פוסט קודם – טרינידד

שהגענו לברקואה קיבלנו שוק. אמנם זה היה אחרי נסיעת לילה די ארוכה עם עצירה מתישה מהו בסנטיאגו דה קובה, שעליה החלטנו לדלג. ארוכה מאוד אפילו. אבל בכל זאת. לא ציפינו לראות את הסחלה שראינו. בגדול – מדובר בעזה. בתים מגעילים. רחובות מגעילים. הרוב – די מגעיל פה !
דווקא שמענו דברים די טובים על המקום. אפילו טובים מאוד. אפשר אפילו לצטט : "ש רבים שטוענים שברקואה היא הפנינה של קובה". אז נראה. אולי מצב הרוח ישתנה. כרגע – קצת מבעס פה. במיוחד כשגילינו שאין פאקינג דרך לצאת מפה ליעד הבא עד עוד 4 ימים. 4 ימים בחור הזה ??? אוי ואבוי..פאקינג שכונת הארגזים נראית יותר טוב מפה. קיבינימט.

בכל אופן. אחרי הדברים המאפיינים את המקום זה הטבע. סך הכל מדובר באחד מאזורי הטבע מרהיבים ביתר בקובה. כאן ובוינאלס. אז מיהרנו ועשינו בוקינג לכמה טיולי טבע.
יום אחד היינו בפארק הלאומי הקרוב, ויום אחר לקחנו טור לנהר היומרי (אחד מתוך כמה עשרות הנהרות שיש באזור).
אבל הדבר הכי טוב שהיה לנו בברקואה זה לאו דווקא הטבע, למרות שהוא תמיד בא בטוב, אלא המדריך. קיבלנו מדריך שדובר אנגלית שוטפת. מהממת.למד ספרות אנגלית בקובה. ראה שהרבה עבודה אין בזה, וכמו רבים אחרים התחיל לעבור בתיירות.
אז קפצתי על הזדמנות, ופשוט התחלתי לטחון את הבחור בשאלות. כל שאלה שאגרתי לי במוח במהלך 11 הימים האחרונים. הכל ! כמהחברות סלולר יש (1 – CubaCell), להבין שהשיחות עולות להם ים כסף אז הם בעיקר שולחים SMSים, מה השכר הממוצע (20 יורו), כמה רופא מרוויח (30 יורו), כמה מורה (10 יורו), כמה עולה שק מלט (7 יורו), כמה עולה החשמל (כמעט ולא עולה. מקבלים הרוב בחינם), כמה משלמים על המים (הכל בחינם. יש 22 נהרות.. ברוך השם, מים לא חסר שם. גשם יורד 80% מהשנה. גם לנו ירד מבול), כמה DVD יש לו (עד היום יש לו את השלישי עם USB. את הראשון דוד שלו הבריח לו לתך קובה לפני כמה שנים כשהוא היה חבר במשלחת האולימפית בג'ודו), האם הוא מאמין במהפיכה (כן. בוודאי), האם הוא מאמין בשיטת הרפואה (ממש לא. הוא טוען שבתכלס הם משלמים הרבה יותר על השירותים כי הםלא מרוויחים כלום ולוקחים להם את כל הכסף. אחלה ניגודיות..) ועוד מליון פרטי טריוויה שלא מעניינים אף אחד חוץ ממני. אחרי 6 שעות סיור, אפילו לי כבר לא היה מה לשאול יותר. כלום.. ממש כלום. היה מעולה.

ועוד שטיפת מוח

אחד הדברים הטובים שגילינו בברקואה, שפשוט גרמו לנו לאהוב את המקום זה חיי הלילה. אז OK. מתחם הנמל זה לא. אבל יש 3 מקומות במקום, וכל לילה היינו במקום אחר. El Ranchon, Casa De la Trova ועוד אחד. כל לילה מקום חדש. מקומיים חדש. חוויות חדשות ומצחיקות ! פשוט מעולה.

הכל אצל הקובנים זה כסף, כסף ועוד קצת כסף. הקובנים בהחלט יודעים להוציא מהתייר כסף. כל אחד פה נהיה איש עסקים. אין ספק, הצורך הוא אבי ההמצאה. למשל. חיכינו בהוואנה לאיזה אוטובוס. שעה של המתנה. ליד התחנה המרכזית יש את גן החיות העירוני. פתאום איזה קובני קורא לי. שואל אותי כמה זמן יש לי. אמרתי לו שעה. הבחור עונה לי, וולאה מגניב. ב – 40 דקות אני מספיק לעשות לך סיבוב בפארק. מי רוצה שתעשה לי בכלל סיבוב מי ???
כל אחד יכול להיות פה נהג מונית. ברור שלא חוקי. כל פעם התחשק לנו לנסוע בכלי רכב אחר, פעם לאדה, ופעם שברולט ישנה, ופעם אופנוע סירה ופעם…. אז כל פעם פשוט הגענו לרכב, ויצרנו בעל עסק חדש. נפלא.. מה שכן, בגלל שזה לא חוקי, אז כל אחד מהקובנים תמיד מזהיר את החברים שלו. בהתחלה זה היה נראה כאילו כולם מכירים את כולם. אבל לא..בעצם כולם נלחמים במשטרה. וכל אחד מחפה על השני ביום יום. חפה עלי ואחפה עליך…

עוד דוגמה ?
ערב אחד היינו בעוד בית מוזיקה של ברקואה – CASA DE LA TROVA.
איכשהו, לא ברור איך, מצאתי את עצמי על הבמה מנגן יחד עם הלהקה של אותו ערב על איזה כלי הקשה ששכחתי את שמו. כמה דקות אחרי זה, גם חגה הצטרף. הוא קיבל את הקונטרבס. מעולה. היה משעשע. מה שהיה פחות משעשע, שתוך חמש דקות גם נאלצנו לקנות בירה לכל חברי הלהקה המחורבנת הזאת. מזל שמדובר רק ב – 5 נגנים ולא בפילהרמונית למשל !! ועוד נאלצנו לעמוד עם החינטרוס האלה על המקח ! בירה לכל נגן הייתה אחרי התפשרות !

חוגגים את חנוכה

כמה מילים לגבי תופעת המתעשרים החדשים. שזה גם קטע.
בשנים האחרונות, עבורו על קובה שני תהליכים עיקריים : פתיחות חלקית למערב ובמיוחד לכסף של התיירים שהחלו מציפים את האי, הרבה קובנים שברחו מקובה ושולחים כסף זר לארץ. שני התהליכים האלה גרמו להגדלת הפערים, שהיום נראים פשוט עצומים בין המקומיים. מדהים לראות המון קובנים שמתחננים לחתיכת סבון או שמפו כי נגמר להם מההקצבה החודשית מהממשלה, ומצד שני לראות קובנים שמתחילים לרכוש ציוד אישי. ציוד מערבי. DVD. מחשב. חיבור לא חוקי לאינטרנט. טלוויזיה. סרטים זרים. מאוד יפה לראות את זה בשדה תעופה. המון קובנים עם ייבוא אישי. LCD גדולות. מסכי מחשב. מחשבים. כל מה שרק אפשר לקנות ולהביא.
אין ספק. ראול הופך פה את סדרי העולם.

