"היא תאיר שם בחושך לכל משברך
היא תצית בך שמש אף יותר
היא תשלח לך שקט מערבות הבלקן
שוב גלגל אל הנצח כמו מכתב בבקבוק"

אז החגים האהובים והטובים הגיעו. השגרה רגילה של השנים האחרונות של לבחור יעד לקראת תשרי.
הרצון המקורי היה אתיופיה. כרטיסי טיסה הוזמנו, ימי חופש אושרו, טראק תוכנן, טיולי ג'יפים הוזמנו. כל הטוב של אתיופיה. בקיצור, הכל היה סגור. ואז פתאום שינוי מפתיע לטובה בתוכניות.
דמי ביטול. בוחרים יעד חדש. מערבי יותר. רגוע יותר. עם רכב. כמו גדולים. שינוי מהותי. קטע.

ניווט מהיר

קובץ אקסל – תכנון טיול

להורדת אקסל תכנון טיול של 5 ימים במלטה, כולל שעות פתיחה, כתובות, רשימת ציוד, כתבות מעניינות לקריאה ושאר מרעין בישין, לחצו על הלינק הבא:
אקסל טיול בסלובניה קרואטיה

קצת תמונות

פוסט הבא – לובליאנה

הרבה הפתעות יש בחיים, כשבמקרה הזה מדובר בעבודה.
נסיעה בהפתעה לסן פרנסיסקו, ל – 4 ימים בלבד בדיוק בסופו של ברנינג מן 2014. הםםם.. בדיעבד אולי חבל שלא ידעתי על ההפתעה מראש. נגיד, חצי שנה מראש…
אז אמנם מדובר היה ב – 4 ימים עמוסים ומלחיצים מאוד מבחינת העבודה, אולם אין שום סיכוי שאפספס הזדמנות, אפילו אם מדובר בהזמדנות של מספר שעות בודדות, לטיול בעיר.

מסתבר שטיסה לסן פרנסיסקו הינה עינוי לא קטן. טיסת 001 של אל על בחצות לניו יורק, מעבר דרכונים, ביקורת גבולות, איסוף מזוודה, מעבר במכס, מליון אנשים בתור ורק שעה וקצת לסיים את התהליך, לעבור טרמינל, לעשות שוב צ'ק אין. בקיצור, סרט.
ואז, עוד טיסה. לא קצרה בכלל מסתבר. טיסה חדשה מאפס. 6 שעות ארוכות. רק שעכשיו הטיסה היא נטולת תזונה מינימלית, ועם שתייה המוגבלת לפחית לנוסע. פחית בודדה. מסתבר שאמנם מדובר בטיסת פנים, אף בפועל מדובר בטיסת לאו קוסט.

בקיצור, אחרי מסע לא קטן, נחיתה בצד השני של כדור הארץ. מקבלים את הרכב השכור (בחניה הפרטית עם השם שלי מעליו – איזה שירות זהב מעולה !!) ויוצאים לדרך.

נסיעה למלון העסקים, רענון קצר, וסיור מקדים ללקוח. המטרה – ללמוד את הדרך לקראת מחר. הבעיה – על ההתחלה טעיתי בדרך… פאדיחות. יש לי תחושה שזה עוד יחזור על עצמו.

מתאפסים. ויאללה, כמה שעות חופשיות של אור, מזג אוויר מדהים, שמש בשמיים הכחולים, עננות אין, והשילוב של הכל נשמע כמו זמן מעולה לפארק גשר הזהב ותצפית על הגשר עצמו. לחזור למראות שזכורים לי מלפני 22 שנה, אותו ביקרתי כילד בן 13 וחצי.

מפעילים את ווייז ונוסעים. בתחילת הנסיעה, הכבישים נראים גדולים מידי. רחבים מידי. ארוכים מידי. אולי אפילו מפחידים מידי. מחלפים ללא סוף. העליות המפורסמות של העיר. ומיד לאחריהן, מן הסתם, הירידות המפורסמות לא פחות.

וזהו. פתאום רואים את העמודים הכתומים מבצבצים בשמיים. איזה כיף ! פייר, מתרגש.
האזור מהמם. לא זכרתי אותו ככה.
המוני אנשים. יום חופש היום. מנגלים (שרק הזרים כהיי העור כמובן מתפעלים). אופניים. המוני תיירים. מדשאות. אלקטרז ברקע. מוקף בעשרות סירות מפרש. סוריאליסטי משהו.
וכמובן, הגשר.
וואלה, הוא ענק !
לא אלאה בפרטים רבים, אבל מדובר בגשר שבזמנו היה הגדול ביותר, אורכו של הגשר הוא 1,970 מטר, המרחק בין שני מגדליו הוא 1,280 מטר וגובהם 230 מטר מעל גובה פני הים. בזמן בניית הגשר המציאו נוהל בטיחות שכלל מתיחת רשת הצלה מתחת לגשר ועל כן רק כ – 20 עובדים מתו בזמן הבנייה. עד 1964 היה המיפתח שבין המגדלים הארוך ביותר מבין הגשרים התלויים, אך אז נחנך גשר וראזאנו נארוז, המקשר בין נמל ניו יורק בברוקלין לבין סטטן איילנד ולו מיפתח ארוך יותר. לגשר שער הזהב היו גם המגדלים התומכים הגבוהים ביותר בזמן בנייתו.. טכנולוגיה פורצת דרך וכו' וכו'.
בשורה התחתונה – מרשים מאוד.
קילומטרים רבים הלכתי שם, כלל לחצות את כל הגשר (שמדובר באתגר לא קצר וגם די קר..)

