פוסט קודם – שפיצברגן 25.07.2012

בשלושה ימים האחרונים עופר, ניר ואני מציינים כל נסיעה כנסיעה אחרונה. ככה זה. החיים תחת חוסר הודאות. חוסר ודאות השרטון שמלווה אותנו ואת איכות הטיול. בכל זאת, הורידו אותנו ב 7 בבוקר לסיור קצרצר של שעה. למה רק שעה למה ?
זה היה נראה כמו סיור בכוח. שככה בחברה יגידו לנו ש"הייתה עוד ירידה לחוף". “ירידת בונוס" יקראו לזה בסוף הקרוז.
אפילו לא הטלנו עוגן. ממש על הדרך. כאילו מדובר בסטוץ דוזיאקי. חפוז שכזה.

בכל אופן, ירידה קצרה, 7 בבוקר, קור מטורף, ונשארים רק על הסירות כמובן. בין לבין, רואים עוד דוב. הפעם דוב ישן. מוזר לומר, אבל אפשר להגיד שכמעט התרגלנו. הזוי ומוזר, אבל ממש ככה. אחרת, אי אפשר להסביר את מעט ההתלהבות שהופגנה שם. אולי בשל השעה המוקדמת ? אווירת האס"ק (אווירת סוף קרוז) ? מחסור בארוחת בוקר ? לא ברור. בכל אופן, הספקנו לראות עוד כמה אלקות, דוב ישן, שחף לבן כנף ושאר בעלי כנף. מסיבה לא ברורה – לא התמלאנו בהתרגשות.

פאפין

בקתת ציידים

לאחר עוד כמה שעות שיט, הגענו בשעה טובה ומוצלחת לנמל הבית – לליר. הובטח לנו סיור חלופי בעיר במקום יום הקרוז שהלך לו לאיבוד. פתאום, יש לנו ממש המון המון זמן בעיר. מה שכן, הגיעה לפנינו אוניית קרוזים ענקית שתפסה את המקום היחיד ברציף, אז נאלצנו לעגון במרכז הפיורד של ליר. כל ירידה לחוף – דורשת זודיאק. אז צוות האונייה הפעיל שירות מוניות זודיאק לחוף. משעשע. אני לא הייתי רוצה להתחלף איתם.. מזל שהם לא מפעילים מונה בכל נסיעות הזוידאק האלו.

לפני העלייה לקרוז הייתי בלחץ להספיק את כל האטרקציות המרכזיות בעיר, ופתאום – יש לנו יום וחצי בעיר. הזוי.
אז דבר ראשון, רצנו בין כל הסוכניות בעיר בשביל למצוא מדריך טיולים ליום מחרת. עופר ואני רצינו לעשות סיור רגלי לקרחון שמעל העיר, וכל סיור פה דורש ליווי חמוש. בכל שנייה אנחנו שומעים מורקים שונים ומשונים על תיירת שנטרפה על ההר הזה, וזוג תיירים שנאכל בעמק ההוא ושאר מקרי מוות שמקומם בתיקים באפילה. העניין הוא, שהנורווגים המרובעים האלה – מסתבר שכל מדריך פה שוריין כבר מראש. כל מה שרצינו זה הורה מלווה. אה בעצם, נשק מלווה. אבל שום נורווגי לא ממש הסכים לסידור הזה. מה העניינים איתכם ראבק ? גם ככה אין לכם הרבה מה לעשות פה חוץ מלעבוד עם תיירים ולעזור להם. מה כבר ביקשנו ? איזה M16 מחובר לאיזה נורדי גבוה ? לא מבין את זה. פעם הרי הייתם ויקינגים ? כבשתם חצי עולם, גיליתם את אמריקה ראשונים והסתובבתם חמושים ואלימים מכף רגל ועד ראש !! באקט של ייאוש, התחלתי לשאול אנשים ברחוב. תייר. ועוד תייר. ומקומי. ועוד מקומי. מפאדיחה לפאדיחה. אבל, מפתיע, אולם ובסופו של דבר, מצאתי בחור בלונדיני אחד, התנפלתי עליו בתחינה נואשת, סטודנט מקומי (פשוט לא להאמין שיש פה אוניברסיטה בכלל !!) שהסכים ללוות אותנו עם הקרבין האישי שלו, וזאת אחרי שצעקתי עליו "בוא איתנו, בוא איתנו בוא איתנו". מעולה ! פאדיחה מטורפת, אבל השגתי את מה שאני רוצה….

לאחר מכן הצטרפנו לטיול המאורגן הממונע של הקרוז. הגענו לאוסף של בקתות ישנות. בשפה המקומית מדובר בסוג של בקתת ציידים משוחזרת בפאתי הפיורד. בשפה שלי – מלכודת תיירים טיפוסית, שעובדת עלי כל פעם מחדש. חוות כלבים הקיימת שם היום המשמשת את המקומיים, בעיקר בחורף. בנוסף, מוצגים מספר שחזורים שונים ומשונים של מלכודות דובים, פירמידות לייבוש ציד כלבי ים, ובנוסף – עמדת טעימה לבשר Seal. תכלס, בשר טעים, אבל עם After Taste מבחיל ומבהיל של דם. ערפדי משהו… בבבעעעההה

מיובשים

אגלי דם

נקניק Seal

נקניק Seal

לאחר מכן, המשכנו ב SITE SEEING הזקן הזה, ובדרך שוב חיות. איזה כיף !! הפעם איילי צפון קרובים מתמיד. נטשנו את האוטובוס שלנו, וכל זאת במטרה להתקרב לאיילים כמה שרק אפשר. המשכנו, ומייד אחר כך עוד זוג איילים. ופתאום, צצה מעליהם קשת בענן. רציני לחלוטין. אמיתי לחלוטין. כמעט כמו בחלום. כמעט כמו בדובוני אכפת לי. איזה סיום מוצלח לקרוז !!

אייל צפון

אייל צפון

בערב, סוג של אירוע פרידה. נאום סיכום של מנהל המשלחת. נאום (הגנה בעיקר, מדופן בהמון תירוצים מטופשים) של הקפטן. שירי פרידה מצוות האונייה, ומצגת תמונות מכל השבוע האחרון. סיומו של שבוע חלומי. מלא דברים לא צפויים, הפתעות טובות, הפתעות לא טובות, ומלא מלא מלא חוויות וזכרונות. הרגשת ריקנות מתחילה לפעפע פתאום. אני אוהב את זה ? לא אוהב את זה ? אוהב את השילוב ? איני בטוח…

בערב, עוד הספקנו לראות מרחוק (מאוד) את בנק הזרעים העולמי של נורווגיה. הכוונה לזרעי צמחים כמובן !! לא למשהו אחר…
האמת, מדובר בפרוייקט ממש יפה.
בעולם קיימים כ-1,400 מאגרי גנים צמחיים, אולם חלק גדול מהם ממוקמים במדינות הסובלות מחוסר יציבות פוליטית או מסביבה עוינת אשר עלולים להשפיע לרעה על יציבות המאגר הגנטי לטווח הארוך. בנק הגנים הנורדי משמר זרעי צמחים מקומיים, הנתונים במצב של קיפאון, במכרה פחם נטוש באי סבאלברד מאז 1984. במקום נשמרות דוגמאות של 10,000 זרעים, המשויכים ל-2,000 סוגי צמחים מובחנים של 300 מינים שונים. בנוסף לכך נשמרות בו גם דוגמאות של זרעים מדרום אפריקה. בעתיד אמור מאגר הזרעים כולו להצטרף למאגר בכספת הזרעים הגלובלית של סבאלברד.

מטרת כספת הזרעים הגלובלית של סבאלברד היא לקיים "רשת ביטחון", מפני אירוע הכחדה של מאגר גנים מסורתי של צמחי מזון. בעוד אמצעי התקשורת מדגישים את חשיבות המאגר במקרה של אסון אזורי או אף עולמי, הרי שהוא יהיה כנראה שימושי בהרבה דווקא באירועים מקומיים, שחלקם מעשי ידי אדם. מיקום נבחר לאתר בזכות העובדה כי לא מתקיימת בו פעילות טקטונית והוא מתאפיין באקלים של קרח-עד, תנאים הנחשבים כמסייעים לשימור. גובה האתר, כ-130 מטר מעל פני הים, אמור להגן עליו גם במקרה של עליית מפלס הים כתוצאה מתהליך ההתחממות הגלובלית והמסת קרחוני הקטבים.