חלוקת מזון

חלוקת מזון

ביום האחרון שלנו בברקואה קצת נתקענו. עשינו כמה טיולים, ורצינו לעוף מפה צפונה (ולא לחזור לסנטיאגו), והצלחנו למצוא הסעה לאולגין רק ליום למחרת . אז עשינו יום חופש. בגדול – פשוט לשבת בכיכר המרכזית, שכבר למדנו להכיר אותה טוב טוב, לקרוא ספר, ולהתערבב קצת עם הקובנםי המקומיים.
בנוסף. לי אישית הייתה מטרה ביום הזה – לקנות דומינו של 0 עד 9. נו.. זה חשוב להציב מטרות בחיים. בכל אופן, אז אחרי 7 שעות של עמידה על המקח עם שני חניטרוס חביבים, סיימתי לקרוא ספר וסיימתי גם לקנות שני דומינויים איכותיים. בתכלס, הי יום חביב בהחלט. בעצם – כמו כל השהות בברקואה. רושם ראשוני – מזעזע. אבל, הכרזנו עליו כאחד משלושת המקומות הטובים בקובה. ברקואה הרוויחה את זה ביושר !

פוסט הבא – אולגין

פוסט קודם – ויניאלס

אחרי יומיים בוינאליס המשכנו במסע. הפעם לעיר בשם סיינפואוגס. אמורה להיות עיר יפה, חופים חביבים, ארכיטקטורה וחיי לילה. ואחרי יומיים די משמימים מהבחינה הזאת בוינלאיס זה בהחלט משהו שחיפשתי.
אז הגענו.

כרגיל, קיבלנו אותנו עם שלט בכניסה – LIOR SIMON. אני עוד עלול להתחיל להתרגל לזה.
אבל עם כל הכבוד, העיר התגלתה כמשהו לא מעורר עניין ייחודי בשיט. אני לא ממש התחברתי.
בלילה הראשון, שום חיי לילה ושום נעליים. כל המועדונים היו סגורים, כולל אלו שהומלצו בלונלי פלנט.
יום למחרת, חגה היה די מיובש. אז הוא נשאר לו במלון. הסובבתי לבדי.
הגעתי לתאטרון טומס טריי שאמור להיחשב לפאר היצירה בעיר. איזה פאר ואיזה נעליים. פאקינג המתנ"ס השכונתי. כולה בניין. כמה כסאות. קצת ארכיטקטורה. נו באמת….
היכל התרבות הישן בבאר שבע מרשים לא פחות.
שם לפחות לא לקחו לי יורו בשביל להיכנס ולראות אותו ל – 5 דקות. פשוט עולה לי על העצבים הקטע הזה בקובה ! על כל דברים מזמברים בכסף. על כל דבר ! ולא מעט ! ומילא. אם זה היה שווה את זה. אז בכיף. סה"כ יש מעט מאוד דברים שלא שווים 5 שקלים. מוזיאון טומאס טריי – אחד מהם. עלו לי על העצבים.

עוד קטע עם כסף זה הנושא של טיפים. על כל דבר הקובנים רוצים טיפ. ושוב..לא אגורות ספורות אלא שקלים ולא מעט.
שמים את המוצ'ילה באוטובוס הם רוצים טיפ. ולא בנחמדות כזאת עם צנצנת. דופקים לך חזק על היד שתסתכל עליהם ואז על צלוחית הטיפים.
הלכתי להוציא את המוצ'ילה מהאוטובוס. שוב. טיפ. לחלק מהתיירים הבחור לא נתן את המוצ'ילה עד שהם לא השאירו לו טיפ.
ועל מה בדיוק ??? יורו שלם על מה ?? על איזה שירות בדיוק ? או מעבר לזה, על איזה פאקינג שירות איכותי ? אני לא מקבל טיפים בעבודה שלי למה שאתה תקבל על העבודה שלך ?? הם מעצבנים אותי ! הם מגיעים לרמות חוצפה לא נורמליות !

בכל אופן. המשכתי לכותת רגלי בעיר. שמעתי על מלון מרוחק מרוחק שאמור להיות בו אינטרנט. יותר משבוע הייתי מנותק. יותר משבוע.
יאללה…איזו דודה מטורפת הייתה לי. הייתי כמעט בקריז. כולי גירודים. הלכתי יותר משעה ברגל עד שהגעתי למלון. איזה אושר !!!!! אמנם 30 ומשהו שקל לשעה. אבל אחח… אבל איזו שעה ! פשוט שעה מעולה ! אושר עילאי. מיילים. שיחה עם אמא. הכל טוב.

הכל טוב ?
רק משהו אחד בקטנה. בבוקר התפתטי לאכול ביצת עין בקאזה שלנו. אוי אוי אוי..איזו טעות. נראה לי ש – 4 שנים הצלחתי להימנע מזה, ועכשיו שילמתי על זה בגדול.
החביתה המחורבנת הזאת גרמה לי למערכת יחסים קצרה אבל אינטנסיבית עם השירותים, ומערכת יחסים אינטנסיבית עוד יותר עם כדורי הקל בטן, שאכלתי אותם כאילו היו סוכריות מציצה. לעולם לא עוד !

בערב, כרגיל, חיי לילה משמימים. אפילו באר שבע יכולה להתסכל ממרום פנתאון חיי הלילה לעומת מה שהלך פה.

למחרת, נרשמנו לאיזה סיור. אחת האטרקציות באזור אמורה להיות מפל. EL NICHO שמו. אני לא מאוהבי הטיולים המאורגנים, אבל לפעמים יש להם יתרונות לא רעים בכלל. אז הלכנו. על אטרקציות אני לא חוסך.

יאללה. טיול גריאטרי כזה עוד בחיים לא היה לי !!
נסיעה עם עוד 8 תיירים. מתחילים במונית. עובדים למשאית ישנה, שאליה מצטרפים כלל בעלי התפקיד של הטיול : מדריך מסיינפוגאוס, מדריך מקומי, טבח ועוד איזה מישהו שלא קלטתי למה צריך אותו. בעצם, גם את כל השאר לא ממש קלטתי למה צריך. מילא.
נכנסים לאזורים הכפריים. דווקא מגניב. הכל ירוק ירוק. פשוט ירוק. בחיים לא ראיתי מדינה כל כך ירוקה. אין מטר אחד של חום. עבור ליד בסיס חיל אוויר צבאי. אפילו הוא ירוק טילים. ולא כמו הירוק של הבסיסים שלנו. רק אקליפטוסים מעפנים מידי המנדט. פשוט ירוק. מה שכן, לא הייתי עולה על המטוסים שלהם בחיים. גם לא כשהם על הקרקע.

