה !
הכי גווטמאלי ואמיתי שאפשר. לא מתוייר. לא כלום. באמת אותנטי !

אז הגענו. ומיד התמלאתי שמחה. הכפר – עולם שלישי אמיתי. ביוב ברחוב. חורים בכבישים. המון בתי בוץ. המון. הרבה זמן לא ראיתי כאלה. הכל שכונה.
בין הבתים, בחצרות – מופיעות להקות ! להקות מקסיקניות (שלי אישית זה היה קצת מוזר, לראות להקות מקסיקניות עם לבוש ושירים מקסיקניים), להקות גווטמאליות, ריקודים מסורתיים ועוד.
ברוב הריקודים – ילדים רוקדים. תחפושות מוזרות ומסיכות על הפנים. המסכות – לבנות עם תווי פנים של האדם הלבן. בהתחלה, זה היה נראה לי ממש תמוה. מה קשור לבן עכשיו באמצע החיים ?
אז בדקתי באינטרנט, ומסתבר שכנראה במקור זה היה ללעג על הספרדים. הספרדים הכריחו את את המקומיים לחוג את החגים הנוצריים ולקדש את הקדושים הנוצריים.
אז עם התאמות כאלו ואחרו, כמו שכבר ראיתי בשאר המקומות בגווטמאלה ובמקסיקו, המקומיים חוגגים את החגים הנוצריים, ואחת ההתאמות היא המסיכות הלבנות.

ריקודים

ריקודים

ריקודים

במשך שעות עברנו בין חלקה לחלקה, בין הרחבות השונות וראינו ריקודים שונים, שירים שונים, להקות שונות, תלבושות, מסיכות, וכמובן – היינו התיירים היחידים. מעולה !
בהמשך דווקא פגשנו עוד כמה תיירים ספורים. כמה ספורים ? אולי 5…

ריקודים

ריקודים

ה שכן, מה שאיחד את רוב הלהקות שראינו היה כלי הנגינה הלאומי – המרימבה.
מרימבה זה סוג של קסילופון, שהגווטמאליים טוענים לבלעדיות על ההמצאה, למרות שחוקרים טוענים שמקור הכלי הוא בכלל מאפריקה, והעבדים שהספרדים הביאו לאמריקה, הם אלו שהטמיעו אותו במדינות הלטיניות השונות.

נו מילא. שימשיכו לריב על זכויות יוצרים, העיקר שיעשו מוזיקה.

אז מה עשינו במשך שעות ? המון צילומים, המון מוזיקה, שיחקתי בדוכני המשחקים המצחיקים שלהם(ולהפתעתי אפילו זכיתי בכמה דברים שטותיים), טעימות אין ספור מהדוכנים ברחוב (בעיקר של אילונה. כן אמא !! אחרי קלקול הקיבה שלי אני נזהר יותר, בסדר ??). המון בננה מצופה בשוקולד, תירס לבן חם בעטיפה שלו, עוגיות ושאר זבל מקומי), צפייה בתהלוכת בובת הקדוש פאבלו ברחובות העיר ומופע זיקוקים, שבדוגרי – לא היה מבייש אפילו את כיכר רבין ביום העצמאות.

מתרכז לפני זריקת המטבע

זורק את המטבע

זכיתי !!

בתכלס, גווטמאלה האמיתית. בדיוק מה שחיפשתי. אין תיירים. חגיגות אמיתיות. אותנטיות. אפילו לא היה לנו מה לקנות ! אנחנו לא קהל היעד. קצת מאיה. קצת נוצרים. קצת פאגניות והמון המון מוזיקה. נפלא !

פוסט הבא – סן מרקוס

פוסט קודם – סנטיאגו אטיטלן

היום קמנו ושמנו פעמינו לכיוון סן מרקוס. מה מייחד את הכפר שהחלטנו אפילו לישון שם ולוותר על סן פדרו גודמאט (והכי גרוע – על סנדוויץ האבוקדו של מסעדת דינוז ה-מ-ע-ו-ל-ה, ואשר דאגה לדפן את קיבתי ושוב ושוב) ?
הכפר אמור להיות כפר שאנטי באנטי, עם הרבה טיפולים הוליסטיים, יוגה מדיטציה וכל שאר השטויות הרוחניקיות. לאו דווקא מדבר אלי, אבל צריך לנסות חוויות חדשות בחיים, ובשביל זה אני פה.
בנוסף, הכפר קרוב מאוד לכפר אחר שרצינו להגיע אליו – סן פאבלו עליו יסופר בהמשך.
ומעבר לזה – הסיבה העיקרית, מצנח רחיפה – שגם עליו ידובר בהמשך.

אז סגרנו את הבוקר בהיכרות מחודשת עם שני ישראלים שפגשתי כבר באיסלה מוחרס לאחר הסילבסטר.
הם שונים לחלוטין מרוב הישראלים שפגשתי עד עתה. הם שייכים יותר לזן שלי. ישראלים שמטיילים. שמתעניינים. שחוקרים. שרואים. שלומדים. שאפשר לדבר איתם ולא רק על "השמלה הפצצית שלבשתי אתמול בערב למסיבה בקוקו בונגו ב – 120 דולר". כל כך כיף לראות שעדיין יש כאלה גודאמט ! כי מסיבה לא ברורה, הרבה ישראלים לא פגשתי פה, ובטח לא ישראלים מהסגנון שלי. ארגנטינה זה לא…

לאחר מכן, ארוחה אחרונה במסעדה ישראלית במקום. אין מה לעשות. אני תמיד אוהב אוכל ישראלי. במיוחד אם מדובר בג'חנון ביום שבת בבוקר. שהיה אגב, לא רע בכלל. הסחוג אמנם לא היה סחוג ולא נעליים, אבל הג'חנון היה ג'חנון, והרסק היה רסק. יקר טילים, אבל העלה טעם טוב של בית ושל יונה. אז מה רע ?
סירה קצרה ומגיעים לסן מרקוס.

