ארכיון | נפאל ערוץ RSS למקטע זה
12 בדצמבר 2010

נפאל – פתיחה


ומספרים,
מעבר לשיירת
ההרים המתקמרת
בנפאל הרחוקה, הרחוקה.
ניצב מקדש תפארת,
זאת אומרת,
שכמוהו עוד עינך לא ראתה.


אז מה, בעצם ?

הגיעו החגים, ואיתם הגיעה העת לנסוע. הפעם – המזרח. פה עוד לא הייתי, ובהחלט הגיע הזמן. נפאל תמיד נראתה קורצת ומרתקת, ובהחלט הגיע הזמן לחוות אותה. לצערי, לא הצלחתי למצוא שותף, אבל שום דבר לא יעצור אותי 🙂


איפה אני בכלל ?

מפת נפאל (Nepal Map)

מפת נפאל (Nepal Map)






ניווט מהיר


View נפאל Nepal in a larger map

|| 1. קטמנדו 17.09.10 (Katmandu) || 7. יום אחרון גומסום 30.09.10 (Jomsom)
|| 2. קטמנדו 18.09.10 (Katmandu) || 8. פוקרה 01.10.10 – Phokara) 04.10.10)
|| 3. פטאן 19.09.10 (Patan) || 9. חוזרים לקטמנדו 05.10.10 (Katmandu)
|| 4. יוצאים לבסיסהר ולאנפורנה 20.09.10 (Besisahar) || 10. באקתאפור 06.10.10 (Baktapur)
|| 5. בולבולה עד היום של הפס (ניו פאדי) 21.09.10 – 28.09.10 || 11. נאגראקוט – קטמנדו 07.10.10 (Nagrakot)
|| 6. היום של הפס 29.09.10 (Thorung Pass) || 12. קטמנדו 08.10.10 (Katmandu)
|| סיכום מדיני

 


קצת תמונות

פיקאסה

פליקר
Nepal



פוסט הבא – קטמנדו (Katmandu)


 

27 באוקטובר 2010

קטמנדו 08.10.10 (Katmandu)


פוסט קודם – נאגראקוט


את הבוקר פתחתי ממש ממש מוקדם בדרכי לשדה התעופה לטיסת סביב האוורסט. השמיים לא ממש עשו רושם של "אחי. אתה הולך לראות את האוורסט היום", אבל מצד שני היה 5 בבוקר, והכל היה חשוך. עם האופי הפסימי שלי, עדיין שמרתי על קורטוב של אופטימיות. מצד אחד, יש לי נטייה מזעזעת להביא מנחוס לתצפיות התלויות במזג אוויר. טראומת היום האחרון בלגונה בסאן חוזה בקוסטה ריקה לא תישכח במהרה. מצד שני, לרוב, באמת היה לנו מזג אוויר מושלם, אז למה להתחי לפשל עכשיו ?

עושים צ'ק אין זריז, ומתחילים לעלות למטוס. 5 טיסות באותה השעה. מזל !! פשוט מזל שהייתי הטיסה השלישית. כי כמובן, מנסיוני העגום בנוגע לעננות של היום האחרון, ברור היה ששום אוורסט ושום נעליים אני לא הולך לראות היום. הטיסה הראשונה הגיעה לאוורסט, תוך דקה עשתה U TURN וחזרה כלעומת שבאה, רק עם נזק של 135 דולר לנוסעים. מזל שהטייס הודיע מיד לעצור את כל הטיסות, ומאות אנשים (!!) שכבר היו על מטוסים חזרו לכשעומת שבאו. בדוגרי – בעסה לא נורמלית. מצד שני, איפשהו צפיתי את זה. על האופי הפסימיסטי שלי כבר דיברתי ?

