טוב. אז לאחר תקופה לחוצה בטירוף בעבודה (למעשה לחוצה כרגיל), נחתנו בטיראנה אחרי קונקשיין ארוך באיסטנבול. אלבניה קרובה ממש, אולם זמן ההגעה אליה ארוך מנשוא.
קונקשיין לילה, 4 שעות המתנה, ושנ"ץ ארוך מאוד מאוד מול שער המטוס בשדה התעופה של אינסטנבול שגרם לנו כמעט ולפספס את הטיסה, עד אשר אחד מדיילי הקרקע של הטיסה התורכיים העיר אותנו בברוטליות וטען ש"יש לכם מזל שחשבתי להעיר אתכם. בזכותי אתם תעלו לטיסה". מה זאת אומרת "מזל" ?? זה לא העבודה שלך למעשה לוודא שכולם עולים על הטיסה ?? לא ברור מה עבר לו בראש. הקטע הוא, שמעולם, מעולם, לא עמדתי לפספס טיסה. וגם לטיסה האאשונה כמעט ואחרנו (בשל דרישות התזונה של אישתי היקרה) עד אשר קיבלתי טלפון ממספר לא מזוהה, עם מענה של בחורה אסרטיבית "מר בניסטי ?? אתה מאחר לטיסה שלך !". אני ? מר בניסטי ??
גם הטיסה עצמה לא ממש הייתה חוויה מרנינה. טסתי כבר עשרות רבות מאוד של פעמים בחיים, טיסות פנים, טיסות בינלאומיות, טיסות בקיץ, טיסות בחורף ובגשם. אולם טיסה מטלטלת כזאת עוד לא הייתה.
כנראה חצינו הרבה מאוד כיסי אוויר, או יותר נכון שקי אוויר, עננים אפורים כחולים שעטפו את השמיים וכנראה גם עם טייס שהיה נראה אפעס כאילו מדובר באחת הטיסות הראשונות שלו במזג אוויר כזה. בנוסף, זכינו לשבת בשורה האחרונה היציבה והרגועה של המטוס. שילוב של כל הדברים האלו יצרו יציבות ארעית לחלוטין במהלך הטיסה, עד כדי כך שבכיס אוויר אחד האוכל עף לו ממגש האוכל בשילוב זעקות בהלה של הנוסעים. לא נעים בכלל. פתאום דמויות של המטוס המלזי החלו לעלות ולצוף להן בתת המודע שלי…כנראה שלא רק בתת המודע שלי.
בשעה טובה הגלגלים נגעו בקרקע יציבה ובטוחה. ברוכים הבאים לטיראנה. שדה תעופה שכונתי. קטן. קומפקטי. שכונתי אבל לא בקטע מזלזל. נראה כאילו שדה דב הינו גדול יותר משדה התעופה הבינלאומי של אלבניה.
שדה התעופה נראה כתפאורה שנותרה מסרטי ג'ימס בונד שבלב מסך הברזל: מטוסי מיושנים, מעט ציוד צבאי שמפוזר, עשביה, ותחושה של הזנחה. ברוכים הבאים לשער הכניסה של מנהרת הזמן: אלבניה.
השמיים ? עדיין אפורים. והטמפרטורה ? קור כלבים. לאן הבאתי אותנו לעזאזאל ??
נסיעה זריזה בעיר, שלא נראית מלהיבה מידי במזג האוויר הסגרירי שזכינו לו, ומחליפים אוטובוס לכיוון שקודר שנמצאת בצפון הרחוק בואכה הגבול עם מונטנגרו. 3 שעות נסיעה, שוב גשם, שוב רוחות ושוב שמיים אפורים – וברוכים הבאים לשקודר, בירת צפון אלבניה. גם פה קור כלבים. אפילו קצת יותר.
לא מדובר פה בעיר שהיא מהממת ביופייה. שקודר היא אמנם העיר השנייה בגודלה באלבניה, אולם כמעט כל אלבני מקומי שפגש אותנו שאל אותנו שתי שאלות :
1. האם אנחנו רוצים לנסוע למונטנגרו (ראבק, לפני שנייה הגענו לפה וכבר אתם רוצים שנעזוב ??)
2. אם אנחנו לא רוצים לנסוע למונטנגרו, אז מה לעזאזאל אנחנו עושים פה ??
על התפיסה השיווקית המקומית, יש למקומיים על מה לעבוד….
הסיבה העיקרית להגיע לשקודר הינה האלפים האלבניים (הדינאריים). הרים חצי גבוהים (עד 2000 מטר), כרי דשא ירוקים, קצת שלגים בפיקים, וכפרים ישנים נושנים יפים שבינם מסומן טראק אטרקטיבי ויפה.
אז אמנם קר מאוד, אנחנו לא ממש בעונה (למרות שהיה חורף מאוד לא חורפי באירופה השנה) אבל הגענו חדורי מוטיבציה להתחיל ולהתארגן לטרק בין הכפרים.
בכל אופן, בקיצור, למדנו שאמנם היה חורף מאוד לא חורפי באלבניה בשנת 2014, אולם לפני 3 ימים התרגשה עלינו סופת השלגים הכי גדולה בחורף האחרון.
מעברי ההרים סגורים מכמויות שלגים היסטריות, דרכי העפר לכפרים חסומות ואין יוצא ואין בא. נראה כאילו טראק מגניב כבר לא יהיה פה לצערי הגדול.
מילא… מנסים להמשיך בתוכניות ובתקווה שהשלג יימס והכל יהיה בסדר….
התארגנות לטראק הכוללת קניית פסטות, טונה, גז וגזייה מקומית, וזהו.
מסגד אחד מרכזי. פסל של ממה תרזה. רחוב אחד מרכזי משופץ ויפה של בתי קפה ומסעדות. אולם כמעט הכל סגור וללא תיירים/מקומיים. העונה ממש לא התחילה פה עדיין, ורוב העסקים נמצאים בתרדמת החורף שלהם.
אמא תרזה, שקודר, אלבניה
כבר בשקודר הבחנו בפאן תרבותי שכנראה ילווה אותנו לאורך כל הטיול – "בר קפה". כמעט בכל פינת רחוב, בכל אזור ממוקם לו "בר קפה". מדובר בגרסה מקומית של בתי קפה שבגדול מכילים 4 דברים עיקריים :
1. קפה. ולא סתם קפה – קפה אספרסו (בכל זאת מדובר באירופה).
2. הרבה סיגריות והרבה מאוד עשן סיגריות (האלבנים פשוט לא מפסיקים לעשן).
3. כוסיות ראקי (הספירט המקומי).
4. כמויות של גברים אלבנים שיושבים כל היום ופשוט לא עושים כלום. מדברים, אוכלים אחד לשני את הראש, מעשנים ומרווים את צמאונם בראקי. נשים ? אין ממש בנמצא. הנשים נשארות בבית. להן אין קליקות שכאלו בבארי הקפה.
תחושה שלי – נראה עוד הרבה מאוד מקומות כאלו בהמשך…
בר קפה, אלבניה
באופן כללי, אני אישית לא מכיר אף לא ישראלי אחד שהגיע לאלבניה לטיול. לא מוצ'ילר ולא בטיול מאורגן. מעט מאוד מידע בלמטייל או בכל אתר אינטרנט אחר. אז האמת שהייתי בטוח שכנראה ישראלים כמעט לא מטיילים באלבניה, והסיכוי שנראה כאלה די אפסי. למעשה, כל מי שסיפרתי לו על הטיול, עשה אחד משנ י הדברים – עיקם לי את הפרצוף או הרים את הגבות שלו למעלה למעלה בתהייה. חלק, אפילו שאלו אותי "אלבניה ? איפה זה לעזאזל ? זאת לא מדינה שהדבר היחיד שהיא עושה זה לשלוח שירים לאירווויזון ??".
אבל מה, כרגיל במקרים האלה – אני טועה. ישראלים באמת שיש בכל מקום. 10 שנים של טיולים ואני עדיין מופתע מכמויות הטיילנים שלנו. אפילו כאן, בגסטהאוס בשקודר, יש קיר על ציור ענק ומושקע – של ישראלים כמובן. בעברית. כאלו שנתקעו במקום לפחות שבוע. הזוי….
וזהו. לילה קצר. קפוא. מים קרים במקלחת. והשכמה מוקדם לכיוון האלפים האלבניים.
"היא תאיר שם בחושך לכל משברך
היא תצית בך שמש אף יותר
היא תשלח לך שקט מערבות הבלקן
שוב גלגל אל הנצח כמו מכתב בבקבוק"
אז מה, בעצם ?
השנה זאת שנה עמוסת חו"ל. נסיעות קצרות, נסיעת ירח דבש ארוכה, נסיעות עבודה, ועוד נסיעות. מגניב נורא. כן ירבו שנים כאלו.
חבל שזה יקר כל כך. צריך להיות עשיר, בריא ומובטל.
אז אחרי כמה נסיעות מערביות שכללו את ניו יורק, פולין והונגריה, סוף סוף משנים כיוון. מדינת עולם שני. שלישי. איפשהו באמצע. אלבניה. אמנם מדינה באירופה, אבל אחרת.
כמו שחברי ירון אומר – "אפילו באירופה אתה חייב להתחכם ??". אז כן…
קראתי קצת על אלבניה. ובאחת הכתבות היה כתוב כי "מסע באלבניה הוא מפגש עם השילוב הבלתי נתפס של אסלאם וקומוניזם, ניתוק מוחלט – במרכזה של אירופה, נופי פרא, חקלאות שלא השתנתה במשך מאות שנים ואנשי הרים מכניסי אורחים. ברוכים הבאים לארץ הנשרים". לי זה נשמע מפתה ומלהיב !!
אז מה היא אלבניה ?
מדובר מדינה קטנה (גדולה פי 1.4 מישראל) באזור הבלקן שבדרום מזרח אירופה.
שמה של המדינה האלבנית הוא שקיפריה (Shqipërisë). משמעות השם הוא "ארץ הנשרים" וכך גם נראה הסמל שלה. האוכולוסיה הקיימת היום במדינת אלבניה מקורה בשבטים עתיקים שהתמקמו באזור אלבניה כבר לפני 3000 שנה. אלבניה היא מדינה שעברה כובשים רבים שהשתלטו עליה, האימפריה העותמאנית כבשה את אלבניה במאה ה-14 ומאז שולטת שם דת האסלאם (ברובה). במדינת אלבניה מתגוררים היום רק 3.5 מליון תושבים בני 4 דתות. ההסטוריה האלבנית רצופה אמנם מלחמות וכיבושים אך יחד עם זאת התרבות והפולקלור של האלבנים לא נטמעו בתרבויות הזרות שמסביב אלא שמרו על עצמאותם.
נסיעה לאלבניה הינה נסיעה שהינה כמסע במכונת הזמן אל עולם הולך ונעלם.