מגיעים לשמורה. מתחילים ללכת. הלכנו… כמה ? 30 מטר… ואז עוד 10 מטר. הגענו למפל. נו יופי… מפל סער אחרי חורף נורמלי לא פחות מרשים. כולה פאקינג מפל. ואז ממשיכים ללכת קצת. עוד 10 מטר. הפסקה. כל שנייה – הפסקה. חתיכת אירופאים מעצבנים. תלכו קצת !! אפילו סבא שלי יכול ללכת יותר. אפילו היום ! התישו אותי ההפסקות האלה.

"המפל המדהים"

אז חגה ואני חתכנו והסתובבנו לנו לאיטנו ביער קצת. חביב.

לפחות הייתה אחלה ארוחת צהריים. למעשה, ארוחת הצהריים היחידה הטובה שהייתה לנו בקובה עד עכשיו.

זה קטע האוכל הזה. פשוט הכל מגעיל פה !!! טוב נו.. אולי לא הכל. בעצם…כן. הכל !! אין פה שום דבר טעים. לפעמים יש משהו אכיל. זה כן. שאני אומר לעצמי : בסדר. העיקר לשרוד, אז לסתום את האף ואת שאר בלוטות הטעם ולבלוע. אבל ראבק. פאקינג קובנים. רק מוזיקה אתם יודעים לעשות ? מה עם איזה שניצל טוב ? או סתם עוף מבושל ? לא מפסיק לרזות פה. ואין כל כך ממה לרזות !!

מילא..בגדול, סתם טיול מיותר, אבל אם לא הייתי עושה אותו הייתי מרגיש פספוס. עכשיו אני מרגיש פספוס של 30 יורו !!

מה שכן, מצאנו בסיינפואגוס קוקה קולה ! הצבע האדום המוכר. עם האותיות הלבנות המסולסלות. והכי חשוב – טעים !
לאחר בירור קצר, מסתבר שזה קוקה קולה שמיוצרת בקוסטה ריקה, ולא מעט קובנים מבריחים את הפחיות מדינה. אבל רק פחיות. בקבוקים גדולים יותר לא מוברחים. בנתיים לפחות….

קוקה קולה בקובה !

פוסט הבא – טרינידד

פוסט קודם – הוואנה

אז אחרי כמה ימים בהוואנה, הגענו לעיירה ויניאליס.
מדובר באחד העמקים הפורים ביותר בקובה, עם שדות הטבקים הנחשבים ביותר. אחרי הוואנה המזוהמת מאדי דיזל בלתי נסבלים, כאילו מדובר בשכפול ענק של התחנה המרכיזת הישנה בתל אביב, לראות קצת ירוק, הרים, שדות וסתם קצת טבע עשה לי רק טוב.

בתחנה המרכזית (אלק תחנה מרכזית. סתם חתיכת בלטה עם שלט) המתינו עשרות בעלי קאזות, מנסים לשווק את עצמם. או..ככה את אוהב כשמקבלים אותי.
אבל מעבר לזה, גם חיכה בחור עם שלט קטן – LIOR SIMON. איזה כיף זאת קבלת פנים כזאת !!
חבל שלא כל החיים זה יכול להיות ככה.

בכל אופן, הגעתי עם דודה מטורפת לאופניים.
התמקמנו במהירות בקאזה, שכרנו אופניים, עם צמיגים שגם הם לא הוחלפו עוד משנות החמישים, והתחלנו לדווש. עברנו את העיירה, עברנו בכמה שדות, כולל בית של משפחה בשום מקום בערך.
הציעו לנו קפה. הסכמנו בשמחה. קיבלנו 20CC מיים קרים מהולים בקצת קפה. נשמע נפלא. אני בטוח שהאמבות חגגו שם.

הנופים של וינאליס XXXXXXXXXXXX

המשכנו עוד והגענו לציורי הקיר המפורסמים של האזור.
נו באמת.
מדובר בחתיכת צלע הר, אחת מיני רבות (ומיני רבים) שקיימים באזור.
בחתיכה המדוברת, צויירו כמה קשקושים, שאפילו שחר כבר מסוגלת לצייר משהו מרשים יותר, עם כל היכולת המוטורית הלא מתקדמת שלה, שמאוד חשובים למהפכה. הם לכאורה מתארים את התפתחות האדם והחיות.
לנו שיווקו את זה בתור ציורים פריהיסטוריים. איזה פריהיטוריים ואיזה נעליים. כמה קשקושים של כמה מהפכנים.

ציורי הקיר של המהפיכה

העמק

עוד V.

המשכנו עוד כמה קילומטר והגענו לעוד אתר באזור – מערה. בסדר….עוד משהו לראות. עם עוד גזילת כספים טיפוסית קובנית.

מלכודת תיירים

יום למחרת, עשינו טיול סוסים.
מטרת הטיול, מעבר ללראות קצת נופים, הייתה להגיע לחוות טבק פרטית. כמו שחגה אוהב לקרוא לזה – חוות בוטיק.
אז קיבלנו סוסים בגובה מטר. מדהים הקטע הזה. תמיד תהיתי לעצמי, אם בני האדם מתאימים את הגודל שלהם לגודל של הסוסים, או שמא הסוסים מתאימים את עצמם לגובה של בני האדם.
איפה שיש אנשים נמוכים יש סוסים נמוכים. ולהיפך.

סוסים בווינאליס

רכבנו לנו לאיטנו והגענו לחוותו של חואן קבזאס. אצל ביתו של הבחור, העברנו את השעתיים הכי טובות שלנו בקובה.

סחטנו קני סוכר, שתיתו מי סוכר עד שקיבלנו הרעלת סכרת, קפה טוב, והכי חשוב – למדנו על איך הבחור מגדל טבק.
מה הוא עושה עם העלים. 90% הוא תורם למדינה ועוד.
גילגל לנו שני סיגרים, מתובלים ברום, דבש ולימון ואותם עישנו. היה מעולה. חגה ראה עננים. ולא מדובר בענני עשן.

התחלנו בקצת קפה

מגלגלים סיגרים

בודקים את התוצר

ממשיכים לבדוק את התוצר, לעומק

פקט של סיגרי "בוטיק"

המגלגל

כמה מילים לגבי סיגרים, שזה בהחלט אחד המאפיינים ה-עיקריים של קובה.