ביום האחרון התחלתי לקלל. את מי ? אם נמקד את זה – אז את כל העולם. את הנפאלים שלא מפסיקים להציק, את המחירים המופקעים שלהם ושכל הזמן צריך לעמוד על המקח על כל שטות, התנועה המזעזעת בקטמנדו שלא זזה לשום מקום, הידיים הנפאלים שלא מפסיקים ללחוץ על הצופרים סתם כי זה נותן להם תעסוקה וקולות רקע נעימים, נהגי הריקשות שלא מפסיקים להציע סמים, ריחות המזבלה שעולים מכל פינת רחוב, את הטיקות המגעילות, הקטורת שמריחים אותה בכל פינת רחוב, הבאבות שרק רוצים להצטלם איתך (ולגבות על זה כסף עוד ועוד), טנטרת Om Mani Peme Hum ששומעים מכל חנות שלישית שוב ושוב, כל חברות התעופה שצריכות להביא אותי לארץ, העננים המחורבנים סביב האוורסט, את כל הצעירים הישראלים האלה שעושים עכשיו טיול גדול, ונשארים בנפאל כמה זמן שבא להם – פשוט כי הם יכולים, ובתכלס כל אל שיווה, חברה שלו פאבארוטי וכל אחד משאר 33 מליון האלים ההינדואיסטים (טוב.. לא באמת כל אחד מהם. בכל זאת, מדובר בחתיכת כמות). ולמה ?הכל בגלל שמדובר ביום האחרון. הוא באמת הגיע היום הזה. האחרון. ראבק.

אז חוץ מלקלל, מה עוד עשיתי ביום הזה ?
בתכלס, לא באמת הרבה. בעיקר הסתובבתי. שוב. קצת קניות פרידה, ארוחת בוקר, ובעיקר לנשום ולהריח את המראות האחרונים של נפאל. ארוחת ערב של פרידה עם התיירים האחרונים שפגשתי, מסיבה אחרונה ב – Fire Club וערב משעשע ביותר, שהיה רווי גם בקלקול קיבה קל וגם בתזמון נוראי מבחינתי. אבל היה צחוקים. בסוף הכל חוויה.
דווקא בטיסה שלי חזרה הביתה זכיתי בשמיים מרהיבים. ובדוגרי, פאדיחות, אבל את רוב הנופים הכי יפים מכל 3 השבועות האחרונים ראיתי דווקא מהמטוס. אמנם מדובר בחוויה לא אמצעית, אבל היא לא רעה בכלל.
היה פשוט שעתיים של טיסה מקטמנדו לדלהי, כשהעיניים צמודות לחלון ופשוט טסים לאורך כל רכס ההימלאיה. מדהים מה שהלך שם. פשוט מהמם. השילוב של היופי מבחוץ, עם הבטן המתהפכת מכאב היה בהחלט ניגוד מעניין. כמעט כמו תאוריית הלחזור לישון של אילן הייטנר…

אין כמו מושב ליד החלון

אין כמו מושב ליד החלון

 

הנוף, הנוף...

הנוף, הנוף…

 


פוסט הבא – סיכום מדיני


 

9 באוקטובר 2010

נפאל – סיכום מדיני


פוסט קודם – קטמנדו


בתכלס, נפאל מגניבה בטירוף. היא פשוט תפורה עלי כמו כפפה ליד. בדיוק במדינות כאלו אני מתאהב. פשוט אהבה ממבט ראשון. חבל שזה לא עובד לי ככה עם נשים…

קצת תרבות והיסטוריה. המון המון דתיות ומנהגים פאגניים מעניינים, נופים לא רעים בכלל, זולה ומפנקת בכיף, קלה בטירוף לטיול. גם סוג המטיילים במדינה שונה. ללא סטלנים (כמעט בכלל), ובסך הכל אווירת טיול, עשייה וצבירת חוויות. בשורה התחתונה – פשוט מדינה מעולה !!.
מה שכן, בהיבט נופים. אז אמנם עשיתי טראק אחד בלבד לצערי, ארוך, אבל לעניות דעתי – עדיין פטגוניה משמעותית יפה יותר. בתכלס, אין על פטגוניה. הדבר היחיד שיותר יפה ממנה זה אנטרקטיקה. ולה בהחלט אין מתחרים לעניות דעתי.. כמו שניצן אמר לי, ואשכרה צדק, "הבעיה שלך אחי, זה שהתחלת בטופ. מפטגוניה אפשר רק לרדת"…