להורדת אקסל תכנון טיול של 10 ימים באלבניה, כולל שעות פתיחה, כתובות, רשימת ציוד, כתבות מעניינות לקריאה ושאר מרעין בישין, לחצו על הלינק הבא: אקסל תכנון טיול באלבניה
אז בוורשה הייתי לפני קצת יותר מ – 18 שנה. וואו.. באמת לפני הרבה מאוד זמן. טיול שואה של בית ספר. 10 ימים בפולין ופראג. סיור במחנות מטעם העירייה ומספר בתי ספר מבאר שבע, שהורכב מטקסים משותפים רבים, ליווי של מספר ניצולי שואה, וגם אפי נצר ומירי אלוני אחת (בתקופה זוהרת יותר שלה).
הפעם, זאת הייתה נסיעת עבודה (משותפת עם אלכס) קצרה לביקור לקוח. נקירה של שני לילות. אבל אצלי, אין סיכוי שאפספס כמה שעות אפשריות לטיול בחו"ל. גם אם מדובר בעיקר בביקורי וסיורי לילה. אז בין שעות של פגישות, הדרכות ונסיעות במוניות, ניסיתי למקסם את הנסיעה כמה שיותר, ולמזער את שעות השינה, ולהלן הסיכום…
טיסת שחרית מוקדמת ב – 6 בבוקר, שלאחריה נחיתת בוקר בוורשה. נסיעה זריזה למלון, זורקים את המזוודות והמחשבים במלון, וממשיכים לעבר היעד הראשון (שמאפיין באירופה את יום ראשון בבוקר) – שוק הפשפשים של וורשה.
מזג האוויר שקיבל את פנינו היה פולני טיפוסי… ערמות מרוכזות ומטונפות של שלג שחור מעורב בבוץ פזורות ברחובות (למרות שהמקומיים טענו שהחורף הוא החם ביותר שהם זוכרים ועם השלג המועט ביותר), שטיחי שלג בפארקים מהולים גם הם בשלוליות מים ובוץ, עצים ערומים וחשופים ללא עלה אחד לרפואה, שמים אפורים, וקור טיפוסי. לא קפוא. סתם קר. גם בחוץ וגם בפנים.
וורשה, פולין
חורף פולני, וורשה
שוק הפשפשים של הפולנים מגניב בטירוף. כמה עשרות חנויות מסודרות לכאורה, ומאות דוכני ורוכלי רחוב עם שלל אוצרות. חלקם עתיקות, חלקם זיופים, חלקם מוצרים מגניבים וחלק מוצרים גנובים.
אני מת על שווקי פשפשים של מזרח אירופה. עתיקות ואוספים ישנים וישנים למחצה. מוצרים רוסיים. מוצרים מבית סבא. קשה לי להסביר את המשיכה, אבל היא פשוט שם. קיימת.
בין שלל הדוכנים מוצאים גם כמה "עתיקות" יהודיות. מנורות/חנוכיות שחלקן אף מעוטרות במגני דויד. כשמנסים לצלם, הרוכלים מתעצבנים מאוד ומתלהמים. בפולנית. וולאה… מעניין למה. ידידותי זה לא נשמע…
האמת שבמקור הייתי בטוח שנמצא גם הרבה עתיקות נאציות, על אף שהסחר בהם אסור. שנמצא דוכן אחד או שניים, בדומה לחנויות המזכרות הנאציות שמצאתי בבורגס לפני כחצי שנה. אבל, גורנישט. כנראה שאפילו לפולנים יש גבולות.
בקיצור, ברור שאם הייתי יכול, ולולא הייתה קיימת בעיית המשקל העודף בטיסה ומחסור חמור בדירת 2 החדרים התל אביבית שלנו, אז הייתי קונה חצי שוק, ועל כן לאחר שעתיים וחצי של הסתובביות, השלל הסתכם במנורה מעוצבת על חצובה עץ מהממת, ענקית, כבדה ויקרה, שעון לאח (עכשיו רק צריך אח בבית. אה.. וגם חורף), קופסת תכשיטים לזוגתי היקרה שנשארה בבית, ומספר מזכרות לאלכס.
חנוכיה בשוק הפשפשים, וורשה, פולין
שוק הפשפשים, וורשה, פולין
לאחר שנפטרנו מהקניות המרובות והכבדות להחריד והשארנו אותן במלון, המשכנו לכיוון מוזיאון שופן.
בדרך למוזיאון עברנו באנדרטה לזכר יאנוש קורצ'אק, בכיכר דפילאד הצמודה למלון שלנו, על יד ארמון הנוער (אגף ארמון התרבות בוורשה). אנדרטה אחת מיני רבות אשר נבנו בעולם בכלל ובוורשה בפרט לזכרו של היהודי פולני קורצ'אק.
האנדרטה מתארת עץ ומולו 6 ילדים. ענפי העץ מתפרשים כמו יד מורמת לאלוהים או כמו מנורה של שבעה קנים.
פרויקט האנדרטה נבחר בתחרות בינלאומית בשנת 2003. על פי דברי היוצרים, כדי לתת לאנדרטה נימה של אופטימיות, עבודתם נעשתה בהשראת דבריו של קורצ'אק:
"הצער הוא קר מדי בשביל הילדים, לכן הם רצים במהירות אל שמש השמחה".
אנדרטת יאנוש קורצ'ק, וורשה, פולין
מוזיאון שופן מתעד את חייו ויצירותיו של המלחין הפולני פרידריך שופן שחי במאה ה – 19. המוזיאון פועל בארמון אוסטרוגסקי, אף שהמלחין לא התגורר בו מעולם. התצוגה מכילה אוסף ענק של פרטיטורות, מכתבים ופריטים מחייו. מוצגים ביזאריים כמו מסיכת פניו של המלחין וטביעת ידו בגוש גבס. כמו כן, מוצגים עותקים של כתבי היד שלו, מסמכים פרי עטו, צילומים ופסלים שלו, חפצים אישיים וגולת הכותרת מבחינתי (כפי שראיתי כבר במוזיאונים של מוצרט, בטהובן וליסט) – הפסנתר עליו ניגן. דווקא לי אישית כמעט ולא יצא לנגן יצירות שלו. רק כמה נוקטורנים בודדים.
בוורשה מדגישים שגדל בה וכתב ובילה כאן את 20 השנים הראשונות בחייו לפני שעבר לווינה ולפאריס, שבה מת בגיל 39 משחפת. הוא אמנם קבור בפר לאשז, אבל על פי בקשתו נטמן לבו בכנסייה במרכז ורשה. אפילו שדה התעופה של וורשה קרוי על שמו.
תכלס, מדובר במוזיאון הכי אינטראקטיבי שיצא לי לראות מזה זמן רב, אם כי באופן מוזר קצת לא מהמעניינים שיצא לי לראות. ניגודיות לא מוסברת. הוא פשוט לא מעניין מידי ולא ברור מידי. אולי "מגניב מידי". מה שכן, לאורך כל הביקור שומעים יצירות מסוגים שונים של שופן. סוג של קונצרט אינסופי. האוזן עובדת פה קשה, אבל העבודה הקשה משתלמת.
מוזיאון שופן, וורשה, פולין
מוזיאון שופן, וורשה, פולין
מוזיאון שופן, וורשה, פולין
מוזיאון שופן, וורשה, פולין
חוויה שאפיינה מאוד את ביקור החטף הייתה תחושת הדהז'וו. כמעט כל אתר שביקרתי בו, רחוב ששוטטתי בו, חזרו אלי תמונות מהעבר. תמונות מלפני 18 שנה. מימי בית הספר. מימי הטיול שלי כנער עם חגי. הזוי.
על כן, יתרון אחד ברור למוזיאון שופן, מעבר למגניבות האינטראקטיביות שלו הוא העובדה שזאת חוויה חדשה בוורשה. פה, אין דהז'וו !
השמש שקעה והחושך השתלט על העיר. אמנם מדובר ביום ראשון, אבל העיר פשוט ריקה לחלוטין. אין אנשים, אין תיירים, אין רכבים. דממה ברחובות. חוויה מוזרה. הקרירות הפולנית במיטבה.
המשכנו לכיוון כיכר העיר העתיקה. השמש שוקעת מוקדם, ולצערי הגענו למרכז בחושך.
בדרך עברנו ליד ארמון התרבות והמדע. המבנה הענק הזה הוא הבניין הגבוה בעיר. סטאלין העניק אותו ב-1955 כמתנה לעם הפולני ומאז נהפך גורד השחקים המעט מוזר לאחד מסמליה של העיר. כאשר נחנך היה זה הבניין הגדול והגבוה באירופה. יש בו למעלה מ – 3,000 חדרים. היום, חלק גדול מתושבי העיר מכנים אותו "השמוק של סטלין". תכלס, אפשר להבין למה…
המשכנו לחפש את עיר העתיקה והמצודה. שוב, אין נפש חיה ברחובות אבל תודות לגוגל הגענו די במהירה.
הרובע העתיק בוורשה הוא החלק המפורסם ביותר ואחד המעניינים בעיר. הרובע הוקם לראשונה כבר במאה ה-13, אבל במלחמת העולם השנייה נהרסו למעלה מ – 90% מן המבנים בו. בשנות ה-60-70, הודות לרוסים, בפרויקט בינוי ענק וחסר תקדים, שוחזרו בתי הרובע העתיק על פי צילומים ותיעוד.
התוצאה מעניינת מאוד כי ניכר לעין שהבניינים חדשים, אבל העיצוב שלהם, המראה, הצבעים, וסגנון האדריכלות שייך למאות קודמות. ב-1980, עם השלמת עבודות השחזור והשיקום, הוענק לעיר העתיקה של ורשה מעמד של נכס עולמי של ארגון אונסק"ו.
לצערי, הגענו באפילה מוחלטת, והרבה מן היופי לא זכינו לראות. אבל קצת עצי חג מולד, שלג ורחבת ההחלקה המסורתית על הקרח הספיקו לעת עתה…
השמוק של סטלין, וורשה, פולין
כיכר השוק העתיקה, וורשה, פולין
עוד יום עבודה עבר, וממש לפני שקיעת החמה והשתלטות האפילה המוחלטת, הספקנו לעבור בעוד שני אתרי חובה בוורשה.
הראשון היה כיכר השילוחים או בשמה הגרמני "אומשלגפלץ", הממוקמת בגבול הצפוני של גטו ורשה. הכיכר שימשה נקודת מוצא של היהודים בדרכם למחנה ההשמדה טרבלינקה. מדי יום נשלחו מכאן בין 5000 – 7000 יהודים, ובסך הכל כ-300,000 יהודים בין השנים 1943-1942.
כיכר השילוחים, וורשה, פולין
נהג המונית שתפסנו לא ידע מילה באנגלית, אולם הסברנו לו שאנחנו רוצים לנסוע לכיכר השילוחים. הנהג הבין כנראה במי מדובר, והציע שימתין לנו בזמן שנסתובב באנדרטה ואז יחזיר אותנו למלון. לי זה נשמע כמו דיל מעולה.
