פוסט קודם – שמורת אונה (בוסניה)

האמת שזגרב מראש נראתה כעיר לא מרתקת במיוחד, בעלת עניין ייחודי או עיר ששווה להקצות לה זמן רב מידי. זגרב אצלי בראש היא בעיקר ציבונה, כדורסל, ומסיבה לא ברורה, בעיקר הפסדים של מכבי….
אז ההמלצות עשו את שלהן, והקצנו בדיוק 24 שעות לעיר הבירה של קרואטיה.
הגענו בשעות הערב המוקדמות, טפטפי גשם שהולכים ומתחזקים, ומחפשים את הדירה ששכרנו ממש במרכז העיר. מיקום מושלם.

התארגנות בדירה המהממת הענקית והמושלמת שלנו, ויציאה לארוחת סוף הטיול.

בלילה החל גשם זלעפות. ברקים. רעמים. ברקים. רעמים. וחוזר חלילה. היה נראה, ונשמע, כאילו מזג האוויר שליווה אותנו בטיול בתוספת לא מעט מזה החליט לנטוש ופינה מקומו לשבר ענן שלא נגמר.

בגדול, התכנון ליום האחרון הורכב משני יעדים – סיור חינם בעיר (Free Walking Tour) עם ארגון הסיורים המקומי ושוק הפשפשים הפתוח והענק של העיר.

לשמחתי, הסיור החינמי בעיר אכן התקיים, ופגשנו בין מליון הטיפות את המדריכה המקומית. כנראה שהמבול לא ממש עשה טוב לשאר התיירים, ועל כן זכינו לטיול פרטי משלנו. כיף.
אבל המבול היה קצת פחות כיף.
סיור פרטי של של שעתיים וקצת, מבנים, הכנסייה, אזור בית הכנסת העתיק (לשעבר), מבנה הפרלמנט, מבנה הנשיא המופצץ והרבה מאוד היסטוריה, במיוחד היסטוריה אישית של המדריכה שלנו.
מדובר בילדה, שהתגוררה בסלבאניה, באזור הגבול עם סרביה. בזמן המלחמה, הסרבים הפציצו לה את הכפר ועל כן היא ברחה יחד עם הוריה כפליטים לעיירה באזור החוף למספר שנים. לאחר שהמלחמה הסתיימה, היא המשיכה ללימודים בזגרב, בזמן שהוריה החליטו לחזור לעיירת הולדתם שנבנתה מחדש ממש מאפס על ידי המדינה.

אז מה הספקנו לראות ?
למדנו על העיר העליונה ועל העיר התחתונה, על הגונדולה שמחברת את הערים (שהיא למעשה פוניקולר – כמו הכרמלית שלנו בחיפה), ביקרנו בשוק המקומי (שתמיד השווקים באירופה כל כך יפים ומסודרים שזה משהו).
הסתובבנו בכיכר הפרלמנט ובבית הנשיא. הגג של בית הנשיא הוא עם רעפים שרופות בשל אחת ההפצצות של צבא סרביה שניסה להתנקש בחיי הנשיא. באופן יחסי, המלחמה ביוגוסלביה הייתה ממוקדת במחוז הצפוני מזרחי סלאבניה ובעיירות הגבול, ועל כן לא ניכרים סימני הרס בעיר עצמה. טביעת האצבע העיקרית של המלחמה הינה בגג של בית הנשיא שהופצץ, וכאות זכרון נשאר שרוף ומושחר.

שארית בית הכנסת, זגרב, קרואטיה

תצפית על העיר התחתונה, זגרב, קרואטיה

בית העירייה, זגרב

עמודי רחוב לתאורה מהממים מפלדה יצוקה מפארים את הרחובות.
בנוסף, למדנו (למרות שהייתי ממש ממש סקפטי) שהקרואטים (וליתר דיוק – חיילים קרואטיים) הם אלו שהמציאו את העניבה (ולא כפי שרבים נוטים לחשוב – לא הצרפתים הגו את הראיון).
שכירי החרב הקרואטים בצבא צרפת לבשו צעיפים לצווארם. יש הטוענים, שמטרת הצעיף היה לקינוח הפה בעת האכילה, או להגנה על החולצה מפני כתמים.
תושבי פריז התלהבו מהמראה החדש ובמהרה פשטה אופנת צעיפי הצוואר, לנשים ולגברים, בכל רחבי אירופה. המילה עניבה בצרפתית (קְרַווָאט) ובשפות אירופאיות נוספות התפתחה מהמילה "קרואטים".

בנוסף, עברנו במגרש חניה ציבורי במרכז העיר (מראה די נדיר) ולפני 70 שנה עמד שם בית הכנסת המרכזי של זגרב שנהרס עד היסוד.
במקומו, מוצב שלט צנוע המעגן את העבר הנוראי.

אחרי הסיור, המדריכה, בצורה האמהית והאיכפתית שלה (ומדובר בילדה בת 26) דאגה לנו למונית – כל זה בשביל שנוכל להגיע בזמן לשוק הפשפשים של זגרב שחיכתי לו בציפיה ובסבלנות במשך שבועיים.
נסיעה ארוכה במונית, ארוכה מידי, 10 יורו מחירה, ובסופה הגענו למגרש ענק של בוץ. מימין ושמאל רק בוץ ובוץ.
נהג המונית שלנו, שלא ידע מילה אנגלית, התקשר למדריכה שלנו שתסביר לנו שכנראה המבול החליט לחרב לי את תכנון הקניות בשוק, ושכדאי לחזור לעיר. בעסה לא נורמלית.

בכל אופן, נשארו לנו מספר שעות להעביר בעיר שאת חלקן העברנו במויזיאון ליחסים שבורים.

מדובר במוזיאון המוקדש לבעלי הלבבות השבורים נפתח בזאגרב שבקרואטיה. יזמי המוזיאון החליטו לפתוח את המוזיאון לאחר שחוו רומן כושל.
במוזיאון מוצגים מכתבים ומזכרות ששמרו אלו שנשבר ליבם אחרי הפרידה מבן/בת הזוג.
מוזיאון מוצגים לצד המכתבים גם מתנות שקיבלו שבורי הלב בזמן מערכת היחסים שניהלו, כגון דובונים, ותמונות. כל פריט בתצוגה מלווה בפירוט מלא של ההיסטורית היחסים של הזוג וכיצד החלים שבור הלב. המוזיאון זכה בפרס המוזיאון החדשני לשנת 2011. האמת שבאופן כללי לא מדובר במוזיאון מדהים ביופיו, אולם אין ספק שהרעיון מקורי מאוד בעולם המוזיאונים הכל כך לא חדשני. בנוסף, חנות המתנות מגניבה בצורה לא נורמלית.

