השכמתי קום. נג'י שוב ליווה אותי, סחיבה אחרונה של המוצ'ילה למטוס. וממריאים. כמובן, אחרי עיכוב של שעה וחצי. זמן נפאל או לא…
ממריאים ??? עם מה בדיוק ??? מדובר, אלף לעזאזל, באוטובוס שפשוט שתה קצת רד בול. אז לכאורה, הוא צימח לעצמו כנפיים. אוטובוס ?? זה יותר בכיוון של איזה GMC סוואנה מודל 86. פתאום, כל תאונות המטוס של האוורסט נראות רלוונטיות מתמיד. קשה היה שלא לחשוב על כמה אייל הולך לפחד בטיסה שלו. מודה, אבל זה הרגיע אותי 😉 מה שכן, תקוות שהיו לראות קצת נוף התבדו לצערי. הכל הכל עננים עננים. עננים וחולרע. בעסה.
אבל תוך חצי שעה, הסיוט נגמר. ברוכים הבאים לפוקרה.
שני דברים מייד קרו :
א. כל נפאלי שני הציע לי להתגלח.
ב. לא יכולתי שלא להיזכר בוואראז או בקוסקו.
לגבי א. מודה. נראיתי כמו הגרסה האשכנזית של בין לאדן. הרבה זקן, אבל עם עור לבנבן. מצב בו נשארות שאריות אוכל על הזקן, זה בהחלט מצב המחייב התערבות מיידית של החברה ג'ילט.
לגבי ב. וולאה, הדמיון בולט. הכיבוש הישראלי שניכר בכל פינה, הבארים, הכיפיות והנינוחות שהמקום משדר. פשוט מגניב נורא !!
אז מה לעזאזל עושים בפוקרה ??
דבר ראשון – אינטרנט. שבועיים ללא אינטרנט זה בהחלט הישג לא קטן בכלל עבורי. אני פשוט חייב את הפורקן הזה.
דבר שני – גילוח. אין מה לעשות. נכנעתי לדרישות המקומיים, והפקדתי את גרוני בידיו המגואלות באלוהים יודע מה של גלחן נפאלי מקצועי. בדורגי, הגילוח האיכותי ביותר שהיה לי אי פעם. מצד שני, אני מעדיף לא לחשוב איפה הידיים של אותו בחור הסתובבו/נגעו דקה לפני שהגעתי… ואם הם כבר הסתובבו שם, במיוחד יד שמאל שלו, אז שהוא טרח להעביר אותה באיזה סבון נוזלי קטן..
האימה
בין לבין תהיתי אם להשקיע איזה יומיים ולעשות ראפטינג. כמעט 5 שנים אחרי, אבל עדיין. נזכר בחווית הראפטיגנ בקוסקו, וגם נזכרתי בנדר שנדרתי – לא עוד ראפטינג. מסוג החוויות, כמו בה"ד 1. טוב שעושים, טוב שיש ברזומה, טוב לחוות, אבל פעם אחת. פעם אחת ודי. לא צריך להתגרות פעמיים במזל, באלוהים, והכי חשוב – בטבע…
אז מה כן עושים כאן ?
דבר ראשון, כל בוקר, אבל כל בוקר, ארוחת בוקר בקפה שינקין. כמה מפנק !! סנדוויץ חביתה, קפה, ליטר לימונענעץ מפנק פה כבר אמרתי ??
איזה כיף זה קפה שינקין !! למה בארץ זה לא ככה בעצם ? בארץ אין חניה, המחירים בשמיים, והאנשים הצפוניים של תל אביב פשוט עולים על העצבים… אין ספק. שינקין בפוקרה מנצח ! דבר שני, שוכרים אופנוע. ממלאים דלק, כרגיל פי 10 מהכמות שבאמת צריך, ופשוט נוסעים. הגנעו לאגם פוואיו, וסתם חרשנו את הדרכים.
בין לבין, גם עברתי בכפר של גולים טיבטים שיש באזור ובתוך בית הספר שלהם. חביב. עוד יום, מסג' שיאצו על הבוקר (לא נפלתי… זה בעיקר היה מוזר. ובאופן כללי, מסג'ים שעושים על הרצפה לא מרגישים לי בנוח מידי…), מוזיאון ההרים הבינלאומי, סטופת השלום, מפלי דויד, מערה צמודה וזהו… סך הכל, פשוט כיף פה נורא.
משננים טנטרות
אולי מפה יגיע השלום – סטופת השלום
הדלאי למה ?
סטופת השלום הזאת, היא למעשה סוג של התגשמות חלום של איזה יפני עשיר, שהחליט לבנות 100 סטפות כאלה ברחבי העולם, לשם קידום השלום העולמי ידה ידה. יפה נפש כזה. הסטופה בנפאל, היא הסטופה ה – 72 שנבנתה, כאשר היא למעשה נבנתה פעמיים. אחרי בפעם הראשונה, אחת הממשלות הנפאליות המטומטות פשוט הרסה אותה בגלל איזה תירוץ פוליטי נפלא. אז כמה שנים מאוחר יותר, היא נבנתה מחדש, והיא עדיין עומדת על תילה. מישהו אמר פעם, שממשלות, ולא העמים, הם החולי עצמו של העולם.
באחד הערבים הספקנו לאכול Everest Steak House. נראה לי שמדובר המסעדה הכי ממותגת בנפאל, וכפועל יוצא – ככה גם המחירים שלה. גם בפוקרה וגם בקטמנדו. כל מי שמסיים את האנפורנה, מייד רץ לאכול במסעדה הזאתסטייק חביב. של באפלו כמובן (ולא של פרה). אבל לחלוטין Over Estimataed.
וכמובן, כל ערב יוצאים. באר קטן פה, ועוד באר קטן שם. והכי חשוב, טועמים את כל סוגי הבירות. מה שכן. איך אומרים אצלי בעדה הפולנית ? "לא נפלתי" מהבירות שלהם, ובמיוחד לא מבירה אוורסט..
נושא הפחד. זה קטע העניין הזה. בשני הטיולים הקודמים, הפחד היה חלק אינטגרלי מאוד מהטיול. במיוחד בטיול הראשון מן הסתם, אבל ברוך השם גם גווטמאלה, או סן חוזה המזעזעת לא טומנות את ידן בצלחת. במיוחד סן חוזה, גודאמט.
אבל בנפאל, שזאת פעם ראשונה לי במזרח, הפחד פשוט לא קיים. הפסקתי לנעול כל שנייה את התיק, בטח שלא נעלתי אותו לאוטובוס, ומעבר לזה – לא פחדתי להסתובב לבד ברחוב. אמנם, לרוב אני לא פוחד, אבל בדרך כלל כי אני עושה מה שאני בדרך כלל עושה כשיש בעיות – מתעלם. פה, באמת לא היה פחד. אבל הכי חשוב – לא צריך לשים את התיק על הרגליים כל הזמן !! בדרום אמריקה, אחרי חצי שנה של אוטובוסים כבר היו לי שקעים בירכיים. אבל פה ? התיק זרוק מסתובב לו באוטובוס, ללא הירף כאילו מדובר פה ברכבי שלי…