היסטורית הטבק והסיגרים מעורפלת במקצת מפני שלא ידוע באמת מי עישן את הסיגר הראשון והיכן בדיוק זה היה .
גידול הטבק עיבודו ועישונו הגיעו כמעט בוודאות מיבשת אמריקה . כלי חרס עתיקים מראים שבני מאיה מעשנים אגודת עלים מסוג מסוים אשר קשורים בחוט . כיוון שבני המאיה באותה תקופה היו קיימים כבר 2000 שנה קשה לדעת בוודאות מאיזו שנה בדיוק הם התחילו לעשן בצורה כזאת . ידוע על תרבויות נוספות מהתקופה העתיקה שעישנו טבק בצורות כאלה או אחרות , הילידים של צפון אמריקה היו ממלאים מקטרות ארוכות בטבק ומעשנים .
סביר להניח שהטבק ועישונו לא היו נפוצים מחוץ לגבולות יבשת אמריקה עד למסעו של קולומבוס שאת אחד מעצירותיו עשה בחופי קובה , קולומבוס שלח שליחים לפנים הארץ ואלה דיווחו על אנשים המחזיקים "לפידים וצמחים מסויימים לשאוף מהם את העשן"
קשה להצביע בביטחון מלא מתי הטבק הובא לאדם בעולם הישן , אך אפשר לומר בוודאות שהזמן שרוב העולם החדש היה כפוף לשלטון האירופי הוא גם הזמן שבו אומץ מנהג עישון הטבק ברובו עיי יורדי ים ספרדים ואחרים . בעקבותם הלכו גם אנשי צבא ומתישבים.
ואלו הביאו את מנהג עישון הטבק , הסיגרים , והמקטרות לעולם החדש . במהלך השנים הארופים התחילו לגדל ולעבד טבק לצורכיהם האישי. במשך השנים מנהג עישון הסיגרים התפתח בארופה ובארצות ויבשות נוספות . כיום רוב יצור הסיגרים מעשי יד אדם מגיע ממרכז ודרום אמריקה , כגון הונדורס , ניקרגואה. , קובה , הרפובליקה הדומינקנית ועוד ארצות ביבשת זאת .
ישנם ארצות אשר משתתפות ביצור החומר גלם לסיגרים הטובים בעולם כגון הפיליפינים , קאמרון באפריקה ועוד ארצות רבות שאדמתם מתאימות לגידול צמח הטבק . כיום הסיגר הוא סמל סטטוס יוקרה אשר נחשק בכל העולם ומיוצר בכמויות לנוחיותם של כל המעשנים והמעשנות בעולם כיום .

הדברים האלה פשוט עושים אותי מאושר. אותנטיות מגניבה כזאת. צילמנו את הבחור. הצטלמנו איתו. אבל הבטחנו לו שנשלח לו את התמונות לכתובת שואל שניצור לו, הוא הוא בכלל יצליח להיכנס לאינטרנט איפשהו במדינה הזאת. שעתיים עם בחור כזה, ויש לי יום שלם של אושר.

אלה הקטנים עוד יהיו סיגרים

סוחטים סוכר

המשכנו בדרכנו בשדות. מנגו, טבק קטנים, אבוקדו, גויאבות בלי סוף. יש להם קטע לקובנים. הם טוחנים גויאבות. אולי עוד אצליח להתרגל לזה. למרות שלריח אין סיכוי (ככה שעינת – שזה לא יעלה לך לראש).
ראינו גם את בקתות הייבוש של עלי הטבק. בתי כלונסאות שעליהם הקובנים תולים את העלים לייבוש. ראינו גם בלי סוף בתי ייבוש הרוסים. נפלאות הוריקן גוסטאבו.

בערבים ניסינו ללכת לסוג של מסיבות, שנחלו כשלון די חרוץ.
פעם אחת עלו לי במיוחד על העצבים.
ניסינו לתפוס טרמפ למסיבה במערה שכבר היינו בה.
עצר לנו בחור. רצה כמה פסו. עמדנו קצת על המקח ונסענו איתו.
הנביילה הרי ממילא נוסע למסיבה, אז מה הבעיה שלך ??
כשהגענו, גיליתי שהוא לא סתם נסע למסיבה, הוא עובד שם. אז למה לעזאל שנשלם לך ?? הרי גם הכניסה למסיבה המחורבנת הזאת עוד עלתה כסך מיותר.
תהיה בן אדם טוב גודאמט ! לא יזיק לך ! מה שנקרא – "תעביר את זה הלאה".
בדרך חזרה – אותו הדבר. תפסנו רכב שחזר מהמסיבה לעיר. גם רצה כסף. לא הסכמתי לשלם לנביילה.
בסוף, הוא דווקא הסכים לאחר ויכוח קצר לקחת אותנו בחינם. לא ברור הקטע הזה שלהם !

בווינאלס גם פגשנו את הישראלים הראשונים שיצא לנו לפגוש בקובה. פתאום זה היה נחמד. לדבר עברית. עם עוד קצת אנשים. חווויה מרעננת.
מנות קטנות וקצובות.

פוסט הבא – סיינפואגוס

יוצא לאור/אהוד בנאי

השביל הזה מתחיל כאן
בין סניף בנק למעין
לא סלול, לא תמיד מסומן
השביל הזה מתחיל כאן.

חוצה את העיר
עולה על ההר
ממשיך על הים
ממשיך גם מחר
חותך באוויר, בין הבתים
יוצא אל האור, אל חיים חדשים.

לך עליו, עלה עליו עכשיו
לך עליו, עלה עליו עכשיו
מלאכי ציפורים מעליך
מלווים את צעדיך
מרחוק נדלק אור
אל תסטה כדי שתוכל לחזור.

השיר הזה מתחיל כאן
כחול על הדף הלבן
לא גמור, לא תמיד מכוון
השיר הזה מתחיל כאן.

חוצה את העיר
עולה על ההר
ממשיך על הים
ממשיך גם מחר
חותך באוויר, בין אנשים
יוצא אל האור, אל חיים חדשים

שביל ישראל ? מה זה ?

ישראל מדינה קטנה. 470 ק"מ ממטולה ועד אילת. ייקח פחות מיום לחצות אותה במכונית. אבל בשולי הכביש נחבאת אפשרות מרתקת הרבה יותר, שביל ישראל. כ- 940 ק"מ של שביל מסומן מדן ועד אילת, שעובר בעמק ובהר, מתפתל בכפר ובעיר, חוצה יערות ומדבר ונושק לים, נפגש עם דתות ועדות, ומחבר בין ישן לחדש.

שביל ישראל הוא שביל הליכה שנמשך לאורך כל מדינת ישראל, מקיבוץ דן בצפון ועד מעבר הגבול בטאבה, על חוף מפרץ אילת. אורכו היום, לאחר השינויים שבוצעו בו במהלך השנים, הוא כ-940 קילומטר. שביל ישראל הוא גולת הכותרת ברשת סימון השבילים הארצית שיזמה ויצרה החברה להגנת הטבע, המסמנת וממפה את כל מסלולי הטיול בארץ, על ידי הוועדה לשבילי ישראל.