לאחר ביקור באנדרטה, חזרנו למונית ואז הוא המשיך והציע, בפולנית כמובן, שנעבור דרך אנדרטת רפפורט. קשה לי להסביר למה, אבל היה בזה משהו שצבט את הלב. סוג של תקשרות, ללא שפה בכלל, אולם עם הבנה של מי אנחנו, מה מעניין אותנו, ועם לא מעט תקשורת לא וורבלית. תקשורת שפעמים כה רבות חסרה, ולו רק הייתה קיימת יותר. היום. אז.
אנדרטת רפפורט, לזכר מרד גטו ורשה (בשמה הרשמי: האנדרטה לזכר גיבורי הגטו וכן אנדרטת "בדמייך חיי") נוצרה על ידי האמן נתן רפופורט, יליד ורשה, לזכר מרד גטו ורשה. האנדרטה, המוצבת במרכז הגטו היהודי העתיק בעיר ורשה, נחנכה ב-19 באפריל 1948, במלאת 5 שנים לפרוץ המרד.
העתק של האנדרטה מצוי ברחבת יד ושם בירושלים, והוא אחד הסמלים המוכרים של מורשת השואה והגבורה. ההעתק אינו זהה למקור: באנדרטה בוורשה אחת מדמויות המורדות מוצגת כאשר חולצתה קרועה ושדה חשוף, בדומה לציור "החירות מובילה את העם". בהעתק ביד ושם הוצנע חלק זה.
ברחבה הענקית שמול האנדרטה נבנה מוזיאון גדול לתולדות יהודי פולין. המוזיאון חדש חדש, והוא נפתח בשנה שעברה. הוא נכנס ל ToDo List שלי….
אנדרטת רפפורט, וורשה, פולין
אנדרטת רפפורט, וורשה, פולין
בבוקר שלישי, השכמתי קום ורציתי לראות את שרידי החומה של גטו ורשה שממקומים ממש ליד המלון. לראות אותם באור יום. כמה חושך בטיול הזה !!
אז 6 בבוקר על הרגליים, אורז את הקניות המרובות משוק הפשפשים, וארוחת בוקר. קר. גשום. חשוך. ממתין לקצת אור של שחרית ועושה דרכי לחומת הגטו. תכלס, ראינו אותה גם אתמול בלילה, אבל חשוב לי לצפות בה גם באור יום.
ב-12 באוקטובר של שנת 1940 החליטו הנאצים להקים גטו בורשה ולרכז בו את כל יהודי העיר והסביבה. בתוך ימים ספורים כבר שהו בין רחובות גטו ורשה כ-100 אלף יהודים, כאשר עם הזמן גדל מספרם והגיע לכחצי מיליון נפש.
הגטו חולק לשניים: "הגטו הקטן" ו"הגטו הגדול", שביניהם חיבר גשר עץ (ה"גטו הקטן" פונה ב-1942 וכ-300 אלף מיושביו נשלחו למחנות השמדה, בעיקר לטרבלינקה. ב"גטו הגדול" נותרו אז כ-60 אלף איש בלבד).
ב-16 בנובמבר של אותה שנה החלה בנייתה של חומה בגובה שלושה מטרים מסביב לרחובות הגטו. החומה, מעשה ידיהם של פועלים יהודיים שאולצו לעסוק במלאכה תחת קני הרובים של החיילים הגרמנים, סגרה את כל המרווחים בין הבניינים. על גבי החומה, באורך כולל של כ-18 קילומטרים, הוצבו סלילי תיל דוקרני, במטרה להקשות על בריחה מתחומי הגטו.
כיום, השריד היחיד לחומת הגטו נמצא בתוך חצר פנימית של בניין, בין הרחובות סיינה (Sienna) מספר 55-59 וזלוטה (Zlota) מס' 62, הסמוכים לתחנת הרכבת המרכזית של ורשה. מאחר שהשער בבניין ברחוב סיינה נעול כבדרך קבע, הכניסה היחידה למקום היא מהבניין ברחוב זלוטה. בחצר ניצבים שלושה חלקים מחומת הגטו – שניים מהם בני כ-10 מטרים והשלישי באורך של כ-17 מטרים.
חומת גטו וורשה, פולין
חומת גטו וורשה, פולין
חומת גטו וורשה, פולין
עוד יום עבודה הסתיים, ובשעה שנותרה לנו לפני הטיסה חזרה הביתה הספקנו לראות עוד שני מקומות, גם הם בתחומי הגטו.
הראשון היה בית הכנסת נוז'יק (שגם אותו ראינו לילה קודם בחושך, אולם רציתי להיכנס אליו פנימה), שהוא היחיד מבתי הכנסת בוורשה ששרד את השואה. בית הכנסת נחנך בשנת 1902. הוקם בכספי משפחת נוז'יק, ונקרא על שמם.
בתחילת הכיבוש הנאצי בפולין, נכלל בית הכנסת בתחום הגטו ויהודים הורשו להתפלל בו. עם צמצום הגטו, הוצא בית הכנסת מחוץ לתחום והמבנה הוחרם וחולל על ידי הפיכתו לאורוות סוסים ומחסן למספוא. בית הכנסת ניזוק בהפצצות בעקבות המרד הפולני בשנת 1944. עם תום המלחמה, שופץ בית הכנסת ונפתח מחדש לציבור בסוף שנות הארבעים. מאז עבר עוד מספר מהלכי שיפוצים, וגם תקיפות אנטישמיות לא מעטות.
בית הכנסת נוז'יק, וורשה, פולין
אחת התופעות המוזרות של השואה הייתה יחסם של הנאצים למומרים – לאלה שהחליטו לעזוב את עם ישראל. חלקם המיר את דתם, חלקם אף היה עוין את היהודים ואויב להם. הם הגיעו לגטו, בעל כרחם, ויהדותם, שברחו ממנה, חזרה אליהם על כידוני הנאצים. גם בהיותם בגטו קיוו למעמד מיוחד, קיוו לצאת מן הגטו. לאותם יהודים מומרים הייתה כנסייה ייעודית (כנסיית לידת מריה) בה הורשו להתפלל.
כנסיית המומרים, וורשה, פולין
וזהו. אחרי שני לילות זריזים, מיקסום וניצול של כל דקה פנויה (כולל זמן ממוקד ואיכותי של קניון וקניות לאלכס), והביקור נגמר. נסיעת עבודה ראשונה עם מעט מידי זמן אישי אבל עמוס מאוד לטיול.
ורשה, היא עיר מלאת ניגודים. כאן שחזרו מחדש, אחרי החורבן המוחלט של המלחמה, בקפידה ובאהבה רבה, ארמונות מפוארים ,כנסיות, אתרי עתיקות , בניינים וקומפלקסים אדריכליים שלמים. כאילו דילגו על המלחמה. על תוצאותיה. כאילו דילגו על שנות הארבעים ההזויות. היום הארמונות, הבניינים המשוחזרים והכנסיות ניצבים לצד אדריכלות מודרנית. השטח העירוני הבנוי שוכן לצד מרחבים פתוחים של גנים, פארקים ופינות ירוקות.
לא מעט חויות, כמעט כולן עם תחושת דהז'וו מפתיעה, וגם לא מעט מראות. וורשה היא טיול שואה. אמנם עיר מערבית מאוד, שנראה כאילו מנסה להתנער מהתדמית האפרורית שלה (ובחורף יש הרבה אפור. הרבה מאוד. בעיקר אפור…). עיר שמנסה להיות מאוד אירופאית. של אירופה החדשה. גורדי שחקים מפוארים, בנייני זכוכית ענקיים. בנייני הייטק. מסעדות. תחבורה ציבורית משוכללת וכו'.
אולם כיהודי, קשה מאוד להתעלם מהעבר, ונראה כאילו העבר שזור בעיר כחוט השני. אנדרטרה בכל מקום, שלטי מתכת שמזכירים כי פה היה ופה קרה, וכל זה בשילוב של המון המון עבר טעון.
קשה לי להגיד כי הפולנים הם עם נחמד. סך הכל, הם עם שנכנס ומשתלב יופי עם הסטראוטיפ שלו. קר ומנוכר. ללא שמחת חיים מיוחדת אבל קבלת אורחים מרשימה. מצד שני, לא נתקלנו בחוויות לא נעימות ולא צפויות. תכלס, להיפך. אפילו הופתעתי לטובה מספר פעמים.
זה היה טיול של חורף. עבודת חורף. מעניין אם תהיה גם חווית קיץ בעתיד…
קובץ אקסל – תכנון טיול
להורדת אקסל תכנון טיול של 2 ימי טיול בוורשה, כולל שעות פתיחה, כתובות, כתבות מעניינות לקריאה ושאר מרעין בישין, לחצו על הלינק הבא: אקסל תכנון טיול בוורשה
"בבודפשט היפהפיה
יש ריקודים ויש שתייה,
ועד שלוש בבוקר לא שוכבים לישון;
ומקשיבים בלב נרגש
לנגינה של הצ'ארדש,
וכל אחד נשמע בערך כמו קישון."
קריוטוש, מרק גולאש, תבשיל גולאש, אורות כריסמס, שווקי חג מולד, רובע יהודי, בית הפרלמנט , פרנץ ליסט, אופרה. אירופה ??
אז בפעם הראשונה מזה 13 שנים (והטיול הקודם לאוסטריה לא ממש נחשב בספירה הזאת מסיבות שונות) נסעתי, יחד עם אישתי היקרה, לבירה אירופאית.
תכלס, ממש הופתעתי. אני, שתמיד רגיל לדרום אמריקה, מרכז אמריקה, סין, נפאל, קירגיזסטן ושאר מרעין בישין, פתאום מגיע לעיר מודרנית. מהממם ביופיה. אנגלית. שירותית. כל כך קל לטייל פה מדהים !
אז איך הכל התחיל ?
יום הולדת 30 של האישה הגיע, אז באופן די מתוכנן (בכל זאת היה 30 שנה לתכנן את הסיפור), ולמרות שריח השמן המטוגן של סין עדיין נמצא לנו על הבגדים, קפצנו (ספונטנית מבחינת האישה, בכל זאת היה מדובר בהתרעה של 26 שעות) לבודפשט.
האמת, בירת הונגריה מעולם לא הייתה חלום שלי, ובטח שלא על מפת הטיולים שלי. לא אירופה בכלל ולא בודפשט בפרט.
"אירופה ?" תהיתי לעצמי – אירופה לאנשים גדולים. מבוגרים. זקנים ?? לאירופה נוסעים בפנסיה. או כשיש ילדים, ואין אפשרות לבריחה של יותר מ – 3,4 ימים. וגם ההמלצות מהסביבה הקרובה לא ממש הגבירו לי את הדודה לעיר. לא לעיר, ולא להונגרים ולא לאנטישמיות הפושה פה.
