פוסט קודם – יוצאים לבסיסהר ולאנפורנה
טוב. אז אפשר להגיד שהיום בעצם התחלנו את הטראק.
היעד – להגיע לגומסום ומשם בטיסה לפוקרה. לו"ז – באזור 12, 13 ימים. המטרה – לנסות ולחוות את האזורים הכפריים של נפאל, ולהרגיש את ההימלאייה דרך הרגליים. והיבלות… הדרך – דרך חתחתים ובעזרתן האדיבות של הרגליים שלי, והגב של הפורטר נג'י.
מתחילים ללכת, ועוברים כפר, ועוד כפר, ועוד כפר באמצע עיר, ואז כמובן, עוד כפר. עברנו את ג'גאט (Jagat), ואת טל (Tal), קרטה (Karte), צ'אמה (Chame) ואת פיסנג (Pisang), ואת מננג (Manang), יאק קרקה (Yak Kharka) ועד טוראנג פאדי (Thorang Phedi).
תמונת חזון
היהודי הנודד. שמא זה אני ?
אני חייב לאמר כמה מילים על נושא השירותים.
אין מה לעשות, בנים אוהבים לשבת. אני אוהב לשבת. אז ברור. זה מגעיל. ומלוכלך. ודורש ריפוד נרחב. מינימום שתי שכבות בכל צד. מה שמגביר את צריכת נייר הטואלט, שבזה בהחלט משאב יקר ולא זמין מידי. עם זאת, ולמרות זאת, אנחנו אוהבים לשבת. ואם אפשר, שבלייזר יהיה קשור לעניין. אבל לא הכרחי.
וכל נושא הבול פגיעה דופק את כל העניין.
אז אני מודה שבהתחלה הייתה לי רתיעה רצינית מכל העניין. מצד שני, להתאפק שבועיים זה לא משהו שהולך להיות אפשרי. למרות שהדאל באט עמוס האורז בהחלט יכול לעזור לעניין. אז בלית ברירה, ועקב לחצים, הן פנימיים אישיים והן חיצוניים מצידה של טל, שחזרה על המנטה הקבועה, והלא מתחשבת בעליל "מה כל כך קשה לשבת ישיבת צפרדע", התחלתי לתרגל את עניין התנוחה הלא טבעית לי לחלוטין.
מה שכן, גילינו יתרון אחד מרכזי – מדובר פה על תוכנית חסכון מטורפת לנייר טואלט. מסתבר, שתדירות וכמות הצריכה פשוט יורדת בעקומה חדה עד כדי שימוש במספר ריבועים בודד! בכל זאת, יש כמה דברים שממש לא ברורים לי בעניין הזה. איך נכים מסתדרים עם עניין הצפרדע ? זקנים ? או אנשים עם גב תפוס כמוני ???
הבור הראשון
הולכים, קצת כמו בארץ
בין לבין, קבוצת הישראלים הענקית שלנו הספיקה להתפצל. בסוג של מאנאובר לא מכובד, אך עם זאת משעשע. ככה זה החיים. בדיוק כמו בהישרדות… או שמא זה להיפך ?
נשארנו שבט הטובים מול שבט הפחות טובים, ולמזלנו – נשארנו עם הפורטרים המעולים, מול אלו השיכורים… בתכלס, עדיף ככה, קבוצה קטנה. כמו כל דבר בחיים, מנות קטנות וקצובות – סגולה להצלחה. אבל מסיבה לא ברורה, אנחנו היינו הצד הנזרק !! התוצאה היא אותה התוצאה, אבל זרקו אותנו ? אותנו ??
מצד שני, בדרך פגשנו את יואל – ישראלי שהחל את הטראק לבד. את שירה והדר, שתי ישראליות תותחיות שמטיילות להן עם המוצ'ילות על הגב ברחבי העולם ושביל ישראל והגולן ברציפות. לעזאזל. כל הכבוד להן. ואת ניצן ותמר, שאותו אני מכיר מסתבר מהארץ, בעזרתו האדיבה של שחר, והמסיבות של גבי. ואת תמר מסתבר ממסיבת יום עצמאות שהסתיימה לה על המדרכה אי שם בגבעתיים, במצב לא מכובד בכלל.. עולם קטן או לא…
באופן כללי, כשאתה נמצא בטראק בנפאל, במיוחד מאז היום השני שלו (ובתכלס, לאורך כל הימים גודאמט..), השורה של שלום חנוך "מהרי נפאל, מערבות פרו" מקבלת משמעות מחודשת. נפאל, שהיא המדינה עם אחוז השינוי בגבהי השטח הגדול בעולם (תוך 150 קילומטר עוברים מגובה של 60 מטר מעל פני הים לגובה של 8850 מטר. האוורסט כאילו דה…).