השביל נחנך בפסח, אפריל 1995, לאחר כ-15 שנות עבודה ודיונים על התוואי. הרעיון הועלה בראשית שנות השמונים ע"י אברהם תמיר, שהורשם משביל האפלצ'ים בארצות הברית (שביל שאורכו כ – 3500 ק"מ ממיין שבצפון ארה"ב ועד ג'ורג'יה שבדרום). את הרעיון העביר תמיר לאורי דביר שתיכנן וביצע. בתכנונו הושם דגש על מתן ייצוג לכל נופי ואזורי הארץ וכן על מעבר באתרים חשובים לכל הדתות. השביל מהווה מעין שלד לשאר שבילי הטיול בארץ שרבים מהם יוצאים ממנו. בשונה מסימון השבילים הנפוץ בארץ, פס צבעוני בין שני פסים לבנים, מסומן שביל ישראל באמצעות שלושה פסים מקבילים במדורג: לבן, כחול וכתום. לפי השיטה (שלא נשמרת בקפדנות), כאשר הפס הלבן עליון, כיוון ההליכה צפונה ואילו הכתום, דרומה.

לכל אורכו, שביל ישראל נמצא בתחומי הקו הירוק. בשנת 2003 הוסט חלק מתוואי השביל באזור השרון משפלת ההר לכיוון הים. הסיבות העיקריות להסטה זו הן התפתחות כביש חוצה ישראל (כביש מספר 6) שדרס קטעים מהשביל, הימנעות מסיכון ההולכים לאורך קו התפר והרצון להוסיף נופי ערים וחוף ים. שינויים מהותיים נוספים נעשו בשביל באזור הנגב, משום שהתוואי הקודם כלל קטעים ארוכים לאורך כביש 40 לשם הימנעות מכניסה לשטחי האש הרבים משני עבריו.

איפה הייתי בשביל ישראל ?

מפת שביל ישראל

ניווט מהיר

View שביל ישראל in a larger map

פיקאסה

פליקר

פוסט הבא – יום 1 : קיבוץ דן – תל חי

פוסט קודם – פתיחה

טוב. אז בשעה טובה התחלנו בטיול.
אחרי מספר חודשים של דיבורים בנושא, מעט מידי שיעורי סלסה, וקצת תכנונים עלינו על הטיסה לקובה. טיסת לילה מאוחרת, וכבר בנתב"ג פוגשים את "קובה". לא באמת קובה, אבל משעשע… אותי לפחות !

תמונה ראשונה של היעד אליו נוסעים

בדרך, עוד הספקנו לעבור במדריד. היה לנו כמה שעות אז יצאנו החוצה לעיר. אני הייתי בה לפני 12 שנה, אבל חגה לא.
מסתבר שלא כל כך הגענו מוכנים לעיר. פאקינג 6 מעלות !!! קור מטורף ! טוב שהיה לנו הפליז איתנו. שכמובן לא כל כך עזר. גשם מטורף. מה זה החורף הזה באמצע החיים ?? אז מה אם זה דצמבר ??

בכל אופן, כמו שזכרתי את המטרו של מדריד, הוא באמת אחד המגניבים ויעילים שיש. תקוק זריז והגענו למרכז העיר.
בגדול, סתם כיתתנו את רגלינו, מנסים לשמור על טמפרטורת גוף נורמלית. בדרך עוד הספקנו לעבור במקדולנס. פעם אחרונה לפני קובה. סוג של פרידה…אין יותר מקדולנד. אין יותר קוקה קולה. בי בי למערביות האהובה עלי כל כך…
כמובן, שהמקדולנד היה מחורבן. כרגיל באירופה, בגודל של כדור טניס. איך אפשר לשבוע מדבר כזה, איך ???

חזרנו לשדה. והופ טיסה לקובה. הטיסה אוחרה אבל הנחיתה הוקדמה לא ברור. הגענו לשדה. הרבה דגלים, ותפילה חרישית שהמוצ'ילות יגיעו.
אז הייתה תפילה. עזרה ? חצי…
אחרי המתנה של חצי שעה המוצי'לה שלי נזרקה למסלול. אבל מה עם של חגה ? גורנישט. עוד המתנה. ועוד תפילה חרישית. אבל איזו מוצ'ילה ואיזה נעליים. שום דבר לא יצא.
האמת, זה די שביזות. בהתחלה עוד חשבנו שהמוצ'ילה תגיע, אבל מהר מאוד הבנו שזה כבר לא יקרה. ואם כבר יש מדינה מחורבנת לאבד בה משהו זה קובה. מילא זה שהמחירים יקרים בטירוף, אבל לפחות שיהיה מה לקנות. כלום ! כלום אין מה לקנות פה ! מה שכן, אני חייב לציין שחגה לקח את זה בהכי נונשלנטיות שאפשר. כל הכבוד לו.

בכל אופן, מונית והגענו לכרזה שהזמנו מבעוד מועד. אמצע הלילה. הבניין זה רע. מזעזע פשוט. האמת, נראה נטוש. בהתחלה לא חשבנו שהגענו למקום הנכון. במיוחד עקב העובדה שבעלת הבית לא פתחה לנו את הדלת.
בסוף פתחה, ואז ראינו את הבית ה-מ-ה-מ-ם שיש לה. נרקיס בלב הביצה ממש. בית קולוניאלי ישן ישן. קרמיקות מגניבות בטירוף על הרצפהץ תקרות גבוהות גבוהות. קצת באוהאוס כזה. פשוט מהמם.

טוב. אז מה עושים פה ?
דבר ראשון, מחפשים אינטרנט. כמובן שלא מוצאים. בסוף מצאתי איזה בית מלון עם אינטרנט, שכמובן לא עבד. אז שיחת טלפון, שכמעט גרמה לי להוסיף דייר בדירה בשביל לממן אותה.
אחר כך ?
פשוט מתחילים ללכת. והרבה. נראה לי שכל יום הלכנו בהוואנה משהו כמו 15 קילומטר. ולא. אני לא מגזים.
דבר ראשון. המלאקון. מדובר בטיילת של הוואנה. בתכלס, לא בין היפות שראיתי בחיי. אפילו של דרום תל אביב מרשימה יותר. טיילת באורך של 8 קילומטר, שהאמריקאים בנו לפני משהו כמו 100 שנה. וככה היא גם נראית. הכל מלפני 100 שנה. שום שיפוץ. שום קדמה.

המבצר בטיילת

דבר שני – הרכבים כמובן !
איזה מגניב זה. המוני הרכבים הישנים ישנים שלהם. שברולטים מלפני 60 שנה. בדיוק כמו בתמונות. והם מתוחזקים כל כך טוב. פשוט מדהים עד כמה.
כמובן שרוב הרכבים בהוואנה הם דווקא חדשים. ודי לא פשוט להוציא תמונה של רק רכבים ישנים, אבל עדיין. מגניב בטירוף.

תערוכת הרכבים המגניבים :

רכבים ענתיקות

רכבים ענתיקות

רכבים ענתיקות

רכבים ענתיקות

מדהים גם לראות כמה עושר היה בעיר הזאת פעם. פעם ? עד המהפכה. הכל מן הסתם קפא מאז. בתים קולוניאלים עתיקים. שרובם מוזנחים. רחובות רחבים, עם מליון בורות לא מתוחזקים.
בנתיים, המהפיכה, עוד לא ממש עושה עלי רושם.