אבל בודפשט הינה יעד קרוב, זול, היה קופון, ומעבר לזה – החלום של האישה דרש דחיפה קטנה בדרך להגשמתו.
אז יאללה, נוסעים.
נחיתה באישון לילה. נהג מונית, ומפגש ראשון עם ההונגרים הוכתר בהצלחה. נהג נחמד, הוגן ובית מלון חביב ביותר. כבר פלוס רציני. הסבר בהמשך. לקחנו טלפון וחזרנו איתו גם בחזרה לארץ.
בבוקר – קור מקפיא. אין שלג, אבל 0 מעלות בחוץ. ורוח… רוח מקפיאה.
אבל באנו לטייל.. לא לנפוש… אז מה עשינו ב – 3.5 ימים של הגשמת חוויות מומולדת ?
בבוקר סיור רגלי באתרים המרכזיים של בודה (אנחנו ישנו בפשט) באמצעות חברת סטודנטים מגניבים.
הסברים קצרים (בעיקר מויקיפדיה…) על שלושת הכפרים שאוחדו לעיר (בודה, פשט וכפר שלישי…), העובדה שאמורים "פשט" ולא "פסט", קריוטוש מקומי מעולה ראשון, סיור בגשר השלשלאות (הגשר התלוי המפורסם של בודפשט שהושמד במהלך מלחמת העולם השנייה), טיפוס לגבעת המצודה ועוד.
קריוטוש ראשון, בודפשט
כנסיית סטפן, בודפשט
הנוף מגבעת המצודה, בודפשט
הפרלמנט מגבעת המצודה, בודפשט
לנגוש, בודפשט
בהמשך, הגענו לרובע היהודי במטרה לראות את בית הכנסת הגדול. כרגיל אצלי, בית הכנסת סגור. יום שישי בצהריים. יש שוטר מפטרל מסביב, חמוש כמובן, שמסביר שאין אפשרות להיכנס כי יש יהודים מתפללים, ושנחזור ביום ראשון. בסיור שעשינו יומיים מאוחר יותר, הסבירו לנו שבית הכנסת הגדול של בודפשט הוא המבנה השלישי הכי מאובטח בהונגריה. אחרי הפרלמנט ושגרירות ארה"ב.
ארוחת צהריים במסעדת Blue Rose והמשך למוזיאון בית הטרור.
בית הטרור הינו בניין שאוצר בתוכו 2 חוויות מזעזעות בהיסטוריה עמוסת הטראומות של בודפשט – תקופת מפלגת החץ (שהייתה המפלגה הנאצית המקומית) ולאחר מכן תקופת המפלגה הקומוניסטית.
אסירים פוליטיים רבים, עינויים, חקירות ושאר סיוטים התרחשו בבניין זה לאורך שנים רבות.
המוזיאון מנסה להעביר את החוויה, אך עם זאת בצורה מאוד לא מוצלחת לעניות דעתי. כרגיל במדינה לא מערבית, רוב המוצגים אינם מוסברים באנגלית. מעט מאוד הסברים, מעט מידי יצירת רגש המבוסס על הבנה וחיבור.
עם זאת, המרתף של הבניין שווה ביקור.
מדובר במרתף תת קרקעי, עם עשרות תאי מעצר, "כמו בסרטים". תאים קטנים, קפואים, תחובים. בדיוק כפי שאני מתאר לעצמי בדמיון במקרים כאלו.
לאחר הביקור, שנץ במלון, ובלילה יציאה לרובע הבארים של העיר. מדובר ברחוב במרכז מרכז העיר (שגם בצמוד אליו כמובן יש שוק חג מולד) שנמצא במרכז הגטו היהודי.
הגטו היהודי זה די קטע בבודפשט. אוסף הרחובות, שבעבר היוו את הגטו הפיזי בבודפשט, כולל החומה, מהווה את מרכז העיר. הכי מרכז שיש. ונראה כאילו הכל פה מסתובב סביבו.
ויש פה אירוניה מטורפת בנושא. שדווקא הגטו היהודי הוא מרכז חיי הלילה של בודפשט.
היום יום שבת. קור מטורף עוד יותר. מעלה אחת פחות מאתמול. פתיתי שלג באוויר. מרגש, אבל בעיקר אותנו, אנשי מדינת הקיץ. המקומיים, נראה כאילו הם לא רואים את הפתיתים בכלל. כאילו הם שקופים.
אז דבר ראשון, נוסעים לשוק המקורה. מדובר בשור המרכזי של בודפשט, שמבחינת הנראות שלו – נראה כאילו הוא מיועד בעיקר לתיירים.
אייפל (כן כן, אותו אחד מהמגדל) עיצב את השוק הזה שנראה יותר כמו מוזיאון מאשר שוק. במיוחד במידה ומשווים אותו לשווקים כמו שוק התקווה או הכרמל…
שוב קריוטוש, בודפשט
לאחר מכן, נוספים רחוק רחוק לשוק הפשפשים אצ'רי. טועים בתחנת המטרו בגלל הסברים קלוקלים של אנשי התיירות, ולוקחים אוטובוס נוסף. בנתיים הקור מתגבר. השלג מתחזק והופך לסופה קטנה. מדהים. רק לפני 3 ימים הסתובבנו בשרב של 34 מעלות בתל אביב.
השוק, למרות שמדובר ביום שבת, כמעט וריק. חלק גדול מהדוכנים ריקים/לא נפתחו, ומעט מאוד תיירים. ממש מעט. אבל איזה שוק מהמם !!!
אחד משווקי הפשפשים המגניבים בעולם !!המון פריטים ישנים, עתיקים, מזוייפים, רהיטים, פריטים מהתקופה הקומוניסטית, שלטי רחובות, שלטי פח, מגהצים, מסגרות ומה לא. פשוט מהמם !!
ולחשוב, שרק שעתיים לפני, מנהל הקבלה של המלון אמר לנו שאין לנו מה לנסוע לשם והוא לא מבין מה מחפשים בשוק עם "כל הג'אנק הסיני הזה". איזה מזל שלא הקשבנו לו !
אחרי שעתיים של הנאה צרופה, קפאון טוטאלי ומחבואים בין הדוכנים מהרוח המקפיאה וחודרת העצמות, 4 פריטי וינטג' מהממים חזרנו למרכז העיר.
שוק הפשפשים, בודפשט
בודפשט עמוסת מוזיאונים, והפעם מוזיאון נוסף – פרנץ ליסט שהיה מלחין ופסנתרן הונגרי ממוצא גרמני בן המאה ה – 19.
פרנץ ליסט הופיע בהצלחה רבה על במות אירופה המכובדות ביותר, ויצירותיו הושפעו ממלחינים בני תקופתו, כמו שופן ווגנר, אך גם ממוסיקה הונגרית עממית. הבניין שבו נמצא מוזיאון ליסט שימש את האקדמיה למוסיקה בין השנים 1875- 1907, וכך גם דירתו של ליסט, מייסד האקדמיה למוסיקה ואחד ממוריה הנערצים. מגניב.
מוזיאון פרנץ ליסט, בודפשט
מוזיאון פרנץ ליסט, בודפשט
מוזיאון פרנץ ליסט, בודפשט
לאחר הביקור במוזיאון המשכנו בשדרת המליניום.
שדרת המליניום (רחוב אנדראשי) היא שדרה מרכזית באורך של 2.5 קילומטרים הממוקמת בפשט. השדרה מקשרת את כיכר אליזבת (Erzsébet tér), הנמצאת במרכז פשט הוותיקה, לכיכר הגיבורים (Hősök tere), שנמצאת בכניסה לפארק העירוני (Városliget).
בהיותה דוגמה מייצגת למגוון הסגנונות האדריכליים האירופיים של המאה ה-19, הוכרה שדרת אנדראשי כאתר מורשת עולמית בשנת 2002, וצורפה להכרזה הקודמת שכללה את מרכזה ההיסטורי של העיר בודפשט
בין היתר, לאורך השדרה ממוקמים בית האופרה, מוזיאון פרנץ ליסט, בית הטרור ועוד. בנוסף, מתחת לשדרה, מומקם קו הרכבת התחתית של שדרת המלניום אשר נבנה בשנת 1896 במסגרת חגיגות המלניום למדינת הונגריה. מדובר בקו הרכבת התחתית השני באירופה (אחרי לונדון) ובין היפים שראיתי אי פעם.
קו מאוד קטן, ישר ופשוט, ממש צמוד לפני הקרקע. התחנות ממש קטנות, וכפועל יוצר כך גם הרכבות. בנוסף, התחנות מאוד משופצות, משומרות היטב בסגנון זהה לבנייה המקורית. אריחי קרמיקה לבנים מבהיקים, המון עץ, ובאופן כללי מקבלים תחושה קלה של רכבת לונה פארק בגני התערוכה. פשוט מקסים.
תחנת המילניום, בודפשט
בסוף השדרה, בפארק המרכזי של העיר (Városliget) הגענו למרחצאות סצ'ני שבפארק.
בודפשט מצויה לאורכו של קו שבר גאולוגי שיצר נביעה טבעית של מעיינות חמים. כמאה ועשרים מעיינות כאלו מצויים בתחומי העיר, ורבים מהם בעלי ערך רפואי.
התרבות ההונגרית, אשר ידעה מאה וחמישים שנים של כיבוש טורקי, אימצה את הרחצה במרחצאות, וכיום פעילים מרחצאות רבים בעיר, המהווים מוקד משיכה לתושביה, וצורת בילוי עממי ייחודית. המרחצאות (חלקם מעורבים לגברים ולנשים) מצויים לעתים במקומות פתוחים, וחלקם פעילים עוד מימי הטורקים.
מרחצאות סצ'נ'י הינם המרחצאות הגדולים באירופה ומהותיקים שבהם. תכלס, מדובר בגן עדן במרכז העיר. המרחצאות יושבים על נביעה טבעית של מים בטמפרטורה של בין 73 ל 75 מעלות צלזיוס, המוזרמים אל בריכה מרכזית בלתי מקורה בטמפרטורה של 27 מעלות, כמו גם לעשרות בריכות מקורות בטמפרטורות הנעות בין 30 ל-36 מעלות.
הצלחנו לבלות שם ארבע שעות, כאשר האטרקציה המרכזית הינה הבריכה המרכזית הלא מקורה, במיוחד בחורף. למה ? החוויה, בה לובשים בגד ים, 0 מעלות (לא כולל הקפאה של הרוח), המוני אירופאים מתרוצצים רועדים לבריכה מחוממת, ושלג (!!) שיורד מהשמים. פאקינג סופת שלגים, קור מטורף, שלג שנערם קלות על הקרקע, ואנחנו בתוך בריכה מים חמים חמים. פשוט אושר עילאי.