בשעות שסרקנו את הרחובות למדנו על ה – FriesFactory.
אני אתחיל מהסוף. מדובר בסך הכל בצ'יפס. כולה צ'יפס. אבל בצ'יפס הכי מגניב בעולם !
לא ממש ברור לי איך, אולם צורת העשייה שלו שונה במעט בטיגון רגיל.
בנוסף, השוס האמיתי, הינו צורת החיתוך. הצ'יפסים חתוכים בצורה של של V, מה שאומר, שכאשר טובלים את חתיכות תפוחי האדמה בקטשופ או בכל רוטב טעים אחר, הרוטב נשאר פשוט על הצ'יפס. גאוני כבר אמרתי ??

צ'יפס גאוני, זגרב, קרואטיה

וזהו… מכאן לשם, הסתיימו להם 24 השעות שהקצנו לזארגב, ואיתן גם הגיע לקיצו הטיול 🙁

חוגגים סוף טיול, זגרב, קרואטיה

פוסט הבא – סיכום טיול

פוסט קודם – שמורת פליטביצה

האמת שהטיול הזה הינו טיול די ספונטי. פתאום הגענו לאירופה במקום אפריקה. פתאום הגענו לונציה. ופתאום ראינו שאנחנו קרובים ממש לגבול עם בוסניה והרצגובינה וישנה שמורת טבע קרובה, אז אמרנו לעצמנו – "יאללה. למה לא בעצם ?".
אז קמנו בבוקר, חצינו את הגבול (שלי אישית, חציית גבול עם רכב זאת עדיין חוויה מרגשת), והופ הגענו לעיר ביהץ'.

אחרי שבועיים במדינות מערביות כל כך, עולם ראשון מובהק כל כך, לפתע הגענו לעיר עם קמצוץ של עולם שלישי.
בעוד שבשבועיים האחרונים חווינו כבישים מסודרים להפליא, מדרכות מסותתות, תחנות אוטובוס מהממות ופרחוניות, שילוט רחוב מעוצב וכדומה, לפתע הגענו לעיירה שנראית כמו אזור התעשייה של באר שבע ביום טוב.
הכל מבולגן, מוזנח, בתים הרוסים ולא משוקמים עוד מימי המלחמה, והשיא – שירותי חור במסעדה ! זאת הייתה הסטמפה הסופית לתחושה.

בכל אופן, עשינו פעמינו לכיוון פארק UNA.
מדובר בפארק לאומי חדש שהוכרז ככה בשנת 2008 שבמרכזו זורם נהר ה – UNA עד שהוא נשפך לנהר הדנובה.
בפארק הרבה מאוד מפלים, מ סלולי הליכה (שחלקם מסודרים עם דק) וגם ראפטינג שנחשב די איכותי (בעונה).
היות וכמובן שלא ממש הגענו בעונה, היינו התיירים הבודדים שם. תכלס, מומלץ להגיע.
המים ירוקים מהממים (יפים הרבה יותר מפליטוויצה בעיני), והכל, יחסית, ראשוני הרבה יותר. השמורה יחסית מבודדת ולא עמוסת תיירים להחריד כמו פליטוויצה ונותנת תחושה טובה הרבה יותר. בקיצור, שווה ביקור.

שמורת UNA, בוסניה

שמורת UNA, בוסניה

שמורת אונה, בוסניה

בעיירות מסביב רואים את השוני בין המדינות. קרואטיה, כמדינה אורתודוקסית עמוסה בכנסיות ללא סוף. לעומת זאת, בבוסניה, כמות המסגדים אותם עברנו היא פנומנלית. צריחים צצים להם מאחורי כל גבעה כמו פטריות אחרי הגשם. המון בתים כפריים מסביב, כולל בשמורת הטבע עצמה שאוספים חציר לקראת החורף. דוכני רחוב עם מרקחות ביתיות. מדהים. באופן כללי, נראה כאילו בוסניה, למרות שהיא לא ממש נמצאת על מפת התייר הישראלי, בהחלט שווה ביקור עתידי.

בדרך חזרה לקרואטיה הספקנו לאכול במסעדה מקומית צ'בבצ'יצ'ה. מדובר ב – Local Food. אוסף של קבבים בתוך מעין שילוב של פיתה וסופגניה מלאת שמן. כמו גם המסגדים, מרגישים את האיסלאם בכל פינה…

שבצ'יצ'ה, בוסניה

וזהו. נסיעה של עשרים דקות, והום חזרנו במכונת הזמן 200 שנה קדימה למערב, לקרואטיה.

פוסט הבא – זגרב

פוסט קודם – פיראן והחוף הסלובני

האמת שהיעד העיקרי שלנו בקרואטיה הינו שמורת הטבע פליטביצה.
פארק אגמי פליטביצה הוא פארק לאומי בשטח של 296.85 קמ"ר בקרואטיה ואטרקציה תיירותית ידועה במדינה. נראה לי שהיא הכי ידועה….
בפארק יש שישה-עשר אגמים (עיקריים), והם מחולקים לשתי קבוצות, עילית ותחתית, לאורך נתיב זרימה בן 8 ק"מ המשתרע בגבהים שבין 636 מטר ל-480 מטר.

אגמי פליטביצה שוכנים באזור סלעי בעלי אופי קרסטי, בעיקר אבן גיר ודולומיט. הם נפרדים זה מזה על ידי סכרים של סלעי משקע שנוצרו כתוצאה מפעולת אצות, חיידקים וטחב והנערמים זה על גבי זה בקצב של כסנטימטר בשנה. האגמים ידועים בצבעיהם האופייניים הנעים בין טורקיז, ירוק, כחול ואפור בהתאם להרכב המים בכל אגם ושבירת אור השמש.

התמונות באינטרנט נראות מרהיבות. אגמים ירוקים. אגמי טורקיז. אגמים כחולים. התמונות מאוד מזכירות את שמורת ג'וייז'גו שבסין. מים נקיים, צלולים מאוד. שקופים מאוד. צבעים מרהיבים. ציפיות בשמיים.