OK. קצת הלם. הכל מוזר כזה. לא באמת עיירה. סתם אסופה חרבה של כמה שבילים. הוסטלים מפוזרים ביניהם. גווטמאלי מעצבן שרוצה להוביל אותי למלון ולא בא לי עליו. חיוך מעצבן שיש לו על הפנים. יאללה.. רד ממני. כל התיירים נעלמו לנו. גם תמר ועינב. מוזר נורא.
כיתתנו רגלנו עד שמצאנו הוסטל יקר. למרות שיחסית להוסטלים אחרים (שרצו מאיתנו 350 שקל לחדר !!), הוא יחסית סביר.
העיירה הזאת יקרה טילים. נטושה כזאת. אכן מגניב שאנטי באנטי, אבל אותי זה הכניס לעצבים ברגע. לא הייתי במוזה המתאימה. לא ברור לי למה ציפיתי, אבל מילא.
לאחר התארגנות קצרה, שמנו פעמנו לעבר העיירה סן פאבלו.

ריחה באגם

פוסט הבא – סן פאבלו

פוסט קודם – צ'יציקסטנאנגו

היום החלטנו לבקר בכפר סנטיאגו דה אטיטלן. מדובר בכפר שהייחוד שלו הוא משימון. מה זה משימון ?
מדובר באל עם הסיגר. 😕
הספרדים קראו לו סן סימון (San Simon). הלדינוס קראו לו מאשימון (Maximon). ואילו בני המאיה הכירו אותו בשם רי לאח מאן (Ry Laj Man).
בכל אופן, בכל שם שיתנו לו, מדובר באל שזוכה להערצה רבה באזורי הרמה של גווטמאלה. המקומיים רואים בו שילוב של אלי מאיה שונים; התושבים מעלים מנחות אל פסלו, ומבקשים את ברכתו.
סן סימון זוכה לטיפול מסור ומוצב בביתו של אחד מזקני הכפר. שמו של האל, דמותו והטקסים המלווים את פולחנו משתנים מעיירה לעיירה בגווטמאלה.
בסנטיאגו דה אטיטלן המקומיים סוגדים לדמות מעץ הלבושה בצעיפים ססגוניים ומעשנת סיגר עבה. המתנות החביבות עליו הן סיגריות ורום, אבל גם סתם כסף זאת תהיה אחלה מתנה בשבילו (ההםם… מעניין באמת למה.. כמו באירועים, תמיד עדיף להביא כסף מזומן !). כל שנה המאשימון עובר דירה לבית חדש. שלא ישעמם לו. אנתרופולוגים סבורים כי מנהג העברת המאשימון מבית לבית נועד להביא לחלוקה שווה של הכוח שמעניקה דמותו של האל.

נו. אז מנהג פגאני כל כך קרוב, ושאני אפספס אותו ? ברור שלא.

נתתי לאילונה כמה שעות לישון, אחרי הימים המתישים בהחלט שהיו לנו, ולקחנו סירה לכפר. סירה ? גודאמט. אם אני הייתי מקייאק הייתי מגיע יותר מהר !
הגענו לכפר, ומיד, כמובן, יש מליון ילדים שצדים את התיירים ורוצים להראות להם את המשימון. בדיעבד, שמחתי לראות שמעט מאוד תיירים באמת מתעניינים לזה. למה בדיעבד ? עוד כמה דקות..

תפסנו טוק טוק, שמודבק עליה דגל ישראל אגב, וסגרנו עם הבחור על סיור של שעה בעיירה, עם ההדרכה שלו בספרדית כמובן.
דבר ראשון – דוך למשימון.

נו באמת ! בהתחלה, כל הסיפור היה נראה בין מגוחך, עד למגוחך מאוד. חתיכת בובה מעץ. בדוגרי – אפילו מכוערת. בבית מקומי. די טחוב ונמוך. קישוטים על התקרה. בובות של מריה וישו בקצה החדר. ושלושה מקומיים יושבים סביב הבובה. עושים כלום. פשוט כלום.
אה. וכמובן, שהבובה מעשנת סיגריה. איך זה קורה, לא ברור לי, אבל לכאורה היא מעשנת.
מתחתיה, הדבר החשוב ביותר – צלחת המנחות. או במילים אחרות, הצלחת בה אנחנו, התיירים, אמורים להשאיר כסף בשביל לצלם את האטרקציה. נו יופי. ברור שנצלם ושנשלם, בשביל זה באנו, לא ? מלכודת תיירים חביבה.

רק שרציתי יותר. מעבר לסתם תמונה פתטית תמורת קצאל. אז סגרתי עם השמאן שאנחנו הולכים לעשות טקס. אני רוצה ברכה !. בדיוק כמו הברכות שלעיתים קיבלתי בשוק בבאר שבע מאיזה יהודי זקן, שתמורת שקל הוא מילמל קצת בשפה שאף פעם לא הבנתי, ובעיקר הפחידה אותי, תוך כדי שהוא גם מלטף לי את הראש.
בהתחלה אילונה הייתה נגד, אבל מהר מאוד די התרצתה. חוויה !
אז "תרמתי" לקניית נרות, והתיישבנו. השמאן שאל מה אני רוצה, אמרתי. והתחלנו בתהליך.

נרות בצבעים שונים. כרגיל, לכל צבע יש משמעות אחרת (כסף, ילדים, בריאות, עסקים וכו'..). כובע עם צעיף (שכולי תקווה שהוא לא היה מלוכלך מידי.. רק קצת). קטורת. ובלי סוף קשקושים של השמאן בטוחוצ'יל – שזה ניב המאיה המקומי. מגניב.

עמדנו על הברכיים. בין הברכיים לרצפה שכבה דקיקה, דקיקה מידי של כרית מעלים.
ב – 5 הדקות הראשונות התלהבתי. 3 דקות אחר כך התחלתי למצות. אחרי 7 דקות נוספות, כבר עבר לי. מה שלא עבר לי זה הכאב בפאקינג בירכיים שלי. חאליק אחי. יאללה. סיים את הברכה ותעבור לאילונה. אני דואב פה !
בשעה טובה סיימנו, תוך כדי שאני אמור גם לנשק את הכובע שהיה לי על הראש.
נו באמת ! עד כאן. נישקתי באוויר, בתקווה שהשמאן לא יראה ויכעס עלי, יבטל הכל, ואז כאבי הברכיים יהיו סתם לחינם…

עברנו לאילונה. אותו רעיון. נרות. קטורת וכו'. רק שאצלה ברוך השם זה היה משמעותית קצר יותר. טוב מאוד !