מרחצאות סצ'יני, בודפשט
יום חדש בפתח. 1 מעלות צלזיוס. ממש תחילתו של שרב. מקצים זמן מספק לקניות בקניון הגדול באירופה (שהוא בבעלות חלקית ישראלית) ואחר הצהריים סיור מאורגן נוסף בעיר. הפעם, סיור ברובע היהודי. 3 בתי כנסת, מסעדות יהודיות, רחוב הבארים, Ruin Bars, ועוד אתרים מעניינים.
בשנת 1944 עם פלישת גרמניה להונגריה, הולאם בית הכנסת בידי הנאצים. בזכות שני צריחיו הגבוהים, ובשל מיקומו המרכזי, הנאצים לא החריבו את בית הכנסת, אלא השתמשו בו כמרכז ניהול ופיקוח, וצריחיו שימשו להצבת אנטנות. יוזף מנגלה ניהל במבנה מרפאה במשך כמה חודשים ונאמר שלאדולף הייתה במקום לשכה. החלל הגדול שימש במשך חלק מהתקופה כאורווה לסוסי החיילים, והריהוט המקורי של בית הכנסת נערם במרתף במשך כל שנות המלחמה. הודות לכך ניצלו ספסלי העץ העתיקים, ששמות המתפללים (שמרביתם נספו בשואה) עוד רשומים עליהם.
מאחורי המוזיאון היהודי, בצד בית הכנסת (בתוך המתחם עצמו), שוכן בית קברות קטן שנבנה בשולי הגטו של בודפשט במהלך מלחמת העולם השנייה. הנאצים לא התירו לדיפלומט השבדי ראול ולנברג (שעבורו נבנתה מצבהת זכון בלב מתחם בית הכנסת), שניהל את הגטו, לבנות דבר במקום, חוץ מבית קברות. בניגוד להלכה על פיה אין מקימים בית קברות בתוך העיר (ובוודאי לא בצמוד לבית הכנסת) נאלצו היהודים לקבור את מתיהם במקום. הקבורים הם כאלפיים יהודים שמתו מרעב וקור בתחומי הגטו, ונקברו יחד ללא מצבות הנושאות את שמם. עם שיפוץ בית הכנסת ב-1996 עלתה ההצעה להעביר את קבר האחים לבית הקברות היהודי הרשמי של בודפשט, אך לבסוף הוחלט להשאירם במקומם. משפחותיהם של כמה מן הקבורים הציבו במקום לוחות זיכרון מאבן.
בית הכנסת הגדול לא נכלל בתחומי הגטו, והנאצים השתמשו בו, כאמור, לצרכיהם. חומת הגטו הקיפה, אפוא, את בית הקברות, והותירה את בית הכנסת בחוץ. קטע מחומה זו, כולל הריצוף הנסמך אליה, נשתמר במקומו בצמוד לבית הקברות עד ימינו.
בין לבין כל אתרי הרובע היהודי, עוד ועוד שווקי חג מולד. מרק גולאש בלחם, הרבה מאוד יין חם, פונץ', מיץ תות חם, ותכלס – כל מה שאפשר לחמם ולהתחמם איתו.
כל שווקי חג המולד האלה כל כל מהממים שזה בלתי נתפס. הכל מעוצב מרשים, מושקע ומושך את העין. עשרות דוכני אוכל, מזכרות, עצים מקושטים, אורות בעצים וברחובות. כאילו אנחנו נמצאים בסוג של אגדה. חלום. אווירה שמיימית משהו.
וכולם כל כך נחמדים שגם זה בלתי נתפס. באופן כללי נראה כאילו חווית הסינים הקלוקלת אותה עברנו לפני 4 חודשים הנמיכה לנו צפיות לאפס המוחלט ממפגש עם מקומיים. הפכנו להיות חשדניים עד רמת ההיפוכונדרים. אבל פה בהונגריה זכינו בחוויה אחרת לגמרי. כולם נחמדים, מחייכים, חביבים, חבורתיים. תכלס, מחייכים לעולם בציפייה שהעולם יחייך אליהם בחזרה. אז כן, ברור שזאת הכללה, ולא פגשנו את אותם 20% האנטישמיים פה, אבל בסך הכל – אין תלונות.
גולאש ברחוב, בודפשט
בית הכנסת הגדול, בודפשט
שארית הגטו היהודי, בודפשט
שוק חג המולד, בודפשט
מכינים קריוטוש, בודפשט
ובלילה – אופרה. לה בוהם !! סוג של חלום קטן שהתגשם. האופרה בלטינית אמנם, אבל יש לוח אלקטרוני לכתוביות. רק שיש פאלטה קטנה – הכתוביות בהונגרית בלבד ! שיט !!
הסיטואציה הכריחה אותנו להמציא בעצמנו עלילה לויזואל, שבדיעבד הסתבר, שהיא לא הייתה רחוקה מהמציאות (מהמחזה המקורי).
אבל איזה מרהיב. התפאורה, השירה, האולם העתיק, תאי הצפייה. כאילו חזרנו 200 שנה אחורה. שווה כל שקל !!
בניין האופרה, בודפשט
מתכוננים לאופרה, בודפשט
בניין האופרה, בודפשט
בניין האופרה, בודפשט
כנסיית סטפן, בודפשט
את חצי היום האחרון שלנו, הקדשנו לסגירת פינות.
נסיעה זריזה לפרלמנט (שכמובן, נמצא בשיפוצים. נראה כאילו תמיד אתרי התיירות המרכזים שאני מגיע אליהם – נמצאים בשיפוצים), הליכה על הדנובה (הקפואה וסחופת הרוחות) והגעה לאנדטת השואה על הדנובה, שהיא למעשה "אנדרטת הנעליים על הדנובה".
מדובר באנדרטה ייחודית שהוקמה בשנת 2005 ממש מאוחרי בית הפרלמנט. האנדרטה מנציחה את 5,000 היהודים שנרצחו בידי גדודי צלב החץ ההונגרים (המפלגה הנאצית המקומית), לאחר שנורו והושלכו למי הנהר בשנים 1944 – 1945. סך הכל, להונגרים יש עבר נאצי מאוד מפואר, הן בשיתוף פעולה, הן באכזריות, שחלקו צץ ועולה מחדש גם היום.
בויקיפדיה כתוב, שאנשי צלב החץ העמידו יהודים על רציפים אלו, כשפניהם אל המים, וירו בגבם. גופות המתים נפלו אל המים ונסחפו בזרם, מבלי שהובאו לקבורה. בהמשך ביקשו הרוצחים לחסוך בכדורים, ולכן קשרו את היהודים זה לזה, הוסיפו כמה אבנים ומשקולות, וירו רק בחלק מהם. באופן זה נפלו כולם אל המים, והחיים טבעו אף הם.
האנדרטה מורכבת משישים זוגות נעליים עשויים ברזל, הפרוסים לאורך כארבעים מטרים לאורך רציף הדנובה בצד העיר פֶשט, במרחק של כ-350 מטרים מבית הפרלמנט ההונגרי. כל זוג נעליים נושא אופי מיוחד, וכמו מספר את סיפורו של האדם שנעל אותו: נעליים מהודרות לצד נעליים פשוטות; מגפיים כבדים לצד נעלי ערב עדינות; נעלי ילדים קטנים, נעלי נשים ונעלי נערים ונערות. התבוננות בנעליים מעלה את השאלות: מי נעל אותן? מדוע הן דווקא כאן? לאן נעלמו האנשים שנעלו אותן? הנעליים ממוסמרות לאבני הרציף וכולן פונות אל הדנובה, ואף גולשות בחלקן מעט מעבר לקו הרציף. במרחק מה מן הנעליים ישנם שלושה לוחות ברזל הקבועים ברצפה, ובהם כמה מילות הסבר על האנדרטה בהונגרית, אנגלית ועברית.
מרתק ומעורר מחשבה. אתר חובה לביקור.
האנדרטה הפשוטה מעבירה מסר רב עוצמה, ורבים רואים בה יצירה יוצאת דופן, במיוחד בעיר כמו בודפשט העשירה מאד בפסלים ואנדרטאות. עם זאת, ישנה ביקורת רבה על מיקומה, ובעיקר על הכיתוב הנלווה לה. האנדרטה ממוקמת אמנם סמוך לבית הפרלמנט, אך אין כל שילוט בולט או גישה נוחה אליה. למעשה, אין דרך לחצות בבטחה את הכביש הסואן הצמוד לדנובה, בשל היעדרם של מעברי חצייה סמוכים (וגם אנחנו חצינו את הכביש בדילוגים לא פשוטים בין הרכבים השועטים).
גם הכיתוב מעורר פולמוס: ראשית, הלוחות קבועים ברצפה במרחק מן הנעליים והם כמעט בלתי נראים, עד כי רוב החולפים לאורך הרציף אינם מבינים כי הנעליים הן אנדרטת הנצחה לנספים בשואה. שנית, הטקסט דל ובעייתי: "לזכר קרבנות שנורו ונרצחו על ידי אנשי צלב החץ על שפת הדנובה ב-1944-1945. זיכרונם לברכה. הוקם ז' בניסן תשס"ה. באף אחד מהטקסטים, כולל ההונגרי, לא מוזכר כלל כי הנרצחים היו דווקא יהודים, והטקסט האנגלי אף מוותר על המילה "murdered", ומסתפק בעובדה שהם "נורו". באנדרטאות או במצבות לזכר אנשים שהומתו בזדון על לא עוול בכפם, מקובל לציין בטקסט העברי את האותיות 'הי"ד' (ה' יקום דמם), ואילו כאן נכתב רק "זיכרונם לברכה", משל מתו בשיבה טובה. שמו של האמן נעדר בכל הלוחות, ואין כל הסבר על מהות האנדרטה, הסיבות להקמתה, או משמעותה. ניתן אולי לזהות בכך את הדואליות שבגישת ההונגרים לשואה: זיכרון מחד, והתנערות מאידך.
בית הפרלמנט, בודפשט
אנדרטת הנעליים, בודפשט
בהמשך, עברנו שוב בבית הכנסת הגדול, שידוע בשם בית הכנסת שברחוב דוהאן. הפעם, בשעה טובה ומוצלחת – נכנסו. מהמם !
בית הכנסת בנוי למעשה כמו כנסייה. NAVE אחד מרכזי, שני NAVE בצדדים, ובסוף המבנה ארון הקודש הגדול. בנוסף, שני מגדלים גדולים (ללא פעמונים מעטרים את המבנה) וגולת הכותרת – עוגב (שפרנץ ליסט ניגן בו מספר פעמים).
בית הכנסת הוא אחת האטרקציות התיירותיות הבולטות בבודפשט ומהווה חלק מקומפלקס שבו גם מוזיאון לתולדות יהודי העיר, בית קברות יהודי, ואתר הנצחה ל-600,000 יהודי הונגריה שנספו בשואה.