הבניה החלה בנוכחות ראשי ממשלות המדינות הנורדיות בחודש יוני 2006. עלות הבניה עמדה על כ-9 מיליון דולר. המבנה חצוב בעומק של 120 מטר בתוך הר העשוי מאבן חול, ומוגן במספר שכבות אבטחה. הפתיחה הרישמית של האתר נערכה ב-26 בפברואר 2008. הזרעים נשמרים בתוך אריזה מיוחדת בת ארבע שכבות אטומה ללחות, בטמפרטורה של 18- מעלות צלזיוס, הנדרשת לצורך שימור ארוך טווח. מעריכים כי גם במקרה של הפסקת פעילות מערכות הקירור יעברו מספר שבועות עד שהטמפרטורה תעלה ל-3- מעלות, המאפיינת את סלעי המכרה.

פוסט הבא – שפיצברגן 27.07.2012

פוסט קודם – שפיצברגן 24.07.2012

ארוחת בוקר מאוחרת. לא מפתיע.
אתמול אמרו לנו "אנחנו מתכננים 2 סיורים במהלך היום", “אנחנו מקווים שנרד לחוף", “אנחנו אופטמיים בנוגע לעצירה". גם אתמול זה היה נשמע רחוק מהמציאות, והבוקר זה נשמע רחוק עוד יותר.

אז כמובן שסיור הבוקר בוטל. עוד הרצאה לפנינו. לפחות את זה יש. הרצאות באמת מעניינות. לפי המפה, אנחנו ממש מתקרבים ליר. נראה כאילו עד הערב נגיע כבר לנמל הבית.

ושוב, הרבה מאוד תרחישים רצים בראש. אמרתי לגילי חסקין שכדאי שישלח מייל למולה יפה, שיודיע לו על הפאדיחה. הוא כנראה הולך לקבל הרבה מאוד טלפונית בקרוב. ומעבר לזה, אם במקרה רזה גם פורסם בארץ, אז כדאי שיידע על הסיפור ממקור ראשון.

עדכון נוסף ממנהל המשלחת. אומנם, החור שליד המנוע תוקן, אולם האונייה קיבלה הנחייה לחזור לליר בהקדם לבדיקות. מן הסתם. זה בדיוק מה שצפינו שיקרה. נכון לכרגע, אמורים לחזור 9 שעות מוקדם מהמתוכנן, וזה ללא קשר לכל הסיורים שבוטלו. ראבק. עד עכשיו הייתי קצת אפטי לסיפור הזה, אבל עכשיו התחלתי להתבאס. ממש ממש. ימבה כסף שפכנו על הטיול הזה, ותמורה רחוקה, רחוקה מאוד מלספק.

עדכון נוסף. השעה 10:34. מסתבר שלא חור היה ליד המנוע, אלא תא השמן ההידראולי של אחד המנועים נפגע, ולמעשה לא זורם שמן למנוע, ועל כן אנחנו נעים רק על מנוע אחד מתוך שניים. מדהים, איך כל אחד פה נהיה מוסכניק אוניות לעת מצוא. אין כמו פרטים טכניים בשביל להרגיע את הנפש. בכל אופן, נכון לכרגע, כדאי לקוות שהמנוע השני ימשיך לעבוד כמו שצריך, היות ואחרת – ממתינה לנו שחייה ארוכה של כמה מאות קילומטרים באוקיינוס קפוא.

כיאה למצב, ממשיכים לסבן אותנו. שוב דחו סיור מתוכנן. אבל הוא כן יתקיים. רק בשעה 16:00. לקרחון מסויים, שהוא "ממילא היה בתכנון המקורי של המסלול". אין ספק, שמעט מבין הדברים שעשינו היו מהתכנון המקורי. וכמובן, כיאה למצב, התחילו התלונות, אולם בדיוק לאנשים הלא רלוונטים. מנהל המשלחת. באמת מעניין אותו כרגע אם יפצו אותנו או לא. מעניין אותו לחזור הביתה בשלום. פתאום יש נציג לקבוצה הישראלית, עם תלונות, דרישות לפיצוי ושאר מרעין בישין. רגע… בוא נגיע קודם לנמל, נרד מהאונייה, ונראה שהכל בסדר. נראה שכולם בחיים ראבק. אחר כך נדבר על שאר העניינים. מה זה מעניין כרגע כן פיצוי לא פיצוי. מעבר לזה, מה אתה מייצג אותי בכלל ? שאלת אותי לפני ? מודה שעכשיו התחלתי לאבד את הסבלנות. זה ממש מבאס אותי, היות והייתה לי דודה מטורפת לסיור הזה. דיסונס מטורף. ממש ממש מטורף. כרגע, הדבר היחיד בא לי לעשות זה לחזור לליר, לטוס לאוסלו ולהמשיך שם בטיול.

אבל אז, פתאום כריזה. יש דוב על החוף. בעצם תיקון, מדובר בדובה. בעצם, תיקון נוסף – מדובר בדובה וגור. וווואאאו !! איזה מגניב !! כריזה נוספת. יורדים לחוף. או הו !!

נראה לי, שניר, עופר ואני התארגנו תוך 45 שניות, ורצנו כמו שדים ל – Mud Room. שיא עולם בריצה. קרל לואיס על סמים לא היה רץ ל – Mud Room יותר מהר מאיתנו. עפנו כמה שיותר מהר מהספינה והתחלנו לשוט לכיוון קרחון 14 ביולי.
וזאת הייתה הירידה המגניבה ביותר שהייתה לנו. פשוט לא להאמין.
דבר ראשון מתקרבים לדובה. עוד ועוד. והיא מגניבה. פשוט מגניבה. פשוט מגניבה. פשוט לא להאמין כמה אושר חיה אלימה כזאת יכולה לגרום.
אם זה היה תלוי בי, היינו יורדים לחוף ללטף אותה. מה שכן, מזל באמת שזה לא תלוי בי. שומרים על משפך בטיחות, שלדעתי נראה מוגזם מידי, אבל מה זה משנה – אף אחד פה לא באמת שואל לדעתי.

דובים !!

דובים !!

דוב קוטב הוא דוב שתפוצתו מוגבלת לאזור הארקטי. יחד עם דובי הקודיאק, דובי הקוטב הם הטורפים היבשתיים הגדולים ביותר בעולם – הזכרים הבוגרים שוקלים בין 300 ל-900 קילוגרמים, והנקבות – כחצי ממשקל הזכרים. פרוותם חלולה ושקופה למחצה, אולם לצופה מרחוק היא נראית בצבע לבן או בז', ולכן היא מספקת לדובים הסוואה. עורם של דובי הקוטב שחור. שכבת השומן והפרווה שלהם מגנות עליהם מפני הקור הכבד השורר באזורי המחיה שלהם. זנבם הקצר ואוזניהם הקטנות מאפשרים את הקטנת איבוד החום לסביבה. מבנה גופם וראשם הקטן מותאמים לשחייה חלקה במים. דוב הקוטב הוא יונק ימי מימי-למחצה, והוא הסתגל למחיה בכמה סביבות חיים: יבשה, ים וקרח. באזורי מחייתו הוא נחשב לטורף-על. הוא ניזון בעיקר מכלבי ים, מניבתנים ומלווייתנאים, אולם הוא יאכל כל מה שיעלה בידו.

אחרי רבע שעה כנראה הברחנו אותה. וכמה דקות לאחר מכן, הבנו מה היא עשתה פה.
באמצע לגונת הקרחון, היו מפוזרים הרבה מאוד שברי קרחונים. ועל אחד מהם ישן לו Breaded Seal. מספר קרחונים לידו, Breaded Seal נוסף. כנראה שהדובה המדוברת תכננה בשר נא טרי וטעים לארוחת ערב דשנה, ודי דפקנו לה את התפריט. שביזות לה..

Seal

Seal

שלגונים

שלגונים

ממשיכים בשיט בין הקרחונים, ועברנו רכס הרים שליחחו בו רבעיית איילי צפון עשב. כל אייל בפס הגובה שלו. אפור, גדול, וקרניים עצומות. מגניב. המשכנו עוד בשיט, ווהגענו לעוד מצוקי קינון. גם הפעם צפינו בשחפי קוטב, אלקות והמון פפינים. חיה שכמעט נראית כמו תוכי. אבל לא.

בשורה התחתונה, 3 שעות של סיור מהסרטים. סיור מהמם. המון חיות. המון מגוון. המון נופים. סיור שלא מוריד חיוך מהפנים. שמחק את כל הבעסה של השרטון, של הביטולים, של החרטוטים, של החפירות, ההרצאות שלא נגמרות, התכנונים שלא מפסיקים להשתנות. מה שדובה וחצי יכולה לעשות. סיפוק של…. איזה כיף !