מזל שכשהיינו לא היו בכלל תיירים. ככה לקחנו את הזמן, ועשינו פאדיחות רק ביננו, בלי שכל העולם יראה.

המשכנו לעשות סיור בעיירה. הגענו לכפר שנחרב לפני 3 שנים בהתפרצות געשית. 500 תושבים מתוך 1,500 מתושבי הכפר נקברו שם חיים. הם עדיין שם כי החליטו לא לחפש את הגופות.
ראינו אנדרטת זכרון למלחמת האזרחים שהתרחשה בגווטמאלה, את הקתרדלה המקומית, ועוד שוק, שגם בו, לא מצאתי יותר מידי מה לקנות.

אני יצאתי ממש מבסוט מהכפר הזה !!

בערב עוד הספקתי, לרוץ ולהגיע 3 דקות באיחור למסג' באבנים חמות. כן כן. אבנים חמות.
מדובר בקנדית חמודה. שטיילה והחליטה להשתקע בסן פדרו לפני חמש שנים. בדוגרי, אפשר להבין למה, למדה והכשירה את עצמה לעשות מסג' באבנים חמות (וגם קרות).
יאללה מגניב. אף פעם לא ניסיתי. הגיע הזמן וההזדמנות.
מדובר במסג' של שעתיים. רובו באבני בזלת חמות. והרחבתי את הסיפור לשילוב עם אבני שיש קרות. קיבינימט, קרות מאוד.
המסג' בערום. פאדיחות. אמנם יש סדין. אבל כמו שג'ורג' סיפר לסיינפלד – זה עלול לזוז. פאדיחות.
בכל אופן, היה מוצלח ביותר. ממליץ בחום.

פוסט הבא – סן מרקוס

פוסט קודם – אנטיגואה

קימה מוקדמת ואוטובוס לאחד המקומות המרכזיים בגווטמאלה – אגם אטיטלן.
אגם זה הינו למעשה לוע הר געש שקרס ומימיו צלולים ובצבעי כחול מרהיבים עליהם נשקפים צבעי ירוק של הצמחייה שעל ההרים מסביב. אגם אטיטלן ידוע כאגם העמוק ביותר במרכז אמריקה. מעריכים שהנקודה העמוקה ביותר היא 340 מ'.
מדרום לאגם מתנשאים להם שלושה הרי געש: וולקן סן פדרו – המתנשא לגובה 3020 מ', וולקן טולימאן המתנשא לגובה של 3200 מ' והאחרון הגבוה ביותר וגם המרוחק ביותר הוא וולקאן אטיטלאן שבגובה 3537 מ'.

אז דבר ראשון מוצאים הוסטל (הפעם הלכתי דווקא על הישראלי הידוע במסעדה הטובה שלו, וכרגע – זה הדבר היחיד המעניין אותי), ודבר שני הכי חשוב – אוכל !! טחנתי אוכל. ושוב אוכל. ועוד סנדוויץ. וגלידה. ועוד ממתק. דודה מטורפת לאוכל, אחרי צום של לא מעט ימים. איזה פורקן. כמו אסיר שמשתחרר ורק רוצה לשאוף עוד ועוד אוויר צח. שכרון מעמקים.
בגדול, אני באתי עם מטרה אחת עכשיו. להשמין !! לאכול. אחר כך לאכול עוד קצת. ואז עוד הרבה.
לאכול הכי הרבה שאפשר, ולאט לאט להוסיף עוד קצת. זה חשוב לשים יעדים ומטרות בחיים. להחזיר לעצמי את השבוע הקולינרי האבוד.

האגם, מוקף כמה הרי געש כבויים כבר 85,000 שנה. הגבוה בהם – וולקן סן פדרו.
אז ביום שני – טיפוס. טרק יומי קצר (האמנם….) להר הגעש סן פדרו. קימה מוקדמת מוקדמת, ומתחילים לטפס 1500 מטר.

לכאורה, לפי מה שהבחורה בסוכנות אמרה לי, טיפוס. 3 שעות. דרך די פשוטה. לא ישירה כלפי מעלה. 6 בבוקר. יוצאים. עד 9 מגיעים.
אמנם 1,500 מטר, אבל בקטנה, ועם נוף יפה בסוף לאגם.
איזה קטנה ואיזה נעליים. פאקינג השקמנו ב- 5 בבוקר. התייצבנו. ופשוט התחלנו לתפור 1,500 מטר דוח למעלה. למעלה ברעל. דרך שהייתה אמורה לקחת 3 שעות לקחה לנו 4.5. אפילו השומר שלנו התייאש מאיתנו באיזשהו שלב.
אחחח..אילונה התמלאה כעסים.. אפילו ניר היה שקט יותר ממנה בטראק המזעזע בברזיל. אבל היה משעשע. ככל שמייאש יותר – משעשע יותר.
בגדול, המטרה הייתה לראות את האגם מלמעלה. תחנה ראשונה – אכן ראינו. נוף מגניב בהחלט.
תחנה שנייה – בגובה 3,020 מטר. שם הנוף אמור להיות מרשים יותר.
שאלתי את הסוכנות למה גודמאט יוצאים כל כך מוקדם בבוקר. הוא אמר לי שלקראת הצהריים יש עננים ואז לא רואים כלום.
נו… וכמובן, שעד שהגענו – אכן היו עננים ולא ראינו כלום.
נחתנו בתוך ענן ענק. שמדי פעם פתח לנו פתח קטן, לראות 1,500 מטר למטה את האגם. אבל מידי פעם..
וכרגיל, בתוך ענן, גם קרר !! קר נורא !
אז טחנו ארוחת טרקים זריזה למעלה גבוה, וחזרנו הכל למטה.
סיכומה של אילונה לנושא :
Elona Bezooshko is aboot to kill Shimi! some stupid idea he had climbimg on the San Fucken Pedro mountain!
יום לפני, פגשתי בסוכנות זוג ישראלים. שאלו אותי מה אני עושה. אמרתי להם שאני ורצה לטפס על הר הגעש. שאלו אותי למה ?
עניתי, מה למה ? נוף יפה. חוויה. מה רע ?
נשאלתי בשנית, אבל טיפסת על הפקאיה, לא ? הר אחד מספיק, לא ? למה לטפס על עוד ?
כאן מיציתי את השיחה. תמו הנושאים המשותפים של שנינו.