בתקופת מלחמת העולם השניה, בית הכנסת היה מפקדתו של אייכמן, וכך למעשה הבניין שרד את המלחמה. ב – 1996 הבניין עבר שיפוץ מסביבי ושימור מדוקדק.
צמוד לבית הכנסת הגדול ניצב המוזיאון היהודי, שנבנה במקום בו עמד בית הולדתו של תיאודור הרצל.
מאחורי המוזיאון היהודי, בצד בית הכנסת, שוכן בית קברות קטן שנבנה בשולי הגטו של בודפשט במהלך מלחמת העולם השנייה. הנאצים לא התירו לדיפלומט השבדי ראול ולנברג, שניהל את הגטו, לבנות דבר במקום, חוץ מבית קברות. בניגוד להלכה על פיה אין מקימים בית קברות בתוך העיר (ובוודאי לא בצמוד לבית הכנסת) נאלצו היהודים לקבור את מתיהם במקום. הקבורים הם כאלפיים יהודים שמתו מרעב וקור בתחומי הגטו, ונקברו יחד ללא מצבות הנושאות את שמם. עם שיפוץ בית הכנסת ב-1996 עלתה ההצעה להעביר את קבר האחים לבית הקברות היהודי הרשמי של בודפשט, אך לבסוף הוחלט להשאירם במקומם. משפחותיהם של כמה מן הקבורים הציבו במקום לוחות זיכרון מאבן.
בית הכנסת הגדול לא נכלל בתחומי הגטו, והנאצים השתמשו בו, כאמור, לצרכיהם. חומת הגטו הקיפה, אפוא, את בית הקברות, והותירה את בית הכנסת בחוץ. קטע מחומה זו, כולל הריצוף הנסמך אליה, נשתמר במקומו בצמוד לבית הקברות עד ימינו.
החצר האחורית של בית הכנסת, הפונה אל הרובע היהודי, מוקדשת להנצחת שואת יהודי הונגריה, וכוללת רחבת זיכרון לראול ולנברג, ואנדרטה בצורת ערבה בוכייה.
אנדרטת השואה, בודפשט
רחבת הזיכרון כוללת ארבעה עמודי שיש ועליהם שמותיהם של כ-240 חסידי אומות העולם שסייעו בהצלת יהודי הונגריה. ברצפה בין העמודים משולבת מצבה, ועליה שמותיהם של ולנברג ועוזריו הקרובים ביותר, אף הם חסידי אומות העולם, שסייעו לו בהצלת יהודי בודפשט. בצד המצבה ניצב לוח זכוכית צבועה, המתארת להבות שמתוכן בוקע נחש. לוח זה מבטא את האש ששרפה את היהודים במחנות ההשמדה, והנחש מסמל את הרוע שהביא למעשה זה.
אנדרטת הערבה הבוכייה עשויה מתכת, ומורכבת מאלפי עלים קטנים, שעל כל אחד מהם כתוב שמו של אחד מיהודי הגטו בבודפשט שנספה בשואה. הערבה מסמלת את החורבן והצער על הקהילות שנספו, והיא מעוצבת כמנורת שבעת קנים הפוכה. מרשים ומרגש מאוד.
בית הכנסת הגדול, בודפשט
בשעה האחרונה שנותרה לנו המשכנו בדרכנו לבית האופרה, ושם חיפשנו את לוח הזכרון שההונגרים הקדישו לאפרים קישון.
במהלך שנת 2011 ממשלת הונגריה חנכה אנדרטה לזכרו של אפרים קישון ומיקמה אותה בדיוק ממול בניין האופרה, אולם שנה מאוחר יותר שלט הברונזה הוזז כמה עשרות מטרים למקום צנוע יותר מול מועדון המולאן רוז'. מוזר, אך עם זאת, מרשים ומכובד.
אנדרטת אפרים קישון, בודפשט
וזהו !!! כבר נגמר. לפתע פתאום. חוויה שהייתה ממש לא ספונטנית עבורי, אולם לאישתי היקרה היוותה חוויה ספונטית עד מאוד. 3.5 ימים עמוסים, מעניינים, מרתקים, משביעים, מתוקים ומהנים באו לקיצם.
תכלס, ממש הופתעתי לטובה מבודפשט. העיר. היופי שלה. העניין. קלות התנועה והטיול. ותכלס, גם מההונגרים עצמם. ציפיתי לעם אנטישמי אנתיפת, אבל האנשים שפגשנו היו בדיוק ההפיך מכך. כנראה שהיה לנו מזל.
אני אישית, חוויתי עיר אירופאית מערבית מזה הרבה מאוד שנים של טיולים למדינות עולם שלישי. ופתאום, האנגלית, המערביות, הנוחות, הקלות, העניין והכיף הכללי – הפתיעו אותי מאוד לטובה והגבירו כנראה את החוויה ואת הזכרון הטוב שאני לוקח מהעיר.
זה היה טיול של חורף. ויש לי תחושה, שלכאן, מתישהו בעתיד – עוד נחזור. אבל בפעם הבאה זה יהיה טיול קיץ 🙂
קובץ אקסל – תכנון טיול
להורדת אקסל תכנון טיול של 4 ימים בבודפשט, כולל שעות פתיחה, כתובות, רשימת ציוד, כתבות מעניינות לקריאה ושאר מרעין בישין, לחצו על הלינק הבא: תכנון טיול בבודפשט
אז בצורה די ספונטנית, לחתונה שלא היתה ספונטנית, קפצנו, חברי היקרים מאוד ואני, לבורגס לסוף שבוע ארוך. אז ברור שלא ממש מדובר בטיול, ולא ממש מדובר בביקור מעמיק ומלא היסטוריה, תרבות ונופים מגניבים בבוגלריה, אלא בעיקר הנאה צרופה של חבר'ה מימי רווקות אחרונים, אך עם זאת, גם על בורגס אפשר לכתוב כמה מילים.
בורגס היא עיר נמל בדרום מזרח בולגריה, לחופי הים השחור, בירת מחוז בורגס ומרוחקת 389 קילומטרים מהבירה סופיה.
בורגס היא העיר הרביעית בגודלה בבולגריה, אחרי סופיה, פלובדיב ווארנה. מיקומה הגאוגרפי הופך את נמל העיר לנמל החשוב ביותר של בולגריה על חוף הים השחור. נופיה ורצועת החוף הארוכה הצמודה אליה הפכו אותה ליעד אטרקטיבי לתיירים. ובעיני, בעיקר – כי היא ממש ממש זולה, ותפסה בצורה יפה מאוד את מקומה של טורקיה.
אז החלטנו לנסוע.
למדתי שאמנם טסים לבורגס, אולם למעשה אולם נוסעים מיידית לאזור שנקרא סאני ביץ'.
סאני ביץ' הוא אתר נופש גדול על חוף הים השחור בבולגריה. האתר ממוקם כ-35 קילומטרים צפונית לבורגס, בשטח המוניציפלי נסבר שבמחוז בורגס.
סאני ביץ' הוא אתר הנופש הגדול והמפורסם בבולגריה. האתר כולל מעל ל-500 בתי מלון, שבהם יש מעל ל-110,000 מיטות. כמו כן, יש באזור האתר 130 מסעדות ומספר רב של בתי קפה, מועדוני לילה, בארים ופאבים.
בתנופת פיתוח שמתרחשת במקום מתחילת המאה ה-21 הורחב שטח האתר, רוב בסיסי בתי המלון חודשו ומספר בתי מלון יוקרתיים נבנו, לצד הקמת מבני דיור גדולים.
האוכלוסייה הקבועה באתר היא קטנה, אולם בעת הקיץ מתאכסנים בו רבבות תיירים. הרצועה העיקרית של בתי המלון הצמודים לחוף נמתחת על פני מספר קילומטרים, על פני מפרץ רחב שבין נסבר וסבטי ולאס, עיירה קטנה.
בניית אתר הנופש החלה בתקופת השלטון הקומוניסטי, ב-1958, באזור בו מוקמו שתי בארות מים שסיפקו לנסבר מים בעת העתיקה ובימי הביניים.
האקלים באזור הוא ים-תיכוני, מה שמסביר את הפופולריות של סאני ביץ' עוד לפני נפילת הקומוניזם. האקלים החמים יחסית היה אטרקטיבי לתושבי ברית המועצות, שרובם חיו באקלים יבשתי לח, אקלים קריר גם בקיץ. לאחר תקופה זו, בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 האתר נהיה פופולרי, מלבד למבקרים רוסיים ובולגריים, גם לנופשים גרמנים. ובתחילת המאה ה-21 לתיירים בריטים, אירים, סקנדינבים וסרבים, בזכות המחיר הנמוך של האתר ביחס לאתרי נופש אחרים על חופי הים התיכון. כמו כן, סאני ביץ' פופולרי בעיקר בקרב צעירים.
האטרקציות העיקריות של האתר הן חוף הים, משחקי המים וחיי הלילה של האזור, בנוסף לאתר ההיסטורי של נסבר השוכן בקרבת מקום. יתר על כן, קרוב לאתר יש שני פארקי מים. מספר אירועים, תכניות אופנה, תחרויות חוף ופסטיבלים, כדוגמת פסטיבל הפולקלור הבינלאומי, נערכים בסאני ביץ'.
תכלס, המקום מדהים. אווירהלא נורמלית. הגענו בישא העונה, והמוני תיירים מציפים את המקום. טיילת ארוכה עד אין קץ, משפחות, ילדים, צעירים וצעירות. מכל המינים והסוגים. פשוט אווירת חופש. מסעדות ללא סוף. בארים. מועדונים. אטרקציות לילדים. ורצועת חוף שנראה כאילו אינה נגמרת. משהו פשוט עובד פה טוב. עובד פה נכון. תכל,ס אין שום סיבה לנסוע לאילת לחופש. הכל זול פה, זמין ונוח. בירה – זול. אוכל – זול. אנשים – שמחים. וויב – מעולה. תכלס, אין סיבה לאילת.
חוף סאני ביץ', בורגס
אז מה עשינו פה ? תכלס כלום. לא טיול טיפוסי שלי.
מסיבה, אוכל, בריכה, ים, מסיבה, אוכל בריכה, ים…בעיקר כיף.
מסיבה בבורגס
ביום השלישי, רציתי לנסוע לנסבר. נסבר היא עיר עתיקה לחופי הים השחור במחוז בורגס. בדצמבר 2010 התגוררו בעיר כ-13,347 תושבים. ב-1983 הוכרזה נסבר כאתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו בשל המספר הרב של המבנים ההיסטוריים והמבנים בעלי החשיבות שנשתמרו בעיר.