כמה מילים על הפורטר שלי, הידוע בשמו לילה, אולם אנחנו קראנו לו נג'י. לילה, זכה בדמיון מדהים, עד כדי מעורר חשש לאחמנדיג'אד. פשוט שתי טיפות מים. לכאורה, מדובר באחיו הקטן, מינימום מאותה אמא. מה שכן, אין עליו. הפורטר הכי נחמד בעולם. פשוט אהבה ממבט ראשון, עם נטייה בלתי מוסברת להצדעה בכל פעם שפונים אליו.. נשיא פרס כבר אמרנו ??
נשיא פרס
ג'גאט
מצד שני, גם בפרו לא חסרים הרים גבוהים (ותודה לוואי ווש, לסנטה קרוז ול – 232,342 מדרגות באינקה טרייל לא כולל ה – 900 המיותרות לוויאנו פיצ'ו) אבל כן. ההימלאיה באמת מפגיזה בעוצמתה.
יש קטע בנפאל שמחזיקים ידיים. העניין הוא שלא הבנות מחזיקות ידיים, אלא הבנים. ולא מדובר בתופעת גייז נרחבת, אלא סתם במנהג מקומי. אפילו הפורטרים שלנו, תוך כדי הליכה, ותוך כדי סחיבת מוצ'ילות, מחזיקים ידיים. כאילו, מה הקטע שלכם ?? על זה שאולי היה אומר "בשביל מה אתם גייז?".
עוד משהו יפה לראות בטראק, זה את עניין ההשכלה.
בשנים האחרונות הנהיגו חוג חינוך חובה מקומי או משהו בסגנון. מה שאומר, שכל ילד חייב ללמוד 6 שעות ביום, משעה 10 עד שעה 4, ללא תלות בחור בו הוא גר.
וזה אשכרה מדהים לראות – בכל פאקינג חור בהימלאיה, ילדים מסתובבים, לבושים במחלפות החגיגיות שלהם (שזה עוד קטע – למה לעזאזל הם לבושים בסחבות ביום ביום, אבל לבית הספר הם הולכים לבושים בהידור כזה ??? מה מפריע להם להתלבש כמו בני אדם גם בשוטף ?) והולכים עם כפכפים לפעמים גם שעתיים עד לבית הספר הקרוב למקום מגוריהם. בתיכון שלי הייתה לי הליכה של 10 דקות, בעלייה, וגם זה היה נראה לי יותר מידי השקעה בשביל מה שקיבלתי שם.
לומדים
באופן כללי, אחד הדברים שאני הכי אוהב בסוג כזה של טיול, זה את עניין המסכות. זה שאין מסכות. לאף אחד לא אכפת מה אתה לובש. אם הצבעים תואמים. התגלחת. איך אתה נראה. אין מסכות. הכל אמיתי יותר. מצד שני אתה חשוף הרבה יותר. כמו בהישרדות כבר אמרתי ?
עוד קטע בנפאל זה עניין העלוקות. ברוב המקומות בהם הולכים במים, יש עונות שבן יש עלוקות. מסתבר, שהן פשוט מטפסות על הנעליים מהמים. מזכיר את הקרציות הבלתי נסבלות של קוסטה ריקה. בתכלס, אין שום דרך להילחם בהן. רק לקוות לטוב. באופן לא מפתיע, דווקא אני זכיתי לביקור של עלמת חן שכזאת. רק שלא ממש שמתי לב, עד שהעירו את תשומת ליבי לעובדה שאני לא מפסיק לדמם ברגל. וזה קטע ! פשוט לא מפסיקים לדמם. קטן קטן, בזעיר אנפין, אבל זרם לא פוסק. קטע.
מדמם
עובדים
מתגונן מהגשם
צוחק מהגשם
עוד משהו שלא מפסיקים לראות במהלך הטראק זה גלגלי תפילה ודגלי תפילה בודהיסטים. ככל שמגביהים, יש יותר ויותר כפרים בודהיסטים. הינדוסיאטים, ששורפים את הגופות שלהם, חייבים לגור ליד נהר, בשביל לזרוק אליו את שאריות הגופות. לעומת זאת, בודהיסטים, קוברים את המתים ועל כן, יכולים לחיות במקומות גבוהים יותר שבהם אין נהרות.