הגענו ערב קודם בלילה. אמצע היער. חושך מצרים. או יותר נכון חושך קרואטיה. מוצאים את הצימר שלנו (כרגיל – מהמם). ובבוקר השכם מתייצבים בכניסה לשמורה.

נראה כאילו בעונה, המקום ערוך לאלפי תיירים ביום. יש בשמורה בתי מלון, חניה למאות רכבים. כמה כניסות. כנראה שבעונה, השמורה הזאת עמוסה גם היא בדיוק כמו שמורת ג'וייזגו שבסין. רק שפה היא עמוסה בתיירים ולא במליון סינים.

מסתבר, שאפילו לא בעונה, פליטוויצה עמוסת תיירים כמו הסחנה ביום גשם קריר. מאות אנשים, שאטלים, שמתרוצצים. וכמובן גם הרבה ישראלים.

השמורה מאוד מסודרת. יערות. שלכת (כבר התרגלנו לצבעים…). שבילי הליכה על דקים מעץ. גשרי עץ. ספסלי עץ. חצים. הכל מסודר כל כך. מנוהל כל כך. אגמים יפים. מפלים יפים. כמויות אדירות של מים. אדירות. אבל אולי היה יום עם שמש בעייתית (מה זה שמש בעייתית ??). אולי הצבעים של המים החליטו לא להתעורר היום. אבל המרחק בין הגוונים בתמונות, בין הצבעים בציפיות, לבין המציאות – היה מרחק גדול. גדול מידי.
תכלס, לא נפלתי. לא התרגשתי. לא מהצבעים. לא מהשמורה. לא מהעובדה שהיא מתויירת כל כך. מסודרת כל כך. והנופים, לא שווים כל כך. סף הרגש שלנו כבר התקהה כנראה 🙁

שמורת פליטביצה, קרואטיה

שמורת פליטביצה, קרואטיה

שמורת פליטביצה, קרואטיה

שמורת פליטביצה, קרואטיה

האגמים הינם אחת מהאטרקציות הפופולריות ביותר במדינה, אך ב-1991 ארעה במקום תקרית אגמי פליטביצה שהייתה המאבק החמוש הראשון במלחמת העצמאות של קרואטיה. האזור הוחזק על ידי הרפובליקה הסרבית של קראינה עד אוגוסט 1995, מועד שבו שוחרר על ידי צבא קרואטיה במבצע סערה. המלחמה גרמה לנזק בפארק ובמספר מבנים סביבו אשר שימשו מחנות צבאיים, ובעקבותיה הכריז אונסק"ו על האגמים כאתר בסיכון. ממשלת קרואטיה השקיעה מאמצים רבים בפינוי המוקשים מהפארק וב-1998 הסיר אונסק"ו את הפארק מקטגוריית האתרים בסיכון.
עד היום, בכפרים שמסביב לשמורה ניתן להבחין בבתים רבים הרוסים, מוזנחים, מטים ליפול. רובם ככולם, עדות אילמת למלחמה עם סרביה. ספק ממתינים לתושבים המקוריים, ספק ימשיכו לעמוד כאבן זכרון לתקופה החשוכה ההיא.

שאריות מלחמה, קרואטיה

בעלי הצימר שלנו (ולא רק הצימר) נערכים לחורף. מסדרים את המרתף. אוגרים אוכל. תפוחי אדמה. בצלים. שום. קלחי תירס.
עשרות צנצנות עם כמעט כל ירק/פרי שאפשר לכבוש. צנצנות רבות של עגבניות כבושות. בצלים כבושים. מלפפונים כבושים. שורות שורות של צנצנות.
זאת תמונה שתמיד מרגשת אותי. בכל מדינה בה ביקרתי. מעגל החיים שמחייב הערכות אוטונומית לחורף. מערבית ככל שתהיה, דפוסי ההתנהגות זהים בסלובניה, קרואטיה, גיאורגיה וקירגיסטן. חוויה מאוד שונה. בילדותי שלי, לא ממש אגרנו תפוחי אדמה לפני הגשם….

בכל אופן, יום אחד הספיק לנו בשמורת פליטביצה ובכלל באזור. ולמעשה היה לנו יום פנוי. חיפשנו, הסתכלנו במפה ופתאום ראינו את בוסניה והרצגובינה שנמצאת ממש בסמוך. הרפתקאה יומית חדשה ממתינה לנו.

פוסט הבא – שמורת אונה (בוסניה)

פוסט קודם – ונציה

סלובניה הינה מדינה עם רצועת חוף יחסית קטנה – כ – 45 קילומטר בסך הכל (תלוי כמובן לאיזה אתר מאמינים).
כל סלובני שפגשנו מאוד גאה ברצועת החוף הקטנה והקומפקטית שיש להם. גם באופן אבסולוטי, וגם באופן יחסי לקרואטיה שנהנית מרצועת חוף ארוכה ארוכה בשל צורת ה – V הייחודית שלה.
בסלובניה יש 3 אתרים ערים מרכזיות בחוף, כאשר העיקרית הינה פיראן. אנחנו התמקדנו בפיראן, בה היינו לילה אחד בדיוק. בטיול קיץ, שווה להשקיע הרבה יותר.
באינטרנט טוענים שפיראן היא עיר מימי הביניים השוכנת לחוף הים האדריאטי ובה סמטאות ציוריות,מבנים מרשימים, מסעדות דגים טובות, ו..חופי נודיסטים. חיפשנו וחיפשנו את חופי הנודיסטים. אבל כנראה שגם הם כבר לא בעונה.