ממשיכים לעיר עצמה – לרחוב לומברד.
רחוב לומברד הוא רחוב ארוך למדי בסן פרנסיסקו, ששמו התפרסם בזכות קטע אחד ממנו, יחיסת קצר, הנמצא ב"גבעה הרוסית" (Russian Hill). קטע זה מדגים את הטופוגרפיה הייחודית לעיר, הבנויה על גבעות תלולות, והוא תלול במיוחד (קרוב לשלושים מעלות), וכולל שמונה פיתולים חדים.
גם במקטע הרחוב הזה הייתי לפני 22 שנה אולם אז הלכתי אותו ברגל. הפעם עם רכב !! איזה שוס !!



נסיעה זריזה למגדל קויט הממוקם בשכונת טלגרף שבעיר. המגדל מתנשא לגובה של 64 מ' וממנו ניתן להשקיף על החלק הצפון-מזרחי של העיר הכולל את רוב האתרים המפורסמים של העיר. עד שהגעתי המגדל כבר היה סגור, אולם הנוף מהגבעה עצמה מרשים לא פחות.

את הערב הספקתי לסיים בפישרמנ'ס וורף (רציף הדייגים) – הנקרא גם רציף 39 (Pier-39),כולל את רציפים 39-43 באזור המרינה המתויר של סן פרנסיסקו. האזור כולו מלא במסעדות, חנויות ואתרי בילוי הפזורים לאורך החוף. מלא חיים. מלא אנשים. מלא כיף. מזכיר לי מעט את נמל תל אביב שלנו…..

בין עבודה, פגישות, סיכומים ומסמכים הצלחתי ליצר מעט שעות חופשיות.
ערב אחד, פוגשים את שחר (והנוכחית באותו הערב) לארוחת ערב בשכונת Mission המגניבה. באופן כללי, סן פרנסיסקו מייצרת תחושה מאוד לא מלחיצה. מאוד לא ניו יורק. לא תל אביב. בניינים יחסית נמוכים, שקטה, נקייה. אין סטרס ברחובות. אולי אפילו משפחתית משהו. קצת מזכירה את גבעתיים….
ובלי קשר, כיף גדול לפגוש חברים בחו"ל !
ערב אחר, ארוחת ערב עם עודד.
וערב אחר נסיעה ארוכה לסניף הקרוב ביותר של וולמארט. איפה ? 50 קילומטר דרומה לפאלו אלטו. נסיעה מגניבה. נופים יפים, אזור כפרי, שלו. רגוע. רגוע עוד יותר מסן פרנסיסקו.
בדרך, עובד גם בסטנפורד. קמפוס שנראה יותר כמו קיבוץ אדיר מימדים מאשר אוניברסיטה יוקרתית.
תוך כי הסיבוב הממנוע בקמפוס, התחילה לנסוע אחרי מכונית מוזרה קצת. אני מתעלם. לאחר מספר דקות, אורות מהבהבים. אני ? עדיין מתעלם. לאחר מספר דקות נוספות, רעש של צ'קלקה. ואני ? ממשיך כרגיל, מתעלם. ואז, הצטרפה מכונית נוספת עם צ'קלקה. אז פה, חשדתי !
מסתבר, שעצרה אותי משטרת הקמפוס (וכן.. יש דבר כזה) על שוטטות ועל אי ציות לאורות מהבהבים. חוויה נפלאה ממש….

משהו אחד מדהים שלמדתי בנסיעה – ווייז שווים כל דולר ממליארד הדולר שגוגל השקיעה בהם. פשוט לא להאמין כמה האפליקציה הזאת גאונית. כן כן.. ברור שגם בארץ אני משתמש בה (אבל בעיקר לדיווחי משטרות ומצלמות), אבל בכבישים המטורפים של סן פרנסיסקו ? זה ממש Life Saver. איך נסעו פה לפני ווייז ??

היום האחרון היה לי יום חופשי. אז אמנם יום בלי לחצי עבודה כמעט, אבל הג'ט לג עדיין נוגס ברעבתנות בשעות השינה שלי.
קימה מוקדמת, כרגיל בסן פרנסיסקו כפי שכבר הספקתי ללמוד, השמיים מלאים בערפילי בוקר חורפיים ועושה דרכה לכיוון הנמל. המטרה – למצוא חניה. גם כזאת שתהיה חוקית, וגם כזאת שתעלה לי פחות מ – 100 דולר (!) ליום שלם.

תחנה ראשונה – הגשמת חלום ילדות. סיור באלקטרז !
האי אלקטרז, המרוחק כשני קילומטרים מסן פרנסיסקו, אירח על אדמתו המבודדת כמה מהפושעים המסוכנים של ארצות הברית, ובהם אל קאפונה. הכלא נחשב לאחד מבתי הכלא השמורים בעולם, היה חסין כמעט לחלוטין מבריחות של אסירים, ולכך סייע בידודו של האי המוקף מכל עבריו במימיו הקפואים של האוקיינוס השקט. החזקתו של הכלא נחשבה ליקרה מאד, משום שסגל הסוהרים ובני משפחותיהם התגוררו על האי. אי לכך הוחלט לסגור את שעריו ב-1963.