בערב, תוכננה לנו ארוחת ערב חגיגית – ברביקיו. במקור, בדומה לאנטרקטיקה, הארוחה הייתה אמורה להיות על הסיפון הפתוח, אבל בכל זאת – מדובר פה בקוטב. ובקוטב – קר. לילה, אמנם אור מלא, אבל קר… אבל הארוחה. אוי הארוחה. והבשרים. אוי הבשרים. והאוכל. פשוט הכל טוב. 5 סטקיים, 6 צלעות ושאר מיני ירקות. אין תלונות…אחד הימים הטובים ביותר שיש. פשוט ככה.

סיום מדהים ליום מדהים

פוסט הבא – שפיצברגן 26.07.2012

פוסט קודם – שפיצברגן 23.07.2012

את היום פתחנו בשעה טובה ומוצלחת ללא ערפל. ללא שרטון מתחת לאוניה, בתקווה ללא חורים גדולים מידי בדפנות, ועם קצת אופטימיות.

כמעט התרגלנו – גם את סיור הבוקר ביטלו. הגענו למפרץ יפיפה, שמיים אפורים וללא ערפל – אבל מסתבר שהמפרץ היה תפוס כבר על ידי אוניית תיירים אחרת. בעסה. עוד סיור שבוטל. העלנו בחזרה את העוגן, והמשכנו ליעד הבא.

בצהריים הגענו. בשעה טובה ומוצלחת יורדים לחוף. קצת לשחרר את השרירים.
צוות האוניה כל כך מסודרי פה שזה פשוט מדהים עד כמה. סימנו לנו נתיב הליכה על החוף באמצעות דגלים שחורים, וכל תייר שעבר את השביל – קיבל צעקות. מצד אחד – כל הכבוד על הנהלים. מצד שני, דחילק !! תנו קצת לנשום ! אמנם מוטו הטיול פה זה We are a wild life, not a zoo, אבל בקצב הזה המרוקאי שבי יהיה פה WILD בצורה קיצונית מידי.

פתאום הגענו ללהקת ניבתנים. להקה גדולה של בהמות בהמות בהמות. והפעם – אפילו על היבשה ולא על הים. משתזפים, מתגרדים, וזכר גדול שומר בים. נכנס ויוצא. נכנס ויוצא. אין ספק, את החיה הזאת חקרנו וראינו ארוכות. אבל מה עם איזה דוב לרפואה ?? שיקפוץ פה על איזה ניבתן עולל ויראה לו מאיפה משתין הדוב ? קיבינימט. פיקסל הדוב שראינו לפני כמה ימים לא ממש סיפק את הסחורה. והסיור הזה מוגדר כ !! Pool Bear guarantee

מתגרדים

מאוהבים

עצבן

אחרי שעה, מסלול הליכה של שעה על היבשת. מפתיע משהו. דבר כזה לא היה באנטרקטיקה. הולכים על מדבר הקוטב. כמעט והיה אפשר לקרוא לסיפור הזה טרקון פצפון… אבל זה כיף להרגיש את הקרקע מתחת לרגליים. כמעט ונותן סיפוק של כיבוד. חזרנו לזודיאק, ופתאום ניבתן חמודון בטירוף שעקב אחרינו כמעט ועלה על הסירה. התקרב מאוד למנהל המשלחת, בחן ובחן אותנו, ובסוף החליט להיפרד לשלום מאיתנו. בהחלט סיום יפה.

אה !! כמה מילים על הדרך חזרה. אז מסתבר שלא רק האונייה תקולה. גם הזודיאק שלנו נתקעה פתאום בלב ים. אחלה. ממש שניות מאסון של NGC. שם תמיד אומרים שאסון מתחיל מרצף של 2-3 תקולות ואז הדברים מאבדים שליטה. OK… אז נראה כאילו כבר 2 תקלות יש לנו… אנחנו כבר דמיינו איך נתחיל להשיט את הזודיאק התקועה באמצע האוקינוס עם משוטים.

בערב קיבלנו תדריך של הקפטן על הפדיחה של אתמול. עם מדים לבנים, מצוייד בקול בס, רגוע ובוטח מספר את סיפורו. המכשירים אמנם אמרו שהקרקע כנראה לא עמוקה מידי. אבל הוא היה בטוח שהוא יוכל לעבור את הקרקע הרדודה. לעזאזל, אבל מה בדיוק הפך אותך כל כך בטוח ? מעולם לא ראית את שניות מאסון של NGC ? את תעופה בחקירה ? משפך בטיחות למכשירי המדידה ? מה הופך אותך לחכם יותר ממד העומק ? ראבק ערס. תכלס, פאדיחה מטורפת שלו. בגדול, הוא ניסה לשכנע שהכל תחת שליטה. אחרי הרבה מאוד בדיקות הסתבר שיש שני סדקים בספינה. אחד קטן. אחד גדול יותר שמשבית את אחד המנועים ודורש תיקון מיידי. נו… נשמע מרגיע משהו… כמו גם על אחותה הגדולה, MS EXPLORER , גם עלינו יהיה ערך בויקיפדיה (the Explorer became the first ever to sink there when it struck an unidentified submerged object, possibly ice, on November 23 2007 which caused a 10 by 4 inch (25 × 10 cm) gash in the hull) ??

מיד מספר תרחישים מתחילים לרוץ בראש… טביעה, תביעה, נדפק הטיול, נפגם החלום, לא יהיו עוד דובים (וגם ככה זה שכן היה היה פיקסל במרחב), פיצוי, קרוז אחר במקום, שוב בעסה מטורפת על המחסור בדובים, שוב תביעה, אולי באמת יש סכנה,אולי מסבנים אותנו, אולי זה הזמן להרים טלפון הביתה ?

אחד התיירים קופץ ולוקח את האשמה על עצמו. אה ?? הבחור הסביר, שלפני כמה חודשים הוא הפליג באונייה אחרת בשם שטוקלהום וגם היא עלתה על שרטון. אחלה מגניב. הבחור טוען שהוא כנראה הוא הביא את הנאחס אלינו. יופי באמת ! טוב באמת שלא היית גם עם האוסטין קונקורדה והטבעת ספינה של 4500 נוסעים !! אולי אתה גם אחד הניצולים של טטיאניק ??

בכל אופן, הקפטן אומר שסדק אחד הוא מנורי ולא יטופל. אין סכנה של חדירה של מים לספינה מהתא הדולף. מרגיע משהו. בהתחשב בעובדה שאנחנו ב – DECK 2, מה שאומר שאנחנו בדק הכי נמוך של העניים, אנחנו הראשונים שנטבע… את הסדק השני עמלים לתקן. הבוסים של GAP אמרו לו שאם תוך כמה שעות החור לא מתוקן אנחנו חוזרים דוך לליר. ואם הסדק כן יתוקן תוך כמה שעות, ניתן יהיה להמשיך בטיול בצורה מינימלית משהו. בכל אופן, אנחנו נחזור לליר יום קודם. שוב, סעמק ערס. יום שלם של הטיול נדפק.

אמנם, מהצד, מבוצעת עבודה טובה. לכאורה, ממש לכאורה, הכל נראה תחת שליטה. כאילו כולם יודעים מה הם עושים. מצד שני, אין ספק שעברה לנו המחשבה בראש של "What te fuck ??”. יש חור בספינה – אז סע דוך למוסך. איזה קצין בטיחות אישר בכלל להמשיך בסיור ? מי בכלל יכול להאמין פה למשהו ? ואולי הכל בעצם סוג של מכבסת מילים, בשביל לעדן את הבשורה המרה ש – 10%-20% מהטיול נדפק בגלל שטות שהיה נראה כאילו היא מזמן הייתה צריכה לעבור מן העולם הטכנולוגי שבו אנחנו חיים ? מדהים שספינות קיימות כל כך הרבה זמן, הטכנולוגיה פותרת כל כך הרבה בעיות, ועדיין, גם בשנת 2012 ספינה נכנסת בקרקע רדודה. הזוי. מוזר. מכעיס. הקפטן אמר שסך הכל כל הקרוזים האלה הם קרוזים של הרפתקאות, ובשל זה כולנו פה למעשה. אז הנה – הרווחנו הרפתקה. משפט כל כך מטומטם (אך עם זאת משעשע מאוד בטמטומו) מעולם לא שמעתי. כנראה היינו צריכים להיות קצת יותר דידקטי במושג "הרפתקה". גם להטביע את הספינה ולחזור לנמל הבית בליר בשחייה, באוקיינוס קפוא מלא לוויתנים ודובי קוטב (לכאורה) יכולה להיות אחלה הרפתקה. השאלה אם זאת ההרפתקה שכולנו כיוונו אליה…

סיור אחרון של ערב. סיור של לחץ. עוד לא מסיימים לאכול ארוחת ערב, ולו"ז הארוחות פה הוא ברזל יצוק, וגם מקפיצים אותנו מיידית לזודיאקים. כנראה לספק חוויה אחרונה לטיול. חוויה טובה אני מתכוון. איך שזה נראה, סיור אחרון בטיול הודות לשילוב הקטלני של הקפטן היהיר והשרטון המפתיע..