אחרי נסיעה ארוכה, ארוכה מידי מונציה, וקניות שליוו אותה, הגענו בשעה ערב מאוחרת לעיר. מצאנו מסעדת חוף מושלמת.
תכלס, למרות שסלובניה נמצאת באירופה והכל ביורו, המחירים לא גבוהים מידי. לא המסעדות, לא הצימרים, לא הסופר. יש Value For Money.
מסעדת חוף תיירותית, מנת ברבוניות עם צ'יפס, מנת ריזוטו עם בשר, בירה ושתייה קלה – 120 שח. שווה כל שקל.
שיא הארוחה היה הצ'יפס ! גילינו שיש בסלובניה וקרואטיה צ'יפס מיוחד שמעבר לשיטת עשייה שונה מהשיטה אצלנו, הצ'יפסים חתוכים בצורה של V. כל כך פשוט וכל כך גאוני. טבילת הצ'יפס ברוטב בשילוב הצורה ששומרת על הרוטב שלא יינזל יוצרת חווית אכילה פשוט מעולה. קשה להסביר בכתב… צריך לנסוע לנסות בשביל להבין…

פיראן, סלובניה

החופים בפיראן ממש מוזרים. למעשה, אין ממש חופים… החופים מתוחמים בחגורות בטון מהן יש ירידות עם מדרגות מתכת לים. כאילו מדובר בבריכה אחת ענקית. אין חופי חול מגניבים ומפנקים. מאוד תמוה.

פיראן, סלובניה

בגדול, אין הרבה מה לעשות בפיראן.
עושים סיור בעיר העתיקה שתכלס הוא מסע בזמן אל רחובות מימי הביניים. סביב הכיכר המרכזית של העיר נמצאים מבני שלטון כמו בית המשפט, העירייה, ומבנים ישנים ועתיקים נוספים בסגנון וונציאני. מסביב לעיר חומות עתיקות. מרצפות אבן. הכניסה לרכבים אסורה. נמל היאכטות והרבה מסעדות דגים טובות.
המקומיים טוענים שפיראן היא כמו וונציה. אולי בגלל סגונות הבנייה. העובדה שהיא על הים. או העבודה שכמעט ואין רכבים בעיר. אבל צר לי… המרחק בינה לבין ונציה הוא כמו המרחק בין באר שבע לירח..
סורקים את הרחובות. את העיר העתיקה. הולכים על הטיילת. אוכלים המון המון דגים ששורצים בכל פינה. ונהנים מהרגעים האחרונים בסלובניה…

פיראן, סלובניה

קרמשניט – המצאה סלובנית, פיראן, סלובניה

פיראן, סלובניה

פוסט הבא – שמורת פליטביצה

פוסט קודם – עמק סוצ'ה והמערות

אני אתחיל מהסוף של ונציה – מהמם ! מהמם ! פשוט מהמם !
עכשיו אפשר לחזור להתחלה.

באופן כללי הטיול הזה, בניגוד לכל הטיולים שעשיתי אי פעם, כולל הטיול הגדול לדרום אמריקה, פשוט לא היה מתוכנן.
כרטיסי הטיסה נקנו שבוע לפני המועד (וגם עלו בהתאם..), רשימת היעדים הוכנה בחופזה, ימי החופש קוצרו, ובאופן כללי הספונטיות שלטה בשבועיים האלה. מגיעים ליעד מסוים, רואים אם נחמד, ומחליטים אם נשארים או ממשיכים.
כבר לפני הטיול שמענו שוונציה קרובה לסלובניה, הוויז תמך בגרסה הזאתוהיות והטראק לטריגלאב בוטל באיבו, החלטנו לבקר בונציה.
אישתי היקרה אמנם הייתה כבר בונציה בעבר, אולם עבורי זאת הייתה חוויה ראשונית מהשורה הראשונה. ואיזו חוויה !.

אז עזבנו את סלובניה, מעבר גבול זריז דרך ההרים, נסיעה שהתארכה מעבר למתוכנן (הכבישים באיטליה פחות טובים ומשמעותית יותר עמוסים) ומגיעים לוונציה. היות ועשירים אנחנו עדיין לא אז ישנו בפרברי העיר על היבשת, ולמחרת תפסנו אוטובוס לארכיפלג ונציה ליום ארוך וגדוש.

תכלס, ביום הזה למדתי פשוט המון על ונציה. פשוט המון.
דבר ראשון – מדובר באיים ! 118 ליתר דיוק.
המרכז ההיסטורי של ונציה בנוי מבנים על יסודות מכלונסאות עץ שנבנו על 118 איים, המקושרים ביניהם בכ – 400 גשרים. בין האיים עוברות כ-170 תעלות מים, שהשיט בהן הוא אופן התחבורה העיקרי בעיר.
פתחנו את הבוקר בטיול מאורגן חינמי. כרגיל בערים, אנחנו מצטרפים לטיולי החינם של הסטודנטים. הטיולים האלה פשוט תמיד מוכיחים את עצמם כמוצלחים ביותר.
עוברים בין הסמטאות, הרובע היהודי, רובע הסטודנטים, טיפים על הגונדולות (היקרות להחריד) ולומדים המון. בקיצור, זה תמיד מוצלח.

כ – 20 מליון תיירים פוקדים את העיר בכל שנה ואין ספק שהדבר ניכר בכל פינה. פשוט אינספור תיירים. המוני ישראלים. עברית מסביב ללא סוף.
בלילה, נראה כאילו העיר שוממת לחלוטין. מעט מאוד אור ברחובות. רוב התאורה הינה תאורת החנויות. הבתים – אפלים. נראה כאילו הם נטושים ברובם. כמעט כמו מגדלי היוקרה בתל אביב. דירות רפאים בשל יוקר המחייה.

מסיכות. כל העיר עמוסה בחנויות שמוכרות מסיכות אמנם הפסטיבל בעוד כמעט חצי שנה, אולם המסיכות כבר מזמן חצו את גבולות הזמן המקורי.

