טוב. אז בשעה טובה התחלנו בטיול.
אז אחרי לילה של סטרס מטורף, אריזות, ניילונים, הטמנת כסף חירום והתארגנויות, ולאחריו – בוקר עם סטרס גדול עוד יותר, נחתתי ביעד.
זה הצריך אמנם מונית, רכבת, מטוס, ועוד מטוס, ואז – עוד מטוס, 4 שדות תעופה, עוד מונית, והכי חשוב – תפילה מטורפת שהמוצ'ילה תגיע בשלום ליעדה (אחרי 3 קונקשנים), היות ואין לי ממש זמן להתברברויות איתה (מה שלא קרה באף טיול בתכלס עד עכשיו). ובאופן מפתיע, עד כדי מעורר תהיה אלוהית – היא אכן חיכתה לי, קוראת לי לשלום ממסוע המזוודות בשדה התעופה המעפן להחריד של קטמנדו. אולי המזרח עושה לה טוב ? לבודהה הפתרונות…
בין לבין, היה משעשע לפגוש את גיל וינר, על כלל אישתו, טפיו ו – 5 המוצ'ילות שלו בדיוטי פרי. הקדים להגיע ב – 4 שעות. חבל שזה לא קורה יותר גם בפגישות אצלם…
מה שכן, כשנחתתי בקונקשיין בדלהי זה פתאום היכה בי. לראות כל כך הרבה הודים עם תרבושים ממתינים. לא יודע למה, אבל יש לי דעה קדומה על המדינה. באמת שלא ברור. נער החידות מבומבי, ההודים של אמדוקס, העובדה שבעוד כמה שנים הם יגנבו לנו את כל העבודה בהיי טק ואנחנו נהיה מובטלים בני 45 שאף חברה צעירה ודינאמית לא תרצה אותנו. וואלה – לא יודע. אבל טוב, זה לא ממש עשה לי. פשוט הרגשה מעפנה.
יוצא משדה התעופה בקטמנדו, ומסיבה לא ברורה בלי שום חשש. וולאה, לא אופייני לי. בכלל. כל הסטרס, עבר חלף לו. כאילו כבר הכל מוכר. שוחה בחומר. מנהל את הויכוחים הרגילים עם נהגי המוניות על המחיר, לא מסכים שהנהג יעלה חבר שלו נוסף לרכב, כי ככה לימדו אותי באמריקה הלטינית, וכאילו הכל מתורגל ולא נשכח בכלל מאז הטיול האחרון.
מה שכן, הלו"ז צפוף. צפוף מאוד. אוטוטו נכנס הצום ותיזמנתי את כל ההתנהלות ברמת הדקות. תודה ללידיה על הלו"ז.
ואכן, תמורת טיפ קטן, נהג המונית שלי נסע כמו משוגע לבית חב"ד (בתאמל – רובע התיירים המטורף של קטמנדו) למרות שבתכלס, לאחר שראיתי את צורת הנהיגה של שאר הנהגים על הכביש, נראה לי שהוא היה נוסע ככה בכל אופן. בכל זאת זה העניק לי תחושת שליטה מזוייפת.
באופן, שכמובן לא ממש הפתיע אותי, תוך שניה מהרגע שיצאתי משדה התעופה זיהו שאני ישראלי, ומיד הציעו לי נסיעה. לאן ? לבית חב"ד כמובן. באיזו שפה ? עברית כמובן. נו. גם את המדינה הזאת כנראה כבשנו בשנים האחרונות. ושוב אני תוהה, האם אני אוהב את זה ? האם הטמעת התרבות הישראלית במקומיים זו תכונה מגניבה או בזויה ? כנראה תמהיל מוזר של השניים.
בכל אופן, נכנסתי לרכב ואז נהג המונית שואל אותי אם אני רוצה לנהוג. ואז קלטתי, לרוב פאדיחותי, שהתיישבתי בכיסא הנהג. מסתבר, שנוהגים פה בצד שמאל של הכביש. פאקינג בריטים מטומטמים ! מה נסגר אתכם גודאמט ?? והקטע הוא, שבכל ההתייעצויות שייעצו לי, לונלי פלנט, טיפים באינטרנט – לא מצאתי מקום אחד שאומר שנוהגים פה הפוך ! יופי חגי וירון ! בשביל מה שלחתי אתכם לנפאל לפני ??? פאדיחות.