חלק גדול אפשר להקדיש למריה הלנה. מדובר בבחורה בין המקסימות ביותר שפגשנו בקובה. בתכלס, ממנה מתחיל כל טיול כלשהו בקובה. היא כבר תמשיך לנהל את הטיול לכל תייר. צריך להזמין כרטיס לאוטובוס ? היא כבר תעשה את זה. צריך להזמין קאזה באיזו עיר בקובה ? בלי להגיד לה, מספיק לחשוב על זה, היא כבר תעשה את ההזמנה. מכירה את כל הטלפונים, את כל האנשים. מאגר מידע בלתי נדלה.
מצד שני, אישה ! תנוחי רגע. את קצת מלחיצה ! קצת שקט. מנוחה…
בשלב מסויים היא הזכירה לי הסרט מיזורי. הבחורה תעשה את הכל בשבילך. עד שבשלב מסויים תרצה לעזוב. ואז.. אוי ואובי..

בכלל, נורא מוזר הקטע הזה של לישון בבתים של אנשים. ישנים להם ממש בתוך הבית. באחד החדרים שלהם. מקלחת. מגיעים מאוחר בלילה אז מעירים אותם. מביך כזה. אם בא לי לקרוא ספר ב – 12 בלילה בסלון, אז פשוט לא נעים.
מצד שני, גם בעסה שלא פוגשים תיירים אחרים. אין את הקטע של הוסטל. סלון. לובי. ועוד מיני תיירים. שזה לרוב תמיד משעשע ומפרה. מצד שני, לרוב, הבתים מה זה איכותיים. חבל על הזמן. ממש.

מה עוד ?
יום אחד עשינו קצת יום סידורים. לנסות לשפר לחגה את איכות החיים. נסיון פתאטי לעשות קניות. להעשיר לחגה קצת את הגרדירובה ואת איכות החיים. איזה איכות ואיזה נעליים. סנדלים בקושי יש. בגדים בקושי יש. סבונים. מטען לפלאפון. נו באמת. איזו אופטימיות. בקושי יש להם חברה סלולרית אחת. ומסיבה לא ברורה הם לא ממש אוהבים נוקיה. בתכלס, זו באמת המדינה הגרועה ביותר לאבד בה ציוד. פשוט אין כלום. ממש כלום. בקושי תחתונים מצאנו. והכל כל כך יקר !

אני קניתי איזה תיק צד קטן. מסוג התיקים שאני אוהב, באיזה שוק מזכרות. איפה תיק מיוצר ? בפרו ! נו יופי. הייתי צריך להגיע עד קובה, בשביל לקנות תיק מפרו ? לא יכלותם לייצר בעצמכם ?? ואיזה מחיר יאללה… חתיכת תשואה יש לכם על היבוא מפרו !

מוזיאונים – ראשית, מוזיאון המהפיכה. מוזיאון לא רע בכלל.
מנסה לתאר, בצורה "אובייקטיבית" כמובן, את תולדות המהפיכה. יתרונותיה. גדולותיהם של האחים לבית קסטרו. וכמובן, גדולתו של צ'ה. הרבה מאוד פולחן אישיות.
את פולחן האישיות הזה אני מאמין שעוד אראה לא מעט בימים הקרובים.
כלי נשק שונים שהשתתפו במהפיכה, כולל טנק שקטסרו עצמו נהג בו בימי המתקפה במפרץ החזירים בשנת 1961.

הטנק של קסטרו במפרץ חירון (החזירים)

שחזור הקרב בסנטה קלרה

הגיבור הגדול

עוד מוזיאון שאני לא זוכר את שמו אבל מתאר את ההתנקשויות, או יותר נכון את נסיונות ההתקשות בקסטרו לאורך השנים.
כל מיני לבנות חבלה, כלי נשק, וכו'. כמובן, הכל בספרדית. נו יופי. קובנים מפגרים. הרי האינטרס שלכם שתיירים יבואו למוזיאון וינסו להאמין לתעמולה, שלחצי ממני אני לא מאמין. אז לא יכולתם לתרגם את הדברים ואת המוצגים במוזיאון לאנגלית ?? חשיבה מפגרת.

עוד קטע במוזיאונים של הקובנים זה שאי אפשר להכניס מצלמה. כרגיל, מטופש אבל לכאורה מוכר כמו משאר המוזיאונים. יענו, אנחנו לא רוצים שתצלם שום דבר ושתקנה גלויות בחנות מזכרות המעפנה שבסוף. מרמים אותך, אבל בתירוץ שהפלאש מזיק לתמונות ולמציגים. יענו בתחכום.
העניין הוא, שהקובנים, הם עם הרבה יותר ישיר. אין להם בושה בשיט. בקובה אפשר להכניס מצלמות למוזאיונים, פשוט צריך לשלם על זה עוד כרטיס, ולפעמים אפילו יותר. יענו הם באים לקראת התייר. אומרים לו, או שתקנה גלויות בחנות, אוד שפשוט תשלם עסקת חבילה על התמונות שתצלם בעצמך. עולים לי על העצבים !!

עוד מוזיאון – מוזיאון הרום. מקום חביב ביותר. מסביר את תהליך הפקת הרום שקובה מתגאה בו כל כך, באחת הפירמות הנחשבות הטובות עולם – Havana Club.
מסבירים קצת על התהליך, יישון של רום, קוקטיילים, קצת טעימות, וכמובן חנות המוזיאון. המחירים ? ממשלתיים כמובן…

שותים קצת רום

הוואנה קלאב

כל ערב יצאנו. אשכרה כל ערב. לא פשוט היה להתעורר כל פעם משנץ ולצאת.
פעם אחת ל – CASE DE LA MUSICA. זה קטע. בכל עיר כמעט בקובה יש מקום כזה. אחד לפחות. מה יש שם ?
מוזיקה. והרבה.
סלסה, מוזיקה קובנית, רומבה, צ'ה צ'ה ועוד כל מיני סוגים שלא מכיר.
מועדוני ג'ז מגניבים עם הופעות מעולות. עולה לא מעט, אבל ג'ז קובני מגניב. כמעט כמו בסרט – הוואנה בלוז.

היא לא לוקחת לריאות

גם אני לא

דומינו – המשחק הלאומי

רוקדים ברחובות

יום נוסף הסתובבנו לנו בשעות הערב בטיילת הגדולה של הוואנה. אותה טיילת של האמריקאים. עכשיו – העונה היבשה. חמים. שיא העונה לכאורה. התחילה קצת רוח. התחזקה. ואז התחלנו לראות אותם.
את הגלים האדירים שמכים את הטיילת. מדהים. פשוט אותם גלים כמו בטלויזיה כשיש הוריקן. אמנם בלי ההוריקן, אבל וואחד גלים.
קטע מטורף. פשוט הים התחיל לעלות על גדותיו, ולהציף לאט לאט את כל אזור הטיילת. חוויה.