קונספט הטראקים הארוכים בנפאל, הוא גם שונה קצת. מצד אחד זה מדהים בטירוף. זה באמת חתיכת ניתוק. העובדה הברורה שאין שום כביש ליד. שצריך ללכת 4 – 5 ימים עד לכביש הקרוב, וזה במידה וקורה משהו. לא נעים. מעניין מה גרנדה קאבזה מהטורוסים היה עושה במקרה כזה… במקרה שלו, הגרון והראש בטח היו כבר מתפוצצים עם קצב הגדילה שהוא הרביץ שם… הכפרים המהממים בדרך. התושבים הכל כך נחמדים. מצד שני, בשלב מסויים זה אולי קצת מעיק. למה זה ארוך כל כך ? צריך כל כך הרבה זמן בשביל זה… זה לא ממש מתאים לאנשים לחוצי זמן כמוני…
הדבר היחיד שחסר בנפאל – זאת השפה. אם הם היו מדברים ספרדית, המדינה הזאת הייתה מושלמת ! בתכלס, מבחינתי, אם כל העולם היה מדבר ספרדית הוא היה טוב יותר. בתכלס, הספרדים באמת היו בדרך הנכונה בהקשר הזה. אולי חבל שהם הפסיקו עם הכיבושים, והתחילו להפסיד ??

הייתי זקוק נואשות להפסקה המתודית הזאת. זאת לא הייתה הפסקה ארוכה מידי, או ארוכה מספיק, אבל זה היה המינימום ההכרחי וטוב שהיה. התנתקות. אין אינטרנט. אין טלפונים. להיות כאן ועכשיו. בשביל זה קוראים לזה present, לא ?
סך הכל, זאת בדיוק משמעות החיים. לחוות עוד ועוד. ליצור עוד ועוד זכרונות, כי בסוף ממילא כולם גומרים בתור אוכל לתולעים.

מיציתי ? אז ממש ממש לא. זה דווקא טוב לא ? האמת שאני לא יודע. כן ולא. כשחזרתי ממרכז אמריקה, מיציתי כל מדינה ומדינה שהייתי בה (קובה, גווטמאלה וכו'). הרגשתי שהייתי כמעט בכל מה שיש לראות, והגיע הזמן להמשיך הלאה.
פה ? האמת לא ממש. עדיין יש מה לראות, ואפילו למרות שהייתי בקטמנדו כמעט 5 ימים ארוכים עדיין לא הרגשתי שסיימתי איתה.

אז אמנם את האוורסט לא ראיתי, לא מלמטה ולא מלמעלה, אבל דברים אחרים וטובים כן. את הטראק המדורג כראשון בעולם (למרות שיש לי לא מעט השגות לגבי הדירוגים המטופשים האלה). ומי יודע… אולי השארתי לעצמי תירוץ לחזור. תמיד כיף לחזור… כיבוש כבר אמרתי ?

धन्यवाद नेपाल !! (דניבאד נפאל !!)

 


קצת תמונות

פיקאסה

פליקר


 

7 באוקטובר 2010

נאגראקוט – קטמנדו 07.10.10 (Nagrakot)


פוסט קודם – באקתאפור


אז בלונלי היה כתוב שצריך לקום מוקדם. לטפס על איזה הר. כמובן. עוד הר. עוד טיפוס. וביום טוב אפשר לראות את האוורסט. אלק.

אני, כבר אחרי 3 טיולים עם הלונלי, שכבודו בהחלט בעולמו מונח, מכיר את הניסוחים האלה של הלונלי.
מה שכתוב בלונלי, בעברית של שמעון זה אומר : "ביום מעולה, שקורה אחת ל – 4, 5 שנים, עם משקפת בגודל של טלסקופ החלל האב, אולי יש סיכוי תיאורטי כלשהו לראות איזה פיק מהאוורסט. ומודה, גם ירון הזהיר אותי מהשטות הזאת, ובכל זאת החלטתי להתעקש. כזה אני. עקשן. אבל בכל זאת, היה לי יום אחד שהקדשתי לנושא, אז אמרתי שננסה.
טיפוס של שעה, לח בטירוף, משפריץ זיעה בטירוף, עד שמגיעים לנקודה הגבוהה ביותר בעמק קטמנדו. יחסית למזג האוויר של הימים האחרונים, דווקא יחסית היו שמיים די בהירים. ואכן רואים קצת מרכס הלאנגטאנג ורכס האוורסט. או לפחות ככה קיוויתי. או לפחות ככה דמיינתי. ואם ממש ממש התאמצתי, דמיינתי לעצמי שאני רואה את הפיק של האוורסט. אז התאמצתי. ודמיינתי. וצילמתי. נראה מי יעז לסתור אותי… מילא… כנראה שמתישהו נצטרך לטוס לשדה התעופה המסוכן ביותר בעולם ולעשות את ה – EBC.

