פוסט קודם – בישקק (Bishkek)

אחרי לילה לא כיפי מידי בבישקק התחלנו בנסיעה ליעד הראשון והעיקרי – קראקול. מדובר בעיירה קטנה מסביב לאגב איסיק קול, ולמעשה ביעד הטיולים והטראקים המרכזי במדינה.
העיר קרקול נוסדה בשנת 1869. פירוש השם קרקול הוא יד שחורה. בתקופה הסובייטית נקראה Przhevalski על שמו של מגלה העולמות ניקולאי פרז`בלסקי הקבור על חוף איסקיקול. כיום מתגוררים בה כ- 70,000 תושבים.
אגם איסיק קול הוא האגם האלפיני השני בגודלו בעולם לאחר אגם טיטיקקה בבוליביה (שבו הייתי לפני 7 שנים שנראות כמו נצח). ההגדרה לאגם אלפיני אמנם נשמעת עמומה משהו, אבל בגדול מדובר באגם שנמצא די גבוה מעבר לקו הגבול של גדילת עצים או כלל שקר כלשהו בסגנון. בפועל, אגם איסיק קול הוא אכן גדול ונמצא בגובה של 2,000 מטר. מבחינתי, זה מספיק גבוה. קצת יותר מהחרמון.
עומקו של האגם 695 מטר (זה המון. עומקו של ים המלח למשל הוא קצת פחות מ – 400 מטרים), אורכו 170 קילומטר ורוחבו 70 קילומטר (מבחינתי הוא ממש גדול). מצפונו מתנשאים פסגותיו מעוטרות השלג של רכס טרסקי אלאטאו (Terskey Alatau) ומדרום אלו של רכס קונגיי אלאטאו (Kungey Alatau) . פירוש השם "איסיק קול" הוא "האגם החם". מימיו אומנם מגיעים בעונה הקרה לטמפרטורה של ארבע מעלות צלסיוס, אולם לעולם אינם קופאים. נהרות רבים זורמים אל האגם מהקרחונים שבהרים, ומזינים אותו במים צלולים וזכים. אמנם, יצא שלא נגענו במימי האגם, אולם בכביש הסובב אותו אין ספק שהוא נראה צלול ומזמין מאוד.
מתמקמים בהוסטל. סוג של HomeStay. מסביב רק הרים. הרים גבוהים. הרים נמוכים. אבל – הרים. פשוט מדהים. איפה שלא מסתכלים – הרים גבוהים גבוהים ומושלגים מושלגים. מדהים.


יוצאים לחפש את ה – CBT. כמה מילים לגבי ראשי התיבות הללו. משהו אחד טוב באמת שהמדינה הזאת עשתה, בצורה שכונתית אמנם אבל עשתה, זה להקים את סוכניות ה – CBT. היות וכל כך קשה לטייל פה בשל חוסר המידע, האנגלית ושאר שירותי התיירות הלוקים בחסר, אז ה – CBT מהווה חלופה לא רעה בכלל. מדובר בסוג של משהו מתחרה ל – Tourist Information רגיל בשילוב סוכנות טיולים יקרה. חבר'ה צעירים דוברי אנגלית מעולה מתפעלים את הארגון, ויש להם נציגות כמעט בכל עיר בקירגיזסטן. רוב הכספים שהם מגלגלים בשירותים שהם מוכרים מתחלקים בין המדינה, האופרטורים, המדריכים וכמובן גם הסוכנות עצמה, שהיא לכאורה ללא כוונת רווח. הרעיון יפה מאוד, הביצוע קצת פחות. המחירים שלהם קצת חורגים מסדר הרגיל, ונראה כאיל וכל אטרקציה שהם מארגנים מכוון תמחירית לשוק האמריקאי – כלומר, עמוס הדולרים.
בכל אופן, היום יום שבת. הכל די סגור ושומם פה, כולל ה – CBT. עם זאת, מצאנו סוג של סוכנות טיולים לחו"ל, שהסכימה למצוא לנו מדריך לטראק. טראק של 4 ימים לאזור שנקרא אלטין ארשאן.
העניין הוא, שכולם (כולם = כל מי שמצאנו דובר אנגלית בעיירה, יש כמובן ספורים כאלו) אמרנו לנו "טראק ? עכשיו ? אבל קר !! והכל שם מלא שלג, שלג ועוד שלג. אה, וגם קר נורא !!". האדם הראשון שאמר לנו את זה (עוד בארץ) – התעלמתי. האדם השני שאמר לנו – התחלתי לתהות ולדאוג. האדם השלישי שאמר לי את זה – שוב חזרתי להתעלם. אנחנו את הטראק הזה – עושים ! באנו לראות הרים ושלג, ואנחנו נראה אותם ! אז יהיה קר, למה מה קרה ?? בדיוק בשביל זה הבאתי פליז איכותי מהארץ. בסופו של דבר מצאנו מדריך מגמגם אנגלית צולעת, שהסכים עם חששות להצטרף אלינו לתור את הקור בהרים.

במקביל, ציינו את הארוחה המקומית הראשונה שלנו. כמו כל דבר רוסי לשעבר, הכל קשור פה בוודקה. אז כמובן, שיחד עם הארוחה, הצטרף לו צ'ייסר וודקה לוהטת וחורכת.

וודקה ראשונה

יום ראשון הגיע – וביום ראשון ישנה אטרקציה מרכזית בעיר – שוק החיות/בקר. מדובר למעשה באזור ענק בצד העיר, שאליו מגיעים משלל הכפרים שמסביב לקראקול וסוחרים בחיות. לא מדובר במסחר של גן חיות או ספארי, אלא פשוט מספר מצומצם של סוגי חיות (סוסים, פרות, כבשים חמור וכל בהמה שעוזת למשק הבית. בעיקר כאשר הבית שלך ממוקם בקירגיסטן ולא ברחוב הנביאים בתל אביב). ומדובר בהמוני חיות. אלפי כבשים, אלפי פרות וסוסים. איך בוחרים פה סחורה ? הרי הכל אותו הדבר ? איך יוצרים בידול משאר הסוחרים ? מוזר.

בנוסף, התחלנו להכיר את כובע הלבד המפורסם שהמוני קירגיזים הולכים איתו. סוג של כובע טמבל מקומי….

כובע טמבל קירגיזי

כובע טמבל קירגיזי

השוק הזה נראה כאילו הוא יצא מסצינה של בוראט. המון מכוניות ישנות, חבוטות ומאובקות. בכל מכונית דחוסות כבשים בבגאז', במושב האחורי, בקידמי. איפה שרק אפשר. שוק החיות של קראקול נחשב כאחד משווקי החיות הגדולים באסיה מסתבר. והאמת, הוא באמת די ענק. אז עוברים, ממששים חיות, בוחנים ובודקים, ומבררים מחירים. האמת, ממש זול פה. כמעט והתפתתי לקנות כבשה ולטמון אותה במוצ'ילה. מזל שליעד הייתה שם למנוע את זה..

וודקה לאדה

וודקה וודקה וודקה

כבשים כבשים כבשים

עוד כבשים

כבשים בבאגז' של בוראט

וזהו. מסתובבים קצת במרחבי העיר, רואים את הכנסייה הרוסית המקומית (בעלת הבצלצלים המוזהבים על מגדלי הפעמונים שזאת השיטה הטובה ביותר להלחם בהצטברות שלג שיורד פה בחורף ללא הפסקה), ומסגד שבנוי בצורה של פגודה סינית. אה ??
מדובר במסגד הבנוי מעץ, שנראה כמו מקדש בודהיסטי. המסגד נבנה בשנת 1904 והוא משמש את המוסלמים מהמיעוט הסיני המהווה כ – 6% מאוכלוסיית קירגיזסטן. המסגד נבנה ע"ש של איברהים חאג' שהצטיין במספר רב של קיום מצוות החאג'. אחד הייחודים של המסגד שהוא בנוי מעץ ואין בו כלל מסמרים. הקהילה הדונגנים שמוצאה סיני שאנשיה הנם סינים מוסלמים המדברים רוסית. לי זה נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל זה מה שכתוב בספרות….

כנסייה רוסית

מסגד סיני

טקילה עם תולעת, או דבש עם דבורה ?