מסכות בוונציה, איטליה

ונציה יקרה מאוד. זה ידוע. עיר כל כך תיירותית תמיד תהיה יקרה. אולם נראה כאילו המחירים פה באמת איבדו כל פרופורציה.
נושא אחד באמת מוגזם – גונדולות.
גונדולה היא סירה מסורתית צרה וארוכה עשויה עץ, המאפיינת את ונציה ומשמשת כאחד מכלי התחבורה הנפוצים ביותר בתעלותיה המלאות מים שאינן מאפשרות תנועה בכלי רכב יבשתיים.
במהלך המאה ה-18 היו בוונציה כמה אלפי גונדולות. כיום ישנן רק כמה מאות, שרובן מושכרות לתיירים וחלק קטן מהן בשימוש פרטי או משמשות כמונית שירות עבור תושבי ונציה. עד סביבות סוף המאה ה-19 היו הגונדולות נפוצות מאוד בוונציה, אולם מאז החל מספרן לרדת עקב שימוש בסירות מנוע. כיום שטים בגונדולה לעתים קרובות לאו דווקא תושבי ונציה החפצים להגיע מנקודה מסוימת לאחרת אלא תיירים הרוצים להתרשם בדרך זו מיופיין של תעלות ונציה.
את הגונדולה משיט אדם שזהו עיסוקו הבלעדי – הגונדולייר. הגונדולייר עומד באחורי הסירה ודוחף ומושך את המשוט היחיד. מקצוע זה הוא באופן מסורתי מקצוע גברי, ולראשונה הוסמכה אישה לתפקיד זה בשנת 2010.‏
והמחיר ? 100 יורו לחצי שעה. 100 יורו. פאקינג שיט.
בזכות המדריכה שלנו מהבוקר, גילינו שניתן לחצות את התעלה הגדולה באמצעות גונדולה, שיט של 3 דקות תמורת 2 יורו בלבד. נו… שיטה מעולה לצאת ידי חובה בונציה 🙂

משיט גונדולה, וונציה, איטליה

תעלות בוונציה, איטליה

פקק תנועה, וונציה, איטליה

גונדולה, וונציה, איטליה

וונציה, איטליה

וונציה שוקעת, איטליה

כמה מילים לגבי הרובע היהודי בוונציה.
הגטו היהודי בוונציה (איטלקית: Ghetto Ebraico di Venezia) הוא אזור ברובע קאנארג'ו בעיר ונציה שבאיטליה. מאז המאה ה-16 שימש הגטו כאזור מגורים ליהודי ונציה. הגטו הוא רובע המגורים היהודי מהעתיקים בעולם הקיימים עד ימינו, והמונח "גטו" ששימש לתיאור שכונה יהודית נגזר משמו האיטלקי של הרובע.
מקורו של השם אינו ידוע במלואו, אך הוא נובע כנראה מכך שבסמוך לגטו היה בית יציקה (באיטלקית: ג'טו). האפיפיור פיוס הרביעי השתמש בשנת 1562 בפעם הראשונה במילה גטו לתיאור רובע יהודי סגור. מאוחר יותר השתרש כינוי זה בשפה ומאז הפך למונח רווח לכל רובעי היהודים באירופה ובעקבות כך לכינוי לרובעי מיעוטים בכלל.
למעשה, בגלל ונציה קוראים לגטו – גטו.

בשל מגבלת המקום בגטו וריבוי תושביו, הבניינים נבנו לגובה חריג בנוף הוונצני, לעתים עד תשע קומות. בתי המגורים הללו בולטים בגובהם בוונציה עד היום. למעשה, "גורדי השחקים" היחידים בוונציה הינם בניינים של יהודים שנבנו בגטו.
כמו בכל ונציה, הבנייה כיום בגטו מבוצעת תחת פיקוח הדוק של השלטונות, וכל חריגה גוררת סנקציות חריפות. בין השאר קיימת הוראה ששלד הבניין, יהיה גובהו אשר יהיה, יהיה בנוי רק מקורות עץ וזאת על מנת למנוע נטייה של המבנה, שיסודותיו הם קורות עץ, השקועות בלגונה של ונציה. בגטו יש רק מעלית אחת, שנבנתה בשנים האחרונות‏. אין ספק שטיפוס של 9 קומות ללא מעלית הינו משימה מאוד מאתגרת.

גורד שחקים, וונציה, איטליה

כיום בגטו קיימת קהילה לא קטנה של יהודים, בית חב"ד, גן ילדים ומוסדות ייהודיים נוספים.
בכיכר המרכזית של הגטו, ליד בית האבות, מצוי קיר ועליו תחריטי נחושת, המתארים את גורלם של יהודי ונציה בשואה.

קיר הזכרון בגטו היהודי, וונציה, איטליה

בערב בילינו, או יותר נכון אני בעיקר בילתי ואישתי סבלה בסוכה המקומית של בית חב"ד.
בית חב"ד הקימו אופרציה יפה מאוד של סוכות, הן ליהודים המקומיים וכן לתיירים ישראלים. באמת שלא ברור לי למה, אבל שנים על גבי שנים יש לי פטיש לציון חגים יהודיים בחו"ל. מעניין על איזה תיקון הנושא הזה מנגן לו…

ארבעת המינים, וונציה, איטליה

וזהו ! ירד החושך על ונציה. אני חייב לציין שהעיר לא ממש מלהיבה בשעות החשיכה ולא נראית אטרקטיבית מידי. עולים על האוטובוס חזרה למלון וזהו.
ואם נחזור להתחלה – של ונציה – מהמם ! מהמם ! ונציה פשוט מהממת !

ונציה, איטליה

פוסט הבא – פיראן והחוף הסלובני

אגם בלד, טריגלאב ואגם בוהיני

אחרי אגם בוהיני החלטנו שאנחנו ממשיכים לעמק סוצ'ה, דרך מעבר ורשיץ' מכיוון צפון.
הסתכלנו במפה וראינו שהדרך החביבה לעשות את זה היא לעבור באיטליה ואז לחזור לסלובניה. נשמע אחלה.

מעבר ורשיץ' נחשב כמעבר ההרים היפה ביותר ברכס היוליאני (האלפים הסלובניים) והגבוה ביותר בסלובניה, המגיע לגובה של 1,611 מטריםכ שמסביב מתנשאות פסגות לגבהים של מעל 2,000 מ'.
המעבר נמצא בין טרנטה (Trenta) לקרנסקה גורה (Kranjska Gora), וכדי לעבור בו יש לנסוע בכביש צר ומפותל, בסך הכל 50 סיבובים (25 לעלייה ו – 25 לירידה), שניתן לספור בעזרת השילוט שמפוזר בדרך. מספירה שלי אגב מדובר בהרבה הרבה יותר מ – 50 סיבובים. בשפה המקומית, סיבוב או פיתול הינו פיתול של 270 מעלות בערך. כל סיבוב שקטן מזה לא נספר בספירה המקומית. בספירה של הקיבה שלי ושל אישתי, כדאי מאוד לספור גם את הפיתולים "הקטנים".

אז עוזבים בצער רב את בוהיני ומתחילים להצפין. מהר מאוד מגיעים למעבר הגבול עם איטליה, ובלי לשים לב, חוצים את הגבול לעמק בצד האיטלקי.