נסבר שוכנת לחופי הים השחור, כ-30 קילומטרים צפונית-מזרחית לעיר בורגס. העיר העתיקה שוכנת על אי באורך של 850 מטר וברוחב של כ-300 מטר לכל היותר, וזה מחובר אל היבשה באמצעות סוללה באורך של כ-350 מטר, שעליה כביש. במרכז הסוללה ניצבת טחנת רוח עשויה מעץ. על היבשה שוכנת העיר החדשה שצורתה כשל משולש שווה-צלעות, שכל אחת מצלעותיו באורך של כקילומטר, ושקודקודו מחובר אל הסוללה. העיר ההיסטורית החדשה תופסת את כל שטחו של האי עליו היא שוכנת, וסביב לה שלושה מעגנים קטנים. מעגן רביעי נמצא בעיר החדשה, והיא שוכנת על דיונות החול של החוף.
תכלס, מדובר בעיירת דייגים קטנה וציורית ומתויירת להחריד. אבל יפה ושונה מאוד מסאני ביץ'.
נסבר
נסבר
נסבר
נסבר
וזהו ! אחרי 3 לילות מעולים ומהולים באלכוהול, נאצלנו לחזור לארץ. מותשים, אך מרוצים !
מודה, בהתחלה קצת חששתי מסטיגמת בורגס, הישראליאדיה, האילת לעניים וכו' וכו'.. אבל הופתעתי. כל כך הופתעתי לטובה. וטוב שכך.
"האדמה החומה מתנשמת כבדות
נשימה עמוקה מקוטב אל קוטב"
אז מה, בעצם ?
וואלה. היום הזה הגיע. 10 וחצי חודשים אחרי ההזמנה, ה – 19 ביולי הגיע. קטע.. מעולם לא עשיתי בוקינג למשהו (בין אם זה טיול, לימודים או כל אלמנט התחייבותי אחר) כל כך הרבה זמן מראש. התחייבות ? אני ? האדם בעל fear of commitment ?
שלהי לילה לבן קשה, כואב ומכאיב. אחרי יום לבן. אחרי שבוע לבן. אומרים תזמון זה עניין טיימניג, לא ? מסיים אריזות אחרונות. בודק שלא שכחתי כלום. מעיל. פליז. מעיל גשם. כפפות. שני זוגות כפפות. מדהים. מי אורז כל כך הרבה פליזים כאשר באילת 47 מעלות ?? איזה דיסוננס מטורף.
נוסעים לנתב"ג. ניר ועופר הגיעו. ניר איחר. כרגיל. נפרד מליעד. לא קל. ויאללה לצ'ק אין.
איפה הייתי בקוטב ובנורווגיה ?
אז התחלנו מנחיתה באוסלו, המשכנו לטיסה לארכיפלג סבאלבראד, שיט של כשבוע, עלייה על שרטון וחזרה ל – 3 ימים לטיול בנורווגיה.
להורדת אקסל תכנון טיול של 3 ימים בנורווגיה, כולל שעות פתיחה, כתובות, רשימת ציוד, כתבות מעניינות לקריאה ושאר מרעין בישין, לחצו על הלינק הבא: אקסל תכנון טיול נורווגיה
היום השכמנו מוקדם מוקדם. יש נסיעה ארוכה מאוד לפנינו, ולא מעט מקומות, שאני לפחות, עוד מעוניין לראות באוסלו. למעשה היינו פעמיים בעיר, אבל אני אישית לא באמת הרגשתי אותה עדיין. 6 בבוקר השכמה, ותוך חצי שעה כבר כיתתנו דרכנו בדרכים.
כנראה שכבר התרלגנו למראה הפיורדים הירוקים. האגמים והמים האינסופיים. מלהיב, כרגיל. ירוק ירוק ירוק.
בצהריים הגענו לאוסלו. ראשית, כמה מילים עליה.
אוסלו, נחשבת בדרך כלל לעיר נחמדה. נחמדה אך משעממת. כולה צבעים דהויים, פארקים עטורי עלווה ובתי מידות מהמאה ה – 19. העיר נוסדה בסביבות שנת אלף על ידי הויקינגים ומלכם הארלד. באוסלו מוענק מדי שנה פרס נובל לשלום. כמו כן, אוסלו משופעת בארמונות מפוארים המאכלסים את בנייני הממשל הנורבגי, מבצרים וטירות מתקופת הכיבושים, וארכיטקטורה מודרנית, המשתלבת עם החלקים העתיקים בשיא הטבעיות.
העיר יושבת לחופיו של אוסלו פיורד (Oslo Fjord), מוקפת רכסים מיוערים, והיא חלק ממחוז אוסלו. אוסלו היא מקום מושבם של הממשלה הנורבגית, הפרלמנט וארמון המלוכה. העיר עשירה בפסלים, אך האטרקציה בתחום זה שמורה לפארק הפסלים ויגלנד, שבו 212 פסלים ענקיים ומרשימים. אוסלו נחשבת לאחת מערי הנמל המובילות בעולם, בעונת התיירות מגיעות אליה ספינות תיירים רבות. בתחומי העיר מאות קילומטרים של מסלולי קרוס קאנטרי ומסלולי סקי ואפילו מקפצת סקי אולימפית – Holmenkollen Ski Jump, שנבנתה לאירוח אולימפיאדת החורף של 1952. בעיר אוסלו 550,000 תושבים (מתוך כ 5 מליון בנורבגיה כולה), מספר קטן יחסית לערי בירה באירופה ולערים אחרות ששטחן זהה לשלה. בפיורד של אוסלו, שאורכו 100 ק"מ, יש 40 איים. מזג האויר באוסלו טוב יותר בהשוואה למקומות אחרים באותו קו רוחב בגלל זרם הגולף, המביא מים חמים יותר ממפרץ מקסיקו דרך האוקיינוס האטלנטי. בקיץ יכולה הטמפרטורה להגיע עד 29 מעלות, ובחורף לרדת למינוס 20 מעלות. אז דבר ראשון הגענו לחצי האי BigToy. מדובר בחצי אי חץ מחוץ למרכז של אוסלו, שמהווה מעין סוג של קריית מוזיאונים. על הפרק : מוזיאון הויקינגים ומוזיאון FRAM. אז דבר ראשון – הויקינגים.
הוויקינגים (Viking) היו פיראטים, רובם משבטים צפון-גרמאניים אשר נהגו לערוך פשיטות על חופי צפון אירופה, מערב אירופה והאיים הבריטיים מסוף המאה ה-8 עד המאה ה-11. במקביל לכישורי הלחימה שלהם היו הוויקינגים ידועים גם כסוחרים ומתיישבים. יעילותם וכיבושיהם נודעו ברחבי אירופה והם הפכו לאימת חופיה המערביים של היבשת. כמו רוב הסקנדינבים היו גם הוויקינגים תחילה ציידים, חוואים ודייגים אשר חיו בקהילות אוטונומיות קטנות. עם פיצוץ האוכלוסין בסקנדינביה, התגלעו עימותים פנימיים והתעורר הצורך בשווקים חדשים למסחר. אז החלו חלק מהשבטים לחפש את פרנסתם בים, ולהתנחל בחופי הים הצפוני והים הבלטי. כך הפכו חלק מהם ל"ויקינגים", המכונים גם נורדים בתקופה מאוחרת יותר, יורדי ים ובוני ספינות מהמובילים בתקופתם. כלי השיט העיקרי של הוויקינגים היה ה'ספינה הארוכה'. הדגם דומה לגליאה עם הבדל משמעותי אחד: הספינה התאימה למסע ארוך באוקיינוס. ספינותיהם הארוכות באופן בולט היו בנויות בעיקר מעץ אלון וכללו 40 – 60 חותרים. לכל ספינה היה תורן בודד ועליו מפרש מרובע, ודפנותיה היו מכוסות מגנים. כל ספינה הייתה זוויתית בשני צדיה כך שיכלה לנוע קדימה ואחורה מבלי להסתובב. באותם ימים היו הוויקינגים עורכים את פשיטותיהם עם בוקר מן הים על יישובים לחופי אירופה, לבזוז אותם ואחר להעלותם באש. בטרם היה מגיע כוח סיוע להגן על היישוב, כבר היו הוויקינגים מפליגים אל לב ים בספינותיהם. הציים הוויקינגיים לא היו גדולים, אך היות שלמדינות באירופה המערבית לא היו ציי מלחמה ראויים לשמם, כוחו של הצי הוויקינגי היה כה גדול, עד שאפילו האימפריה הביזנטית סבלה מנחת זרועו. תכלס, פרט מעניין אחד בנוגע לויקינגים – הם גילו ראשונים את אמריקה. בערך 500 שנה לפני קולומבוס! בעבר, קבוצות ויקינגים החלו נודדות מערבה, ואחת מהן בהנהגת לייף איריקסון, הגיעה לאיסלנד. קבוצה אחרת הגיעה לניו פאונדלנד שבצפון אמריקה (זמן רב לפני קולומבוס) שנקראה בפיהם וינלנד, והקימו בה מושבות לאורך החוף. על פי העדויות שנותרו ועל פי ממצאים בשטח נראה שהם נהדפו עקב פשיטות של שבטי אינדיאנים מקומיים. כלומר, בניגוד לקולומבוס, אחרי שנה – שנתיים הם הפסידו לאינדיאנים המקומיים ופשוט נטשו את היבשת. בשורה התחתונה – זה בדיוק מה שהלכנו לראות. את האוניות הויקינגיות. מדובר במוזיאון די קטן, ודי מאכזב, במיוחד לאור מחירו המופקע. המוזיאון מכיל 3 ספינות ויקינגיות. לכאורה 3. תכלס, 2 ספינות ועוד כמה שאריות. אבל 2 ספינות מהממות ומלאות עוצמה. בהחלט ניתן לדמיין את הנורווגים שהסתובבו בחוץ קופצים לפנות בוקר מהספינות ושודדים ככל העולה על רוחם. בנוסף, המון עבודות עץ נוספות שלהם כדוגמת ארגזים, כלי לחימה וכדומה.
ספינה וויקינגית
המוזיאון הבא – מוזיאון FRAM (שמשמעו Forward בנורווגית).
המוזיאון מציג את ההיסטוריה של משלחות המחקר הנורבגיות לקוטב הצפוני והדרומי. האטרקציה המרכזית של המוזיאון היא ספינת המחקר המפורסמת פראם משנת 1892, אשר שימשה את החוקרים במסעותיהם לקוטב הצפוני והדרומי. ניתן לעלות על סיפונה של הפראם ולצפות בחדר הפיקוד, במטבח, בחדרים, במפות ובציוד.