עושים קניות

טוב. אז בוקר יום שני הגיע. נסיון להוציא כסף. אתמול, יום שבת, ניסינו להוציא כסף משני כספוטים – נסיון שכשל. בתקווה מהולה בידיעה שאני משלה את עצמי, הנחתי שזה קשור לעובדה שמדובר ביום שבת. ברור הרי שלמוסלמים אסור להוציא כסף ביום שבת, לא ? אפילו אם הם סונים…

יש 6 כספומטים בעיר. רצתי בין כולם. גם עם כרטיס המאסטרקארד שלי, וגם עם הכרטיס של ליעד. נאדה. גורנישט. הגעתי לסניף הבנק הראשי בעיר. בקצה העיר. שם, מצאתי מישהי,
שב – 3.5 מילים קלוקלות באנגלית הסבירה לי שאין כספומטים שעובדים עם מאסטר קארד. אבל "כתוב בלונלי שיש פה כספומטים כאלו !!" הקשתי עליה. "נו באמת" היא בטח חשבה לעצמה. "מה נפל עלי התייר השוקיסט הזה עכשיו על הבוקר". וכפועל יוצא, היא, נצר לחינוך רוסי טיפוסי, הנהנה באדישות והמשיכה לה לדרכה. לאחר עוד כמה מילים שהצלחתי לדלות מתושבת אחרת למדתי שעד לפני שנתיים היו פה כספומטים שעבדו עם מאסטרקארד, אבל אז משהו קרה, והשירות לא זמין יותר. זאת הסיבה, שעדיין יש אייקונים של מאסטרקארד מפוזרים סביב בתי העסק מסביב. בשורה התחתונה – רק ויזה עובדת פה. אפעס, אנחנו בבעיה.
בצעד אחרון נואש, שלפתי את פריט אספנות הארכיון מהמוצ'ילה – טרוואלרס צ'קס. כן כן. מדהים שעדיין יש לי דבר כזה, אולם כבר פעמיים הנושא עזר לי רבות בחו"ל. אבל פה ? לך תסביר לטומטומים האלה מה זה טרוולרס צ'קס ומה עושים עם זה. אחרי נסיון ההסבר הרביעי נשברתי וחזרתי עם הזנב בין הרגלים ונטול כסף מזומן. נדחה את נושא משיכת הכסף לאחרי הטראק.

מסיימים לארוז את המוצ'ילה. המדריך שלנו הגיע. איתו גם הפורטר. ובשעה טובה יוצאים לטראק לאלטין ארשאן. מדובר בטראק של 4 ימים לאורך הרי הטיאן שאן, שפירוש שמם – ההרים השמיימים. רכס הרי טְייֵן שָׁאן ("ההרים השמימיים"), הוא רכס הרים במרכז אסיה, מצפון וממערב למדבר טַקְלַמַקָאן באזור הגבול של קזחסטן, קירגיזסטן והמחוז האויגורי האוטונומי שינג'יאנג שבמערב סין.

רכס טיין שאן הוא חלק מחגורת ההימלאיה האורוגנית שנוצרה מהתנגשות הלוח ההודי והלוח האירו-אסיאתי בעידן הקנוזואי. הרכס הוא אחד מרכסי ההרים הארוכים ביותר במרכז אסיה ומשתרע על פני 2,800 ק"מ מזרחית לטשקנט שבאוזבקיסטן.
פסגת רכס טיין שאן היא "פיק פובדי" או "פיק פובדה" ("פסגת הניצחון"), הנמצאת בגובה 7,439 מטר מעל פני הים והיא הנקודה הגבוהה ביותר בקירגיזסטן, הנמצאת על הגבול עם סין.
הפסגה השנייה בגובהה של רכס טיין שאן היא "חאן טנגרי" ("אדון הרוחות"), הנמצאת בגובה של 7,010 מטר מעל פני הים ועל הגבול בין קזחסטן וקירגיזסטן. מטפסי הרים סיווגו את הפסגות האלה כשתי הפסגות הצפוניות ביותר בעלות גובה של יותר מ-7,000 מטר בעולם.


מדובר טראק לא קל. כמו בפטגוניה. סוחבים אוכל על הגב ל – 4 ימים, מטהרים מים, ישנים באוהל בכפור. לא קל, אבל הכי הכי מלהיב שיש. תכלס, מדובר באחת משתי הסיבות העיקריות שבגינן השתוקקתי להגיע לקירגיזסטן (השנייה זה אוהלי נוודים – יורטות). מתחילים בגובה של כ – 1,900 מטר, ומטפסים עד לפס בגובה של 3,900 ולאחריו חוזרים לקאראקול. קלי קלות זה לא.
מתחילים לצעוד וכמובן פוגשים מספר תיירים. יש מכנה אחד משותף לכולם – ישראלים כמובן. ואני לתומי חשבתי שנחזיק בתואר המפוקפק בעיני אחדים, והמגניב ביותר בעיני שלי "המוצ'לרים הראשונים (כמעט) שטירקו בקירגיזסטן". מסתבר שטעיתי. פוגשים עוד ועוד ישראלים, ובעצם – פוגשים אך ורק ישראלים !.
פגשנו גם אב ובנו, שנסעו בחגים ביחד לעשות טראק ארוך יותר של כ – 10 ימים ולסיים במעיינות החמים של אלטין אשראן. אולם, באמצע הטראק הם הגיעו לפס בלתי עביר מבחינת כמות השלג. אז הם חזרו והתחילו את הצד שלנו של הטראק. הסיפור קצת הדאיג אותי, אבל עשיתי מה שאני תמיד, ולרוב גם תמיד עובד, עושה כשצצות בעיות מסוג אלה – התעלמתי והמשכתי הלאה…
היום הראשון ברובו היה יום פנאן. מישור, נהר כחול עמוק, הרים מיוערים. ואז עלייה ועלייה והופ צנחו להן הטמפורטורות, והגענו למחנה בגובה של כמעט 3,000 מטר. בדרך, הספקנו לפגוש כמה תיירים שסיפרו לנו שהם הגיעו לפס וחזרו לכשעומת שבאו. הם טענו שהשלג הגיע להם עד החזה. ההםםם… מדובר היה בזוג תיירים גרמניים (מפתיע, אבל פגשנו תיירים לא ישראלים..) בגובה של עץ אקליפטוס מצוי. החזה אצלם מגיע לי הרבה הרבה מעל הראש. זה לא נשמע מעודד בכלל. פתאום, סוכני הטיולים שהתריעו בפנינו לא לצאת לטראק חזרו וצצו לי במחשבות עם נבואת הזעם שלהם ("קר… יש שלג…קר.."). גם הפעם, בחרתי להתעלם ולשמור על אופטימיות. אה, וגם עדיף שליעד לא תשמע… הטיפוס על העליות מספיק לה כרגע.

קראקול

סנאי

לילה ראשון באוהל..

קראקול

ביום השני, שוב עלייה. מפתיע באמת… ממשיכים, בעלייה, למעלה, ומגיעים ללגונה אלא-קול. וואו וואו ! מהמם מהמם מהמם !
סוף סוף, ראיתי לגונה, בצבע ירוק עז, גדולה, מתחת להרים מושלגים – כמו בפטגוניה, אבל לא שם. מהממת. הצבעים, הצלילות, השקט המטורף.
ממשיכים לטפס, לפי הכיוון הכללי, שאומר – דוך למעלה לשמיים, עד לגובה של 3,900 מטר. בעלייה הזאת, עברנו, ב – 3 שעות, שמש, גשם, קצת שלג – ממש שנה שלמה של עונות שנה. מזג האוויר פה פשוט משוגע.

הרי טיאן שאן

אגם אלה קול

אגם אלה קול

אגם אלה קול

ואז, הגענו לפס. גם פה – מטורף מטורף. כל כך יפה פה ! האצבע לא יכולה להפסיק לצוד את הנוף עם המצלמה. עוד ועוד תמונות. מי לעזאזאל ימיין אותן אחר כך ??
הפס הוא בתכלס נקודת תצפית מטורפת על לגונת אלא-קול מצד אחד, ומצד שני מדרון עצום עצום של שלג. שלג טרי. לבן לבן.
אותו שלג שהתיירים הגרמניים בגובה של עץ אמרו שהגיע להם עד החזה. מוזר. כי הוא לא באמת כל כך גבוה. לא ברור. מדובר בנקודת תצפית מגניבה מאוד. רואים את כל הרי טיאן שאן שמעבר ללגונה כמעט עד סין (או לפחות ככה דמיינתי לעצמי…). אוסף עצום של פיקים מושלגים. עוד ועוד.
נקודת הפס הינה מסוג הנקודות שאתה אומר לעצמך "וואלה ראבק. כל הטיפוס המחורבן, מחלת הגבהים, הקור, האבק הלכלוך – כל המאמץ הזה בשביל 5 דקות של נוף. אבל זה שווה את זה !!". אמנם, חלקנו, ואני לא אנקוט בשמות, הגיעו מעולפים לאותה נקודה, אבל אחרי כמה דקות של התאוששות ומסתבר שהמאמץ המופלא השתלם.