צפיתי בכל כך הרבה סרטיםעל אלקטרז במשך השנים, וקראתי כל כך הרבה מאמרים. על אל קפונה, איש הציפורים, הבריחות, ההיסטוריה וכו'. אבל מעל לכולם, כן כן, עומד הסרט הישן, אך עם זאת המוצלח מאוד ועם הפסקול המושלם, הפריצה לאלקטרז.
והיום, בשעה טובה ומוצלחת, לאחר שלפני 20 שנה רק צפיתי באי מרחוק, הגיע הזמן גם לטייל בו.
בדיעבד, מסתבר שהיה לי מזל ושהצלחתי לקנות כרטיסים מראש (לסיור הבודד שאכן היה זמין). מעבורת קצרה בשעת בוקר מוקדמת, ויאללה. דורכים על האי.

בהמשך, הגיע הזמן להגשים פנטזיה ישנה נושנה נוספת – נסיעה בקרונות הכבל.
מערכת קרונות הכבל של סן פרנסיסקו היא בראש ובראשונה מערכת להסעת נוסעים, אך עם השנים היא הפכה לאטרקציה תיירותית ולאחד מסמליה של העיר. המערכת מורכבת למעשה מקרונות בודדים, שנעים על פסי ברזל. לכל קרון נהג-מפעיל משלו, שתפקידו לחבר את הקרון אל הכבל הנע מתחת למסילה. הרכבת מותאמת במיוחד לרחובותיה התלולים של העיר, ותחנותיה ממוקמות בצמתי רחובות בהם הקרקע מישורית. הנוסעים על הקרון יושבים בתוכו או נתלים מבחוץ משני צידיו.
היום נותרו כ – 3 קווים בלבד, וכמובן שקהל היעד העיקרי, אם לא היחיד, הוא תיירים. שעה ורבע של עמיד בתור, ופרידה מ – 6 דולרים, הסתיימו בחווית נסיעה בעמידה, תלוי מחוץ לקרון במשך כ – 20 דקות, ובכאבי שלא ניתן להתעלם מהם ביד. אבל, חוויה שווה 🙂

פירמידת טרנסאמריקה – גורד השחקים המזוהה ביותר עם העיר

פירמידת טרנסאמריקה – גורד השחקים המזוהה ביותר עם העיר.

קצת תמונות

גם באמסטרדם הייתי לפני שנים רבות. ואו. הזדקנתי !

גם הפעם, זאת הייתה נסיעת עבודה (משותפת עם אלכס) קצרה לביקור של שני לקוחות שתוך כדי הביקור "התרבו" והפכו לשלושה. נקירה זריזה של שני לילות בעיר וחזרה לארץ. אבל אצלי, אין סיכוי שאפספס כמה שעות אפשריות לטיול בחו"ל. גם אם מדובר בעיקר בביקורי וסיורי לילה. אז גם פה, בין לא מעט שעות של פגישות, מיילים וטלפונים של עבודה, הדרכות ונסיעות במוניות, ניסיתי במקביל למקסם את הנסיעה ככל שניתן, למזער את שעות השינה למינימום האפשרי והבריאותי, ולייצר עוד חווית ועוד מראות וזכרונות. להלן הסיכום…

טיסה השכם בבוקר, נחיתה לקראת הצהריים, רכבת למרכז העיר, ו.. ואו !! איזה ווייב מעולה. פאקינג אמסטרדם !
השמש זורחת. שמיים כחולים. תחנת הרכבת המהממת שצפה ועלתה מהזכרון הרחוק רחוק שלי. מקסים.

קובץ אקסל – תכנון טיול

להורדת אקסל תכנון טיול של יומיים באמסטרדם, כולל שעות פתיחה, כתובות, רשימת ציוד, כתבות מעניינות לקריאה ושאר מרעין בישין, לחצו על הלינק הבא:
אקסל תכנון טיול באמסטרדם

קצת תמונות

"היא תאיר שם בחושך לכל משברך
היא תצית בך שמש אף יותר
היא תשלח לך שקט מערבות הבלקן
שוב גלגל אל הנצח כמו מכתב בבקבוק"

אז מה, בעצם ?
השנה זאת שנה עמוסת חו"ל. נסיעות קצרות, נסיעת ירח דבש ארוכה, נסיעות עבודה, ועוד נסיעות. מגניב נורא. כן ירבו שנים כאלו.
חבל שזה יקר כל כך. צריך להיות עשיר, בריא ומובטל.
אז אחרי כמה נסיעות מערביות שכללו את ניו יורק, פולין והונגריה, סוף סוף משנים כיוון. מדינת עולם שני. שלישי. איפשהו באמצע. אלבניה. אמנם מדינה באירופה, אבל אחרת.
כמו שחברי ירון אומר – "אפילו באירופה אתה חייב להתחכם ??". אז כן…

קראתי קצת על אלבניה. ובאחת הכתבות היה כתוב כי "מסע באלבניה הוא מפגש עם השילוב הבלתי נתפס של אסלאם וקומוניזם, ניתוק מוחלט – במרכזה של אירופה, נופי פרא, חקלאות שלא השתנתה במשך מאות שנים ואנשי הרים מכניסי אורחים. ברוכים הבאים לארץ הנשרים". לי זה נשמע מפתה ומלהיב !!