האוורסט ? לא..

האוורסט ? לא..

חזרה לקטמדנו, לביקור בכיכר דורבר.
זה קטע הכיכר הזאת. בדיוק כמו שבכל עיר בפרו יש כיכר הנשק, בנפאל בכל עיר יש את כיכר דורבר. רק שבפרו לא צריך לשלם כל הזמן כסף בשביל להיכנס !! ראבק. כולה רציתי לקרוא איזה ספר או משהו בסגנון.
אז את הקטע של הכיכר כבר די הבנתי. עוד מקדשים. עוד מדריך. עוד שיווה. וישנו. פארוטי. טיקות. סאדו. וכו' וכו'.
אמנם הבנתי, אבל כנראה שרק עכשיו שבעתי.
בין לבין, כמובן שפגשתי עוד ישראלים מוכרים (אורי דגן ושתי בנותיו מKORTE). מדהים הקטע הזה. מליון אנשים בכיכר, ובכל זאת עדיין אפגוש אנשים מוכרים. זה תמיד כיף.
את השכנים שלי בבניין אני יכול לא לראות חצי שנה (רק כשצריך לשלם ועד בית), וכשזה כבר קורה אז כמובן שהם שואלים אותי "אתה עוד חי ??". אבל פה ? כל דקה פוגשים פנים מוכרים. בכיכר הזאת ספציפית, יש את המקדש של האלה קומארי. זאת למעשה האלה היחידה שהיא בחיים בנפאל או בהינוזיאים כולו. מדובר בילדה קטנה, שמראה את עצמה לעולם פעם ביום אחר הצהריים לחצי דקה בערך. ברגע שהיא מקבלת מחזור מעיפים אותו קיבינימט ומחפשים ילדה חדשה.
לא ברור הסיפור הזה, אבל משעשע. לעניות דעתי הלא קובעת, מדובר בסתם מלכודת תיירים, אבל כזה אני.

סאדו מאזו

סאדו מאזו

 

כיכר דורבאר

כיכר דורבאר

אטרקציה אחרונה בקטמנדו – מקדש הקופים. עוד מקדש בודהיסטי גדול, עם מאות מדרגות שמובילות אליו, והמון המון קופים מסתובבים סביבו.
בתכלס, מדובר פשוט בעוד מקדש. בודנהת מרשים הרבה יותר. אבל טוב שהייתי. פגשתי פנים מוכרים נוספים (שוב מרים וגו'זפין מגרמניה) שיצרו חוויות חדשות וטובות, וכמובן – שוב מסיימים את הערב ב – Fire Club.

עיני בודהה. נגד עין הרע

עיני בודהה. נגד עין הרע

בכלל, חיי הלילה בנפאל די מעפנים. יש סוג של חוק במדינה, שאומר שב – 11 בלילה כולם חייבים להיות במצב מאוזן. ישנים. ממש בשנת הרם שלהם.
עכשיו מה הקטע ? הכל שכונה במדינה הזאת. דבר אחד שאוכפים פה – זה הנושא הזה. אשכרה, ב – 11 בלילה, הכל, פשוט הכל נסגר. אפילה מוחלטת ברחובות, כל הבארים נסגרים, ואפילו מוכרים המומואים ברחוב נעלמים מהשטח. למה בתכלס ?? כמו בגווטמאלה, וגם שם זה ביאס אותי נורא.


פוסט הבא – קטמנדו


 

6 באוקטובר 2010

באקתאפור 06.10.10 (Baktapur)


פוסט קודם – חוזרים לקטמנדו


את הימים האחרונים החלטתי לעשות לבד. בלי למצוא שותפים וכו'. קצת הסתובביות, עוד כמה מקדשים וכמה נסיעות קטנות. להתמודד עם זה שוב.
דבר ראשון, כמו כל בוקר, ארוחת בוקר טובה ושייק. איזה כיף לפתוח ככה את הבוקר !! כל בוקר !! למה בארץ זה לא קורה יותר ??