מעולפים

הפס

אלה קול

אושר עילאי

משהו מרהיב נוסף ממש בפס הגובה – מצד אחד אדמה חשופה מלאת חול ואבנים, ומהצד השני כל המדרון מלא מלא בשלג. ואז, החלטנו לבצע את מעשה פוקון בהר הגעש ויאריקה, שבעברית צחה המשמעות היא להתגלש את כל המדרון למטה. למעלה מ – 200 מטר של גליצ'ות על השלג. עם המוצ'ילות, עם מקלות ההליכה, האבנים החבויות בשלג. טאבולה ראסה. וזה מגניב !! טיפוס שארך למעלה משעתיים, הפך להחלקה מרהיבה בשלג של 5 דקות. התרגשות ואדרנלין מטורף.

מתחילים בגלישה

גולשים על הגלים…

ליעד גולשת

שלג ועוד קצת שלג

ועוד המון שלג

הליכה קצרה ומגיעים לעמק בו נעשה את הלילה. היום ערב יום כיפור, והגיע הזמן לבשל ארוחה מפסקת. מה בתפריט ? נודלס עם אבקת מרק, טונה חרוכה על הגזייה, קידוש וברכות עם קוקה קולה קרה (לא כי היה מקרר, אלא כי פשוט היה ממש ממש קר).

אחד הדברים המגניבים בטראקים מהסוג של האוהלים, שמשעה ממש מוקדמת – אין מה לעשות. מקימים אוהלים, מבשלים ארוחת ערב, ומהר מאוד לפני שנהיה קפוא לגמרי מתחפרים בשק"שים ונותנים לגוף קצת מנוחה. וגם פה, מהר מאוד סיימנו את הארוחה, מילאתי את סיר הבישול במים על מנת שהשאריות יירדו בקלות יותר מחר בבוקר, והתכסנו בכל השכבות שהבאנו איתנו כי התחיל להיות ממש ממש קשר. במושג "כל השכבות" אני מתכוון (במקרה של ליעד כמובן…) לגעטקס, טריינניג, גרביים, חולצה קצרה, חולצה ארוכה, פליז, כפפות, כובע, צעיף ועוד פליז מעל הראש. אמרתי כבר שהיה ממש ממש קר ?? ואז, פתאום פתיתים לבנים ירדו מהשמיים.. שלג !!
בבוקר התעוררנו לתוך איגלו קטן. כל כר הדשא שהיה סביבנו הלבין, ולא מזקנה. הסיר שמילאתי אתמול במים, קפא למוות. ואני ? אני התרגשתי כמו ילד קטן מתלהב. אבל זה כיף 🙂

אוהל לפני שלג

אוהל אחרי שלג

ארוחה מפסקת

קראקול

וזהו. קמים ליום אחרון של הליכה. מגמה כללית – ירידה. הירוק חוזר לשלוט. לאט לאט השלג נעלם. מגיעים לקו הגובה של עצי האשוח שמתחילים לצוץ בכל פינה. נהרות של שלג נמס והפסגות המושלגות הופכות להיות מרוחקות אך עם זאת צופות. כאילו בוחנות. מגיעים לתחנה האחרונה – אלטין אראשאן. פה, בישלתי את ארוחת סוף הצום, ופה גם המתין בונוס קטן – פירוש שם המקום הינו "במעיין החם המוזהב". וזה בדיוק הפינוק. מעיינות חמים חמים כשמסביב הכל קר קר. פינוק.

הר האוהל

המעיינות החמים

קראקול

נעילת צום

אוספים תפ"א

קראקול

תמונת סוף טראק

לסיכומו של טראק – היה פשוט מעולה. התמזל מזלנו בצורה נפלאה עם מזג אוויר מושלם, יחסית לסיכון שלקחנו. היה המון שלג בדיוק כמו שאני אוהב. הרים ופיקים מדהימים, נהרות של קרחונים מופשרים, חווית פס בלתי נשכחת. פשוט זכינו חוויה !

פוסט הבא – קוצ'קור (Kochkor)

פוסט קודם – פתיחה

השנה זאת שנה עמוסת חו"ל. תכלס, זה מגניב נורא. כן ירבו שנים כאלו. חבל שזה יקר כל כך. הכי טוב להיות עשיר, בריא ומובטל. חבל שאני לא. אבל שאיפות בחיים זה חשוב.
אבל בשורה התחתונה, סוף סוף הגיע חו"ל נורמלי ואמיתי. בנורמלי אני מתכוון שדה תעופה מעופש עם שירותי חור מטונפים עם פנטזיות לא ממומשות על מקלחות חמות ומפקנות. אבל איזה כיף !! סוף סוף קצת מדינת עולם שלישי.

"קירגיזסטן ? מה זה ? איפה זה ? המצאת מדינה ? מה קשור ?" אלו רוב השאלות שקיבלתי כשסיפרתי שזה היעד הבא שלי. אני מודה, גם אני, עד לפני 5 שנים, בבורותי הגדולה בכלל לא ידעתי שיש מדינה כזאת בעולם. אולם, הודות לשכן קירגיזי (באר שבעי) גיליתי על המקום המיוחד הזה.
אז למה לנסוע למדינה שרוב האנשים שסיפרתי להם עליה היו בטוחים שהמצאתי ארץ או שפשוט עישנתי משהו לא חוקי שגרם לי להזיות לא ברור ??
מלפני 5 שנים, אחרי אותו מפגש עם שכן קירגיזי, בתוספת עזרה לא קטנה של גוגל תמונות, פיתחתי כמיהה קטנה להגיע למקום. בנוסף, לאחר ביקור אלוהי בגיאורגיה, הכמיהה רק צמחה וגדלה. לראות עוד מדינת נופים מטורפים בסגנון דומה, תרבות רוסית משחיתה, וכמובן דרך המשי הנפלאה.

התחלנו, זוגתי שתחייה שהחליטה לזרום איתי בשגעון ועל כך כל הכבוד לה ואני, בטיסת לילה למוסקווה, ומשם לקירגיזסטן. טיסה של שעות ארוכות ארוכות, למרות שהמרחק לא גדול כל כך. ככה זה כשאין שלום והמון המון מוסלמים פונדלמניסטיים טאליבאניים בדרך.
נחיתת אחר הצהריים זריזה בבישקק, והגענו להוסטל שלנו. ההםם… מדובר בהוסטל, עם המלצות בלונלי, שתקוע ממש מאחורי התחנה המרכזית הקטנה של בישקק. המלצות אני לא בטוח שהייתי נותן למקום, אבל למזלנו הזמנו את החדר הפרטי. למה מזל ? כי מסתבר שיש רק דורמיטוריס, אוהלים על הרצפה בגינה, ואוהל גדול (יורטה) בגינה. בשלב הזה, היורטה עוד נראתה לנו אותנטית ומגניבה. בעתיד, היא כבר לא תראה כזאת קורצת…. וחדר פרטי ? סוג של תא של 2*2. נראה לי שאפילו ליגאל עמיר יש תנאי כליאה טובים יותר.


היה יום שישי, והתחשק לי לקפוץ לאחד מבתי הכנסת שעוד נותרו בקירגיזסטן, ונותרו כמה שעות של אור, אז כיתתנו קצת את רגלינו, וגם תפסנו את המרשוטקה הראשונה שלנו (מונית שירות מקומית) עד שהגענו למקום.
בית הכנסת היה כמובן נעול ומסוגר, וללא שום סממן זיהוי יהודי כלשהו, אבל אם מציצים קצת מהחלונות ניתן לראות כמה כתובות בעברית ומגן דוד זהוי. מילא. ואני כבר בניתי על תפילת שישי מגניבה, ואולי גם קצת אוכל יהודי מקומי.

בישקק לא ממש נתנה לי הרגשה טובה. הזנחה בכל פינה, טינופת, אפורה, וקר. אשכרה קר. והיה כל כך חם ולח בארץ שטסנו !! משהו נוסף, הכל חשוך פה. קטע מטורף. מהרגע שהשמש שוקעת אין אור. פשוט אפילה. נראה כאילו הקירגיזים לא ממש מאמינים בתאורת רחוב. חסכון בחשמל או סתם תודעת שירות אזרחית מעפנה ? אני כנראה הייתי הולך על האופציה השנייה. בכל אופן, אני מקווה שההרגשה תשתפר.