אז מה היא אלבניה ?
מדובר מדינה קטנה (גדולה פי 1.4 מישראל) באזור הבלקן שבדרום מזרח אירופה.
שמה של המדינה האלבנית הוא שקיפריה (Shqipërisë). משמעות השם הוא "ארץ הנשרים" וכך גם נראה הסמל שלה. האוכולוסיה הקיימת היום במדינת אלבניה מקורה בשבטים עתיקים שהתמקמו באזור אלבניה כבר לפני 3000 שנה. אלבניה היא מדינה שעברה כובשים רבים שהשתלטו עליה, האימפריה העותמאנית כבשה את אלבניה במאה ה-14 ומאז שולטת שם דת האסלאם (ברובה). במדינת אלבניה מתגוררים היום רק 3.5 מליון תושבים בני 4 דתות. ההסטוריה האלבנית רצופה אמנם מלחמות וכיבושים אך יחד עם זאת התרבות והפולקלור של האלבנים לא נטמעו בתרבויות הזרות שמסביב אלא שמרו על עצמאותם.
נסיעה לאלבניה הינה נסיעה שהינה כמסע במכונת הזמן אל עולם הולך ונעלם.

אז יאללה, אישתי היקרה ואני נוסעים !

איפה היינו באלבניה וקוסובו ? (ניווט מהיר)

View אלבניה וקוסובו in a larger map

קובץ אקסל – תכנון טיול

להורדת אקסל תכנון טיול של 10 ימים באלבניה, כולל שעות פתיחה, כתובות, רשימת ציוד, כתבות מעניינות לקריאה ושאר מרעין בישין, לחצו על הלינק הבא:
אקסל תכנון טיול באלבניה

קצת תמונות

פוסט הבא – שקודר (Shkoder)

אמצע חודש מרץ 2014. נסיעת עבודה עמוסה בפתח. שבוע שלם בניו יורק, פילדלפיה, בוסטון ואיסטון. כן, יש עיר כזאת.
הרבה מאוד פגישות עם לקוחות, נסיעות ללא סוף, אבל גם זמן פנוי בין לבין שבו ניסיתי להספיק לדחוס כמה שאפשר.
למעשה, זאת פעם שלישית שלי בניו יורק. בוגר יותר. מבוגר יותר. אך עם זאת עדיין עם רעב לראות ולחוות.
פעם אחרונה הייתה לפני כמעט 10 שנים. סוף הטיול הגדול, אחרי חצי שנה בדרום אמריקה. מוצ'ילר. שיער ארוך. ילד.

הפעם ? טיסת לילה, 001 (הטיסה הכי מגניבה שיש). ונחיתה בניו יורק עם עלות השחר. יום ראשון. מונית. קו הרקיע מתגלה. פתאום התווסף מגדל חדש וגבוה. התארגנות במלון ויאללה, יש המון מה להספיק ביום הפנוי הזה.

אז דבר ראשון – הארלם. כנסיית גוספאל בהארלם.
מדובר בסוג של השלמה מהטיול הקודם. כבר אז רציתי לקפוץ לכנסייה, אבל לא ממש יצא.

ממשיכים מכאן – שוק הפשפשים בצ'לסי Hell's Kitchen.

ומכאן, לשוק פשפשים נוסף – הפעם השוק של ברוקלין.

ממשיכים

קובץ אקסל – תכנון טיול

להורדת אקסל תכנון טיול בניו יורק, כולל שעות פתיחה, כתובות, רשימת ציוד, כתבות מעניינות לקריאה ושאר מרעין בישין, לחצו על הלינק הבא:
אקסל תכנון טיול בניו יורק

קצת תמונות

אז בוורשה הייתי לפני קצת יותר מ – 18 שנה. וואו.. באמת לפני הרבה מאוד זמן. טיול שואה של בית ספר. 10 ימים בפולין ופראג. סיור במחנות מטעם העירייה ומספר בתי ספר מבאר שבע, שהורכב מטקסים משותפים רבים, ליווי של מספר ניצולי שואה, וגם אפי נצר ומירי אלוני אחת (בתקופה זוהרת יותר שלה).
הפעם, זאת הייתה נסיעת עבודה (משותפת עם אלכס) קצרה לביקור לקוח. נקירה של שני לילות. אבל אצלי, אין סיכוי שאפספס כמה שעות אפשריות לטיול בחו"ל. גם אם מדובר בעיקר בביקורי וסיורי לילה. אז בין שעות של פגישות, הדרכות ונסיעות במוניות, ניסיתי למקסם את הנסיעה כמה שיותר, ולמזער את שעות השינה, ולהלן הסיכום…

טיסת שחרית מוקדמת ב – 6 בבוקר, שלאחריה נחיתת בוקר בוורשה. נסיעה זריזה למלון, זורקים את המזוודות והמחשבים במלון, וממשיכים לעבר היעד הראשון (שמאפיין באירופה את יום ראשון בבוקר) – שוק הפשפשים של וורשה.