בסופה של נסיעה, בה כבר התחלתי להבין את איכות האוויר והכבישים של קטמנדו, והופנמה בי העובדה שאוויר צלול כיין כנראה אני כבר לא אמצא פה, אלא בעיקר פחמן חד חמצני וחולירע. אבל העיקר שהצלחתי להגיע 5 דקות לפני תחילת הארוחה המפסקת שכללה בתפריט : קצת מרק, סלט ביצים מעולה, מומואים ראשונים בנפאל (רק שאז לא ידעתי שקוראים לזה מומואים. אצלי בורשה קוראים לזה פשוט קרפלך…) והיידה לצום הארוך בתולדותי.
מה שכן, לשמחתי (בעיקר בדיעבד), במקרה התיישבתי ליד טל (אותה זיהיתי מלמטייל) וליד אייל, שבסופו של דבר ביליתי איתם את רובו המוחלט של הטיול. זה התחיל מהארוחה המפסקת, המשיך ללילה ראשון של טאקי, יניב וכן אדוני המלך, ועד לכל האנפורנה המבורכת. תודה לכם !!
באופן כללי, בית חב"ד שונה פה קצת מרוב בתי החב"ד שיצא לי לפקוד ברחבי העולם. בית חב"ד מתפקד פה בתוך מסעדה, בית קפה, מקום לשמירת חפצים, יועצי טיולים ומה לא. אה, וגם בין היתר הוא מקום תפילה. בתכלס, הוא בסיס העוגן בנפאל לכל הישראלים, צעירים ומבוגרים כאחד.
מדהים לראות את זה.
בנפאל, בניגוד לאמריקה הלטינית, לא ממש קיימים הוסטלים משותפים. כלומר, קודם כל קוראים לזה גאסט האוס. ושנית, אין דורמיטוריס – רק חדרים פרטיים. אין מטבח משותף. אין ארוחות בוקר. ככה שיכולת ההיכרות היא די מצומצמת – וכאן בית חב"ד נכנס לוואקום. סוג של jDate לטיילים. בית חבד בנפאל הוא הסלון של המפגשים ושל ההיכרויות. ובתכלס, הוא עושה את זה ממש ממש טוב. בדוגרי, כל הכבוד לרב חזקי. הוא בהחלט מצדיק את המוניטין המשובח שיצא לו.
בקטמנדו, מדהים לראות שתמיד יהיה מי שיקנה ממך משהו. כל הרכבים פה כל כך מעפנים. כל המוניות פה זה סוזוקי !!! קטנות ומגעילות אבל סוזוקי !! נראה כאילו הייתי צריך למכור את הסוופיט שלי פה ולא ביישוב חורה. כנראה שאולי אפילו הייתי מקבל יותר. אם לא בשקלים, אז לפחות ברופי נפאלי. אולי אפילו כרטיס טיסה…
- סוזוקי נפאלי כמעט כמו שלי, ז"ל
התאמל, נפאל
וכמו כל מדינת עולם שלישי, הכל פה נראה אותו דבר.
הבניינים מהלבנים האדומות. הכבישים שתמיד מזכירים לי את פלורנטין. פשוט דילגו על עניין המדרכות ועל עניין מנקי הרחובות. פשוט מכותתים רגלים בין האופניים, הריקשות, הרכבים, תעלות הביוב והטינופת האינסופית.
הזוהמה המטורפת ברחובות. תוכנית המתאר הלא קיימת בעליל של הרחובות. החשמל הפיראטי. המים הקרים במקלחת. האנשים שחיים ברחובות. הכל כל כך אורבני. אה, והכי חשוב כמובן – האינטרנט. כמו שכבר הספקתי ללמוד בטיולים הקודמים, ככל שהמדינה נחשלת יותר – יש יותר אינטרנט. וככל שהיא זולה יותר, יש יותר אינטרנט בעברית. עם מקלדות בעברית. עם WINDOWS בעברית. כאילו, מי לעזאל חושב לעצמו לקחת מקלדות בעברית מהארץ ולשים אותם פה ?? באיזה תא בדיוק זה נכנס במוצ'ילה ? ויותר מזה – למה, גודאמט ? הרגשת הכיבוש שלעולם איננה נעלמת ומוטמעת בנו חזק כל כך, עד שזה מתבטא לא רק בשטחים אלא גם במקלדות ובהנחלת הסלנג המעפן שלנו לכל דיכפין ברחובות ?או שמא מדובר פה בסוג של שליחות מוצ'לרית, על מנת לדאוג למוצ'לרים הבאים אחריך למדינה ?
בדיוק 5 שנים (פחות 3 שבועות) עברו מאז הטיול הראשון, אבל המחשבות – אותן מחשבות… אבל מחשבות טובות… מדהים.