אצלם, כותבים בלי סוף מנטרות (פסוקים) שחוזרים על עצמם שוב ושוב, הן על גלגלי תפילה והן על דגלי תפילה, שפשוט מציפים את כל ההרים בלא מעט טינופת. אבל טינפות עם קסם מטורף. באופן כזה, בגלל סיבוב הגלגלים או התנפפויות הדגלים ברוח, הם מאמינים שהתפילות יעבדו יותר טוב. מה שנקרא, ניצול אנרגיה ירוקה לתועלתם.
בתפריט, הדי קבוע שלנו הבנוי מדל באט דל באט דל באט, התחלנו לדחוף מרקי שום בכל ארוחת צהריים. דבר ראשון, כי זה חם ומגניב. דבר שני, כי אמרו לנו שזה טוב לגבהים. לי אישית זה נשמע כמו עוד תרופת סבתא, אבל שווה לנסות. בדוגרי, טעים מאוד. אבל הריח… הריח.. שאלוהים יעזור. מזל שאנחנו לא ישנים ביחד באוהל.
כדוריות דם אדומות בפוטנציה
לאחר כשבוע, הגענו למננג (גובה של 3,500 מטר בערך).
במננג ממתינים יומיים. להסתגל לגובה. לעניות דעתי זה קצת בולשיט, ומדובר פה בתרגיל שיווקי מעולה של ראש העיר בשיתוף הלונלי פלנט, אבל אם כתוב – אז עושים. ממתינים שני לילות בשביל שהגוף יתחיל לעבוד במרץ ולייצר כדורי דם אדומות.
אבל כרגיל אצלי, כשיש קוצים בתחת, חייבים לעשות משהו.
דגלי התפילה
אחרי שנץ קצר
אז ביום הראשון הספקתי עוד לטפס לבד על איזה הר בשביל לראות מקרוב יותר את ההר והקרחון שלו בשם גוואנפורנה ואת הלגונה שמצטברת לה מתחת לקרחון.
סוף סוף נוף פטגוני !! מודה ממש מזכיר את הטורסים. ההר, הקרחון, וכמובן הלגונה והצבע שלה… וגם פה, כמו שכבר הבנתי שקורה בכל האנפורנה, מקדש בודהיסטי קטן על ההר.
לגונת הגוואנאפורנה
מננג
ביום השני גררתי את החבורה 300 מטר לכיוון השמיים. מה רע ביום מנוחה לעזאזל ? יום קודם, בפסגה של התצפית לגוואנרפונה, פגשתי זוג תיירים שסיפרו לי שלמעלה בהר, באיזו מערה, חי לו נזיר בודהיסטי זקן בן 94, שנותן ברכות תמורת 100 רופי. שאני אפספס סיכוי לברכה מקומית ??? אז גררתי את אייל, טל ויואל – ועלינו. ומדובר פה בוואחד עליה מחורבנת. אין אוויר. השם יוקדת וכולנו נשרפים. וכל זה בשביל מה ? רק קיוויתי שהוא באמת יהיה שם ולא באיזה אמצע שנץ.
בכל אופן, טיפסנו…
דבר ראשון, נוף פצצה. עוד יום של מזג אוויר מושלם. ואני פשוט מאוהב, מאוהב בנוף הזה של הפיקים המושלגים. כמות האושר שזה מכניס ללב פשוט בלתי נתפס.
מנוחת הצועדים
מנוחת הצועד
הבחור, או יותר נכון התרח הזקן, אכן חי וקיים. תקוע לו גבוה בשמיים, ממתין ללקוחות. 100 רופים ותמורתם טקס קצר שבו חייבים לאכול איזה זרעי ג'יפה בשילוב גועל נפש של איזה משהו, שהפורטרים טוענים שמדובר בזרעי מרפא, אני טוען שמדובר בזרעי חרא של יאק (וזה בהחלט היה הדבר הדוחה ביותר שיצא לי לאכול בנפאל, שבמשך שעתיים עוד הוצאתי סחלה שלו שנתקע לי בשיניים הטוחנות), שותים מקנקן איזה נוזל צהוב, שלהערכתי מדובר בפיפי של יאק, וטופחים על המצח עם ספר טנטרות בודהיסטיות.