מזג האוויר שקיבל את פנינו היה פולני טיפוסי… ערמות מרוכזות ומטונפות של שלג שחור מעורב בבוץ פזורות ברחובות (למרות שהמקומיים טענו שהחורף הוא החם ביותר שהם זוכרים ועם השלג המועט ביותר), שטיחי שלג בפארקים מהולים גם הם בשלוליות מים ובוץ, עצים ערומים וחשופים ללא עלה אחד לרפואה, שמים אפורים, וקור טיפוסי. לא קפוא. סתם קר. גם בחוץ וגם בפנים.

וורשה, פולין

חורף פולני, וורשה

שוק הפשפשים של הפולנים מגניב בטירוף. כמה עשרות חנויות מסודרות לכאורה, ומאות דוכני ורוכלי רחוב עם שלל אוצרות. חלקם עתיקות, חלקם זיופים, חלקם מוצרים מגניבים וחלק מוצרים גנובים.
אני מת על שווקי פשפשים של מזרח אירופה. עתיקות ואוספים ישנים וישנים למחצה. מוצרים רוסיים. מוצרים מבית סבא. קשה לי להסביר את המשיכה, אבל היא פשוט שם. קיימת.
בין שלל הדוכנים מוצאים גם כמה "עתיקות" יהודיות. מנורות/חנוכיות שחלקן אף מעוטרות במגני דויד. כשמנסים לצלם, הרוכלים מתעצבנים מאוד ומתלהמים. בפולנית. וולאה… מעניין למה. ידידותי זה לא נשמע…
האמת שבמקור הייתי בטוח שנמצא גם הרבה עתיקות נאציות, על אף שהסחר בהם אסור. שנמצא דוכן אחד או שניים, בדומה לחנויות המזכרות הנאציות שמצאתי בבורגס לפני כחצי שנה. אבל, גורנישט. כנראה שאפילו לפולנים יש גבולות.
בקיצור, ברור שאם הייתי יכול, ולולא הייתה קיימת בעיית המשקל העודף בטיסה ומחסור חמור בדירת 2 החדרים התל אביבית שלנו, אז הייתי קונה חצי שוק, ועל כן לאחר שעתיים וחצי של הסתובביות, השלל הסתכם במנורה מעוצבת על חצובה עץ מהממת, ענקית, כבדה ויקרה, שעון לאח (עכשיו רק צריך אח בבית. אה.. וגם חורף), קופסת תכשיטים לזוגתי היקרה שנשארה בבית, ומספר מזכרות לאלכס.

חנוכיה בשוק הפשפשים, וורשה, פולין

שוק הפשפשים, וורשה, פולין

לאחר שנפטרנו מהקניות המרובות והכבדות להחריד והשארנו אותן במלון, המשכנו לכיוון מוזיאון שופן.
בדרך למוזיאון עברנו באנדרטה לזכר יאנוש קורצ'אק, בכיכר דפילאד הצמודה למלון שלנו, על יד ארמון הנוער (אגף ארמון התרבות בוורשה). אנדרטה אחת מיני רבות אשר נבנו בעולם בכלל ובוורשה בפרט לזכרו של היהודי פולני קורצ'אק.
האנדרטה מתארת עץ ומולו 6 ילדים. ענפי העץ מתפרשים כמו יד מורמת לאלוהים או כמו מנורה של שבעה קנים.
פרויקט האנדרטה נבחר בתחרות בינלאומית בשנת 2003. על פי דברי היוצרים, כדי לתת לאנדרטה נימה של אופטימיות, עבודתם נעשתה בהשראת דבריו של קורצ'אק:
"הצער הוא קר מדי בשביל הילדים, לכן הם רצים במהירות אל שמש השמחה".

אנדרטת יאנוש קורצ'ק, וורשה, פולין

מוזיאון שופן, וורשה, פולין

מוזיאון שופן, וורשה, פולין

מוזיאון שופן, וורשה, פולין

מוזיאון שופן, וורשה, פולין

חוויה שאפיינה מאוד את ביקור החטף הייתה תחושת הדהז'וו. כמעט כל אתר שביקרתי בו, רחוב ששוטטתי בו, חזרו אלי תמונות מהעבר. תמונות מלפני 18 שנה. מימי בית הספר. מימי הטיול שלי כנער עם חגי. הזוי.

השמוק של סטלין, וורשה, פולין

כיכר השוק העתיקה, וורשה, פולין

עוד יום עבודה עבר, וממש לפני שקיעת החמה והשתלטות האפילה המוחלטת, הספקנו לעבור בעוד שני אתרי חובה בוורשה.

הראשון היה כיכר השילוחים או בשמה הגרמני "אומשלגפלץ", הממוקמת בגבול הצפוני של גטו ורשה. הכיכר שימשה נקודת מוצא של היהודים בדרכם למחנה ההשמדה טרבלינקה. מדי יום נשלחו מכאן בין 5000 – 7000 יהודים, ובסך הכל כ-300,000 יהודים בין השנים 1943-1942.

כיכר השילוחים, וורשה, פולין

נהג המונית שתפסנו לא ידע מילה באנגלית, אולם הסברנו לו שאנחנו רוצים לנסוע לכיכר השילוחים. הנהג הבין כנראה במי מדובר, והציע שימתין לנו בזמן שנסתובב באנדרטה ואז יחזיר אותנו למלון. לי זה נשמע כמו דיל מעולה.