סיור זודיאקים. ירדנו בגישה חיובית שמדובר בסיור האחרון. ובדיעבד, זה היה פשוט אחלה ! !
סיור לאורך מצוקי גרניט ענקיים, שמקננים בהם למעלה מ – 60,000 זוגות של אלקות.
מ-ט-ו-ר-ף. אני אישית, לא ממש מתחבר לציפורים. אבל במצוקי הענק, עם אינסוף הציפורים והקרחונים שבניהם פשוט מספקים אלמנטים דרמטיים מטורפים. נראה כאילו כאן היצ'קוק קיבל את ההרשאה האמיתית שלו לסרטי הציפורים שלו. פשוט אינסוף ציפורים במצוקים, בשמיים, בתוך הים. בין לבין, כאשר מסתובבים בין 120,000 ציפורים סופגים גם גשם של שלשלת פה ושם. טוב נו, אי אפשר לצפות למשהו אחר..

התנחלות

הציפורים

שועל קוטב

בין לבין, קיבלנו דיווח שנצפה שועל קוטב. מעולה. דוך לנקודת הדיווח.
ואז, באמצע המצוק דילג לו שועל קוטב. סוג של הכלאה מוזרה בין כלב לחתול. חמוד בטירוף ומגניב בטירוף. הבחור הצעיר דילג לו בין הסלעים, כשמעליו, תחת מערה קטנה נמצאים הילדים שלו. תמונה מעולה, וסיום מעולה לסיור באמת עולה.

עכשיו באמת נותר לראות רק דוב קוטב קרוב קרוב, ממש קרוב, ומבחינתי – סופקו כל צרכי. בטיול לפחות…

לילה. בסלון קבוצת הישראלים. פתאום, שירה בציבור. מה הקטע הזה ? למה תמיד, אבל באמת תמיד, אם מקבצים מספר ישראלים ביחד, בסוף, אחרי יום, אחרי יומיים, אחרי שלושה גג, בסוף תמיד תפציע סוג של מירי אלוני פנימית ותפצע בשירי ארץ ישראל היפה והישנה ?? כנראה שזאת הסיבה שתכניות מזעזעות כמו כוכב נולד כל כך מצליחות. סוריאליסטי משהו. מזל לפחות שאת הפסקול של טיטאניק לא שרו פה, ושסלין דיון לא הגעה להופעת אורח. אז זה כבר היה הופך לאירוני משהו… ואולי שמא טרגי ??

פוסט הבא – שפיצברגן 25.07.2012

פוסט קודם – שפיצברגן 22.07.2012

הבוקר נפתח במזג אוויר סופני משהו. ערפל כבר נחת על הקוטב. כבד מאוד. ממש ראות אפס. ממתינים. תחושת דה ז'וו לא סימפטית עלתה לה. זכרון מעפן מיום מבוזבז באנטרקטיקה. בכל אופן, אחרי מספר שעות אלכס, מנהל המשלחת, החליט לעשות סיור דוזיאקים בערפל. ומדובר באמת בראות 0, ים סוער, וגשם קר ומציק.
הדוזיאקים הצטיידו במחזירי רדאר (מקלות זיהוי מיוחדים) והתרחקנו מהאוניה. הקטע הוא, שהתרחקנו אולי 30 מטר, וכבר לא ראינו את האונייה. מטורף.

הים סער בטירוף, וכמובן שהבטן שלי החליטה לדון בינה לבין עצמה לגבי כויון התנועה של ארוחת הבוקר. למטה או למעלה. כיף גדול. כרגע לפחות, היא החליטה להמשיך בנתיב המקורי.

קור מטורף. מדהים עד כמה. לחשוב שלפני 5 ימים הייתי ב – 43 מעלות. 232 אחוזי לחות מחורבנים. והיום ?
זוג גרבי טיולים עבות, גרביים רגילות, מגפיים, געטקס (מכוער להפליא), מכנסי טיולים, מכנסי גשם, חולצה תרמית, חולצה ארוכה, מעיל פליז ענק, מעיל גשם, צעיף, כובע פליז וכפפות. ועדיין קר !! פשוט לא להאמין. חצי שעה להתלבש, וחצי שעה להתפשט…

הגענו לחוף, ובו להקה ענקית של ניבתנים. כמובן שבשל הערפל לא ירדנו לחוף.
באופן כללי, מפחדים פה בלי סוף מכל נושא הדובים בצורה קיצונית מידי, לעניות דעתי.
אסור להתקרב לדובים פחות מ – 500 מטר. אם יש ערפל לא יורדים לחוף, אם יש גשם לא יורדים לחוף, אם יש חשש מדובים לא יורדים לחוף. אז מה הטעם לעזאזל ?? באנו לראות דובים לא ?? סאמק. מעבר לזה, ברגע שיורדים לחוף, הצוות מתפרש כמעט באופן צבאי ומקיפים את כולנו. כולל נקודת תצפית עלית, לכולם יש נשק ואקדח זיקוקים מימי הפלמח. ממש איגוף צבאי.

בכל אופן, נשארנו בסירה. על החוף – להקת ניבתנים. ומסביבנו כמה להקות רועשות נוספות. גם זה מגניב. מגניב מאוד.

אחרי שעתיים, חזרנו. בחילה מטורפת כרגיל. ודיפון פנימי של כמה כדורי פאראפין. כמובן, שלעזור לי זה לא ממש עזר, אז בפעם הראשונה בטיול הזה נפלתי למיטה. באופן לא מפתיע, גם ניר ועופר. כמה הם יכולים לישון כמה ??

אחרי שעתיים – רעש מוזר. סך הכל, בקרוז השני שלנו, אנחנו כבר מכירים בצורה כזאת או אחרת את הרעשים המוזרים שהאונייה עושה. עוגן יורד, עוגן עולה, צעקות התלהבות, רעש כניסה בקרחון ושאר מרעין בישין. אבל זה היה רעש מוזר. רעש של גרירה. של חריקה. של חריקת חול ארוכה ארוכה. כמו חריקות מציקות של סנדלים מלאים בחול על הרצפה כשחוזרים מהים. החריקה לוותה פתאום בשיפוע מוזר. מוזר מאוד. ולא שיפוע מתאזן כמו שיפועי ים רגילים שגורמים לי לבחילות חדשות ובקרים. מה זה לעזאזל ?? אחרי שעה אספנו אותנו בסלון. אז מסתבר שהרעש אכן היה שונה. עלינו על שרטון. "מה זה ????” חשבתי לעצמי. "רציני ?? איך בדיוק עולים על שרטון ? איך זה קורה ? מה קורה עם כל עניין הטכנולוגיה ? מד גובה. מד עומק. סונאר. ראדר ? כמעט 100 שנה עברו מהטיטאניק ומה עם הפקת הלקחים משם ? ומעבר לזה, מה עם הפקת הלקחים מטביעת MS EXPLORER מלפני 5 שנים ? WHAT THE FUCK ???” המשכתי לחפור לעצמי.

טוב. אז מסתבר שעלינו על תלולית חול שאינה ממופה במפות. אומרים שלא מדובר בסלעים אלא בחול ימי. OK. זה נשמע מרגיע ? לא ממש…. החול הוא זה עשה רקע הזוי של חריקה על תחתית ודופן הספינה.

שעתיים של קדימה, אחורה, קדימה אחורה. ספינה שהייתה במרחק של 5 קילומטר מאיתנו הגיעה לעזור כסטנד ביי למקרה שנצטרך לגרור את עצמנו ולא נצליח להיחלץ לבד מהבוץ (תרתי משמע). יש ג'ק לאונייות ? שיחות הרגעה בסלון האונייה. אולי אפילו פיזרו לנו גז מרגיע בחדר כמו ב"מועדון קרב" :-). אחרי שעתיים הכריזו שהאונייה נחלצה. כמובן שהקפטן אמר שהיינו בסך הכל חצי שעה על החוף. אה סליחה… על החול…

נחלצה נחלצה אבל מה עם בקרת נזקים מה ??