משעשע ביותר.
מה שהיה מגניב אגב, שטל ואני עשינו את זה בשביל הקטע. שני הפורטרים שלנו, עשו את זה מאמונה. היה מגניב לראות את ההתרגשות שלהם מכל הסיפור, ומהתקווה שאכן הברכה תתממש. שאגב, עד עכשיו אין לי מושג במה בכלל אותו זקן בירך אותנו. בתכלס, הוא בטח קילל אותנו שנידרדר את כל העלייה שטיפסנו עד אליו – ולנו אין מושג אפילו…
אני מקווה, שלמרות הבדלי השפה, הוא הבין את הרצונות והתקוות שלי, ושהוא לא בירך אותו בעדר גדול של יאק, או טיקה שלעולם לא תרד מהמצח…
תנך הטנטרות
עוד משהו זה עניין הזמן. מדהים פשוט לראות איך הזמן רץ בטראק. שבוע עבר וכאילו כלום. נכנסים כל כך מהר לרוטינה של לקום בבוקר, ארוחת בוקר, אורזים, הולכים, אוכלים ישנים, קמים בבוקר, ארוחת בוקר… ושוב ושוב ושוב… וכמובן, בין לבין קצת יניב וכן אדוני המלך.
שום דבר לא מעניין אותך. לא אינטרנט. לא טלפון. לא כלום. רק הרוטינה הקבועה. וכמובן, מתי אוכלים את הדאל באט..
גם הקטע עם הגבהים זה קטע מטורף. יום לפני הפס הלכנו כמעט 5 שעות. הולכים ומתנשפים. הולכים ומתנשפים. עלייה מתונה עד כדי מישורית. רגל ואז עוד רגל. הביטוי עקב בצד אגודל מקבל משמעות חדשה פתאום.
אחרי 5 שעות הגעתי ליישוב האחרון לפני הפס (יאק קאקרה). בדקתי כמה קילומטר הלכנו. 5 שעות הליכה אני מדגיש. פאקינג 6 קילומטר !! קילומטר וקצת לשעה !! מדהים כמה הכל כל כך איטי. שום דבר לא זז.
בכפר הזה אגב, סוף סוף פוגשים יאקים. ובכמויות. יאקים, שזה סוג של פרה, אבל מכוערת ושעירה ללא גבולות, חיים מגובה של בערך 4,000 מטר. מסתבר, שמדובר גם בחיה די עצבנית. כנראה שהבדידות בגבהים לא ממש עושה לה טוב לאופי…
יאק יאק יאק
משהו לגבי האוכל והמחירים. יש קטע כזה בכפרים שמשלמים מחיר ממש מגוחך על הלינה. כמה שקלים בודדים, ולעיתים לא משלמים בכלל. מה שכן, משלמים על האוכל. ומחירים לא נמוכים בכלל. למעשה, ככל שעולים בגובה, המחירים עולים יותר ויותר. בתכלס, אני יכול להבין. השינוע השינוע… לחשוב שכל מה שאנחנו אוכלים פה נסחב על גבם של הפורטרים.. אכן שווה את עליית המדד לצרכן. הכל עניין של תחבורה.
מה שכן, באחד הערבים לא היה לנו מים. לא רק שלא היו מים חמים לא היו מים בכלל. וראבק, זה מרגיז. עניין של גרושים אבל מרגיז. אייל ואני הלכנו להעיר על כך לבעלת ההוסטל, שמתוך עקרון, אנחנו לא ממש רוצים לשלם לה על הלינה היות ואנחנו משלמים על מקלחת בהוסטל אחר. ואז, לפתע פתאום, צצה לה אמריקקית ככה משום מקום, אולי מחיל השלום או משהו בסגנון, והתחילה להתעמר בנו. מודה. אכן מדובר בכמה שקלים. אבל העקרון העקרון.. העניין הוא שהרגשנו כל כך לא נעים. איזה שגרירים אנחנו בדיוק, עכשיו כשהאמריקקית הזאת הולכת ומתנשאת עלינו עכשיו בפני כולם בהוסטל וצועקת על הישראלים האלה שמתווכחים על כמה דולרים. ובאמת שצדקנו. אבל ההרגשה הרעה שזה עשה לנו. איזה ייצוג רע לישראל…