בספינה זאת, בשנת 1910 הפליג רואלד אמונדסן מנורבגיה למסעו הגדול שבה ניסה לפניו הגלאי פריטיוף ננסן להגיע לקוטב הצפוני, במסע לכיבוש הקוטב הדרומי. בינואר 1911 הגיע למפרץ התנינים והקים מחנה. ב-20 באוקטובר 1911 יצא אמונדסן עם ארבעה מלווים בלבד, 4 מזחלות ו-52 כלבים, במסע לכיבוש הקוטב. אמונדסן היה במירוץ עם רוברט פלקון סקוט שיצא לאותה מטרה – לכבוש את הקוטב הדרומי. אמונדסן היה מצויד היטב והגיע אל המטרה ב-14 בדצמבר 1911, 34 ימים לפני סקוט. אמונדסן הקים שם אוהל קטן והניף את הדגל הנורבגי. זה הסימן אשר מצא סקוט כאשר הגיע אחריו לקוטב. לפני מסעו לקוטב הדרומי, ניסה אמונדסון לכבוש גם את הקוטב הצפוני, אך איחר. הקוטב נכבש על ידי האמריקאי רוברט פירי. היה מלהיב. מבחינתי זה בהחלט היה סוג של סגירת מעגל. לראות את האונייה עליה דיברו כל כך הרבה במהלך המשלחת לאנטרקטיקה והמשלחת לקוטב הצפוני. לגעת באונייה זה בהחלט נגיעה בחתיכת היסטוריה. מומלץ בחום. ביליתי שם שעתיים, וללא עמדו לי על הראש, הייתי יכול לבלות שם שעתיים נוספות..
נגיעה בפיסת היסטוריה
נגיעה בפיסת היסטוריה
יום עמוס עדיין ומייד לאחר מכן, המשכנו לפארק וילגרד.
וילגרד ? גוסטב ויגלאנד הינו אמן נורווגי. סוג של מארק שגאל מקומי ומפורסם מאוד. מאוד. וילגרד התמחה בעיקר בפיסול בני אדם ובאותה תקופה פיסל כ-100 פורטרטים, ביניהם של אישים סקנדינבים ידועים כגון הנריק איבסן ואלפרד נובל. כמו כן, הוא פיסל אנדרטה לזכרו של המתמטיקאי הנורבגי נילס הנריק אבל. פארק וילגרד הינו אתר שניתן לו על ידי עיריית אוסלו על מנת להציג בו את עבודותיו. עבודות הבנייה נערכו בשנים 1949-1939, ומשנסתיימו, נחנך באמצע הפארק שביל מרכזי באורך 850 מטרים, שמשני צידיו פזורים 212 פסלים עשויים גרניט, ברונזה, וברזל חשיל. זהו פארק ויגלאנד. הפסל, שעיקר עבודתו התבצעה בחרסית, בנה דגמים מלאים של כל הפסלים בפארק, ואנשי מלאכה מקצועיים נשכרו בשביל העבודות בגרניט ובברונזה. בפארק יש חמישה חלקים עיקריים: שער הכניסה, הגשר, המזרקה, "מעגל החיים" והמונולית. גולת הכותרת של הפארק, עם זאת, הינו המונולית שגובהו 14 מטרים ושחולש על הגבעה הגבוה ביותר בפארק. ויגלאנד פיסל דגם בגודל מלא של היצירה במשך עשרה חודשים, ועטף אותו בטיח. באותו זמן הובאה אבן גרניט אחת במשקל כמה מאות טונות ממחצבה ליד העיר האלדן שבדרום-מזרח נורבגיה, לצורך בניית הפסל (מונולית הינו פסל העשוי מאבן אחת בלבד). הדגם הוצב ליד האבן ב-1929, והעבודות החלו. שלושה סתתי-אבן עמלו מידי יום עד להשלמת היצירה ב-1943. בטקס הסרת הלוט נכחו 180,000 צופים שבאו לחזות בפלא. בעמוד שזורות 121 דמויות אדם לפרטי-פרטים, המתפתלות זו בזו בנסיון להגיע לקצה, לשמיים. פרשנויות רבות ניתנו למונולית: מאבק לקיום, שאיפה להגשמה עצמית, כמיהה לדרגת רוחניות גבוהה ועוד. אל הבסיס שעליו הוא עומד מובילות מדרגות שעליהן 36 פסלים אנושיים, הנמצאים בשלל מצבים מחייו של האדם: מקצתם שמחים, עצובים, אופטימים או שיש בהם מין הביזאר. הפארק נחשב אחד משני מקומות הליבה המחייבים ביקור באוסלו, והאמת – אכן מוצדק. הכל פה פשוט יפה. מתוקתק, ירוק (כמו כל המדינה), מזרקות, מליון תיירים, והכי חשוב – מרגיע ושלו. מסוג המקומות שבארץ היו מתמלאים במליון מנגלים עבור כל חצי מטר מרובע, ו – 3 חגיגות יומהולדת רעשניות על כל מזרקה, אבל באוסלו זה מסוג המקומות שמצד אחד אפשר לבלות בהם חצי שעה, ומצד שני – לבלות שם גם חצי יום בשנ"ץ וקריאה של ספר. גם פה, ללא עמדו לי על הראש, הייתי יכול לבלות עוד שעתיים..
פארק הפסלים
פארק הפסלים
החזרנו את הרכב, הגענו להוסטל היקר יקר שלנו, בשכונת המהגרים של אוסלו והלכנו לאכול.
למעשה, נראה לי שכמעט כבר כל שכונה באוסלו היא שכונת מהגרים. כ – 13% מתושבי נורווגיה הינם מהגרים, בין אם חוקיים ובין אם לאו. היות ורובם המוחלט מתרכז באוסלו מן הסתם, נראה כאילו שכ – 30% מתושבי אוסלו הינם מהגרים. למען האמת, לא פשוט למצוא נורווגים באוסלו. פשוט הזוי. מה שכן, כמה מילים על הבלונדינים בנורווגיה. בעיקר, בלונדיניות. לא להאמין מה הולך פה !! כולן בלונדיניות. כולן. כולן עם עינים כחולות. כולן ! מימין. משמאל. מקדימה. מאחורה. ללא סוף. פאתום, להיות עם שיער שחור זה השונה. זה החריג. איפה שלא נכנסים – בלונדיניות. ביקור מקרי (או שלא) בבורגר קינג – ועוטפות אותך להקת בלונדיניות מקומית. קטע. עוד קטע, זה העובדה שאני לא מצליח לזהות אותן. מבחינתי הן כמו סיניות. כמו אפריקאיות. הן כולן נראות אותו הדבר. רק במקום עיניים מלוכסנות, יש להם כחולות.
אינדינאים מקומיים
אז התארגנו בהוסטל מוצ'לרים טיפוסי. יקר ומנוכר. 250 שקל למיטת בדורמיטוריס של 4 מיטות, לא כולל סדינים ומגבות. ראבק. לא יכולתם להגיד את זה באתר שלכם ? בשביל מה עשיתי בוקינג מראש ? סדינים – עוד 30 שקל. מגבת – עוד 15 שקלים. ללילה ! מזל שאנחנו נשארים רק לילה אחד..
ארוחת ערב לסיום הטיול. לא יוקרתית מידי. בורגר קינג… גם פה יקר.
אבל הפעם לומדים לקחים. מזמינים רק המבורגרים. הרבה יותר משביע, ויחסית יותר זול. VALUE FOR MONEY לעניים
זהו. יום הטיסה הגיע, ואיתו החזרה לארץ. נשארו לנו, נשארו לי למען האמת, 3 שעות אחרונות… שכרגיל אצלי, אני חייב חייב לנצל אותן. השכמתי מוקדם, ואצתי רצתי להשלים עוד 2 מקומות שהיו חסרים לי באוסלו.
אז דבר ראשון – ארמון המלוכה ופסלו של קארל הגדול.
קארל הגדול
דבר שני – עיריית אוסלו. לא כי העירייה כל כך מעניינת או מושכת. היות ופשוט מאוד התחשק לי לראות את המקום בו מחלקים את פרס נובל לשלום – ובעשרים השנים האחרונות מדובר בעיריית אוסלו. פרס נובל לשלום מוענק בכל שנה לאנשים בעלי חזון שפעלו למען השלום והתגברו על מעגלי אלימות, עימותים, או דיכוי באמצעות הנהגה מוסרית. כמו כן, הפרס מוענק גם למנהיגי מדינות שנטשו את דרך המלחמה והחליפו אותה במשא ומתן במטרה להגיע לשלום – ועל כן, מסיבה הזוייה ומעוות, ערפאת זכה לקבל את הפרס. בניגוד לשאר פרסי הנובל, המוענקים בסטוקהולם, בירת שבדיה, מוענק פרס נובל לשלום באוסלו, בירת נורבגיה, שם גם נמצא מרכז נובל לשלום (שגם אותו כמובן הלכתי לראות). הדבר נעשה על פי קביעה מפורשת של נובל בצוואתו שוועדת הפרס תבחר על ידי הפרלמנט הנורבגי. לפי ועדת הפרס סיבה אפשרית להחלטתו של נובל לקבוע את נורבגיה כמרכז הפרס היא שבניגוד לשבדיה לא הייתה לנורבגיה מסורת מלחמתית. לעניות דעתי אלפרד נובל קצת שכח שהויקינגים היו גם נורווגים, אבל אין צורך לתת לעובדות לבלבל את המציאות. טקס הענקת פרס נובל לשלום נערך בעבר במכון נובל הנורבגי (1905-1946), באוניברסיטת אוסלו (1947-1990) והחל משנת 1991 הוא נערך בבניין עיריית אוסלו. אז למעשה מדובר בבנין של שני מגדלים הבנויים מלבנים אדומות ומזרקה יפה באמצע. וזהו.. ממול, נמצא מרכז נובל לשלום ובו מספר תערוכות בנוגע לזוכים בפרסים, קצת היסטוריה של אלפרד נובל, ובית קפה, שנקרא באופן לא מפתיע – אלפרד… המקום נפתח רק בשעה 10, אז נאלצתי לראות את הבניין מבחוץ בלבד.
בית פרס נובל לשלום
העירייה
בין לבין, שורצות להם ימבה חנויות מזכרות ופיצי'פקעס לתיירים. כמובן, יקרות להחריד. אחד מהדברים המרכזיים שם – בובות של טרולים. טרול הוא מפלצת מיתולוגית דמוית אדם שמקורה באגדות עם נורדיות וסקנדינביות. לרוב מתוארים הטרולים כיצורים גדולים, טיפשים ומכוערים, בעלי אוזניים גדולות ואף ארוך, הנושאים אלות ורוצחים ללא מחשבה. הם מתרחקים מהשמש, שכן חשיפה לאורה הופכת את הטרול לסלע. בנורווגיה אפילו קיימת דרך הנקראת "דרך הטרולים" ובראשיתה – תמרור המזהיר בפני טרולים החוצים את הכביש. אחלה, בואו נמציא אגדה ונעשה ממנה כסף…. אז טרולים לא ממש קניתי, אבל טרחתי להצטלם עם אחד.
טרולים
וזהו !! נגמר הזמן. נגמר הטיול. סיבוב אחרון ברחובות העיר. בהייה אחרונה בנמל אוסלו שבפיורד, וזהו.. מתחילים את המסע בחזרה הביתה…