אבל רגע, קצת היסטוריה לפני, תודות לצור שיזף וויקיפדיה כמובן.
קירגיזסטן היא הקטנה בין הרפובליקות החדשות של מרכז אסיה וחלק מנתיבי דרך המשי עברו בתחומה לאורך 2000 השנים האחרונות. תרגום שמה הוא ארץ הקירגיזים.
קירגיזסטן היא במקורה מדינה קולוניאלית שהוקמה על ידי לנין וסטאלין על מנת לבתר את מה שהיה, עד לסופה של מלחמת האזרחים הרוסית ב- 1922, חאנת בוכרה. כך גם נראים הגבולות הישרים על המפה שאינם מתחשבים בקבוצות האוכלוסייה השונות (די מזכיר את חלוקת הגבולות בצפון אפריקה ובמזרח התיכון הודות לשלטון הבריטי לשעבר המתחשב כל כך).

בשל העובדה שלנין הקים למעשה את קירגיזסטן, לתושבים נשארה פינה מאוד מאוד חמה בלב לצורר. בלא מעט בתים ראינו פסלים, תמונות ושאר אלמנטי האדרה לרוצח ההמונים הזה. כמובן שגם ברחובות, ממוקמים לא מעט פסלי ענק לדיקטטור הגדול. הנושא הזה מנוגד למעשה לקיים בגיאורגיה. אפילו בגיאורגיה, שסטלין נולד בה, מצניעים את העובדה, ואפילו בגורי, העיר בה סטלין נולד, חיסלו לפני כשנה את הפסל היחיד שלו שנותר ברחובות.

הקבוצות האתניות המרכיבות את המדינה הן: קירגיזים 50%, אוזבקים כ- 20%, טג`יקים 10%, רוסים 10%. טאטרים, מעט מאוד יהודים וטורקמנים מהווים את יתרת האחוזים הנותרים.
חלק מהתושבים הנקראים קירגיזים אינם קירגיזים למעשה, וזאת מכיוון שבמפקד שנערך עם סופה של מלחמת האזרחים, מי שלא הצהיר שהוא קירגיזי, הוגלה למקום בו ישבה הקבוצה האתנית שלו. רבים מתושבי אוש למשל, שהם טג`יקים במוצאם, הצהירו עם תום מלחמת האזרחים שהם קירגיזים כדי שלא יועתקו ממקומם.
בין השנים 1922 ועד 1991 הייתה קירגיזסטן חלק מברית המועצות ומאז 1991 הפכה לרפובליקה עצמאית שבירתה בישקק, שנקרא לשעבר פרונזה. הערים החשובות בקירגיזסטן הן: בישקק, אוש, אוזגנד.
קירגיזסטן גובלת במזרח בטורקמניסטאן הסינית, בדרום בטג`יקיסטאן, במערב באוזבקיסטאן ובצפון בקזחסטאן. מדינה חילונית שבה הפרדה של דת ממדינה. האסלאם מתון ובא לידי ביטוי בעיקר בבקעת פרגנה.
קירגיזסטן היא מההרריות שברפובליקות המרכז אסיאניות והקטנה שביניהן. היא תחומה במזרח על ידי רכסי הטיאן שן – הרי השמים ומדרום להם ברכס הפמיר- גג העולם.
רוב האוכלוסייה מוסלמית סונית (כ- 85%) אם כי הדת נינוחה מאד. יש מיעוט של מוסלמים שיעים (בעיקר טג`יקים) ונוצרים – אוכלוסיה רוסית בעיקרה שהיגרה למרכז אסיה בשל סיבות מסחריות וכן עם ההגירה הרוסית גדולה במלחמת העולם ה- 2 כשהרוסים העמיסו את מפעלי התעשייה הגדולים מאזור מוסקבה על רכבות והעבירו אותם למרכז אסיה. באתר אינטרנט שקר כלשהו קראתי שיש פחות מסגדים בכל קירגיזסטן מאשר בתל אביב. המשפט נשמע לי קצת הזוי, אבל נשמע משכנע מספיק בשביל להגיד למשפחה שהכל בסדר שם ואין מה לדאוג, והמדינה אמנם מוסלמית אבל הכל בשליטה. בדיעבד, עם כמות המסגדים שראינו, הבנתי שהמשפט באמת מצוץ מהאצבע, או שהוא היה רלוונטי בימים שעוד גורבצ'וב שלט במדינה. מצד שני, כמות המסגדים לא מעידה על חוסר נינוחות או הרגשה לא נעימה ששוררת בהקשר הזה.

בלילה הראשון, גילינו מסעדת פועלים מוזנחת שתקועה לה מאחורי התחנה המרכזית. כמו כל דבר, מסעדת הפועלים הזאת נהייתה מסעדת הבית שלנו. פה גם אכלנו לראשונה את המומואים הנפאלים/דים סאם/ חינקאלי הגיאורגי / קרפעלך המקומי. רק שבקירגיזסטן קוראים לזה מנטי (Manti). כמו בכל מקום אחר בעולם, גם פה, המומואים, אה סליחה – המנטי, פשוט מעולים מעולים מעולים.

אז יאללה. אחרי ההסבר הקצר מתחילים לטייל ולצבור חוויות וזכרונות חדשים.

פוסט הבא – קראקול (Karakol)

&nbsp

"האדמה החומה מתנשמת כבדות
נשימה עמוקה מקוטב אל קוטב"

אז מה, בעצם ?

וואלה. היום הזה הגיע. 10 וחצי חודשים אחרי ההזמנה, ה – 19 ביולי הגיע. קטע.. מעולם לא עשיתי בוקינג למשהו (בין אם זה טיול, לימודים או כל אלמנט התחייבותי אחר) כל כך הרבה זמן מראש. התחייבות ? אני ? האדם בעל fear of commitment ?

שלהי לילה לבן קשה, כואב ומכאיב. אחרי יום לבן. אחרי שבוע לבן. אומרים תזמון זה עניין טיימניג, לא ? מסיים אריזות אחרונות. בודק שלא שכחתי כלום. מעיל. פליז. מעיל גשם. כפפות. שני זוגות כפפות. מדהים. מי אורז כל כך הרבה פליזים כאשר באילת 47 מעלות ?? איזה דיסוננס מטורף.

נוסעים לנתב"ג. ניר ועופר הגיעו. ניר איחר. כרגיל. נפרד מליעד. לא קל. ויאללה לצ'ק אין.

איפה הייתי בקוטב ובנורווגיה ?

אז התחלנו מנחיתה באוסלו, המשכנו לטיסה לארכיפלג סבאלבראד, שיט של כשבוע, עלייה על שרטון וחזרה ל – 3 ימים לטיול בנורווגיה.

מפת ארכיפלג סבאלבארד (קוטב צפוני North Pole)

מפת נורווגיה (Norway Map)

ניווט מהיר

View נורווגיה והקוטב הצפוני in a larger map

קובץ אקסל – תכנון טיול

להורדת אקסל תכנון טיול של 3 ימים בנורווגיה, כולל שעות פתיחה, כתובות, רשימת ציוד, כתבות מעניינות לקריאה ושאר מרעין בישין, לחצו על הלינק הבא:
אקסל תכנון טיול נורווגיה

קצת תמונות

פיקאסה

שפיצברגן – הקוטב הצפוני

נורווגיה

פליקר

שפיצברגן והקוטב הצפוני

נורווגיה

פוסט הבא – אוסלו (Oslo)

פוסט קודם – פלאם (Flam)

היום השכמנו מוקדם מוקדם. יש נסיעה ארוכה מאוד לפנינו, ולא מעט מקומות, שאני לפחות, עוד מעוניין לראות באוסלו. למעשה היינו פעמיים בעיר, אבל אני אישית לא באמת הרגשתי אותה עדיין. 6 בבוקר השכמה, ותוך חצי שעה כבר כיתתנו דרכנו בדרכים.
כנראה שכבר התרלגנו למראה הפיורדים הירוקים. האגמים והמים האינסופיים. מלהיב, כרגיל. ירוק ירוק ירוק.