עוד משהו לא ברור זה נושא השמירה. לכאורה, אסור לטייל כאן בלי שומר. סוג של הורה מלווה כמו בתיכון. רק שאז היה להם טרבין, ולשומר שלנו יש מצ'טה.
מה שמוביל אותי לתהייה, האם באמת צריך את זה. האם באמת מסוכן, וצריך שמירה. אם כן, אז מה לעזאזל השומר הזה יכול לעשות. סתם בחור חביב עם מצ'טה גדולה. ואם לא, האם שמא מדובר בקונספירציה לתיירים של סוכנויות הטיולים בשיתוף הלונלי פלנט.
הרי אם זה היה תלוי בי, פשוט הייתי יוצא ועולה על ההר. כמו שעשיתי אין ספור פעמים בארגנטינה. קונים אוכל ומטפסים. לא צריך לשלם, ולא נעליים.
אבל זה לא תלוי בי. הרי כתוב שצריך שומר. אז שילמתי סתם 50 שקל, בשביל שאיזה גווטמאלי, אמנם נחמד, אבל לא מועיל יותר מידי, יזדנב לי בדרכי לפסגה. לא ברור…

האגם מלמעלה

האגם מלמעלה

יום נוסף עשינו קייאקים. האמת, אף פעם לא עשיתי. הגיע הזמן לנסות. שכרנו קיאק זוגי אחד, אחרי שעינב התחרטה ברגע הממש ממש אחרון, תמונה יבשה אחרונה, ויצאנו לדרך.
האמת, ממש כיף. אגם רגוע. רק קיוויתי שיישאר ככה. וחותרים. ככה שעה. הגענו לחוף חביב. קצת תיירים. נוף טוב. רוגע ושלווה. פיקניק. מה בתפריט ?
כמובן אבוקדו. ועוד קצת אבוקדו. טונה ותירס. אוכל טראקים הולך גם בפיקניק.
זהו. חוזרים. עוד חתירה. הפעם קשה יותר. קיוק מוצלח ביותר.

בטיול הזה אני מטייל ממש שונה. אני איטי יותר. מתעצל יותר. לוקח את הדברים הרבה יותר בשאנטי. רגוע יותר. "אוכל" פחות את העולם. "בולע" פחות את המדינות.
לא לחוץ לי לרוץ מהר מהר לעוד עיר. להישאר עוד יום במקום. לחוות יותר לעומק מקום. נשארתי 8 ימים באיסלה מוחרס ? מי היה מאמין !! 5 ימים בסאן כריסטובל ! בדרום אמריקה, בשביל שאשאר יותר מ – 3 לילות במקום מסויים הוא היה צריך להיות ברמה של קוסקו או בואנוס איירס. ועכשיו ? כמעט כל מקום הוא כזה.
אם אני אפספס מקום אני לא אוכל את עצמי. לא אצטער מידי. אצטער. אבל לא מידי.
מה שכן, נראה לי שאני חוקר יותר על המקום. על האנשים. על היסטוריה. חופר יותר. מתעניין יותר. עומקי יותר ? רוחבי פחות ?

הזדקנתי ? התעייפתי ? התבגרתי ? לא ברור. מה שבטוח, השתנתי.

כמו שניר כתב לי יום אחד :
"אל תגיד לי שנהיית סטלן שרק רוצה להתנחל ולראות את "המפל" – אם כן אז אולי נטוס שוב ביחד :-)"

שוב. יחסית לשאר הישראלים שיוצא לי להכיר פה, אני מתרוצץ בלי סוף כמו אנרג'ייזר קטן. אבל אני לא משווה את עצמי לשראלים אחרים. ובטח לא לכאלה שאני פוגש פה. משווה את עצמי לעצמי…
אני גם פחות לחוץ על האינטרנט. מעדכן פחות את היומן. לא שולח עדכונים. פחות מיילים. פחות טוען תמונות (האמת, כמעט שלא..). נראה לי שגם פחות יצירתי. או פחות מעוניין לשתף ? לספר ? חוויות פנימיות יותר ופחות חיצוניות ? נו.. מעניין מה פרויד היה אומר על זה…

מעניין מה יהיה בטיול הבא. מעניין מתי הוא יהיה….

כמה מילים על סן פדרו.
האמת, בהתחלה הגעתי בגישה קצת שלילית למקום. ציפיתי לים ישראלים מתנחלים. שכונה כזאת.
אבל בתכלס, מקום ממש מקסים. אווירה טובה. לא מתיימרת. נוף חביב ביותר. אגם והרי געש כבויים מסביב (אחד פעיל דווקא.. וולקן פואגו). יחסית די זול. אטרקציות ספורות שאפשר לעשות. אנשים נחמדים. גם המקומיים וגם התיירים שעובדים במקומות השונים.
אז חיי לילה חרבנה. מועדון אחד (Freedom) שבתל אביב אפילו לא היו טורחים לתת לו שם. באר וחצי מגוחכים שקיימים פה. הכל נסגר לפני 1 בלילה. הכפר עצמו, בתכלס, די מכוער. גבב של רחובות מאובקים, עם בתים מאובקים לא פחות. אבל אז מה ? פשוט נעים פה וזה מה שחשוב.
חשבתי שאגיע ליומיים, ואז נעבור ונישן כל לילה בכפר אחר.
בתכלס, לא הייתה סיבה. באתי בגלל השם של המקום, ונשארתי בגלל האווירה.
כשעזבנו לסן מרקוס, ממש היה לי עצוב. גם לאילונה. בדיעבד, אפילו הצטערנו על זה. שמא אקרא לזה תוגה ? לא ברור. אבל כשחזרנו יומיים אחר כך רק לחצי שעה לצתפוס אוטובוס לקצאלטנאנגו אשכרה שמחתי. אפילו לחצי שעה שמחתי לראות שוב את המקום. כמעט והרגשה של בית. היה טוב.