גלי הטיילת הגדולים

מה עוד עשינו ?
כמובן שיעור סלסה. אפילו שניים. כמובן, גם אותו מריה הלנה הזמינה לנו. סטודיו קטן וחביב. עם מראות מלחיצות מסביב.
וכמובן, מורה הומו.. היה משעשע ביותר. מזל שאף אחד אחר לא ראה אותנו. במיוחד בשיעור של תנועות האגן. שעה שלמה רק להזיז את האגן. נתפס לי כל התחת גודאמט. מסתבר שאגן זה לא בשבילי.
מצד שני, אני לא רואה את עתידי בנושא…צריך לעבוד על זה קשה…קשה מידי…

בין לבין גם קפצנו לאחד משני הבארים האהובים על ארנסט המינגווי, שגם לו יש מקום של כבוד בתרבות הקובנית.
המינגוויי הגיע לקובה בשנת ­1928. במרוצת שנות השלושים אפשר היה למצוא אותו מוטל, לרוב בהנגאובר נוראי, בחדר 511 במלון אמבוס מונדוס בהוואנה העתיקה (שגם שם יש שלט שמתגאה בעובדה הזאת, וגם לא מעט תמונות שלו). לאחר שסיקר את מלחמת האזרחים בספרד חזר לקובה, וב­1939 קנה בית בקוחימאר שליד הוואנה. בשנת 1952 כתב בקוחימאר את "הזקן והים", המבוסס על חייו של דייג מקוחימאר.

ארנסט המינגווי אהב לשרוץ בשני בארים עיקריים בהוואנה – פלורדיטה ובודגיטה. אחד המשפטים הנודעים שמייחסים לארנסט המינגווי הם : "אני שותה מוחיטו בבודגיטה ודאקירי בפלורידיטה". נו.. אז הלכנו לשתות דאקירי בפלורדיטה, ונלך גם מתישהו לשתות מוחיטו בבודגיטה.

הבאר האהוב של ארנס המינגווי (פלורידיטה)

דאקירי בפלורידיטה

פוסט הבא – וינאליס

פוסט קודם – סינפואגוס

העיר טרינידד, שפירוש שמה הוא "העיר של גבירתנו של השילוש הקדוש", שוכנת לחוף הים במרכז המדינה. בעיר יש כמה אתרים מעניינים מאד, והיא נחשבת בין הערים היפות בקובה. טרינידד הייתה בעברה עיר די ענייה עם מעט מאוד אוכלוסיה ותעשייה חקלאית. מזלה של טרינידד החל מאיר לה פנים לקראת סוף המאה ה-18. בעיר התפתחה תעשיית גידול וייצור סוכר שהתבססה על עבדים שהובאו מג'מייקה. ולפיכך, היתה עיר של בעלי חוות עשירים אשר הקימו בה ארמונות מגורים, ומכאן פיקחו על עבדיהם במטעי הסוכר ובמישורי הבקר. במשך השנים נזנחה העיר, ומרכז הכובד עבר למקומות אחרים בקובה, וטרינידד נותרה ישנה ומדיפה ניחוחות עתיקים קולוניאליים. רחובות העיר מרוצפים בחלוקי נחל, בתיה צבעוניים במיוחד, אוכלוסייתה מגוונת, ובית המוזיקה שבה הוא מהטובים הפועלים בקובה.
מה עשינו פה ?
יום אחד פשוט הסתובבנו לנו בעיירה. העיירה הזאת כל כך מקסימה שפשוט שווה לעבור ממקום למקום, מבית קפה אחד לשני, ממסעדה אחת לשניה ולהקשיב בכל פה ללהקה אחרת שמנגנת. הולכים ברחוב. בשוק המקומי. פתאום שומעים להקה מנגנת. ואז עוד להקה מנגנת. ואז עוד אחת. והולכים ממקום אחד לשני. ומקשיבים. ובתכלס, נהנים. טרינידד זאת עם עיר שהוכרזה כעיר מורשת עולמית, בגלל המבנים שלה. וככזאת, בהחלט משמרים אותה בצורה יפה. בתים קטנים. קומה אחת וקצת. צבעוניים. הכספים של האו"ם מושקעים פה יופי.
ובין כל בית, וגם בבתים עצמם – נגנים ! מדהים הקטע הזה. קובה זאת המדינה עם אחוז הנגנים הכי גדול שראיתי בחיי. פשוט כיף !
מה שכן, מסיבה שלא כל כך ברורה לי, רוב הנגנים, רוב מובהק אפילו הם בנים. למה ? מה הבנות כבר עושות פה כל היום בדיוק ??

לומדים סלסה

יום נוסף – שכרנו אופנוע. 50 סמ"ק חמוד. פעם ראשונה שאני על אופנוע בשנה האחרונה. בשנתיים. בעצם – מאז שהוצאתי רשיון ! איזה כיף !! המטרה בגדול – לראות כמה מקומות ביום אחד, ולחוות את הנופים מסביב לטרינידד.
מה שכן, עקצנו אותנו. ובתחכום. הוציאו אותנו קטנים קטנים. מה היה ?
קיבלנו את האופנוע בלי טיפת דלק. והתברברנו קצת בחיפוש אחר תחנת הדלק המקומית (אחת מהשתיים שיש). בסוף מצאנו אחת, אבל היא הייתה בלי דלק. ואז בחור אחד אמר לנו שהוא ימכור לנו דלק. ידענו מה המחיר של ליטר דלק, ואמרנו סבבה. מקסימום נשלם עמלה. לגיטימי. זאת כלכלת השוק. היצע וביקוש. הקובני אמר שהמחיר 1.3 פסו, ושיש 10 ליטר כמעט. סבבה. קנינו.
במהלך היום, ראינו שנסחפנו גדולות עם כמות הדלק. ונשאר לנו 75% טנק מלא. אז אמרנו שנתחשבן עם בעל האופנוע, אחרת נרוקן לו את האופנוע, או שנזרוק למיכל סיגר בוער. מעולה.
הגענו בסוף היום, ואמרנו לבעל האופנוע שיש פה 75% טנק, מה שאומר שיש בערך 7 ליטר של דלק. ואז הבחור מסתכל עלינו במבט מלא רחמים, מגחך לו קלות מתחת לסיגר, ואומר לנו : "אין 7 ליטר, כי המקסימום קיבולת היא 5 ליטר…." יאללה !
סך הכל לא הייתי מגדיר, לא את חגה ולא אותי, כטיפשים. יש לנו גם את השפה. וכבר ראינו קצת עולם. אבל אין ספק, שיצאנו טמבלים גדולים. אין ספק, הקובנים לא מטומטמים…

איזה כיף אופנוע !