 
בצהריים הגענו לאוסלו. ראשית, כמה מילים עליה.
אוסלו, נחשבת בדרך כלל לעיר נחמדה. נחמדה אך משעממת. כולה צבעים דהויים, פארקים עטורי עלווה ובתי מידות מהמאה ה – 19. העיר נוסדה בסביבות שנת אלף על ידי הויקינגים ומלכם הארלד. באוסלו מוענק מדי שנה פרס נובל לשלום. כמו כן, אוסלו משופעת בארמונות מפוארים המאכלסים את בנייני הממשל הנורבגי, מבצרים וטירות מתקופת הכיבושים, וארכיטקטורה מודרנית, המשתלבת עם החלקים העתיקים בשיא הטבעיות.
העיר יושבת לחופיו של אוסלו פיורד (Oslo Fjord), מוקפת רכסים מיוערים, והיא חלק ממחוז אוסלו. אוסלו היא מקום מושבם של הממשלה הנורבגית, הפרלמנט וארמון המלוכה. העיר עשירה בפסלים, אך האטרקציה בתחום זה שמורה לפארק הפסלים ויגלנד, שבו 212 פסלים ענקיים ומרשימים. אוסלו נחשבת לאחת מערי הנמל המובילות בעולם, בעונת התיירות מגיעות אליה ספינות תיירים רבות. בתחומי העיר מאות קילומטרים של מסלולי קרוס קאנטרי ומסלולי סקי ואפילו מקפצת סקי אולימפית – Holmenkollen Ski Jump, שנבנתה לאירוח אולימפיאדת החורף של 1952. בעיר אוסלו 550,000 תושבים (מתוך כ 5 מליון בנורבגיה כולה), מספר קטן יחסית לערי בירה באירופה ולערים אחרות ששטחן זהה לשלה. בפיורד של אוסלו, שאורכו 100 ק"מ, יש 40 איים. מזג האויר באוסלו טוב יותר בהשוואה למקומות אחרים באותו קו רוחב בגלל זרם הגולף, המביא מים חמים יותר ממפרץ מקסיקו דרך האוקיינוס האטלנטי. בקיץ יכולה הטמפרטורה להגיע עד 29 מעלות, ובחורף לרדת למינוס 20 מעלות. אז דבר ראשון הגענו לחצי האי BigToy. מדובר בחצי אי חץ מחוץ למרכז של אוסלו, שמהווה מעין סוג של קריית מוזיאונים. על הפרק : מוזיאון הויקינגים ומוזיאון FRAM. אז דבר ראשון – הויקינגים.
הוויקינגים (Viking) היו פיראטים, רובם משבטים צפון-גרמאניים אשר נהגו לערוך פשיטות על חופי צפון אירופה, מערב אירופה והאיים הבריטיים מסוף המאה ה-8 עד המאה ה-11. במקביל לכישורי הלחימה שלהם היו הוויקינגים ידועים גם כסוחרים ומתיישבים. יעילותם וכיבושיהם נודעו ברחבי אירופה והם הפכו לאימת חופיה המערביים של היבשת. כמו רוב הסקנדינבים היו גם הוויקינגים תחילה ציידים, חוואים ודייגים אשר חיו בקהילות אוטונומיות קטנות. עם פיצוץ האוכלוסין בסקנדינביה, התגלעו עימותים פנימיים והתעורר הצורך בשווקים חדשים למסחר. אז החלו חלק מהשבטים לחפש את פרנסתם בים, ולהתנחל בחופי הים הצפוני והים הבלטי. כך הפכו חלק מהם ל"ויקינגים", המכונים גם נורדים בתקופה מאוחרת יותר, יורדי ים ובוני ספינות מהמובילים בתקופתם. כלי השיט העיקרי של הוויקינגים היה ה'ספינה הארוכה'. הדגם דומה לגליאה עם הבדל משמעותי אחד: הספינה התאימה למסע ארוך באוקיינוס. ספינותיהם הארוכות באופן בולט היו בנויות בעיקר מעץ אלון וכללו 40 – 60 חותרים. לכל ספינה היה תורן בודד ועליו מפרש מרובע, ודפנותיה היו מכוסות מגנים. כל ספינה הייתה זוויתית בשני צדיה כך שיכלה לנוע קדימה ואחורה מבלי להסתובב. באותם ימים היו הוויקינגים עורכים את פשיטותיהם עם בוקר מן הים על יישובים לחופי אירופה, לבזוז אותם ואחר להעלותם באש. בטרם היה מגיע כוח סיוע להגן על היישוב, כבר היו הוויקינגים מפליגים אל לב ים בספינותיהם. הציים הוויקינגיים לא היו גדולים, אך היות שלמדינות באירופה המערבית לא היו ציי מלחמה ראויים לשמם, כוחו של הצי הוויקינגי היה כה גדול, עד שאפילו האימפריה הביזנטית סבלה מנחת זרועו. תכלס, פרט מעניין אחד בנוגע לויקינגים – הם גילו ראשונים את אמריקה. בערך 500 שנה לפני קולומבוס! בעבר, קבוצות ויקינגים החלו נודדות מערבה, ואחת מהן בהנהגת לייף איריקסון, הגיעה לאיסלנד. קבוצה אחרת הגיעה לניו פאונדלנד שבצפון אמריקה (זמן רב לפני קולומבוס) שנקראה בפיהם וינלנד, והקימו בה מושבות לאורך החוף. על פי העדויות שנותרו ועל פי ממצאים בשטח נראה שהם נהדפו עקב פשיטות של שבטי אינדיאנים מקומיים. כלומר, בניגוד לקולומבוס, אחרי שנה – שנתיים הם הפסידו לאינדיאנים המקומיים ופשוט נטשו את היבשת. בשורה התחתונה – זה בדיוק מה שהלכנו לראות. את האוניות הויקינגיות. מדובר במוזיאון די קטן, ודי מאכזב, במיוחד לאור מחירו המופקע. המוזיאון מכיל 3 ספינות ויקינגיות. לכאורה 3. תכלס, 2 ספינות ועוד כמה שאריות. אבל 2 ספינות מהממות ומלאות עוצמה. בהחלט ניתן לדמיין את הנורווגים שהסתובבו בחוץ קופצים לפנות בוקר מהספינות ושודדים ככל העולה על רוחם. בנוסף, המון עבודות עץ נוספות שלהם כדוגמת ארגזים, כלי לחימה וכדומה.

ספינה וויקינגית

המוזיאון הבא – מוזיאון FRAM (שמשמעו Forward בנורווגית).

המוזיאון מציג את ההיסטוריה של משלחות המחקר הנורבגיות לקוטב הצפוני והדרומי. האטרקציה המרכזית של המוזיאון היא ספינת המחקר המפורסמת פראם משנת 1892, אשר שימשה את החוקרים במסעותיהם לקוטב הצפוני והדרומי. ניתן לעלות על סיפונה של הפראם ולצפות בחדר הפיקוד, במטבח, בחדרים, במפות ובציוד.

בספינה זאת, בשנת 1910 הפליג רואלד אמונדסן מנורבגיה למסעו הגדול שבה ניסה לפניו הגלאי פריטיוף ננסן להגיע לקוטב הצפוני, במסע לכיבוש הקוטב הדרומי. בינואר 1911 הגיע למפרץ התנינים והקים מחנה. ב-20 באוקטובר 1911 יצא אמונדסן עם ארבעה מלווים בלבד, 4 מזחלות ו-52 כלבים, במסע לכיבוש הקוטב. אמונדסן היה במירוץ עם רוברט פלקון סקוט שיצא לאותה מטרה – לכבוש את הקוטב הדרומי. אמונדסן היה מצויד היטב והגיע אל המטרה ב-14 בדצמבר 1911, 34 ימים לפני סקוט. אמונדסן הקים שם אוהל קטן והניף את הדגל הנורבגי. זה הסימן אשר מצא סקוט כאשר הגיע אחריו לקוטב. לפני מסעו לקוטב הדרומי, ניסה אמונדסון לכבוש גם את הקוטב הצפוני, אך איחר. הקוטב נכבש על ידי האמריקאי רוברט פירי. היה מלהיב. מבחינתי זה בהחלט היה סוג של סגירת מעגל. לראות את האונייה עליה דיברו כל כך הרבה במהלך המשלחת לאנטרקטיקה והמשלחת לקוטב הצפוני. לגעת באונייה זה בהחלט נגיעה בחתיכת היסטוריה. מומלץ בחום. ביליתי שם שעתיים, וללא עמדו לי על הראש, הייתי יכול לבלות שם שעתיים נוספות..