קפה באגם

פוסט הבא – צ'יציקסטנאנגו

פוסט הבא – לנקין

אז הגיע אמצע ינואר. ה – 15 ליתר דיוק. עוד עוגן בטיול. לא אוהב עוגנים, אבל זה מה יש.
כמו שהבטחתי מראש לאילונה, השם ירחם, אני אפגוש אותה בשדה התעופה של גווטמאלה סיטי. איזה כיף.
לשמחתי המרובה, יום לפני, תמר מצאה לי סוכנות שמוציאה רכב עד לשדה התעופה בעיר הידועה כל כך לשמצה. ממש לשמצה. אפילו בעיני המקומיים היא ידועה לשמצה. ממש כיף לחיות במקום כזה.
בכל אופן, גם פחות זמן. גם פחות כסף. ואפילו אגיע בצהריים, לפני שאילונה נוחתת עם טווח בטחון של 5 שעות, שמסתבר שבגווטמאלה גם טווח בטחון כזה לא תמיד מספיק לתכנון מראש. אז שוב. עולים על קומבי. כדור קל בטן. כדור נגד בחילות. ואקמול. אחלה קוקטייל. ושוב הנסיעה בדרך המזעזעת מלנקין למרכז המדינה. פשוט סיוט. הכי סיוט – הידיעה הברורה שאני עוד אחזור את אותה הדרך, כי בתכלס לא ראיתי ולא עשיתי כאן כלום. סתם להיות חולה ולבזבז קצת זמן. סמאק.
מאז השיט לאנטרקטיקה לא סבלתי כל כך מנסיעות. שוב בחילות, שוב כאבי ראש. שוב רצון עז להקיא. קיבינימט. כיף זה לא. ממש לא. איפה הנסיעות באוטובוסים המפנקים של מקסיקו איפה. חלומות בהקיציס.
בכל אופן, אחרי שעות ארוכות של סבל הגעתי לשדה התעופה, חבול, עם בחילה ולבן כמו ירח בראש חודש.
בתכלס, במבנה שלו, שדה התעופה די בנוי כמו נתב"ג שלנו. קומה שלישית היוצאים לחו"ל. קומה ראשונה הנכנסים למדינה.
מעולה. פשוט וברור. עכשיו צריך להעביר פה 5 שעות. איך ?
ספר טוב. ארוחה במקדולנדס. ולא מעט הליכות (וכמעט ריצות) לשירותים. יש בשירותים מנקה שזאת המשקה הקבועה שלו. לנקות את השירותים. בגדול, התפקיד שלו להיום היה – שמעון מגיע. מסיים. ואז אתה נכנס לפעולה. הגדרת תפקיד פשוטה ויעילה.
ארוחת הערב של אתמול כנראה לא הייתה בדרגת הנקיון המינימלית לקיבתי הרגישה מממילא. 5 שעות המתנה, אילונה מגיעה, אפילו נפגשנו די במהירה להפתעתי, ומונית לאנטיגואה. בדרך, קיבתי עשתה קולות זועקים ונואקים. התחיל שוב סבל תהומי שלא בישר טובות בכלל בכלל. מלון ראשון אין מקום. מלון שני – יש. חדר פרטי עם מקלחת פרטית. הכי חשוב – שירותים פרטיים. בהמשך הלילה מסתבר שההחלטה הייתה נכונה. נכונה מאוד אפילו. הם התבלו מרוב שימוש.
איזה לילה מחורבן !!! 7 פעמים. כן כן. ספרתי. 7 פעמים קמתי להתרוקן שוב ושוב ושוב ושוב. ואין. אין מה לרוקן. אבל בכל זאת…שום אוכל. כבר שום מים…שום כלום. קיבנימט. סיוט מההפטרה. כנראה יותר מידי טורטיות ברחוב. או סתם חסה מחורבנת. אבל כיף זה לא היה. כאב ראש. בחילה מטורפת. סתם. כל כך מיותר. לא כיף להיות חולה ובטח לא בחו"ל. רק שיעבור כבר !!!

אז מה בכל זאת עשינו באנטיגואה חוץ מלשלשל ?
יום אחד – שום כלום. קימה מאורחת. התאוששות. יותר נכון – נסיון להתאוששות. דיאטה מאוד מדודה בעזרתה הרודנית האדיבה של אילונה, המורכבת מתפריט עשיר ומגוון להפליא של לחם, אורז ומים. לאו דווקא בסדר הזה. העיקר הגיוון…ושוב, הרבה קל בטן. הכל בתקווה שהמצב ישתפר. כבר לא הייתי לבן. הייתי כמעט שקוף בצבע. וככה גם הרגשתי. שקוף. שיעבור כבר !!!

מה בכל זאת עשינו ? שוק. אחלה שוק יש פה ! אני פשוט תמיד אוהב את השווקים האלה. ראיתי המון. עשרות. אולי אפילו מאות שווקים עד היום בחיי, וכל פעם אני נהנה מחדש. מהריחות. מהצבעים. מהאנשים. מהעמידה על המקח. מהעצבים. מהצחוקים. וגם אפילו מהצורך להגן על התיק כל הזמן מילדים נמוכים, זריזים וחכמים הרבה יותר ממני.

בוקר אחד היינו בכנסייה המרכזית של פארק סנטרל (כיכר העיר המרכזית). השתתפנו בטקס ההתבגרות הנוצרי, שאני לא מצליח לזכור איך קוראים לו (סוג של בת מצווה), של ילדה נוצריה חביבה. משפחה. נגינה. רב, סליחה – כומר, מאיים שמטיף לילדה כל מיני כשפים נוצריים, מים קדושים ואכילה ראשונה מלחם הקודש. חביב ביותר. פאגני להפליא.