הר החול התת ימי

אז אני מודה. לפני 5 שנים אמרתי לאמא "תשמעי. אין ספק שלהיות בספינה טובעת אחרי שעלתה על שרטון בקוטב זאת חוויה טובה לספר לילדים", אבל לא באמת חשבתי שזה אכן יקרה. ועוד לי ! שמא מדובר בנבואה שמגשימה את עצמה ?

סיור הערב שהיה מתוכנן כמובן שבוטל, והצוות התמקד בלבדוק האם באמת ניתן לשרוד בקור המטורף ששורר בחוץ בסירות ההצלה הכתומות והקטנות, ואולי גם להרים טלפון מהיר למנהל תיק ההשקעות האישי – למכור ומהר את מניות G Adventures. כנראה שאם דן חלוץ היה קפטן האונייה, זה בדיוק מה שהיה קורה….

בכל אופן, אחרי שעתיים של מתח קל (מודה… הייתי מתוח) צפירת הרגעה. לכאורה. הכל תקין. לכאורה. אין נזק ממשי לאונייה. לכאורה. אבל כמו שהקפטן אמר "בינתיים נראה שהכל תקין, אולם אנחנו ממשיכים בבדיקות". אולי לא רק לי יש פחד ממחויבות ??.

פוסט הבא – שפיצברגן 24.07.2012

פוסט קודם – שפיצברגן 21.07.2012

אז הלכנו לישון. אז מה בעצם ? לילה זה לא לילה, והשמש בשמיים. שעתיים וחצי לאחר מכן, הקפצה. כמעט כמו בצבא.טוב נו, מחנה 80. בקושי… לא להאמין. אבל הפעם לא "יורים עליך" אלא "דוב דוב דוב". חמש דקות, ושלושתנו כבר על הסיפון העליון. מפתיע, אבל לא קר. וכמובן, השמש בשמיים. זה קטע מטורף, לעתים בלילה יותר חם מאשר ביום. איך זה עובד הקטע הזה ? מחפשים רחוק רחוק, למעשה, 500 מטר, וראינו אי באמצע האוקיינוס הארקטי. בלי קרח, בלי שלג, סתם קצת אדמה באמצע הים.
ובאמצע, אמנם רחוק, רחוק מידי, וקטן, קטן מידי, רואים דוב קוטב !! מסתבר, שהבחור היה רעב, וחפר בתוך ניבתן. לידו, שכבה להקה של ניבתנים. כנראה הלהקה כבר סיימה את תפילת האשכבה לחבר שלהם שנאכל ממש לידם. הזוי משהו. מעל הדוב – שחף מפטרל, ממתין לתורו בארוחה. ממש מעגל החיים. כאילו אלטון ג'ון היה פה ושר לידנו…. מהמם.

האונייה שלנו עשתה ס"ד ללא סוף סביב האי, ושמרה על מרחק של 500 מטר. בעסה לא נורמלית !! מצד אחד, ברור – אסור להתקרב. שלא נתרסק על האי. בהמשך הקרוז, המשפט הזה קיבל משמעות שונה משהו.. ומצד שני, ראבק – למה לא מורידים זודיאקים לאי ??? אז כן כן, מנהל המשלחת שלנו אומר שאסור להתקרב. זה נגד החוק וידה ידה ידה. מי בדיוק קבע את החוקים האלו ?? ולא סיפרו לך שחוקים חוקקו בשביל לשבור אותם ? הססמה של האוניה "We are a wild life, not a zoo". נו בסדר… אבל בכל זאת שילמתי לא מעט בשביל ה – Wildlife האלה. אפשר היה לזרוק לדוב איזו כבשה, כמו בפארק היורה, שתגרום לו להתקרב לאונייה שלנו… תכלס, מנקודת המבט שלי, היה נראה כאילו הוא פשוט עצלן. לא בא לו להפעיל את אופרצית הורדת הזודיאקים. אז במקום למרוח אותנו, פשוט תגיד שאחרי 23:00 בלילה, פשוט לא מורידים אנשים וזהו. ביאוס לא נורמלי. אני רוצה דוב, לבן, גדול, מול העיניים שלי, ולא פיקסל במצלמה. תמונה מרהיבה לזיכרון שדי פוספסה. סאמק.

באמצע הארוחה

השחף ממתין לתורו

הלכנו לישון. לעוד שעתיים וחצי. ושש בבוקר השכמה. מה זה השטויות האלה ??? אנחנו בטיול או בטירונות ? אפילו שם מקפידים על 6 שעות שינה רצופות !! ראבק. למנהל המשלחת שלנו היה תכנון לרדת מוקדם בבוקר לחוף מסויים, אבל מסתבר שהוא כבר היה תפוס על ידיד אונייה אחרת. אז התכניות השתנו… אבל ערים כבר היינו.

אז כרגיל באנייה, אין פה דקה פנוייה. הרצאה מרתקת מההיסטוריון שמלווה אותנו לגבי היסטוריית המקום.

ויקינגים ורוסים כנראה גילו את סבאלברד כבר בתחילת המאה ה-12. ישנם ממצאים נורדיים עתיקים על ארץ ששמה "סבאלבּרדי" (סְבָלְבָּרְדִ'י) שפירוש שמה הוא "חוף קר". בשנת 1617 הבריטים גילו ארץ המלך קרל המווהים חלק מקבוצת איים סבאלברד. ההולנדי וילם ברנץ ערך את התגלית הכתובה הראשונה של הארכיפלג. מסופר כי ההולנדים צדו 60,000 לווייתנים מהאי. בשנת 1925 החליטה נורבגיה להפוך את האיים לחלק ממלכתה, ולא כאזור לא-עצמאי. בין 1940 ל -1980 ערכו אוניברסיטאות רבות, רובן אנגליות, מיפוי נרחב של האיים. האי הגדול ביותר בארכיפלג הוא שפיצברגן ("הרי פסגה" בהולנדית). פעם היה זה שם כל הארכיפלג , והאי אשר קרוי היום ספיצברגן היה קרוי "וסט ספיצברגן" או "ספיצברגן המערבי".

לקראת הצהריים, בשעה טובה ומוצלחת, מוצלחת מאוד ראבק, הגענו לשדה קרח ענק. אמנם, לא מדובר בקרחוני יבשה מטורפים וענקיים כמו באנטרקטיקה, אלא בקרחוני ים. פלטות שטוחות של קרח הנוצר מהים, וצפים סביבנו. התלהבנו כמו ילדים קטנים. טוב נו, בעיקר אני. לא ברור לי מה אני כל כך אוהב בנוף הזה. כנראה זה משהו שאי אפשר להסביר. אבל האושר ששדות קרח יוצרים לי במוח הוא פשוט בלתי מוגבל. סוג של HIGH בלתי מוגבל. האונייה נכנסה בקרחונים. שברה וניפצה אותם. כמו שהמנהל משלחת שלנו אמר : "Ladies and Gentlemans, Our ship is breaking her way through the ICE". ואם באנטרקטיקה עברה לי המחשבה לגבי – “קפטן יקר, מקרה טיטאניק לא זכור לך ?? אנא נהג בזהירות", אז כעת עברה לי המחשבה "קפטן יקר, מקרה MS EXPLORER לא זכור לך ?? אנא נהג בזהירות, אבל גם אם יקרה משהו והאונייה תטבע -בואנה, זאת יכולה להיות אחלה חוויה !!!”
בכל אופן, הקרחונים מגניבים. הרעש מעולה. ערפל שיורד ועולה ומשתנה תדיר. ובשעה טובה ומוצלחת – סוף סוף, סוף סוף הרגשת סוף עולם אמיתית. נהדר !!

קרחחחחח

ועוד קרחחחחח

שוברים קרח

אזעקת קרחונים

לא היה ברור אם נרד לקרח. אולי נישאר באונייה. מזג האוויר תמיד מתעתע בתוכניות. מצד שני, כל תוכנית פה משתנה בערך כל שעתיים. הקשר בין המסלול שאנחנו עושים למסלול המקורי – מקרי בהחלט. כמעט כמו בעבודה.. הפתעות זה חשוב… במיוחד, כשרק טוב יוצא מהן. בסופו של דבר, ירדנו לזודיאקים. סיור דוזיאקים ללא ירידה לחוף. מתלבשים חם מהרגיל, בכל זאת יושבים שעתיים בסירת גומי מצ'וקמקת, ומתחילים לסייר בין גושי הקרח הקפואים. לפתע פתאום, נבתנים. משפחה קטנה וחמודה (עד כמה שהחיה הדוחה הזאת יכולה להיות חמודה). עולים מהמים, ויורדים למים. עולים מהמים ויורדים למים. נשיפות. השפצרות מים. ואנחנו – אחריהם. שווה.

