פוסט קודם – בולבולה עד היום של הפס
בהתאם להנחיות של נג'י הפורטר, השכמנו קום, בשביל לנסות להימנע מרוחות פוטנציאלות בפס שיעיפו אותנו קיבינמט לכל עבר.
5 בבוקר, כפור מטורף, השק"ש צועק לנו – תישארו פה תישארו פה, ולמרות זאת – התחלנו בטיפוס. המחשבה שלא עזבה לי את הראש, "מה רע בתאילנד לעזאזל ??"
תמונה אחרונה לפני העלייה. בתמונה, אנחנו עדיין מחייכים. עדיין. ניחוש שלי – החיוכים לא יישאר להרבה זמן.
אנחנו מחייכים. טל מבינה שאין סיבה
הצל
משוכה ראשונה – 400 מטר ומשהו למעלה. ממש ממש למעלה.
בדוגרי, קשה מידי זה לא היה, מה שכן איטי. מדהים לראות כמה הכל לאט. כמו לחיות במדבר. בסלאו מושן. טיימזון אחר.
הפסקה ראשונה. מריחים שום. אומרים שזה עוזר. לי אישית זה נשמע כמו כוסות רוח למת, מצד שני הריח של השום עדיף על הריח של הזיעה.
מסניפים שום
זינוק בעלייה
וממשיכים. עוד 500 מטר טיפוס. סך הכל, באמת לא טיפוס קשה מידי. די מישורי, מתון. ללא שלג. ללא רוחות חזקות. פשוט נורא נורא גבוה !!
טל התחילה לעשות לנו פלאברות של מחלת גבהים. לדחוף אותה מאחורה. למשוך אותה מקדימה. העיקר שלא תישאר מאחור.
בין לבין, פוגשים את מרים הגרמניה שמנסה לשכנע אותנו, שוב ושוב, ושוב ושוב, שטל תחזור אחורה. יאללה ! חליק ! תשחחרי. תפסיקי לחפור, כי אנחנו ממילא עוד רבע שעה בפס.
הדרך הדרך. וגם התוצאה
בסופו של דבר, את כמה עשרות המטרים האחרונים, רצנו. לא להגיע על ארבע. מצד שני – העיקר להגיע. אח.. והעיקר, להגיע גם לפני מרים :-). שמחה לאיד כבר אמרתי ?
שני סבלים (אנחנו כאילו.. לא הפורטרים…), בחורה אחת בערפול חושים מזעזע, ספק מפחיד ספק משעשע, ו – 3 לבבות מתרגשים.
חיים. בקושי
הכי גבוה שאפשר
בדוגרי, מגניב נורא. זה המקום הכי גבוה שטיפסתי אליו אי פעם, וכנראה גם הכי גבוה שאטפס, אלא אם אשנה את ייעודי בחיים כך לפתע פתאום. חוויה מגניבה ביותר.
בטוטאל, אבסולוטית, בעשרה ימים טיפסנו כמעט 5 קילומטר. בפועל, תפרנו הרבה הרבה יותר. ממש הרבה הרבה יותר… כאילו נהיינו חייטים.
מגניב לראות, שאפילו בגובה הזה יהיה גזלן. מישהו טרח לבנות בוטקה, עם הקולה הכי יקרה בקרב קהילת הגזלנים. כולל אלא עם המכוניות והמוזיקה המעצבנת. 20 שקל לחצי ליטר קולה. וקולה מגעילה !! כמה טעם לוואי אפשר לרכז בבקבוק אחד, ואז מה אם הוא בגובה של 5416 מטר ?? אכזבה אף עם זאת משעשע…
טל המשיכה לעשות קולות של בכי ושל סבל. אצבעות מנופחות, כאבי ראש. אקיצר – מחלת הגבהים שמתהווה לה מול עיננו. בדוגרי – מסוכן. במקרה היה רופא בפס, שהתחיל לצעוק עלינו שנרד נרד נרד. איך תמיד יש רופא בקהל ??
אז שוב באותו נוהל. מרימים את הבחורה ופשוט רצנו למטה לאורך קילומטר וחצי.
אנחנו קמלנו בדרך, בדרך עוד הספקנו לראות (ולשמוע !!) מפולת שלגים מגניבה, אבל כל מטר שירדנו, לטל חזרה חדוות החיים.
התרסקות
בסוף הגענו למוקטינט. טל בחיים. אנחנו בחיים, אבל עם גב תפוס. אבל הרווחנו עוד זכרון טוב.