נגיעה בפיסת היסטוריה

נגיעה בפיסת היסטוריה

יום עמוס עדיין ומייד לאחר מכן, המשכנו לפארק וילגרד.
וילגרד ? גוסטב ויגלאנד הינו אמן נורווגי. סוג של מארק שגאל מקומי ומפורסם מאוד. מאוד. וילגרד התמחה בעיקר בפיסול בני אדם ובאותה תקופה פיסל כ-100 פורטרטים, ביניהם של אישים סקנדינבים ידועים כגון הנריק איבסן ואלפרד נובל. כמו כן, הוא פיסל אנדרטה לזכרו של המתמטיקאי הנורבגי נילס הנריק אבל. פארק וילגרד הינו אתר שניתן לו על ידי עיריית אוסלו על מנת להציג בו את עבודותיו. עבודות הבנייה נערכו בשנים 1949-1939, ומשנסתיימו, נחנך באמצע הפארק שביל מרכזי באורך 850 מטרים, שמשני צידיו פזורים 212 פסלים עשויים גרניט, ברונזה, וברזל חשיל. זהו פארק ויגלאנד. הפסל, שעיקר עבודתו התבצעה בחרסית, בנה דגמים מלאים של כל הפסלים בפארק, ואנשי מלאכה מקצועיים נשכרו בשביל העבודות בגרניט ובברונזה. בפארק יש חמישה חלקים עיקריים: שער הכניסה, הגשר, המזרקה, "מעגל החיים" והמונולית. גולת הכותרת של הפארק, עם זאת, הינו המונולית שגובהו 14 מטרים ושחולש על הגבעה הגבוה ביותר בפארק. ויגלאנד פיסל דגם בגודל מלא של היצירה במשך עשרה חודשים, ועטף אותו בטיח. באותו זמן הובאה אבן גרניט אחת במשקל כמה מאות טונות ממחצבה ליד העיר האלדן שבדרום-מזרח נורבגיה, לצורך בניית הפסל (מונולית הינו פסל העשוי מאבן אחת בלבד). הדגם הוצב ליד האבן ב-1929, והעבודות החלו. שלושה סתתי-אבן עמלו מידי יום עד להשלמת היצירה ב-1943. בטקס הסרת הלוט נכחו 180,000 צופים שבאו לחזות בפלא. בעמוד שזורות 121 דמויות אדם לפרטי-פרטים, המתפתלות זו בזו בנסיון להגיע לקצה, לשמיים. פרשנויות רבות ניתנו למונולית: מאבק לקיום, שאיפה להגשמה עצמית, כמיהה לדרגת רוחניות גבוהה ועוד. אל הבסיס שעליו הוא עומד מובילות מדרגות שעליהן 36 פסלים אנושיים, הנמצאים בשלל מצבים מחייו של האדם: מקצתם שמחים, עצובים, אופטימים או שיש בהם מין הביזאר. הפארק נחשב אחד משני מקומות הליבה המחייבים ביקור באוסלו, והאמת – אכן מוצדק. הכל פה פשוט יפה. מתוקתק, ירוק (כמו כל המדינה), מזרקות, מליון תיירים, והכי חשוב – מרגיע ושלו. מסוג המקומות שבארץ היו מתמלאים במליון מנגלים עבור כל חצי מטר מרובע, ו – 3 חגיגות יומהולדת רעשניות על כל מזרקה, אבל באוסלו זה מסוג המקומות שמצד אחד אפשר לבלות בהם חצי שעה, ומצד שני – לבלות שם גם חצי יום בשנ"ץ וקריאה של ספר. גם פה, ללא עמדו לי על הראש, הייתי יכול לבלות עוד שעתיים..

פארק הפסלים

פארק הפסלים

החזרנו את הרכב, הגענו להוסטל היקר יקר שלנו, בשכונת המהגרים של אוסלו והלכנו לאכול.
למעשה, נראה לי שכמעט כבר כל שכונה באוסלו היא שכונת מהגרים. כ – 13% מתושבי נורווגיה הינם מהגרים, בין אם חוקיים ובין אם לאו. היות ורובם המוחלט מתרכז באוסלו מן הסתם, נראה כאילו שכ – 30% מתושבי אוסלו הינם מהגרים. למען האמת, לא פשוט למצוא נורווגים באוסלו. פשוט הזוי. מה שכן, כמה מילים על הבלונדינים בנורווגיה. בעיקר, בלונדיניות. לא להאמין מה הולך פה !! כולן בלונדיניות. כולן. כולן עם עינים כחולות. כולן ! מימין. משמאל. מקדימה. מאחורה. ללא סוף. פאתום, להיות עם שיער שחור זה השונה. זה החריג. איפה שלא נכנסים – בלונדיניות. ביקור מקרי (או שלא) בבורגר קינג – ועוטפות אותך להקת בלונדיניות מקומית. קטע. עוד קטע, זה העובדה שאני לא מצליח לזהות אותן. מבחינתי הן כמו סיניות. כמו אפריקאיות. הן כולן נראות אותו הדבר. רק במקום עיניים מלוכסנות, יש להם כחולות.

אינדינאים מקומיים

אז התארגנו בהוסטל מוצ'לרים טיפוסי. יקר ומנוכר. 250 שקל למיטת בדורמיטוריס של 4 מיטות, לא כולל סדינים ומגבות. ראבק. לא יכולתם להגיד את זה באתר שלכם ? בשביל מה עשיתי בוקינג מראש ? סדינים – עוד 30 שקל. מגבת – עוד 15 שקלים. ללילה ! מזל שאנחנו נשארים רק לילה אחד..

ארוחת ערב לסיום הטיול. לא יוקרתית מידי. בורגר קינג… גם פה יקר.
אבל הפעם לומדים לקחים. מזמינים רק המבורגרים. הרבה יותר משביע, ויחסית יותר זול. VALUE FOR MONEY לעניים
זהו. יום הטיסה הגיע, ואיתו החזרה לארץ. נשארו לנו, נשארו לי למען האמת, 3 שעות אחרונות… שכרגיל אצלי, אני חייב חייב לנצל אותן. השכמתי מוקדם, ואצתי רצתי להשלים עוד 2 מקומות שהיו חסרים לי באוסלו.

אז דבר ראשון – ארמון המלוכה ופסלו של קארל הגדול.

קארל הגדול

דבר שני – עיריית אוסלו. לא כי העירייה כל כך מעניינת או מושכת. היות ופשוט מאוד התחשק לי לראות את המקום בו מחלקים את פרס נובל לשלום – ובעשרים השנים האחרונות מדובר בעיריית אוסלו. פרס נובל לשלום מוענק בכל שנה לאנשים בעלי חזון שפעלו למען השלום והתגברו על מעגלי אלימות, עימותים, או דיכוי באמצעות הנהגה מוסרית. כמו כן, הפרס מוענק גם למנהיגי מדינות שנטשו את דרך המלחמה והחליפו אותה במשא ומתן במטרה להגיע לשלום – ועל כן, מסיבה הזוייה ומעוות, ערפאת זכה לקבל את הפרס. בניגוד לשאר פרסי הנובל, המוענקים בסטוקהולם, בירת שבדיה, מוענק פרס נובל לשלום באוסלו, בירת נורבגיה, שם גם נמצא מרכז נובל לשלום (שגם אותו כמובן הלכתי לראות). הדבר נעשה על פי קביעה מפורשת של נובל בצוואתו שוועדת הפרס תבחר על ידי הפרלמנט הנורבגי. לפי ועדת הפרס סיבה אפשרית להחלטתו של נובל לקבוע את נורבגיה כמרכז הפרס היא שבניגוד לשבדיה לא הייתה לנורבגיה מסורת מלחמתית. לעניות דעתי אלפרד נובל קצת שכח שהויקינגים היו גם נורווגים, אבל אין צורך לתת לעובדות לבלבל את המציאות. טקס הענקת פרס נובל לשלום נערך בעבר במכון נובל הנורבגי (1905-1946), באוניברסיטת אוסלו (1947-1990) והחל משנת 1991 הוא נערך בבניין עיריית אוסלו. אז למעשה מדובר בבנין של שני מגדלים הבנויים מלבנים אדומות ומזרקה יפה באמצע. וזהו.. ממול, נמצא מרכז נובל לשלום ובו מספר תערוכות בנוגע לזוכים בפרסים, קצת היסטוריה של אלפרד נובל, ובית קפה, שנקרא באופן לא מפתיע – אלפרד… המקום נפתח רק בשעה 10, אז נאלצתי לראות את הבניין מבחוץ בלבד.

בית פרס נובל לשלום

העירייה

בין לבין, שורצות להם ימבה חנויות מזכרות ופיצי'פקעס לתיירים. כמובן, יקרות להחריד. אחד מהדברים המרכזיים שם – בובות של טרולים. טרול הוא מפלצת מיתולוגית דמוית אדם שמקורה באגדות עם נורדיות וסקנדינביות. לרוב מתוארים הטרולים כיצורים גדולים, טיפשים ומכוערים, בעלי אוזניים גדולות ואף ארוך, הנושאים אלות ורוצחים ללא מחשבה. הם מתרחקים מהשמש, שכן חשיפה לאורה הופכת את הטרול לסלע. בנורווגיה אפילו קיימת דרך הנקראת "דרך הטרולים" ובראשיתה – תמרור המזהיר בפני טרולים החוצים את הכביש. אחלה, בואו נמציא אגדה ונעשה ממנה כסף…. אז טרולים לא ממש קניתי, אבל טרחתי להצטלם עם אחד.