רכבת הרכבים בוהיני, סלובניה

רואים שהבניינים שונים. שהאוכלוסיה טיפה שונה. מגיעים לעיר האיטלקית טַרְוויזיו.
אוכלוסיית המחוז רובה "פריולים" שאבותיהם סלובנים, והוא מוגדר לפיכך כאוטונומיה עצמאית מיוחדת באיטליה, בעלת זכויות חוקתיות נתונות, בעיקר בתחומי הלשון, החינוך והתרבות.
מסתבר, שגם פה יש היסטוריה יהודית לא מבוטלת.
העיר, המהווה תחנת גבול בין שלוש מדינות, הייתה בשליטת הבריגדה היהודית בסיום מלחמת העולם השנייה הפכה אותה למרכז קליטה של פליטים יהודים ממזרח אירופה בדרכם לארץ ישראל. פעילות ענפה זו נמשכה חודשים אחדים, עד אשר הצבא הבריטי העביר את החיילים היהודים לגרמניה.
הרבה אין מה לעשות בעיר. בעיקר לאכול. פיצה כמובן. שהייתה טעימה מאוד כמובן. וקניות כמובן. של מעיל עור. כמובן…

חוזרים מהר מאוד לסלובניה, ומתחילים את הטיפס העקלקל למעבר ההרים. באמת יפה. אמנם מזג האוויר לא האיר לנו פנים מידי, והעננות והקור פגעו קצת בחוויה, אבל אין ספק שהמקום מהמם ביופיו. סלעי ענק. הרים גבוהים. המוני עצים בשלכת. מקסים.

מעבר ורשיץ', סלובניה

מעבר ורשיץ', סלובניה

עוברים את הפס, ויורדים לכיוון עמק סוצ'ה.
הכל ירוק כל כך. שלו כל כך. בתים כפריים יפים כל כך. נהר הסוצ'ה הירוק בהיר בהיר שזורם במרכז. וגם הצימר שמצאנו, כרגיל, מהמם כל כך. פשוט קסם של מקום.
המקום כל כך קסום, ומנוגד כל כך לעבר שלו. במלחמת העולם הראשונה היה עמק סוצ'ה זירת קרבות קשים בין מאי 1915 לנובמבר 1917. ב-12 קרבות הנהר איזונצו נפלו כ-600,000 חיילים איטלקים ואוסטרו-הונגרים.
בקיץ, יש בעמק מליון פעילויות תיירותיות. אופניים, ראפטינג, סוסים וכו'.
עכשיו, כולם בעיקר מסתגרים בבית, שותים תה במרפסת ומתכוננים לחורף. אז גם אנחנו ! באמת מקסים.

עמק סוצ'ה, סלובניה

עמק סוצ'ה, סלובניה

וזהו. אחרי יום ממשיכים לכיוון ביקור במערות הנטיפים של סלובניה. האטרקציה התיירותית ביותר בסלובניה. מאוד מאוד תיירותית.

התחלנו במערת פוסטוניה.
מערת פוסטוינה היא מערכת מערות קארסט באורך 20,570 מטר, סמוך לפוסטוינה שבדרום-מערב סלובניה. זו מערכת המערות הגדולה במדינה ובין הגדולות בעולם. המערה הגדולה בעולם אגב נמצא בארה"ב ואורכה כ – 600 קילומטר.

המערה נוצרה לפני כשבעים מליון שנה בתקופה הגיאולוגית קרטיקון. אורכה של המערה הוא כ-27 קילומטר והיא כוללת מספר אולמות מדהימים עם נטיפים וזקירים מסוגים שונים. במערה מתקיימים בעלי חיים רבים כמו סוגים מיוחדים של חיפושיות, חגבים, עכבישים, סרטנים, ומרבי רגליים, אך בעל החיים המפורסם ביותר הוא "הדג האנושי" הידוע בשמו הלטיני פרוטאוס. דג זה הוא עיוור ונושם בעזרת זימים חיצוניים ואורך חייו מגיע לגיל מאה. הסיבה לכינויו "הדג האנושי" הינה לא בכלל הצורה (תכלס, הוא נראה כמו לאטה ישנונית) אלא בשם העובדה שהוא חי כ – 100 שנה.

מערכת המערות נוצרה על ידי נהר פיבקה שבחלקו הוא נהר עילי ובחלקו נהר תת קרקעי. ב-1819 נפתחו המערות לציבור. ב-1884 הותקנה במערה תאורה חשמלית. ב-1872 החלה לפעול במערה רכבת תיירים. בתחילה רכבת התיירים נדחפה בצורה ידנית, אך בתחילת המאה ה-20 היא הוחלפה בהנעה באמצעות קטר גז. לאחר 1945 הוחלף קטר הגז בקטר חשמלי. רק 5.3 ק"מ מהמערה פתוחים לביקור.

המערה הזאת היא חוויה מעניינת מאוד. באמת ענקית. יפה. המוני נטיפים. זקיפים. אולמות ענק באמצע האדמה. אולם אחד שימש בעבר כאולם קונצרטים ויכל להכיל כ – 7,000 איש. מדהים.
הנסיעה ברכבת פשוט מלהיבה. פאקינג רכבת נוסעת למעלה מ – 2 קילומטר בתוך מערה טבעית. שועטת בין זקיפים. נטיפים. סלעי ענק. איפה מערת אבשלום שלנו ואיפה פוסטוניה ??

מצד שני, כמו רוב המקומות בסלובניה, המערה מתויירת להחריד. מלכודת תיירים לא נורמלית. והבעיה העיקרית – מליון סינים. מליון !!

בכניסה למערת פוסטוניה, סלובניה

מערת פוסטוניה, סלובניה

מערת פוסטוניה, סלובניה

יום למחרת המשכנו למערות שקוציאן.
מערות שקוציאן הן מערכת מערות נוספת הנמצאות בחבל קראס שבדרום מערב סלובניה. בעצם, למערות קראסטיות קוראים כך בגלל חבל קראס שבסלובניה.
המערות נוצרו באבן גיר, ובתוכן ניתן למצוא בולענים שהתמוטטו, פסלי גיר (נטיפים) ומפלים. המערות הוכרזו בשנת 1986 כאתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו, שטח האזור המוכרז הוא כ-2000 דונם, ונכון לשנת 2008 מערות שקוציאן הן האתר היחיד בסלובניה המשתייך לרשימת המורשת העולמית
גם במערה הזאת יש לא מעט נטיפים וזקיפים.
המערה הזאת מתויירת הרבה הרבה הרבה פחות מאחותה הגדולה.