דבר שני, מסג'. גם מגניב ביותר.
מסתבר שבעל המכון, עבד 3 שנים בארץ. קטע. הראה לי תמונות שלו באילת, ים המלח, תל אביב. אפילו יצאה לי מזה הנחה.
אוטובוס סיוטי (כרגיל) לבאקתפור ולכיכר דורבר. שוב אותו רעיון – המון מקדשים, נהדר קטן ומגו'ייף של שריפת גופות, והרבה הרבה סטופות קטנות.
זה קטע לא נורמלי הסיפור הזה פה. בכל חור יש פה מליון מקדשים, שלאורך כל היום עובדים שם את האלים. אביסלה כמו ירושלים. כל אבן שנייה פה קדושה ועם משמעות כלשהי למישהו. אבן לשיווה, אבן לקרישנה, ואבן להשד יודע מה.
אם זה טוב ? זה אני לא יודע. אבל זה בהחלט מרגש.

כיכר דורבאר

כיכר דורבאר

 

עוד יום של שגרת טיקה

עוד יום של שגרת טיקה

בערב, בשעה טובה ומוצלחת הגעתי לנאגרגאוט. באפילה מוחלטת. גם פה, החליטו לוותר על עניין תאורת הרחוב. הרבה חיים אין פה. אבל ככה זה נפאל..


פוסט הבא – נגראקוט


 

5 באוקטובר 2010

חוזרים לקטמנדו 05.10.10 (Katmandu)


פוסט קודם – פוקרה


בצער רב, החלטתי לנטוש את החבורה בפוקרה, ולצאת לדרכי לקטמנדו. יש לי עוד 4 ימים במדינה המהממת, ויש עוד כמה נקודות לנקור, כאשר בתכנון לפחות, לעשות גם טיסה מסביב לאוורסט. אמריקקי להחריד, אבל בכל זאת…

הפעם לקחתי אוטובוס תיירים. לכאורה, אמורה להיות נסיעה זריזה ונעימה.
רק תיירים, ללא מקומיים, ללא מוכרי קוקוסים, מלפפוני ענק, דל באט ToGo, ורק עצירה אחת – קטמנדו. אולי אפילו מזגן ?
אז זהו. שלא. סיוט. פשוט עינוי הנסיעה הזאת. מדהים לראות איך אפשר לנסוע 200 קילומטר ב – 12 שעות !!
עד שיוצאים (בכל זאת.. מדובר בזמן נפאל כמובן). ואז הנהג רעב אז עוצרים לארוחת בוקר. ואז עוברים גשר. שכנראה הוא קצת ישן. אז התושבים החליטו לעשות הפגנה ולהשבית את הכביש. 3 שעות המתנה. איך לעזאזל ההשבתה תעזור למצב שלו לא ברור לי. וגם מה זה השטויות האלה בטיחות ?? פתאום זה חשוב לכם ?? כולם נוהגים פה בדרכים, שהדבר היחיד שבטוח בהם, שאלו הדרכים הכי לא בטוחות בעולם !!

ואז נוסעים קצת. ואז עוד עצירה. הפעם ארוחת צהריים. וחם !! כל כך חם !! האוטובוס הזה זה חתיכת פאקינג כבשן. כולם משפריצים זיעה דביקה שפשוט ממאנת להתאדות. ברור שהיא לא תתאדה. 100% לחות בצל, אז למה שהיא תתאדה בדיוק ? משעשע אבל לראות שיש מאווררים קטנים כל 4 מושבים. כאילו מישהו פשוט נושף עליך אוויר חם מגעיל. עדיף עם או עדיף בלי ? האמת, עדיין לא ברור. 12 שעות של נסיעה ועוד לא הגעתי למסקנה החותכת בנושא. ואז התחלנו את העליה לקטמנדו עצמה. ואז התחיל הפקק. ועוד איזה פקק. לעזאזל. פשוט רואים עשרות, לא – בעצם מאות, או שמא אלפי משאיות בדרך פתלתלה למעלה. בחיים, לא ראיתי פקק כזה. ליד הפקק של איילון בבוקר נראה כמו באמת סערה בכוס תה. או צ'אי. אה. וכמובן, תמיד תימצא בחורה, שתחליט לקלף אחד משני הפירות הנוראיים ביותר שיש – תפוז או גוייבה. כאילו גברת, מה נסגר איתך ?? את טטרנית, את חושבת ש – 50 נוסעי אוטובוס הם טטרנים, או שאת פשוט סתם בנאדם סוציומטי ומרושע ???
בשורה התחתונה. נסיעה של 200 קילומטר. 12 שעות. מוצ'ילר אחד מותש. אבל הגעתי בחזרה ליעד – קטמנדו.
והאמת, כמעט והרגשתי בבית. היה כיף לחזור. אמנם רעש, חושך, בלאגן והצפירות האינסופיות של המוניות המחורבנות שלהם, אבל זה עדיין כיף…
אה. וכמובן. כמו תמיד בחו"ל. תוך 3 דקות הספקתי לפגוש מחדש את עומר ביום האחרון שלו בנפאל.