לאחר ביקור באנדרטה, חזרנו למונית ואז הוא המשיך והציע, בפולנית כמובן, שנעבור דרך אנדרטת רפפורט. קשה לי להסביר למה, אבל היה בזה משהו שצבט את הלב. סוג של תקשרות, ללא שפה בכלל, אולם עם הבנה של מי אנחנו, מה מעניין אותנו, ועם לא מעט תקשורת לא וורבלית. תקשורת שפעמים כה רבות חסרה, ולו רק הייתה קיימת יותר. היום. אז.

אנדרטת רפפורט, לזכר מרד גטו ורשה (בשמה הרשמי: האנדרטה לזכר גיבורי הגטו וכן אנדרטת "בדמייך חיי") נוצרה על ידי האמן נתן רפופורט, יליד ורשה, לזכר מרד גטו ורשה. האנדרטה, המוצבת במרכז הגטו היהודי העתיק בעיר ורשה, נחנכה ב-19 באפריל 1948, במלאת 5 שנים לפרוץ המרד.

העתק של האנדרטה מצוי ברחבת יד ושם בירושלים, והוא אחד הסמלים המוכרים של מורשת השואה והגבורה. ההעתק אינו זהה למקור: באנדרטה בוורשה אחת מדמויות המורדות מוצגת כאשר חולצתה קרועה ושדה חשוף, בדומה לציור "החירות מובילה את העם". בהעתק ביד ושם הוצנע חלק זה.

ברחבה הענקית שמול האנדרטה נבנה מוזיאון גדול לתולדות יהודי פולין. המוזיאון חדש חדש, והוא נפתח בשנה שעברה. הוא נכנס ל  ToDo List שלי….

אנדרטת רפפורט, וורשה, פולין

אנדרטת רפפורט, וורשה, פולין

בבוקר שלישי, השכמתי קום ורציתי לראות את שרידי החומה של גטו ורשה שממקומים ממש ליד המלון. לראות אותם באור יום. כמה חושך בטיול הזה !!

אז 6 בבוקר על הרגליים, אורז את הקניות המרובות משוק הפשפשים, וארוחת בוקר. קר. גשום. חשוך. ממתין לקצת אור של שחרית ועושה דרכי לחומת הגטו. תכלס, ראינו אותה גם אתמול בלילה, אבל חשוב לי לצפות בה גם באור יום.

ב-12 באוקטובר של שנת 1940 החליטו הנאצים להקים גטו בורשה ולרכז בו את כל יהודי העיר והסביבה. בתוך ימים ספורים כבר שהו בין רחובות גטו ורשה כ-100 אלף יהודים, כאשר עם הזמן גדל מספרם והגיע לכחצי מיליון נפש.

הגטו חולק לשניים: "הגטו הקטן" ו"הגטו הגדול", שביניהם חיבר גשר עץ (ה"גטו הקטן" פונה ב-1942 וכ-300 אלף מיושביו נשלחו למחנות השמדה, בעיקר לטרבלינקה. ב"גטו הגדול" נותרו אז כ-60 אלף איש בלבד).

ב-16 בנובמבר של אותה שנה החלה בנייתה של חומה בגובה שלושה מטרים מסביב לרחובות הגטו. החומה, מעשה ידיהם של פועלים יהודיים שאולצו לעסוק במלאכה תחת קני הרובים של החיילים הגרמנים, סגרה את כל המרווחים בין הבניינים. על גבי החומה, באורך כולל של כ-18 קילומטרים, הוצבו סלילי תיל דוקרני, במטרה להקשות על בריחה מתחומי הגטו.

כיום, השריד היחיד לחומת הגטו נמצא בתוך חצר פנימית של בניין, בין הרחובות סיינה (Sienna) מספר 55-59 וזלוטה (Zlota) מס' 62, הסמוכים לתחנת הרכבת המרכזית של ורשה. מאחר שהשער בבניין ברחוב סיינה נעול כבדרך קבע, הכניסה היחידה למקום היא מהבניין ברחוב זלוטה. בחצר ניצבים שלושה חלקים מחומת הגטו – שניים מהם בני כ-10 מטרים והשלישי באורך של כ-17 מטרים.

חומת גטו וורשה, פולין

חומת גטו וורשה, פולין

חומת גטו וורשה, פולין

עוד יום עבודה הסתיים, ובשעה שנותרה לנו לפני הטיסה חזרה הביתה הספקנו לראות עוד שני מקומות, גם הם בתחומי הגטו.

הראשון היה בית הכנסת נוז'יק (שגם אותו ראינו לילה קודם בחושך, אולם רציתי להיכנס אליו פנימה), שהוא היחיד מבתי הכנסת בוורשה ששרד את השואה. בית הכנסת נחנך בשנת 1902. הוקם בכספי משפחת נוז'יק, ונקרא על שמם.

בתחילת הכיבוש הנאצי בפולין, נכלל בית הכנסת בתחום הגטו ויהודים הורשו להתפלל בו. עם צמצום הגטו, הוצא בית הכנסת מחוץ לתחום והמבנה הוחרם וחולל על ידי הפיכתו לאורוות סוסים ומחסן למספוא. בית הכנסת ניזוק בהפצצות בעקבות המרד הפולני בשנת 1944. עם תום המלחמה, שופץ בית הכנסת ונפתח מחדש לציבור בסוף שנות הארבעים. מאז עבר עוד מספר מהלכי שיפוצים, וגם תקיפות אנטישמיות לא מעטות.