קטע קצר מהמערות הוא מסלול תיירותי מרשים המתחיל במנהרה שנחפרה בשנת 1933. זו מובילה אל "המערה השקטה" (Tiha jama) שאורכה 500 מטר ואשר זכתה לשמה בשל כך שלא זורמים בה מים ועל כן שורר בה שקט. בסופה של המערה השקטה שוכן "האולם הגדול" (Velika dvorana) שרוחבו 120 מטר וגובהו 30 מטר. באולם זה יער של נטיפים, ומשם עוברים המבקרים אל אולם מילר שגובהו 100 מטר. גשר מרשים בגובה של 45 מטר מוביל מעל נהר רקה אל אולם סווטינה, שבו נחצב שביל לאורך קיר המערה. בהמשך נמצאים שני אולמות נוספים ובסוף המסלול יוצאים המבקרים אל האוויר הפתוח במקום בו התמוטט גג המערה. פוניקולר מעלה את המבקרים 90 מטרים אל מרכז המבקרים של הפארק.

בקיצור, גם המערה הזאת מומלצת מאוד.

פוסט הבא – ונציה

פוסט קודם – לובליאנה

בעזרת ההמלצות באינטרנט החלטנו לא לנסוע בכבישים המהירים אלא רק בכבישים הצדדיים, ועל כן לאחר נסיעה של 3 וחצי שעות הגענו בשעה טובה ומוצלחת לבלד, אתר התיירות המשווק והממותג ביותר של סלובניה. עדות לכך הינה – התמונה הראשית של הלונלי פלנט נלקחה מהאי הציורי במרכזות של האגם.

אגם בלד הוא מקור המשיכה העיקרי של בלד. על מנת להגן על האגם, השיט היחיד המותר בו הוא של סירות משוטים (אבל הכלל הזה בעיקר מוחל על תיירים כמובן…). בלב האגם אי קטן (Blejski Otok), ובו כנסייה מהמאה התשיעית. הכנסייה היא מקום פופולרי לחתונות בסלובניה.
בגובה של 130 מ' מעל בלד מתנשא מבצר בלד (Blejski Grad), שהוקם במאה ה-11.

אחד האתרים העיקריים באזור – הינו כמובן פארק טריגלאב ובמרכזו ההר, כאשר התכנון המקורי היה ביצוע הטראק המפורסם של סלובניה. הטראק שכל סלובני חייב לעשות לפחות פעם אחת בחייו, אחרת הוא לא ייחשב סלובני.
מחפשים מיד טוריסט אינפורמיישן, מנסים להבין מי נגד מי בטראק, אילו בקתות פתוחות וניתן לישון שם, קונים מפה, ומתארגנים. למדנו שתכלס, פספסנו בגדול את העונה. כל הבקתות סגורות כבר היות ודי קר בלילה בערים. ישנה בקתה אחת פתוחה למעשה והיא הבקתה שהכי קרובה לראש ההר, וההליכה עד לבקתה מתמשכת כ – 6 שעות. יומיים למחרת, הבנו שגם בסלובניה, כמו בבוליביה, יש זמן מציאותי וזמן מקומי. 6 שעות הליכה בסלובנית אלו לא 6 שעות להליכה נורמלית.

בערב, ארוחה מפסקת.כרגיל, יום כיפור נופל באמצע הטיול. פיצה. נראה כאילו אנחנו נפגוש פיצות עוד פעמים רבות בהמשך הטיול. אין ספק שהקרבה לאיטליה עושה את שלה.
למחרת, אני צם. אז מתרגלים לאזור. עושים טיול מסביב לאגם. שוכרים סירה (סירת משוטים כמובן) ושטים לאי במרכז האי. באמת יפה. תיירותי להחריד (ואנחנו לא בעונה) אבל יפה. מעניין כמה תיירים יש בבלד בעונה.

ארוחה מפסקת, בלד, סלובניה

שטים באגם בלד, סלובניה

אגם בלד, סלובניה

משלם אקסטרא כסף ומצלצל בפעמון הכנסיה. בכנסייה פעמון כבד מהמאה ה-15, שעל פי המסורת המקומית, משאלתו של המצלצל בו תתגשם. נו… אז יש סיכוי שאני אפספס את הסיכוי שהמשאלות שלי יתגשמו ??

מבקש משאלה, בלד, סלובניה

ממשיכים ועולים למבצר מעל האגם. נוף חביב אם כי מעונן משהו. וזהו. עושים קניות בסופר ומתארגנים לטראק למחרת.

מצודת בלד, סלובניה

קר בלילה. חשוך בעלות השחר. אין ספק, מהבחינה הזאת עדיף להיות פה בעונה.
למרות שדווקא הקיץ האחרון היה עינוי לתיירים. למדנו שיולי אוגוסט היו בסלובניה 50 ימי גשם. 50 ימים מתוך 60 ! הזוי. בישראל, בכל החורף, יש פחות מ – 50 ימים.
חברים שלנו שהיו בבלד באמצע חודש אוגוסט, לא זכו לראות את האגם מרוב גשם. הזוי.