פוסט הבא – באקתאפור


 

4 באוקטובר 2010

פוקרה 01.10.10 – Phokara) 04.10.10)


פוסט קודם – יום אחרון גומסום


השכמתי קום. נג'י שוב ליווה אותי, סחיבה אחרונה של המוצ'ילה למטוס. וממריאים. כמובן, אחרי עיכוב של שעה וחצי. זמן נפאל או לא…
ממריאים ??? עם מה בדיוק ??? מדובר, אלף לעזאזל, באוטובוס שפשוט שתה קצת רד בול. אז לכאורה, הוא צימח לעצמו כנפיים. אוטובוס ?? זה יותר בכיוון של איזה GMC סוואנה מודל 86. פתאום, כל תאונות המטוס של האוורסט נראות רלוונטיות מתמיד. קשה היה שלא לחשוב על כמה אייל הולך לפחד בטיסה שלו. מודה, אבל זה הרגיע אותי 😉 מה שכן, תקוות שהיו לראות קצת נוף התבדו לצערי. הכל הכל עננים עננים. עננים וחולרע. בעסה.
אבל תוך חצי שעה, הסיוט נגמר. ברוכים הבאים לפוקרה.

שני דברים מייד קרו :
א. כל נפאלי שני הציע לי להתגלח.
ב. לא יכולתי שלא להיזכר בוואראז או בקוסקו.

לגבי א. מודה. נראיתי כמו הגרסה האשכנזית של בין לאדן. הרבה זקן, אבל עם עור לבנבן. מצב בו נשארות שאריות אוכל על הזקן, זה בהחלט מצב המחייב התערבות מיידית של החברה ג'ילט.

לגבי ב. וולאה, הדמיון בולט. הכיבוש הישראלי שניכר בכל פינה, הבארים, הכיפיות והנינוחות שהמקום משדר. פשוט מגניב נורא !!

אז מה לעזאזל עושים בפוקרה ??
דבר ראשון – אינטרנט. שבועיים ללא אינטרנט זה בהחלט הישג לא קטן בכלל עבורי. אני פשוט חייב את הפורקן הזה.
דבר שני – גילוח. אין מה לעשות. נכנעתי לדרישות המקומיים, והפקדתי את גרוני בידיו המגואלות באלוהים יודע מה של גלחן נפאלי מקצועי. בדורגי, הגילוח האיכותי ביותר שהיה לי אי פעם. מצד שני, אני מעדיף לא לחשוב איפה הידיים של אותו בחור הסתובבו/נגעו דקה לפני שהגעתי… ואם הם כבר הסתובבו שם, במיוחד יד שמאל שלו, אז שהוא טרח להעביר אותה באיזה סבון נוזלי קטן..

האימה

האימה

בין לבין תהיתי אם להשקיע איזה יומיים ולעשות ראפטינג. כמעט 5 שנים אחרי, אבל עדיין. נזכר בחווית הראפטיגנ בקוסקו, וגם נזכרתי בנדר שנדרתי – לא עוד ראפטינג. מסוג החוויות, כמו בה"ד 1. טוב שעושים, טוב שיש ברזומה, טוב לחוות, אבל פעם אחת. פעם אחת ודי. לא צריך להתגרות פעמיים במזל, באלוהים, והכי חשוב – בטבע…