בית הכנסת נוז'יק, וורשה, פולין

אחת התופעות המוזרות של השואה הייתה יחסם של הנאצים למומרים – לאלה שהחליטו לעזוב את עם ישראל. חלקם המיר את דתם, חלקם אף היה עוין את היהודים ואויב להם. הם הגיעו לגטו, בעל כרחם, ויהדותם, שברחו ממנה, חזרה אליהם על כידוני הנאצים. גם בהיותם בגטו קיוו למעמד מיוחד, קיוו לצאת מן הגטו. לאותם יהודים מומרים הייתה כנסייה ייעודית (כנסיית לידת מריה) בה הורשו להתפלל.

כנסיית המומרים, וורשה, פולין

וזהו. אחרי שני לילות זריזים, מיקסום וניצול של כל דקה פנויה (כולל זמן ממוקד ואיכותי של קניון וקניות לאלכס), והביקור נגמר. נסיעת עבודה ראשונה עם מעט מידי זמן אישי אבל עמוס מאוד לטיול.

ורשה, היא עיר מלאת ניגודים. כאן שחזרו מחדש, אחרי החורבן המוחלט של המלחמה, בקפידה ובאהבה רבה, ארמונות מפוארים ,כנסיות, אתרי עתיקות , בניינים וקומפלקסים אדריכליים שלמים. כאילו דילגו על המלחמה. על תוצאותיה. כאילו דילגו על שנות הארבעים ההזויות. היום הארמונות, הבניינים המשוחזרים והכנסיות ניצבים לצד אדריכלות מודרנית. השטח העירוני הבנוי שוכן לצד מרחבים פתוחים של גנים, פארקים ופינות ירוקות.

לא מעט חויות, כמעט כולן עם תחושת דהז'וו מפתיעה, וגם לא מעט מראות. וורשה היא טיול שואה. אמנם עיר מערבית מאוד, שנראה כאילו מנסה להתנער מהתדמית האפרורית שלה (ובחורף יש הרבה אפור. הרבה מאוד. בעיקר אפור…). עיר שמנסה להיות מאוד אירופאית. של אירופה החדשה. גורדי שחקים מפוארים, בנייני זכוכית ענקיים. בנייני הייטק. מסעדות. תחבורה ציבורית משוכללת וכו'.

אולם כיהודי, קשה מאוד להתעלם מהעבר, ונראה כאילו העבר שזור בעיר כחוט השני. אנדרטרה בכל מקום, שלטי מתכת שמזכירים כי פה היה ופה קרה, וכל זה בשילוב של המון המון עבר טעון.

קשה לי להגיד כי הפולנים הם עם נחמד. סך הכל, הם עם שנכנס ומשתלב יופי עם הסטראוטיפ שלו. קר ומנוכר. ללא שמחת חיים מיוחדת אבל קבלת אורחים מרשימה. מצד שני, לא נתקלנו בחוויות לא נעימות ולא צפויות. תכלס, להיפך. אפילו הופתעתי לטובה מספר פעמים.

זה היה טיול של חורף. עבודת חורף. מעניין אם תהיה גם חווית קיץ בעתיד…

קובץ אקסל – תכנון טיול

להורדת אקסל תכנון טיול של 2 ימי טיול בוורשה, כולל שעות פתיחה, כתובות, כתבות מעניינות לקריאה ושאר מרעין בישין, לחצו על הלינק הבא:
אקסל תכנון טיול בוורשה

קצת תמונות

פיקאסה

פליקר

"בבודפשט היפהפיה
יש ריקודים ויש שתייה,
ועד שלוש בבוקר לא שוכבים לישון;
ומקשיבים בלב נרגש
לנגינה של הצ'ארדש,
וכל אחד נשמע בערך כמו קישון."

קריוטוש, מרק גולאש, תבשיל גולאש, אורות כריסמס, שווקי חג מולד, רובע יהודי, בית הפרלמנט , פרנץ ליסט, אופרה. אירופה ??
אז בפעם הראשונה מזה 13 שנים (והטיול הקודם לאוסטריה לא ממש נחשב בספירה הזאת מסיבות שונות) נסעתי, יחד עם אישתי היקרה, לבירה אירופאית.

תכלס, ממש הופתעתי. אני, שתמיד רגיל לדרום אמריקה, מרכז אמריקה, סין, נפאל, קירגיזסטן ושאר מרעין בישין, פתאום מגיע לעיר מודרנית. מהממם ביופיה. אנגלית. שירותית. כל כך קל לטייל פה מדהים !

אז איך הכל התחיל ?
יום הולדת 30 של האישה הגיע, אז באופן די מתוכנן (בכל זאת היה 30 שנה לתכנן את הסיפור), ולמרות שריח השמן המטוגן של סין עדיין נמצא לנו על הבגדים, קפצנו (ספונטנית מבחינת האישה, בכל זאת היה מדובר בהתרעה של 26 שעות) לבודפשט.
האמת, בירת הונגריה מעולם לא הייתה חלום שלי, ובטח שלא על מפת הטיולים שלי. לא אירופה בכלל ולא בודפשט בפרט.
"אירופה ?" תהיתי לעצמי – אירופה לאנשים גדולים. מבוגרים. זקנים ?? לאירופה נוסעים בפנסיה. או כשיש ילדים, ואין אפשרות לבריחה של יותר מ – 3,4 ימים. וגם ההמלצות מהסביבה הקרובה לא ממש הגבירו לי את הדודה לעיר. לא לעיר, ולא להונגרים ולא לאנטישמיות הפושה פה.
אבל בודפשט הינה יעד קרוב, זול, היה קופון, ומעבר לזה – החלום של האישה דרש דחיפה קטנה בדרך להגשמתו.
אז יאללה, נוסעים.