מורידים זודיאקים למים

מפקד המשלחת

ממשיכים בסיור הקפוא, ונהג הזודיאק המגניב שלנו, שהיה במקרה גם מנהל המשלחת, החליט שהוא עולה עם הסירה על גוש קרח. "אתה רציני ??” חשבתי לעצמי. “ממש ממש ממש רציני ??” המשכתי להקשות. אז כן. הבחור היה רציני. פתאום מצאנו את עצמנו, בפאקינג אמצע האוקיינוס הארקטי עמודים, קופאים מקור על גוש קרח. באמצע הקוטב. באמצע האוקיינוס. תכלס, מסוכן בטירוף. אני במקומות ממש ממש לא הייתי נותן למישהו לעשות את זה. אבל איזה מזל מזל מזל שאני לא במקומו. פשוט קשה, באמת קשה להסביר את התחושה שעברה בנו. התרגשות של ילדים מפגרים. ילדותיים. דפוקים. אבל – התרגשות מגניבה !! כמה דקות לפני שהקרח יימס, ולפני שנסיים את חיינו הקצרים כמו ג'ק מטיטאניק, חזרנו לסירה לעוד סבב קרחונים קפוא. ושוב, שנייה לפני שחוזרים לאוניה לארוחת צהריים, שוב עוגנים על גוש קרח. שוב התלהבות. שוב אושר ושמחה. פשוט לא להאמין איזו הרגשה מטורפת זאת. ילדותי משהו, מתלהב משהו, אבל פשוט בלתי ניתן להסבר וורבלי. פשוט מגניב. אבל, כמו כל חוויה טובה, גם זאת הייתה צריכה להסתיים, וחזרנו לאונייה. כמובן – לעוד ארוחה דשנה. דשנה מאוד.

כי אין מקום שהוא רחוק מידי

עומדים על הקרח

עומד על הקרח

ועוד קרח ים צף

ועוד קרח צף

סירת קרח

ועוד קרח צף

אחר הצהריים הגיע, והמשכנו להצפין עוד. ועוד. ועוד. את הטיול התחלנו מקו רוחב 78. בשעה 16:00 הגענו לקו רוחב 81. ה – GPSים של אנשי הצוות מראים ומוכיחים – אכן קו 81. הנקודה הכי צפונית כנראה שאגיע כנראה אי פעם. עוד 2 קווי רוחב ומגיעים לקרח העד של הקוטב. כולה 900 קילומטר מהקוטב המגנטי. איזה ששווווססס ! מנהל המשלחת הזמין את כולם לצ'ייסר וויסקי נורווגי מגעיל על הסיפון. לעניות דעתי הכינו אותו עוד בימי הוויקינגים ומאז טעמו רק הידרדר והידרדר. קקוווררר מטורף, רוחות נושבות, ערפל אין סופי, שוב הרגשת סוף עולם הכה מוכרת, צ'ייסר וויסקי ביד, ותמונת מחזור משותפת. פשוט מעולה. פשוט מעולה. פשוט מעולה. באמת שקשה להסביר למה, אבל פשוט מעולה.

הכי צפוני שאפשר (בשבילי)

קו רוחב 81

תכלס, היום לא ראינו כל כך הרבה דברים. פשוט, במשך 3 שעות, ראינו וחווינו 3 חוויות, שכמה שהן היו קצרות, הן היו כל כך עוצמתיות, שמבחינתי – הן פשוט היו שוות את כל החוויה של להגיע לכאן. באופן כללי, אני חושב שאנחנו חייבים את החוויה המהממת של היום גם למשלחת של שבוע שעבר – משלחת הצילום. המסלול שלהם היה המסלול המקורי, והשנה, ללא הסבר ברור, המסלול הזה הוא ללא קרח בכלל. מתסכל מאוד, וככה גם התיירים חזרו מהטיול. מתוסכלים משהו. בנתיים, טפו טפו טפו – טוב פה !!

פוסט הבא – שפיצברגן 23.07.2012

פוסט קודם – ליר

קריאה ברמקול בחדר. השכמה. פתאום מתעוררים בלי הרינגטון של האמפטי דאמפי..
ארוחת בוקר. דשנה. כרגיל. עם ירקות ופירות טריים. מאיפה בדיוק הם מביאים את האוכל הטרי המהמם הזה ??
קצת הדרכות על כניסה לזודיאקים, הרצאה קצרה על החיות שאנחנו אמורים לפגוש במהלך השבוע, עוד קצת הוראות בטיחות, ויאללה יורדים לחוף בפעם הראשונה – חוף מגדלנה.

למעשה, בכל השיט אנחנו נכנסים ויוצאים מפיורדים בארכיפלג סבלבארד ללא סוף. בכל פיורד מחפשים דברים לראות. בתקווה – דובים. מדהים שזה נהיה החלום שלנו לשבוע הקרוב. נראה כל כך פשטני ופשוט, אך עם זאת כל כך לוט בערפל….

הנופים – מרהיבים כמובן. בדיוק כמו שאני אוהב. שמיים כחולים, שמש בוהקת בשמים, הרי גרניט גדולים, חלקים מושלגים יותר וחלקם פחות. בשלוחות ההרים קרחונים ענקיים. האמת, הייתי בטוח שנראה יותר שלג. הרבה הרבה הרבה יותר שלג ממה שבפועל ראינו. מוזר משהו. מצער – זאת המילה.
מה שכן – אכזבה אחת כבר קיימת – והיא חוסר מטורף בקרחונים במים. בהרים לא חסר שלג, ולא חסר קרח, המזג אוויר מושלם, אבל גושי קרח ענקיים במים – יוק. זה די מבאס.. מבאס ומאכזב.

קרחונים

מפרץ מגדלנה

(הוא מקנן על החוף ממש). הייצור ניסה שוב לנקר לי את ראשי הדואב, אולם הפעם החכמתי והרמתי את היד מעל הראש. וולאה זה עובד. שום חור בראש, שום דקירה ושום דם זורם…

ברקע רחוק – ראינו פתאום משפחת ניבתנים. איזה יופי !! גושי בשר חומים כמו פיתה מלחם מלא. אבל הם היו רחוקים מידי לצילום. אולי נתקרב ?

התחלנו לחזור לכיון הסירות, ומנהל המשלחת (אלכס) שלנו טען שאם אנחנו רוצים להיכנס לשחות באוקיינוס הארקטי – אז כאן זה המקום. “אתה רציני ??” שאלתי אותו. הסברתי לו, שבאנטרקטיקה הייתה נביעה של מים חמים ושם נכנסנו למים. שם זה היה כיף. אז אלכס, הסביר לי בעדינות המתאימה "יקירי, פה זה הקוטב הצפוני. פה נכנסים ישר למים הקרים..”. אלכס אמר, אז אלכס יודע. נכנסתי למים. פאקינג שיט ! ההרגשה ? כמו סכינים חדות שדוקרות ללא סוף בקצב הביט של אינפקטד משרום. העיקר שהצלחתי להיכנס, הפקרתי את המצלמה בידי תיירת, שבדיעבד הסתבר לצערי שהמרחק בינה ובין צילום הינו כמו המרחק בין הקוטב הצפוני לדרומי, ויצאתי להתנגב. ואז ניר הגיע. ואז הוא השתכנע להיכנס. אחרי שקודם לכן לא רצה. טוב נו, אז נכנסים שוב. “פעם שנייה זה בטוח יהיה פחות נורא" אמרתי לעצמי. הרי להכל מתרגלים. אז זהו. שלא. ממש לא. הסכינים הפעם היו הרבה הרבה יותר חדות. לא נורא, חוויה 🙂 הכל בחו"ל זאת חוויה. העיקר לזכות בעוד ועוד זיכרון.