אז מה כן עושים כאן ?
דבר ראשון, כל בוקר, אבל כל בוקר, ארוחת בוקר בקפה שינקין. כמה מפנק !! סנדוויץ חביתה, קפה, ליטר לימונענעץ מפנק פה כבר אמרתי ??
איזה כיף זה קפה שינקין !! למה בארץ זה לא ככה בעצם ? בארץ אין חניה, המחירים בשמיים, והאנשים הצפוניים של תל אביב פשוט עולים על העצבים… אין ספק. שינקין בפוקרה מנצח ! דבר שני, שוכרים אופנוע. ממלאים דלק, כרגיל פי 10 מהכמות שבאמת צריך, ופשוט נוסעים. הגנעו לאגם פוואיו, וסתם חרשנו את הדרכים.

בין לבין, גם עברתי בכפר של גולים טיבטים שיש באזור ובתוך בית הספר שלהם. חביב. עוד יום, מסג' שיאצו על הבוקר (לא נפלתי… זה בעיקר היה מוזר. ובאופן כללי, מסג'ים שעושים על הרצפה לא מרגישים לי בנוח מידי…), מוזיאון ההרים הבינלאומי, סטופת השלום, מפלי דויד, מערה צמודה וזהו… סך הכל, פשוט כיף פה נורא.

משננים טנטרות

משננים טנטרות

 

אולי מפה יגיע השלום - סטופת השלום

אולי מפה יגיע השלום – סטופת השלום

 

הדלאי למה ?

הדלאי למה ?

סטופת השלום הזאת, היא למעשה סוג של התגשמות חלום של איזה יפני עשיר, שהחליט לבנות 100 סטפות כאלה ברחבי העולם, לשם קידום השלום העולמי ידה ידה. יפה נפש כזה. הסטופה בנפאל, היא הסטופה ה – 72 שנבנתה, כאשר היא למעשה נבנתה פעמיים. אחרי בפעם הראשונה, אחת הממשלות הנפאליות המטומטות פשוט הרסה אותה בגלל איזה תירוץ פוליטי נפלא. אז כמה שנים מאוחר יותר, היא נבנתה מחדש, והיא עדיין עומדת על תילה. מישהו אמר פעם, שממשלות, ולא העמים, הם החולי עצמו של העולם.

באחד הערבים הספקנו לאכול Everest Steak House. נראה לי שמדובר המסעדה הכי ממותגת בנפאל, וכפועל יוצא – ככה גם המחירים שלה. גם בפוקרה וגם בקטמנדו. כל מי שמסיים את האנפורנה, מייד רץ לאכול במסעדה הזאתסטייק חביב. של באפלו כמובן (ולא של פרה). אבל לחלוטין Over Estimataed.

וכמובן, כל ערב יוצאים. באר קטן פה, ועוד באר קטן שם. והכי חשוב, טועמים את כל סוגי הבירות. מה שכן. איך אומרים אצלי בעדה הפולנית ? "לא נפלתי" מהבירות שלהם, ובמיוחד לא מבירה אוורסט..

נושא הפחד. זה קטע העניין הזה. בשני הטיולים הקודמים, הפחד היה חלק אינטגרלי מאוד מהטיול. במיוחד בטיול הראשון מן הסתם, אבל ברוך השם גם גווטמאלה, או סן חוזה המזעזעת לא טומנות את ידן בצלחת. במיוחד סן חוזה, גודאמט.
אבל בנפאל, שזאת פעם ראשונה לי במזרח, הפחד פשוט לא קיים. הפסקתי לנעול כל שנייה את התיק, בטח שלא נעלתי אותו לאוטובוס, ומעבר לזה – לא פחדתי להסתובב לבד ברחוב. אמנם, לרוב אני לא פוחד, אבל בדרך כלל כי אני עושה מה שאני בדרך כלל עושה כשיש בעיות – מתעלם. פה, באמת לא היה פחד. אבל הכי חשוב – לא צריך לשים את התיק על הרגליים כל הזמן !! בדרום אמריקה, אחרי חצי שנה של אוטובוסים כבר היו לי שקעים בירכיים. אבל פה ? התיק זרוק מסתובב לו באוטובוס, ללא הירף כאילו מדובר פה ברכבי שלי…


פוסט הבא – חוזרים לקטמנדו


 


© 2020 שמעון שובל (בניסטי). כל הזכויות שמורות.