הקשת המפורסמת של העיר

מה עוד ?
יש גבעה מעל העיר. גבעת הצלב שמה, שבעקרון עדיף לא להגיע אליה עצמאית אלא לקחת סיור של משטרת התיירות. מה הכוונה ?
מסתבר שהיו לא מעט מקרי שוד בדרך לגבעה. אז הגווטמאלים הקימו משטרה מיוחדת, שהתפקיד שלה להגן על התיירים בעיר. יענו המשטרה המקומית כל כך גרועה, אז פשוט נקים לה מתחרה עם קהל יעד ייעודי. מסתבר שהנוסחה עובדת להם לא רע בכלל, היות ועל פי הלונלי פלנט מאז שזה קרה לא אירע אף לא מקרה שוד אחד בדרך לגבעה.
אז הלכנו למשטרה וביקשנו סיור.
מעולה. הקצו לנו טנדר חדש וחדיש, ו – 3 שוטרים. על שני תיירים ! אחלה יחס. אפילו רבין לא זכה ליחס כזה של שומרים. וחבל. יש למשטרת ישראל לא מעט ללמוד. ממש לא מעט.
עלינו עם המשטרה לגבעה. צפינו מהגבעה על העיר (לא נופים מהמהממים אבל עדיין V שצריך לסמן). הם חיכו איתנו. הסבירו לנו קצת על העיר.
ואז הורידו אותנו בחזרה לעיר. ביקשתי שיורידו אותנו במוזיאון הג'ייד וגם את זה הם עשו. חבל שהם לא יכולים להמשיך איתנו לשאר הטיול. זה היה יכול להיות ממש נוח ויותר מהיר מהשאטלים המחורבנים של גווטמאלה. וזה גם בטוח ירגיע את אילונה…
כנראה שנראיתי כל כך רע בסיור הזה, שאחד השוטרים ייעץ לי מה לאכול ומה לא, וגם נתן לי שם של תרופה שאמורה להיות טובה לסלמונלה. חמוד.
בתכלס, הגווטמאלים האלה ממש חמודים. באמת עם נחמד. לפחות עד שהם שודדים אותך..

מה עוד ?
סיור חביב במוזיאון הג'ייד. מה זה ג'ייד ? אבן ירקן שנחשבת חזקה במיוחד (http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A8%D7%A7%D7%9F), ושבט המאיה השליך עליה תכונות של חי נצח.
על כן, מלכים ואנשים חשובים מהמאיה נקברו יחד עם מסיכות מהאבן. יש במוזיאון גם שחזור של הקבר המפורסם ממקדש מספר 1 הגדול בטיקאל.
חביב ביותר. כמובן, שהתפתנו גם למלכודת התיירים המקומים של המוזיאון וקנינו אבני ירקן עם סמל של המאיה הרלוונטי לתאריכי הלידה שלנו, שלכאורה אמור לתאר את תכונות האופי שלנו ידה ידה ידה.. אני אמור להיות עטלף. אילונה ארמדילו. נו בסדר… שיהיה. גן חיות שלם פתחנו לעצמנו פה. מה לא נעשה בשביל מזכרות….הרי זה כל העניין. זכרונות ומזכרות שירעננו אותו.

האמת, אנתרופולוגיה זה מקצוע ממש מעניין. זה ממש מגניב לראות, איך כל כך הרבה תרבויות ברחבי העולם, שלא היה ביניהן שום קשר כלשהו התפתחו לאותם כיוונים. בין אם באמונות דתיות, ארכיטקטורה, אסטרונומיה וכדומה. וכך גם באבן היקרן.
האבוריג'נים בניו זילנד ייחסו תובנות מעמיקות לאבן. וגם הסינים, עוד מלפני 5,000 שנה קברו את הקיסרים שלהם עם האבן. וגם המאיה. והכל לא מתואם בכלל. מעניין למה זה..

בערב יוצאים. אחרי שני ערבים שהייתי ממומט בחדר הייתי חיים קצת חיי לילה. אני מת על זה. בר ראשון – מיותר. צפוף ומלא עשן. הרגשתי כמו בלנדן בתל אביב. מיותר לי לחלוטין. מעבר חד למסעדה קובנית.
מסעדה יקרה להחריד, אבל עם חדר סיגרים קובנים, קובה ליברה, HABANA CLUB, והכי חשוב – עם להקה שמנגנת סון קובני ! מעולה !
מדהים כמה רגשות קובה עוררה בי. למרות הכעס, העצבות, השמחה, וסך הרגשות המעורבים שיצאתי איתם מקובה, או שמא, אולי בגלל אותם רגשות, חודש אחרי הטיול במדינה, אני עדיין מחפש (וגם מוצא) דברים הקשורים לקובה. כמעט בכל עיר אני מוצא בר קובני. ודווקא אליו אני הולך. אל המוסיקה המגניבה. מאוד נעימה לי לאוזן. לאווירה. לתופים. למקצב. לסלסה. גם בתל אביב אני אמצא אחד כזה ?? כולי תקווה. חגה, תתחיל לעבוד !!
כמובן, שגם מהלהקה הזאת ביקשתי שישירו לי את השיר האהוב עלי CHAN CHAN. וכמובן שהם שרו.
בערך הגרסה ה – 25 ששמעתי עד היום. ולא.. אני לא מגזים…

היינו גם כנסיית לה מרסד. בין המפורסמות בעיר בסגנון הברוק. עם מנזר ישן ומזרקה שאמורה להיות הגדולה ביותר במרכז אמריקה. בסביבות 20 מטר קוטר. עוד דולר כניסה. יש מעט מאוד דברים שלא שווים כניסה בדולר. אז או !!! אז עוד הנה עוד אחד מהם.
סתם מזרקה מכוערת. גוש אבן גדול, שאני בטוח שלפני 500 שנה היה נאה. היום לא. אפילו מים אין בה. אם אין מים אז אי אפשר לקרוא לה מזרקה !!!! תקראו לזה פסל עגול עם שטנץ באמצע. פשוט פתטי. התחשק לי להפוך לבחורה בכניסה את השולחן מעצבים ! אפילו המזרקה של יעקוב אגם בכיכר צינה מרשימה הרבה יותר. גם כשיש שם ריח חמוץ להכעיס של פיפי.