XXXXXXXXXXXXXXX

צריך גם להתקלח מידי פעם

עלינו בחזרה על על הזודיאקים, רטובים מידי, ושמנו פעמנו לאותה משפחת ניבתנים. רוחות ארקטיות ובגד ים רטוב ? זה לא הולך ביחד. כלומר, זה הולך, אבל לא עושה כיף לישבן וקרובי משפחתו. הגענו לניבתנים – מדובר במשפחה של 5 נפשות, ולפתע פתאום גילינו – עוד זכר גדול בים שאיגף אותנו מצד שמאל. מהמם !! הזכר מפטרל מסביב, בעוד שכל הנשים שלו שוכבות ומשתזפות. ואיזה ניבים יש לבחור. מעולה !!
תכלס, מדובר בחיה עצלנית בטירוף. מוצאת נקודת שמש ומשתזפת. מידי פעם מפהקת. מידי פעם מגלגלת לצד ימין. ומידי פעם – לשמאל. לעיתים, רק בשביל לגוון ולהתעסק בעוד משהו – היא מתגרדת בחינניות מוזרה. מאוד מוזרה בהתחשב בגודל של הבהמה הזאת, ובכמות העור המוגזמת שהיא זכתה בה בבריאה. אבל רגע, מה זה ניבתן ?
ניבתן הוא יונק ימי-למחצה גדול, החי במימיו הקרים של האוקיינוס הארקטי. עך נהנה במיוחד להתבטל על החוף. לעתים נקרא בטעות "אריה ים". שמו נובע מכך שהוא נעזר בניביו הארוכים והחזקים כדי לגרור את עצמו מהמים לחוף, לחורר את הקרח ולאסוף צדפות מקרקעית הים.

משקלו עשוי להגיע ל-1,800 קילוגרמים, הוא יכול לצלול עד לעומק של כ-30 מטרים ומסוגל להישאר מתחת למים עד חצי שעה. הניבתנים מזדווגים במים וממליטים על קרחונים או על הקרקע, התפריט שלהם כולל בעיקר צדפות ורכיכות אחרות אבל ידועים גם מקרים בהם ניבתנים הרגו דובי קוטב, לא למאכל אלא בעיקר מתוך הגנה עצמית. כנראה שבהישרדות, הגודל כן קובע. תשאלו את בוקי נאה ?

ניבתן

ניבתן

לא אכלנו כבר שעתיים, אז הגיע הזמן לעוד ארוחה. הפעם ארוחת ערב מעולה, ולאחריה – עוד ירידה לחוף.
אמנם מדובר ב – 8 בערב, אבל מה זה משנה ? ממילא תמיד פה צהריים, ולא באמת יש ערב.
התשוקה של צוות הסיור להראות לנו עוד ועוד ועוד נופים, וחיות, ולחוות עוד חוויה, ולחפש עוד חיה פשוט מרהיבה. המחויביות שלהם למשימה פשוט בלתי נתפסת. הם באמת שחקני נשמה. מעומק ליבם.

הפעם יורדים למושבת קינון של LITTLE AUK) אלקה קטנה). הציפור מקננת בהרי סלע, והגענו למושבה לא קטנה שלהם. תכלס, ציפור יפה. חיה שלא הכי מרתקת אותי בעולם, אך עם זאת היה בהחלט שווה לראותה ולהיכנס לביתה.

אלקות

אלקות

השעה ? 23:30. ושוב הדילמה בין המוח הימני לשמאלי. כבר מאוחר נורא – צריך ללכת לישון. אבל אור מלא – מי הולך לישון באור ?? בסוף, העייפות ניצחה.

פוסט הבא – שפיצברגן 22.07.2012

פוסט קודם – יום הטיסה ואוסלו

אז אחרי שעתיים וחצי שינה (שלי כמובן) באור מלא, השכמתי כרגיל בשבע. כרגיל, לפני כולם.
סיור בודד קטן בעיירה הקפואה, ומיד ארוחת בוקר נפלאה במלון. נראה כמו סטנדרט קטן חדש לארוחות בוקר שילוו אותנו בשבוע הקרוב.
בדרך פגשנו קבוצת ישראלים חדשה, קבוצת הצילום של רועי גליץ. הקבוצה שבדיוק סיימה את הסיור שלה. מדהים, עיירה של 2050 אנשים, מתוכן ראינו אולי 50 מקומיים, וכמעט 60 ישראלים. יחס פשוט לא הגיוני. כל כך מסוכן לדבר כאן עברית. פתאום אי אפשר לרכל, לקלל, לצחוק על העולם ולהישאר תחת מעטה האנונימיות האהוב עלי כל כך.

אז לפנינו היה חצי יום פנוי בעייר לונגיברן עד אשר נעלה לאוניה.

התחלנו את היום בסיור קטן לאורך החוף הצפוני. כפי שאמרו לנו בטוריסט אינפורמשיין – אתם יכולים ללכת על הכביש עד אשר תראו שלט של דוב לבן. ברגע שתראו את השלט – תחזרו. “הדובים יודעים שהם לא אמורים לעבור את השלט". מרגיע… הדובים גם יודעים את זה ? אז התחלנו ללכת. נופים מוכרים וטובים. הרי גרניט קטנים ומושלגים. שחפים רגילים, שחפי קוטב קטנים ועוד כמה סוגים שאין לי שמץ של מושג אין קוראים להם..

זהירות, דובים בשטח

בדיעבד, מסתבר, שלא מהדובים היינו צריכים לפחד אלא מפאקינג הציפורים !!
מסתבר, שהכביש (הכי צפוני בעולם כמובן) עובר באמצע מושבה מקוננת של שחפי קוטב. והחיה הזאת, היא שילוב של פינצ'ר עצבני שעושה המון המון רעש ומציק ללא סוף, ויחד עם בולדוג שאשכרה נושך. החיות הרוצחות האלה חגו מעלינו, נכנסו לעמדות מתקפה, ובעוד הולך לי לתומי מנסה לגעת במי קוטב קפואים, שחף אחד החליט לקחת טעימה קטנה ממוחי הקודח ומהקרקפת המחסה אותו. המראה, דאייה, תקיפה – וניקור ראש אחד הכולל שפירץ דף קטן. פאקינג שיט !! אולי היצ'קוק צילם פה את סרטי הזוועה שלו ?? ומעבר לזה, הרי זה היה ברור שאם מישהו יותקף על ידי ציפור היצ'קוקית ברור שזה יהיה אני !! עוד משהו בדיעבד שלמדנו – שיטת המגננה. מסתבר שצריך להרים את היד מעל הראש עטופה במשהו. הרוצחים הקטנים עם הכנפיים תמיד יתקפו את הנקודה הגבוהה ביותר. לא מבין, את זה, בטוריסט אינפורמשיין חשבו להזהיר אותנו מהדובים במרכז העיירה שהסיכוי לראות אותם זה כמו הסיכוי שיירד שלג במים המלח, אבל לא חשבו להזהיר אותנו מהציפורים התוקפות ?? היינו צריכים לבוא עם קפל"ד צבאית. נראה אותם תוקפים ככה !!

זהירות, ציפורי היצ'קוק בשטח

מיד לאחר מכן, ותוך כדי ריצה קטנה (ומהירה) מלווה במקלות העץ המונפים לשמיים (בעיקר שלי.. מודה – פחדתי !!) המשכנו בהליכה לכיוון קצה השני של העיירה – לכיוון שני קרחוני ענק. גם כאן, לא הגענו עד לקרחונים מפחד הדובים. ההםם…. בעיקר של ניר ! אסור לצאת מהעיירה ללא אבטחה הכוללת נשק (גם כן נשק… איזה קרבין מימי מלחמת השחרור שאמור להגן מפני דוב קוטב זועם ורעב). אבל גם ללא השלג עצמו – מדובר באחלה נופים. כרגיל – השלג והרי גרניט. הנופים הכי יפים בעולם מבחינתי.

הכי יפה

בדרך חזרה עברנו במסעדת KROA. תכלס, עוד מסעדה יפה אבל הדבר העיקרי – אוכל מקומי. מקומי ? לוויתנים, SEALS ושאר מרעין בישין. תפריט היום ? קרפצ'יו לוויתן. ברור שהזמנתי. שמתי את עקרונות הגרינפיס שלי בצד וטחנתי. תכלס, מדובר בנקניק מוחמץ. טעים בטירוף זה לא, אבל זה הכל עניין של חוויה לא ? ומעבר לזה, כבר שילמתי 100 שקל אז ברור שאני אגמור הכל מהצלחת…

למרות עניין ציד הלוויתנים, יש משהו מאוד יפה שכבר התחלנו לקלוט שיש בנורווגיה – מחזור. בכל מקום, פשוט בכל מקום יש המון המון פחים, וכולם פחי הפרדה. זכוכית. קרטון. מתכת. פשוט בכל מקום. מקיוסק ועד שדה התעופה. מתחנת אוטובוס ועד הקוטב עצמו. בהחלט ראוי להערכה. כמו שאחד הנורווגים אמר לי "There is no waste in svalrbard". מתי אצלנו זה יהיה ?