מגדל השמירה בשדות התירס והטבק

הנוף מהאופנוע שלנו

הלוואי…

בכל אופן, אז נסענו לראות איזה נהר קטן ועברנו בבית של משפחה קובנית כפרית מקומית, ונסענו לראות מגדל שבו הלבנים פיקחו על העבדים בזמן שאלו עבדו במטעי הסוכר, והכי חשוב – הגענו לנקודת תצפית חביבה, שמעבר לנוף הבהחלט מרשים, מצאנו את עצמנו משחקים יותר משעתיים דומינו עם זוג מקומיים. כמה זמן . כן כן. שעתיים !
מסתבר שהמשחק הלאומי של קובה (מעבר לבייסבול) זה דומינו. שעות על גבי שעות הם יכולים למצוא את עצמם יושבים ומשחקים. בדרך כלל ברביעיות. שניים נגד שניים. ולא דומינו פשוט כמו שלנו (0 עד 6). לרוב זה 0 עד 9. אז פגשתי שני מבוגרים. כאילו מה, לא נצטרף ? ברור שכן !
אז עם התעוזה, שמסיבה מצערת לא ברורה יש לי אותה בעיקר בחו"ל ולא בארץ, התיישבתי והתחלנו לשחק. והזמן רץ. ורץ מהר…
היה כיף. אבל הכי חשוב – הראיתי להם מאיפה משתין הדג 🙂

תושב מקומי

עוד קצת שטיפת מוח בדרכים

נופי העמק

שעות של דומינו

שעות של דומינו

בערבים – היינו כמובן ב – Casa De la Musica. מגניב נורא ! תיירותי להחריד. להחריד. רק תיירים. וגם בלי סוף אמריקאים. כמובן. אבל כל הזמן להקות קובניות, שאחת מהן הצליחה גם להוציא מחגה 60 שקל לדיסק. סלסה בלי סוף. מוסיקה טובה. היה טוב.
כל כך תיירותי שם, שמדהים לראות שיש שם קובנים שחורים, בשכר כמובן, בטח פסו אחד ליום, שכל התפקיד שלהם זה פשוט לגשת כל פעם לתיירת אחרת ולהרקיד אותה מול הבמה. בנות לא באמת צריכות לדעת לרקוד סלסה. הן רק צריכות להיות נוחות להובלה. למה ? למה תמיד האחריות עלינו ??
ומעבר לזה, איזה סיכוי הקובנים השחורים האלה נותנים לנו ? התיירים שיודעים לעשות צעד ורבע, וגם זה כי אני נדיב ביותר… באיזה אור שלילי הם יכולים להציב אותנו. אוף !
שיר הטיול…

השיר המקורי, בביצוע מוצלח יותר…

מדהים כמה חגה שולט בספרדית. חבל על הזמן. ממש כל הכבוד לו. כמעט שפת אם. דווקא לי קשה להתניע. גם בגלל שאני חלוד, וגם בגלל שוואלה. דווקא נורא נוח שהוא עושה את כל הסידורים… בדיוק הפוך מפעם… מעבר לעובדה, שלעניות דעתי הספרדית של הקובנים פשוט מזעזעת. ממש. לפעמים זה נשמע כאילו הם פשוט נובחים מילים, ובין לבין הם מצליחים להבין אחד את השני.

אחד הדברים שאוכלים פה בלי סוף זה פיצות. לא מעט פיצות אפילו. באלק מסעדות, במסעדות פועלים, דוכנים ברוחב וכו'. מה שכן, יש בהחלט דבר אחד משותף לכולן, ולא..זאת לא הגבינה או הבצק. הן פשוט מ-ג-ע-י-ל-ו-ת. מגעילות טילים. כמובן, שיש כאלה שמגעילות יותר ויש כאלה שפחות. אבל בגדול, הן דוחות. אבל קיבינימט. אין מה לעשות. חייבים לאכול משהו. לא כי נהנים. לא כי כיף. לא כי טעים. פשוט כי צריך לשרוד ! וטרינידד זאת כבר העיר הרביעית שלנו, אבל אין מה לעשות – האוכל עדיין מגעיל. כאילו מה ? אתם לומדים את זה בבית ספר ? בקורס בישול לאוכל מגעיל ? כאילו,מה הקטע שלכם גודאמט ???

עוד שאריות פיצה דוחה

אבל בסופו של דבר, כמה שטרינידד תיירותית להחריד, היה מגניב פה. סוף סוף שמענו את המוזיקה ברחובות כמו שכל הסרטים של קובה משווקים, שתינו מוחיטו, ראינו טבע, וסלסה.

לא טוב לקחת לריאות

מנסה עוד כלי

פוסט הבא – בראקואה

פוסט קודם – יום 18 : בנימינה – ג'סר א זארקא – חדרה

זהו. תם ונשלם החלק הראשון (כמעט נשלם..צריך להשלים 4 ימים).
מה בשורה התחתונה ?
לא מסוגל לדרוך על כף רגל שמאל בינתיים, גם ימין לא משהו, נשבר לי הפייגי טנט הורוד (שוב), גמרתי על הנעליים והמדרסים, ויש לי כמה חורים במוצ'ילה. אומרים שגם רזיתי נורא.
מצד שני, היה מגניב טילים. שבועיים שלמים של טיול. לא חשבתי כמעט על כלום. כלומר, חשבתי על המון, אבל גם על כלום. עבודה, לימודים, אנשים, בעיות. ניתוק. גם מהאינטרנט. מצד אחד הטריד אותי, מצד שני לא. לא הייתי בסטרס. לא שיעמם לי. לא היה כמעט פלאפון. גם כי לא היה חשמל וגם כי לא כל כך התחשק לי. בעיקר SMS יומיים לאמא שאני בחיים. רגוע. נופים מדהימים לא היו מן הסתם. סך הכל, פטגוניה זה לא. אבל מקומות יפים לא חסר. האמת, אני אוהב את זה. ללכת לישון מתחת לירח. להתעורר עם השמש. להקשיב לשקט. גם את ההתחפשות, למרות שבשלב מסוים זה נמאס. נמאס להסריח. במיוחד בריח דיר הכבשים שעדיין דבוק לי לאוהל. נמאס שהכל לא נקי. להתגרד. סך הכל גם בעירוניות יש משהו טוב. השתזפתי. בטירוף. סוף סוף אני נראה מרוקאי. יש לי יד של אתיופי. כהה מבחוץ ולבנה מבפנים.
פגשנו אנשים, קצת מטיילים (האמת – ציפיתי להרבה יותר), הייתי בהרבה מקומות שמעולם לא שמעתי ובטח לא הייתי, ובדוגרי – אני מכיר יותר טוב את הארץ. זקן סיני עתיק אמר לי פעם שהבסיס לאהבה זה הכרה. אז ההכרה טובה יותר עכשיו. אולי אחריה תבוא האהבה.
אבל בתכלס – הכי הכי חשוב – קניתי עוד זיכרון ארוך. גם ככה זה הדבר היחיד שנשאר בסוף. וגם בדרך.
אני אולי מצטער שאני לא עושה כבר את כל השביל ברציפות. נראה. אולי את ההמשך שלו נעשה ברציפות ? העיקר שנעשה…

קצת תמונות

פיקאסה

פליקר