המזרקה הגדולה במרכז אמריקה

אחד כך עוד מוזיאון. מוזיאון הטקסטיל. מסוג המוזיאונים שרק אני יכול להגיע אליהם. עד שסוף סוף מגיע אליהם תייר הם יהיו מאושרים עד הגג. סוף סוף יש להם משמעות לקיום ולעבודה !! פחות מדולר כניסה. יש מעט מאוד דברים שלא שווים כניסה בדולר כמו המזרקה הפטתית. המוזיאון דווקא היה שווה. סוגי בגדים. צבעים. חביב ותו לא.
אפילו היה לנו מדריך שלכאורה דובר אנגלית. לפחות ככו טענו בכניסה. מדריך סיני, שחי בגווטמאלה דובר אנגלית. מילה אי אפשר להבין מהבחור. הדבר היחיד שהבנתי שהוא פעם היה מכור לסמים ועכשיו תודות לישו הוא לא. מעולה. כנראה הוא עושה עכשיו עבודה מועדפת.

ביום האחרון קניות בשוק, שהפעם כן היה לי חשק אליו ולעמידה על המקח האהובה עלי כל כך (ושנראה לי שאני גם די לא רע בזה. חבל שבארץ זה לא ככה !!). הכי חשוב – חידוש מלאי החולצות. נהייתי צפונבוני יחסית לטיול הקודם. אני חייב לגוון יותר בחולצות. ככה זה. הזקנה ורמת החיים..

עוד שוק מקומי

עוד שוק מקומי

וכמובן, האטרקציה המרכזית של העיר – טיפוס על הר הגעש פקאיה. בגווטמאלה יש משהו כמו 33 הרי געש, כאשר רק 3 מהם פעילים.
אחד מהם – הר הגעש פקאיה במרחק של כמה עשות קילומטרים מהעיר.
המטרה – לראות לבה זורמת.
האמצעי – שאטל של שעה וחצי, טיפוס של שעה וחצי ומשחק עם הלבה באמצעות מקל והשחמת מרשמלו מעל אדי גופרית.
התוצאה – שום לבה ושום נעליים. אוף !!

האמת, לא באמת ציפיתי שאראה לבה. הייתה לי הרגשה רעה בנושא. תמיד בתמונות (וביוטיוב) הכל נראה יפה יותר. תובנות שפיתחתי בדרום אמריקה ושבשעה טובה למדתי להתמודד איתן. מצד שני, בכל זאת היו לי קצת ציפיות.
אבל גם ציפיות קטנות זה לכריות קטנות. מסתבר שלא הייתה לבה זורמת כבר 3 ימים. הכל עניין של מזל.
אז נסענו, קניתי מקל עץ ארוך מילד מקומי (אחד מתוך 34973459 שקפצו עלי שאקנה מהם, ושכמובן לכל אחד יש מקל יותר טוב מהשני, חזק יותר, גבוה יותר בלה בלה לבה) בשביל לשחק על הלבה (שעדיין הייתה לי תקווה קטנה שאראה כזאת) והתחלנו לטפס. טיפוס על אבק בזלתי של שעה וחצי. לא משהו רציני. בין סלע אחד לשני, לא מעט התנשפויות זועקות של אילונה, מתובלות בהבטחות חוזרות ונשנות להיגמלות סופית מהסיגריות, וביצוע קבורה הולמת לסיגריות שהיא כבר רכשה עוד באותו הערב. נו… נחיה ונראה.. ספקטיות זה שמי השני. אפילו ההבטחות לרגיעה ברצועת עזה נשמעות לי אמינות יותר.
המשכנו בעלייה, הרחנו וראינו אדים עולים מהקרקע (ושגם יצאו לנו מהפה), הרגשנו אבנים חמות, חמות מאוד אפילו, ואפילו הצלחנו להבעיר אשר בעלים מהחום של האבנים. אבל לבה ? דהמיקולו !!.

מה שכן, לימדנו את תיירים שהיו איתנו קצת הילכות וקצת תרבות.
הצטיידנו מראש בשתי חבילות מרשמלו (שמתסבר שקוראים לו ככה כי הוא עשוי מתמצית של שורש של צמח שנקרא חוטמית, ובאנגלית – מרשלו), אולר, ובידי הטבח הנאמנות והבעיקר – האמיצות שלי.
מצאתי נקיקים בין הסלעים שמהם יוצא חום מטורף, והתחלתי לשפד מרמשלואים על האולר ולדחוף את הידיים לנקיקים לוהטים. וכן…אני מודע לאנלוגיות שהמשפט הזה יכול לגרום…
בכל אופן, תוך שניות נהיה לי מרמשלו WELL DONE מהחום ומהאדים. איזה מגניב ! ובדוגרי, טעים כמו במדורה רגילה. מעולה. טחנתי טחנתי וטחנתי. אני כבר 4 ימים לא אוכל. אז בהחלט היה מה לטחון.

עושה מנגל

הר הגעש פואגו

מה שכן, בגלל שאטרקציית הלבה לא הייתה על ההר, אז סיפקנו אילונה ואני סיפקנו אטרקציה חילופית לא פחות מעניינת. הגיעו התיירים.

עכשיו, שני דברים לא ברורים לי ?
1. תפיסת האוכל הקהילתי השיתופי. או במילים אחרות – "מי שאוכל לבד מת לבד".
2. מרשמלו צלוי.

אתחיל מהשני.
אפילו הלונלי פלנט ממליץ לקחת מרשמלו ולעשות מעל הלבה. אבל אף תייר לא העלה בדעתו לאכול מרשמלו קלוי אי פעם. זה היה נראה כאילו פעם ראשונה שהם ראו מישהו עושה את זה. מוזר מאוד.

אם אין לכם ל"ג בעומר אז זה אומר שאתם לא יכולים לקלות מרמשלו ? לא ברור. והיו שם חברה נורווגים, אוסטרלים, איטלקים, אמריקאיים ועוד ועוד. היינו התיירים היחידים, מתוך לפחות 50 שחשבו להביא איתם את הממתק המעולה.