בוצע לוויתן

אין זבל בשפיצברגן

נשארה שעה אחרונה לפני העלייה לאונייה, ובה הספקתי להיות במוזיאון הארקטי המקומי. עוד כמה פוחלצים של של דובי קוטב, SEALS, איילי צפון והרבה מאוד חיות אחרות. נו מילא.. אם לא נצליח לראות אותן חיות בקוטב עצמו לפחות ראינו את הגופות שלהן. יותר טוב כמעט מכלום… ממליץ בחום. כל הבתים פה בתי עץ. אין פה בכלל עצים באזור !! אבל הכל עץ מנורווגיה. וכל הבתים צבעוניים. משרים אווירה מאוד פסטורלית. אווירת סוף עולם, אבל לא אווירה סופנית. אני מאמין שזאת אווירה משקרת. בחורף כנראה זה שונה. כל הבתים בנויים על עמודי עץ שתקועי באדמה. ללא מלט. ללא בטון. ללא חצץ. פשוט עמודי עץ שנקדחו לאדמה. ומעליהם – תלויים הבתים.
בהתחלה חשבתי שזה בטח בגלל השלג שמציף את המקום. אז השיטה עוזרת לבית להיות טיפה מעל השלג, ומעבר לזה לרצפה לא לקפוא. בדיעבד הסבירו לי שהמטרה היא בעיקר כי האדמה פה מאוד זזה. כמעט 4 סנטימטר בשנה ! ובצורה כזאת, האדמה זזה סביב העמודים, והבית נשאר במקום. לי זה נשמע כאילו ההסבר שלי יותר טוב, אבל ניחא.
ומעבר לזה, לכל בית יש מזחלת. כמעט ואין רכבים בשפיצברגן. רואים פה ושם. אבל מזחלות ? פשוט ללא סוף. כמעט כמו כמויות האופנים שרואים באמסטרדם. נראה כאילו יש פה יותר מזחלות מאנשים. ועומדות שוממות. ממתינות בעזובנן לחורף, ואז יחזרו לחיים. מוזר. בחורף, אין פה בכלל חיים, אבל דווקא אז המזחלות חוגגות.

Natives

כלי הרכב המקומי.. מזחלת

כורה פחם עתיק

הכי קרוב לדוב שאפשר

בשעה 4, אספנו אותנו לאונייהMS Expedition. וואוו. דה ז'וו מטורף !!! איזה כיף !!
ניר ואני כמעט והרגשנו שחזרנו הביתה. אז נכון, לא מדובר באותה אונייה, לא באותו מבנה, אבל הקונספט – זהה לחלוטין.
כמו ילדים מפגרים, או יותר נכון – מזדקנים מפגרים, שעטנו במסדרונות האוניה. וכמו שתמיד משווים אהבה ראשונה, ככה השוו כל דבר באונייה הנוכחית לאהבה הראשונה, לאחותה הגדולה זכרונה לברכה. האוניה גדולה יותר, יפה יותר, חדשה יותר, מסדרונות רחבים. העלייה והירידה מהספינה מתוחכמת יותר, יש חדר רחצה למגפיים, חדרים ענקיים. נראה כאילו הפעם התאימו את הספינה והיא מוכוונת הרבה יותר לטיולי קוטב. בקיצור – הכל מגניב יותר. טוב שהקודמת טבעה !! (וחבל מאוד שאנחנו לא היינו בה…)/

שנייה לפני המשלחת

בכל אופן, התמקמנו בחדר המגניב שלנו (עם הנוף לים כמובן) בקומה של העשירון התחתון – קומה 2. צמוד צמוד למנוע. מעמד הביניים קומה מעלינו, וקומה מעל – תשובה ודנקר.
פתאום דפיקה בדלת. גילי חסקין עומד שם. מסתבר שהוא השכן הרביעי בחדר שלנו. 🙂

הבית לשבוע הקרוב

המוני המוני ישראלים על האוניה. פתאום אי אפשר להישאר תחת מעטה האנונימיות. לרכל. לקלל. לצחוק על כולם. בעיה !! עם זאת, אנחנו כמובן הישראלים הכי מגניבים ומעניינים על האונייה.

לפני התמקמות – תרגיל חירום. מודדים חליפות הצלה ונכנסים לסירות ההצלה החדישות. יש 4 סירות הצלה בסירה, כל אחת מכילה עד 51 איש. מדובר בסירה של בערך 25 מטר מרובע. מה שאומר שבסירה הזאת אמורים לשרוד כמה ימים בחצי מטר מרובע לאגם. ממש גטו. הסירות – מהממות. נראה כאילו הפיקו בלי סוף לקחים מהטביעה לפני 5 שנים. הסירות האלו נראות כמעט כמו צוללת סגורה, סגורות לסביבה החיצונית. פתאום, הסיכוי לחטוף היפותרמיה בעת מצוקה נראה קטן מתמיד. אבל גם המקום בסירה נראה קטן מתמיד… מאוד קטנה.

המרפסת

סלון וחדר ההרצאות

עדיין קשורים לארכיפלג

בכל אופן, מהר מאוד עברתי למוד מוצ'ילר ביתי. סנדלים עם גרביים. פיג'מה. ספר ולפטופ. יאללה, אפשר להתרגל לזה בקלות !!

היכרות עם המדריכים, פרופסור לביולוגיה, היסטוריון, מומחה ליונקים, מומחה לזודיאקים. בקיצור, היום כמו אז באנטרקטיקה – הכל נכון פה. פשוט עשוי נכון.

משהו חדש נוסף – מערכת השליטה על ירידות לחוף. בקוטב הדרומי – היה תקוע לו לוח עץ גדול וכל מי שירד היה צריך לסמן על הלוח שהוא למטה. בראשי הקרימינלי, כבר ראיתי איך בקלות אפשר "להשכיח" מטייל מיותר מהאונייה על החוף באמצעות הסימון על הלוח. אבל פה ? היי טק. לכל תייר יש כרטיס מגנטי, ובכל ירידה ועלייה לאונייה צריך להעביר את הכרטיס המגנטי. כנראה שמישהו חשב על זה לפני ?

ארוחת ערב ראשונה. גם פה שיפורים. האוכל המושלם – הפך להיות מושלם יותר. המטבח נהיה גדול יותר. הכסאות עדיין ממוסמרים לרצפה. מכל מקום יש נוף לים, וממילא השמש פה לא שוקעת אף פעם, אז כל הזמן יש נוף.

אוכלים. בקטנה. בצמצום

מערכת השליטה והבקרה של הנוסעים

בכל חדר יש פה סניטזר. החומר האלכוהולי הריחני והמגניב כמו בבית חולים. פתאום, מאוד מאוד משקיעים פה בסניטציה, ובארוחות יש שומר סניטזי… עומד ליד הבקבוק ומזכיר לאנשים לשטוף ידיים לפני האוכל. וולאה מגניב. הלוואי והיה כזה אצלנו ביציאה מכל חדר שירותים למשל, שיזכיר לכולם לשטוף ידיים !!

בין לבין גילינו את השירותים הכי יפים באונייה. אסלה, שממוקמת ממש ליד חלון ענק ענק מעל הים. מול הרי הגרניט המושלגים. פאקינג שיט. אני מוכן לישון בשירותים האלה. ולעשות עוד דברים…. בסופו של דבר קיבלנו החלטה משותפת (מעמיקה, מצוטטת מן הכתוב וכדומה) – לא עושים קקי בחדר. רק בשירותים המגניבים האלה !!! בנוסף, כמובן שפולשים לגשר הפיקוד. צופה. מתעניין. חופר לקפטן על המכשירים. וכמו ילד, כמובן, חייב להחזיק את ההגה. פשוט חייב.

השירותים היפים בעולם

יוצאים לדרך. צפונה כמובן…

רק בודק שהכל תקין

מסדר את מה שלא תקין

מתחילים להצפין. הים שקט שקט. מעט שלג. מעט מידי, וזה קצת מבאס. אחד המדריכים אומר שלפני 5 שנים האוניות נתקעו פה מכמות הקרח העצומה שחסמה את המיצר. בעסה… זה גם ישפיע מן הסתם על הדובים. אבל השתדלתי לשים את הפחדים בצד. כרגיל אצלי. ככה אני מתמודד…

השעה 23:00. השמש עדיין יוקדת בשמיים. המוח יודע שאני קרוע מעייפות. לילה קודם ישנתי שעתיים וחצי. לילה לפני זה שעה וחצי. בשבוע של לפני זה גם שעות ספורות. אבל מצד שני המוח רואה שמש באמצע השמיים. אז כולו בבלבול. סוג של ג'ט לג תמידי.
מה עושים ? הולכים לישון או לא ?? הולכים…

פוסט הבא – שפיצברגן 21.07.2012