סוגרים מוצ'ילה ונוסעים לחניה בתחילת הטיפוס. ערפל כבד. וקר. קר מאוד.
תיירים נוספים מחנים לידנו. ספונים במעילים ובכפפות. וקבוצות קבוצות מתחילים לטפס. ואנחנו ? אחריהם. טיפוס ראשון, הינו במעלה מורד מסלול סקי. יער גדול מסביב, אבל המדרון נקי מעצים, ורק עמודי הרכבל מנקדים אותו. קבוצות קבוצות חברים מטפסות, ואנחנו אחריהם. הטיפוס שלנו די איטי למען האמת. אני עם מוצ'ילה כבדה מידי. ואישתי ? מטפסת באומץ רב אך המצב מעייף אותה מאוד. מטפסים ונחים מעט. מטפסים ונחים שוב. קבוצות נוספות של תיירים עוקפים אותנו בסיבוב.
לפי המפה יש לנו טיפוס של כ – 1000 מטר. ואז משהו מתחיל להיראות לנו מוזר. מה מוזר ? הכיוון הכללי. שעות ההליכה המרובות מידי.
ואז הבנו ! כיוונו אותנו בטוריסט אינפורמיישן לא נכון ! בחרנו את המסלול הארוך לכיוון פסגת ההר, החלטה שמחייבת אותנו לעלות על הר נוסף באמצע. סתם הר מיותר, וזאת בגלל שהמטרה היא להגיע לטריגלאב ! פאקינג שיט. מסתבר, שכל התיירים שפגשנו בדרך, שקיללתי אותם עמוק בלב על כך שהם מטפסים עם תיקים צ'וקומוקו ואני עם פאקינג מוצ'ילה הגיעו במטרה לעשות טיול יום. לטפס על אותו הר מיותר ולחזור לביתם.
טוב.. כרגע אין ממש ברירה. ממשיכים לטפס. עוברים את היערות. עולים בגובה. העצים מתחילים להיות נמוכים יותר ויותר. אט אט אדמת טרשים מתחילה להיחשף. אחרי כ – 4 שעות של טיפוס הגענו לפיסגת ההר. לא מהפסגות הגבוהות או היפות של חיי, אולם פסגה. נמצאת גבוה גבוה מעל העננים. בכל זאת, יפה.

פסגת הר שקר כלשהו, טריגלאב, סלובניה

פסגת הר שקר כלשהו, טריגלאב, סלובניה

על פסגת הר שקר כלשהו, טריגלאב, סלובניה

ואז, פשוט מתחילים לרדת דוך למטה. פשוט דוך. 600 מטר של ירידה שגרמה לברכיים רועדות, ולדלקת בברך שנמשכת ומתארכת כבר חודש…
אחרי הירידה, הגענו למסקנה המבאסת שלבקתה בפסגת הטריגלאב כבר לא נגיע. שעת צהריים. עשינו עיקוף. התעייפנו. והאישה במצב עדין וחשוב מאוד הרבה יותר מכל פסגה מטופשת. מצאנו מסלול שמחזיר אותנו בחזרה לאוטו ומשם בחזרה לבלד. את הפאדיחה שלנו עשינו 🙁

הכיוון הנכון לטריגלאב, סלובניה

מייבשים חציר, טריגלאב, סלובניה

החלטה זריזה איך ממשיכים, והחלטנו שמשנים קארמה ועוברים לאגם בוהיני.

משהו שמאפיין את הטיול הזה זה צימרים. אנחנו פשוט עוברים מצימר (מהמם) אחד לצימר (מהמם) שני.
תרבות הצימרים פה פשוט פנומלנית.
אחוזים ניכרים מהבתים פה מפרסמים SOBE או ZIMMER. או שיש חדר להשכרה או דירה שלמה. והדירות האלו מפנקות. בעיקר למשפחות.
צימר מושלם ומטופח של 2 חדרים, וסלון, ומטבח – כל זה בעלות של 35 יורו. מה בארץ אפשר לשכור ב – 35 יורו בדיוק ?? יוקר המחייה בהתגלמותו.
באופן כללי, אין ספק שסלובניה היא מדינה אולטמיטיבית לטיול משפחות. כבישים איכותיים, מדינה קטנה, וצימר אחרי צימר אחרי צימר במחירי זולים ובאיכות מפנקת. הכל כפרי. הכל מטופח. הכל נראה חדש. חלונות עץ של פעם. אפילו תחנות האוטובוס פה מהממות !

חלונות הצימר, בוהיני, סלובניה

תחנת אוטובוס, בוהיני, סלובניה

אגם בוהיני (Bohinj) הוא האגם הגדול ביותר בסלובניה. הוא משמעותית גדול יותר מאגם בלד ונראה גם הרבה פחות מתויר וממוסד ממנו. גם האגם הזה נמצא בשטחו של הפארק הלאומי טריגלב, שהוא הפארק הלאומי היחיד בסלובניה. תכלס, נראה כאילו חצי מהאתרים התיירותים של סלובניה נמצאים בשטחו של הפארק הלאומי הזה.

לאגם הגענו אחרי שחזרנו במתי מעט של בושת פנים מהטראק שהופסק בעיתו. לא ממש הינו סגורים על איך ולאן להמשיך, ולהבין מה עושים ביומיים שהתפנו לנו.
נסיעה של חצי שעה מבלד, ומגיעים לאזור האגם וסביבו לא מעט עיירות קטנות וחמודות. עיירה אחרי עיירה, צימר אחרי צימר. מחפשים מקום לישון. צימר אחרי צימר. עד שבסוף מצאנו את הצימר בר המזל.

באזור האגם שפע של מסלולי טיול ואטרקציות הקשורות במים (בעונה כמובן.. המים עכשיו קרים).
אז פתחנו בארוחה מעולה במסעדה מקומית וטעימה. תיירים מועטים. אווירה חורפית קרה ומרק בשר חם וסמיך.

למחרת עשינו את אחד המסלולים בפארק טריגלאב. מסלול של שעתיים לכל כיוון ביערות הפארק. עלייה של מאות מטרים בודדים על לבקתה האלפינית השוכנת על אגם יפה. הבקתה כמובן נטושה, סגורה ונעולה כמו כל הבקתות בתקופה הזאת לצערי. אבל מקום יפה, נוף טוב, והמון המון צבעים של שלכת. הכל שומם. שקט מאוד. קסם.
מעניין איך התחושה להיות פה בשיא הקיץ עם המוני מטיילים.
באופן כללי, היות ואין לנו בארץ צבעים של שלכת אני בהחלט יכול למצוא את עצמי מתמכר לצבעי השלכת. בכל באירופה בעונת החגים אני מתלהב מחדש מהשילובים הסתוויים. צהוב. אדום. ירוק. חום.

סתיו, בוהיני, סלובניה

סתיו, בוהיני, סלובניה

בקתות בטריגלאב, סלובניה

את אחר הצהריים בילינו עם בעל הצימר שלנו. סוף סוף מצאנו בחור שהוא חם מספיק ומעוניין בתקשורת עם תיירים.
באופן כללי, אחת הבעיות שלי עם תרבות הצימרים שהיא לא מעודדת שיח בין המקומיים לתיירים. כל אחד מסוגר בקובייה האישית שלו.

פוסט הבא – עמק סוצה והמערות