ולגבי השני.
מתוך רצוני המתיימר משהו לשפר ולשווק את תדמית המדינה מוכת הטילים שלי, התחלתי להציע מרשמלו לכך מי שעבר לידנו. מצד שני. היה לי כל כך הרבה שממילא כבר לא היינו מצליחים לאכול הכל, בלי לפתח סוכרת טיולים קלה.
העניין הוא שזה היה נראה ממש מוזר לכולם שאני מציע להם. אשכרה הייתי צריך לשכנע תיירים לקחת ממני. אני אכין ואתם תאכלו. זה בסדר…אין לי בעיה עם זה. להיפך. זה אפילו יגרום לי להנאה. תתכבדו בכיף. והמבטים שלהם פשוט היו מלאי תימהון. אי יכולת להתמודד עם נחמדות. שיתוף. או אין לי מושג מה. לא ברור בכלל.
ואז. על מנת לעזור לי במאמץ העליאי לחלוקת המרשמלו, אילונה הצטרפה לכוח. רק שהיא, עם ההומור השחור שלה, שיותר שחור מחור שחור טיפוסי, התחילה לספר שבארץ אנחנו מומחים כל כך גדולים בהכנת מרשמלו, במיוחד בעת שנופלים עלינו טילים, ואו אז אנחנו פשוט רצים ישירות לשאריות ומכינים עליהם מרשמלו. אין ספק.. הומור משובח. חבל שדני קיי לא בחיים לשכור אותך למצחיקת משנה….
בכל אופן. אני לא בטוח שזה באמת עזר לשבור את הקרח. מבטי התמהון (אולי מההומור המזעזע) עדיין שרו על פניהם.
כאילו מה ? האם זאת החמימות הישראלית ? האם זה בגלל חינוך הטיולים השנתיים וכל הממתקים במושב האחורי באוטובוס של אגד ? או שמא זה פאוץ' הצ'וקולוקים שבאפוד שבכל ניווט, או אחרי כל תרגיל בשבוע שטח מסריח בבה"ד 1 עושה את עבודתו נאמנה ? מוזר מאוד. מה שכן, אחר כך פגשנו שתי אוסטרליות שדישנו את עצמן במרשמלו קלוי. אוכלות כמה עוגיות. אבל להציע לנו ? זה כבר לא מילא. לא פשוט לתקן את העולם.

שני דברים משעשעים אבל קרו בעקבות היום הזה :
1. אין לי יותר שערות על גב כף ימין. מעניין אם זה תקופתי או לאורך זמן.
2. בבוקר למחרת תיירים שהיו איתנו התחילו לקרוא לי Marshmallow MAN. משעשע…

סה"כ, למרות תקרית הבטן המביכה, אהבתי את העיר. עוד עיר קוליונלאית יפה, שהתחברתי אליה די בקלות.

פוסט הבא – סן פדרו

פוסט קודם – טיקאל

קמים בבוקר ומתחילים בנסיעה ללנקין. נסיעה מחורבנת ! שוב שטאל. שוב סיבובים בלי סוף. עוברים בקובאן. מחליפים שאטל. עוד כמה אנשים. עוד יותר סיבובים. יאללה…לא באות לי טוב הנסיעות האלה. ממש לא.
הגענו ללנקין, כשכולי חבוט מהנסיעה. שנ"ץ קצר של 14 שעות עם הפסקה של שעה. מעולה. פשוט התמוטטתי על המיטה. לא מתאים לי בכלל.

אבל לאן הגענו בעצם ?
בתכלס, שאלה טובה.
לא ברור לי למה הגעתי לכאן. בתכלס, יש לי חור של יום וחצי עד שאפגוש את אילונה, שמסיבה לא ברור החלטתי למלא אותו בנסיעה למקום שדי בוודאות אחזור אליו. שטות גמורה.
המקום ממוקם בשמורת טבע (סמוק שמפיי) שאמורות להיות בין היפות בגווטמאלה. מים, לגונות ועוד.
אנחנו השתכנו בהוסטל אל רטירו, שנחשב לפסגת ההוסטלים באזור.
האמת, באמת חביב ביותר. בקתות עץ. ערסלים. ממוקם על נהר יפה. סאונה מבקבוקי בירה. מליון תיירים. רגוע ושלו.
מה שכן, הראש והבטן לא רגועים, לא שלווים ולא נעליים. בחילות. כאבי ראש ובטן. לא ברור. גם מזג האוויר מעפן. הכל גשום. נראה כאילו כל מרכז אמריקה גשומה כרגע. חבר'ה שהכרתי בחופים כתבו שגשום שם עכשיו. חבר'ה שהכרתי בבליז אמרו שגשום שם עכשיו. בטיקאל גם היה גשום. וגם אצלנו. סתם בעסה כזה.
אז בתכלס, היה לי יום שלם לשרוף. אינטרנט לא ממש יש, אז סתם מנוחה והסתובבות ללא מעש נרחב.
כשחושבים על זה, הדבר הכי טוב שעשיתי היום היה לראות סרט (מעבר למשחק טאקי בין המייגעים של חיי). אחרי יותר מחודש וחצי שלא ראיתי לא טלויזיה ולא סרטים (בהנחה ולא מחשיבים צפייה בטלויזיה הקובנית במהדורת החדשות המקומית) ראיתי את "אפוקליפטו".
ראיתי את הסרט בארץ לפני שנתיים אבל עכשיו, עכשיו כמות הידע הגדולה שצברתי, לראות אותו זאת חוויה אחרת. מבחינים פתאום בהמון המון ניואנסים קטנים שלא הייתי יכול לדעת לפני. שבטים, שפות, אלימות, הקרבת קורבנות, צבעים, סוגי עצים וכו' וכו'. פתאום הכל נהיה ברור יותר. נהיר יותר. וגם הבנתי כמה שטויות, חצאי אמיתות וחרטבונות שונות מל גיבסון הדפוק הזה הפיק בסרט.
זהו. בתכלס זהו. ככה עבר לו היום. בנסיון להיות בריא יותר ולהרגיש טוב יותר, מה שבדיעבד התברר כנסיון שנכשל כשלון חרוץ.
מחר – קמים מוקדם ונוסעים לגווטמאלה סיטי. יום ארוך ומעייף לפני.

פוסט הבא – אנטיגואה