טרולים

וזהו !! נגמר הזמן. נגמר הטיול. סיבוב אחרון ברחובות העיר. בהייה אחרונה בנמל אוסלו שבפיורד, וזהו.. מתחילים את המסע בחזרה הביתה…

גם מלמעלה הכל ירוק

בבית

פוסט הבא – סיכום מדיני 

פוסט קודם – סיכום קרוז

משכימים מוקדם. גם היום. לוקחים רכב ומצפינים בקטנה לפיורד. כולה 6 שעות נסיעה…
נורבגיה, ארץ הפיורדים, היא ללא ספק אחת המדינות היפות בעולם, המציעה נופים פראיים וירוקים – ואנחנו נוסעים לראות אחד.
המטרה – העיירה פלאם השוכנת לצידו של פיורד אורלנדספיורדן .
מדובר בעיירת תיירים מטורפת, ובמלכודת תיירים מטורפת לא פחות. כמה ביקתות עץ צבעוניות וחמימות. בנייני חנויות מזכרות. המוני וואנים של תיירים זרים ומקומיים. ופיסת היסטוריה. העיירה שוכנת לצידו של פיורד יפה, ובעבר הייתה מיושבת בנורווגים מקומים. בעיירה 2 אטרקציות מרכזיות – רכבת למירדל ונופים. נופים, ברוך השם, לא ממש חסרים בנורווגיה, וכנל לגבי רכבות. מה שכן, הרכבת פה נחשבת אחת המיוחדות בעולם. כפי ש YNET טוענים, קטע מסילה קצר, באורך עשרים קילומטרים בלבד מחבר את צומת מירדאל (Myrdal) לעיירה פלאם (Flam) על גדת הפיורד אוורלאנד. הקטע נחשב לאחד ממסעות הרכבת המרהיבים בעולם ולאחד המבצעים ההנדסיים המרשימים ביותר. פלאם שוכנת כמאה קילומטרים ממזרח לברגן. כדי להגיע למירדאל, ממנה נוסעים לפלאם, צריך לנסוע ברכבת שמקשרת בין ברגן לאוסלו. עשרים מנהרות שאורכן הכולל יותר משישה קילומטרים נחפרו במהלך סלילת הנתיב. הרכבות שנוסעות בקו זה מצוידות בחמש מערכות בלימה שכל אחת מהן מסוגלת לבלום לבדה את הרכבת. במהלך המסע חוצים כמה נהרות, רואים קרחונים, פסגות מושלגות וחוות מבודדות. אחת התחנות המעניינות במהלך המסע היא העצירה ליד מפל המים המרשים בקיוספוסן.

אז אצה לנו דרכנו, ועשינו פעמינו לפלאם. בדרך, גשם. אבל בין הטיפות, המון המון הרים, נהרות, ירוק ירוק ירוק, ולא פחות מזה – מנהרות מנהרות מנהרות. הנורווגים לא אוהבים להרוס את הנוף ולבנות גשרים. במקום זה הם מעדיפים לחפור בתוך הרי הגרניט המטורפים. מנהרה של קילומטר. 2 קילומטר. 800 מטרים. ופתאום, גם מנהרה של 24 קילומטרים. מטורף ! איפה מנהרות הכרמל ואיפה זה. נראה שבהחלט יש לנו מה ללמוד מהם.

הכל, אבל באמת הכל ירוק פה

אז אחרי כל זאת, הגענו לפלאם היפה.

תכלס, לי המקום הזכיר את מתחם התחנה של תל אביב. מקום שפעם היה מרכזי. המון היסטוריה מקומית. רכבת. תחנה. שיפוץ מרהיב ביופיו. תוצאה ? יצירת אומנות וינטג'ית, ומטחנת כספים מטורפת.


מיד ביצענו את האטרקציה המרכזית – הרכבת למירדל ובחזרה. בדיעבד, חבל מאוד שלא ידעתי שאפשר לחזור באופניים במקום ברכבת. המוני תיירים חוזרים ירידה של 850 מטרים ממירדל עד לפלאם. סוג של דרך המוות מקומית. מילא… בדרך, עוצרים בכל מיני תחנות. מפלים, מקומות ישוב, הרים ומנהרות. באחת העצירות מסתבר, שיש שתי עלמות נורווגיות צעירות הרוקדות לצלילי מוזיקה נורדית מסורתית בקרבתו של מפל. זאת כל העבודה שלהן !! בכל עצירה של רכבת, לקפוץ מאיזו בקתה נסתרת, לנענע קצת את הגוף ולחזור ולהסתתר באותה בקתה. כמעט כמו העובדות באלנבי…

רכבת הפיורד

למחרת, החלטתי שאני מטפס על ההר שמעל הפיורד. השארתי את ניר ועופר לישון ויאללה להרים. מדובר בעלייה של כ – 800 מטרים לאחת הנקודות הגבוהות שמעל לעמק הפיורד. טרקון יומי, בין הרים ויערות ומוצלח ביותר. העיקר שהצלחתי להרגיש את נורווגיה ברגליים. זה הכי חשוב !

ושוב, ירוק

ושוב, ירוק

בערב, נפגשנו בשנית ועשינו סיור נוסף עם הרכב לנקודות תצפית שונות מרהיבות. בנוסף, עלינו לשיא הגובה, שוב באזור 900 מטר, אבל הפעם עם הרכב, והגענו לנקודות השלג. וואלה, לא מעט שלג בכלל, בהתחשב בעובדה שמדובר בסוף יולי. ראבק, לעיתים ראינו יותר שלג ממה שראינו בקוטב !! (טוב נו.. למרות ששם זה לא חוכמה…מדובר שם בגובה 0 ופה בגובה 1000) .

ושוב ירוק. ואני

לבן, וגם אני לבן

וזהו. לילה אחרון בפלאם. אין ספק שמדובר במקום מרהיב ביופיו, ברוגע שלו, ושהיה אמור לתת לנו טעימה ממוקדמת מהפיורדים של נורווגיה, ואין ספק שהמקום מילא את ייעודו.

פוסט הבא – אוסלו

פוסט קודם – שפיצברגן 27.07.2012

טוב. אז אני אתחיל מהסוף.
היה מגניב. עוד חלום שהתגשם. הרגשה טובה. הרגשה מצויינת. הרגשה מספקת. אולם במידה מסויימת – הגשמה חלקית. גם בגלל המקום, גם בגלל מזל נאחס, וגם בגלל תזמון אישי בעייתי אחר…

אין ספק שהציפייה שלי הייתה יותר גדולה. למה ? כי הייתה לי נקודת השוואה בעייתית – אנטרקטיקה.
ברור. לא הכל היה מושלם אז. והזמן עושה אחלה אידאליזציה לעבר.
אז מה יש בה ביבשת הדרומית ?
הנופים הדרמטיים המטורפים, קרחוני ענק, כמות השלג שזכינו לה בטיול, כמות להקות הפינגווינים, תחנות המחקר הרבות, בעניין, בהרגשת הסופיות והסופניות, הקיצוניות והקטנות מול הטבע הבאמת אלים וחזק. וכמובן, שבמקרה שלי הייתי גם הרבה יותר צעיר, והיה מדובר בטיול ראשון מרגש במיוחד באופן קיצוני להחריד, משולב ב – 4 ימים של סיוט נוראי ומתמשך של מחלת ים.

מצד שני, גם הטיול לשפיצברגן הוא מהמם. מהנה בטירוף, מושקע, מעניין, מרתק, חיות, טבע ונופים (אם כי מרשימים פחות מאנטרקטיקה), אולם במקרה שלנו – שילוב של חוסר מזל מסויים בנושא הקרח (ולחשוב ששנה שעברה נתקעה ספינה במשך 4 ימים בשל חוסר אפשרות לעבור דרך שדות הקרח), חוסר מזל בנושא השרטון, כמות די נמוכה (ביחס לציפיות) של חיות, ונקודת השוואה בעייתית יצרה דיסונסס בציפיות.

אבל בתכלס, ראינו לא מעט. אפילו המון !
ראינו קרחונים, טיפסנו על קרח ים (מטורף !!!!) באמצע האוקיינוס הארקרטי (שוב, מטורף !!!), רחצנו באוקיינוס הארקטי הקפוא (ואפילו קיבלנו על כך תעודה), ראינו המוני ניבתנים, שחו לידינו ניבתנים, צפינו 3 פעמים בלוויתני Minke (לשניות ספורות וללא יכולת לצלם 🙁 ), מספר איילי צפון ליחכו לידנו עשב, הותקפתי ודיממתי על ידי שחפית קוטבית ערסית, רצה מולנו משפחת שועלי קוטב, שטנו מתחת למצוקי קינון דרמטיים של אלקות (כמות של למעלה מ – 120,000 פריטים), ראינו באמצע הלילה דוב קוטב אוכל ניתבן (רחוק מאוד. רחוק מידי. אכזבת הטיול), ראינו דוב בשנ"ץ, ראינו דובה וגור, Breaded Seals מנמנמים על שלג, ישנו והתעוררנו בשמש חצות, הורדנו צ'יסר וויסקי דוחה בקו הרוחב הצפוני 81 מעלות (רק 900 קילומטר מהקוטב המגנטי עצמו. פעמיים אורכה של מדינת ישראל..), ובשורה התחתונה – חווית קרוז מטורפת. באמת מטורפת. כיף שאפשר עדיין להתרגש. כיף שאפשר עדיין להרגיש.

אם אני אצטרך להמליץ למישהו לבחור בין שני טיולים – אנטרקטיקה או קוטב צפוני – אז זה כמובן תלוי. מבחינת נופים, דרמטיות, הרגשה אישית – אנטרקטיקה מנצחת בהליכה, עם קרחונים קשורים מאחורי הגב. מה שכן, צריך לעבוד בשביל זה קשה. קשה מאוד. ואולי – קשה מידי. צריך לעבור בשבילה את מעבר דרייק הנוראי והידוע לשמצה. מבחינת קלות ופשטות הגעה, הנאה שוטפת מהקרוז ללא סבל בין לבין, צפייה בחיות מיוחדות וייחודיות אחרות – אז כמובן הקוטב הצפוני. מדובר במקום מדהים. מרתק ומעניין. וכמו כל טיול בטבע, דורש הרבה מאוד מזל.

כמה מילים על הקבוצה. פעם ראשונה, מזה זמן רב רב רב שנסעתי בסוג של קבוצת טיולים ישראלית. למעשה, מאז שגדלתי וסיימתי את הטיולים המאורגנים עם אמא…. 30% מהנוסעים בספינה היו ישראלים (בין אם בקבוצה שלנו ובין אם לאו). כמות מטורפת. בנוסף, הצטרף אלינו גילי חסקין כמדריך משלים, וכנוסע משלים לתא. אין ספק שמדובר בחוויה מעניינת 😉 פתאום, היינו צריכים לשמור על הפה, לרכל פחות, להיות חברותיים יותר, להכיר אנשים מעניינים ממגוון תחומים, ולשמוע את השלמות הידע של גילי. השלמות הידע המטורפות אגב. לגילי, באמת יש ידע אינסופי ומגוון כל כך. מרשים בהחלט !!! פגשנו תת אלוף לשעבר, יו"ר מועצת החלב, רופא, ספן, מהנדס תפעול ושאר מרעין בישין…

כמה מילים על GAP. גם היום, כמו אז, מדובר פשוט בחברה שאין כמוה. פעם אחת בחיים שלי ראיתי ארגון כמו זה של הקרוז, וזה היה באנטרקטיקה.

החברה מנוהלת באופן שאין כמוהו. הכל פה מושקע. הכל פה פשוט נכון. מפנק, מלמד, מחנך. המוני הרצאות, מעניינות יותר ומעניינות פחות. ומעבר לפן הניהולי, הצוות. הצוות פשוט מהמם. בין אם מדובר על אנשי ההדרכה, אנשי האוניה, אנשי התחזוקה. המנקים, המלצרים, המדריכים, צוות התפעול של האונייה. כולם פשוט טובים. פשוט טובים. יש אפילו נגן מצוות הדרכה שמנגן בכל ערב ב – Pole Bear Bar !

כל כך שירותיים, כל כך עוזרים. שואלים, מתעניינים. נחמדים. הצוות, מאחרון המלצרים ועד הקפטן ומנהל המשלחת, פשוט תופסים נדבך חשוב כל כך בארגון שזה מדהים עד כמה. צוות מנצח. אם הייתי יכול, הייתי לוקח איתי שני מלצרים הביתה. בקיצור – הכל פה פשוט טוב. הכל עובד. הכל מתקתק. הכל מלא מוטיבציה. מלא חיוך. מלא רעל בעיניים. סכין בין השיניים. עבודת צוות מטורפת. אפשר שגם בארץ נעבוד בצורה כזאת ? אפילו חצי ? אפילו רבע? זה כיף. זה טוב. זה מפרה. זה מהמם. איפה שירות הלקוחות של HOT ואיפה השירות בספינה. לא להאמין כמה דברים יכולים להיות שונים ומנוגדים זה מזה, ולהעניק חוויה כל כך שונה. 180 מעלות כפול אינסוף. החדר תמיד מסודר (פעמים ביום !! הלוואי והבית שלי היה מסודר פעם בשבועיים !), האוכל התמיד מושלם וטעים (הוא גם תמיד טרי. איך זה יכול להיות ראבק ??).

הייתי בפריז וגם ברומא, ביקרתי מחמישה (בנתיים…) פלאי תבל.
בקוטב הצפוני וגם דרומה.
אך אין מקום כמו ארץ ישראל….

סיכום מתוסרט

קצת תמונות

פיקאסה

שפיצברגן והקוטב הצפוני

פוסט הבא – פלאם

פוסט קודם – שפיצברגן 26.07.2012

זהו. נפרדים מהבית. מהאונייה שהייתה לנו בית. ארוחת בוקר דשנה אחרונה אחרונה. אס"ק טוטאלי. ויורדים. נפרדים. יש תוגה. באמת שיש. תמונת חדר אחרונה יחד עם גילי הבלתי נשכח ומגיעים לעיירה ליר.

נפרדים

לוז צפוף עומד לפנינו. קניית מזכרות אחרונות, וטיפוס על קרחון הצופה לעיירה. ניר החליט שהוא נשאר ונוטש אותנו לטיפוס.

מעולה. יש לנו 4 שעות להליכה, טיפוס, זמן ברבור, וחזרה למלון – וכל זה בלחץ של לא לפספס את הטיסה.
באופן מפתיע לטובה ביותר, מצאנו את הבחור שתיאמתי איתו אתמול ותפסנו מונית. אני, שאני הכי אנטי מוניות וטרמפים בטראק, רציתי לצמצם לנו 20 דקות של הליכה ברחוב הראשי של העיירה, ככה שנהיה בקצת פחות לחץ בטיפוס. אז הגיעה מונית. שאלתי את הנהג לתומי "מה המחיר?". והוא, בקרירות נורווגית אופיינית, ענה שנוסעים על מונה. "מעולה" חשבתי לעצמי. ואז קלטתי שהמונה התחיל מ – 40 שקל. התחיל !!
טוב. נוסעים. נסיעה של 2 קילומטר. בכביש ישר. אין רמזורים מן הסתם. אין רכבים. אין הולכים רגל. שממה בעיר. 2 דקות של נסיעה, ובסופה הגענו למחיר של – 75 שקלים. מדהים.

התחלנו לטפס. לא קל. המון דרדרת של מורנה של קרחון, שלג וקרח וערפל.
הבחור שאספנו היה סטודנט גרמני שלומד מדעי קוטב שקר כלשהו…
הגיע לליר ל – 4 חודשים של לימודים. 4 חודשים שהוא לא ראה שקיעה. שאלתי אותו למה הוא הכי הכי מתגעגע מהחור בסוף העולם שאליו הוא הגלה את עצמו. ומבחינתו – חושך. פשוט הזוי. הוא לא ראה חושך במשך 4 חודשים. לא להאמין לאילו דברים ניתן להתגעגע.

בנוסף, הבחור בן 23. גרמני. בכושר שיא. כמעט כמו אז… ואני ? אפעס מגרד את 33. אחרי שבוע של ישיבה על התחת ודיפון מטורף של אוכל. והוא הריץ אותנו. עלייה של 500 מטר בדרדרת ושלג בשעה. טחן אותנו. אבל היה שווה. הנוף מלמעלה – מעולה. הנוף מלמטה – גם מעולה. והחוויה שהרגשתי שעשיתי טראק במקום הכי צפוני בעולם – שווה עוד יותר.

טראקון שלג

מחפש דובים

שיא הגובה. איפה פה הדואר ?

מאובני עצים, ללא כל עץ

פריחה בקוטב

סיכום קרוז