נחיתה באישון לילה. נהג מונית, ומפגש ראשון עם ההונגרים הוכתר בהצלחה. נהג נחמד, הוגן ובית מלון חביב ביותר. כבר פלוס רציני. הסבר בהמשך. לקחנו טלפון וחזרנו איתו גם בחזרה לארץ.
בבוקר – קור מקפיא. אין שלג, אבל 0 מעלות בחוץ. ורוח… רוח מקפיאה.
אבל באנו לטייל.. לא לנפוש… אז מה עשינו ב – 3.5 ימים של הגשמת חוויות מומולדת ?

בבוקר סיור רגלי באתרים המרכזיים של בודה (אנחנו ישנו בפשט) באמצעות חברת סטודנטים מגניבים.
הסברים קצרים (בעיקר מויקיפדיה…) על שלושת הכפרים שאוחדו לעיר (בודה, פשט וכפר שלישי…), העובדה שאמורים "פשט" ולא "פסט", קריוטוש מקומי מעולה ראשון, סיור בגשר השלשלאות (הגשר התלוי המפורסם של בודפשט שהושמד במהלך מלחמת העולם השנייה), טיפוס לגבעת המצודה ועוד.

קריוטוש ראשון, בודפשט

כנסיית סטפן, בודפשט

הנוף מגבעת המצודה, בודפשט

הפרלמנט מגבעת המצודה, בודפשט

לנגוש, בודפשט

בהמשך, הגענו לרובע היהודי במטרה לראות את בית הכנסת הגדול. כרגיל אצלי, בית הכנסת סגור. יום שישי בצהריים. יש שוטר מפטרל מסביב, חמוש כמובן, שמסביר שאין אפשרות להיכנס כי יש יהודים מתפללים, ושנחזור ביום ראשון. בסיור שעשינו יומיים מאוחר יותר, הסבירו לנו שבית הכנסת הגדול של בודפשט הוא המבנה השלישי הכי מאובטח בהונגריה. אחרי הפרלמנט ושגרירות ארה"ב.

ארוחת צהריים במסעדת Blue Rose והמשך למוזיאון בית הטרור.
בית הטרור הינו בניין שאוצר בתוכו 2 חוויות מזעזעות בהיסטוריה עמוסת הטראומות של בודפשט – תקופת מפלגת החץ (שהייתה המפלגה הנאצית המקומית) ולאחר מכן תקופת המפלגה הקומוניסטית.
אסירים פוליטיים רבים, עינויים, חקירות ושאר סיוטים התרחשו בבניין זה לאורך שנים רבות.
המוזיאון מנסה להעביר את החוויה, אך עם זאת בצורה מאוד לא מוצלחת לעניות דעתי. כרגיל במדינה לא מערבית, רוב המוצגים אינם מוסברים באנגלית. מעט מאוד הסברים, מעט מידי יצירת רגש המבוסס על הבנה וחיבור.
עם זאת, המרתף של הבניין שווה ביקור.
מדובר במרתף תת קרקעי, עם עשרות תאי מעצר, "כמו בסרטים". תאים קטנים, קפואים, תחובים. בדיוק כפי שאני מתאר לעצמי בדמיון במקרים כאלו.

לאחר הביקור, שנץ במלון, ובלילה יציאה לרובע הבארים של העיר. מדובר ברחוב במרכז מרכז העיר (שגם בצמוד אליו כמובן יש שוק חג מולד) שנמצא במרכז הגטו היהודי.
הגטו היהודי זה די קטע בבודפשט. אוסף הרחובות, שבעבר היוו את הגטו הפיזי בבודפשט, כולל החומה, מהווה את מרכז העיר. הכי מרכז שיש. ונראה כאילו הכל פה מסתובב סביבו.
ויש פה אירוניה מטורפת בנושא. שדווקא הגטו היהודי הוא מרכז חיי הלילה של בודפשט.

היום יום שבת. קור מטורף עוד יותר. מעלה אחת פחות מאתמול. פתיתי שלג באוויר. מרגש, אבל בעיקר אותנו, אנשי מדינת הקיץ. המקומיים, נראה כאילו הם לא רואים את הפתיתים בכלל. כאילו הם שקופים.
אז דבר ראשון, נוסעים לשוק המקורה. מדובר בשור המרכזי של בודפשט, שמבחינת הנראות שלו – נראה כאילו הוא מיועד בעיקר לתיירים.
אייפל (כן כן, אותו אחד מהמגדל) עיצב את השוק הזה שנראה יותר כמו מוזיאון מאשר שוק. במיוחד במידה ומשווים אותו לשווקים כמו שוק התקווה או הכרמל…

שוב קריוטוש, בודפשט

לאחר מכן, נוספים רחוק רחוק לשוק הפשפשים אצ'רי. טועים בתחנת המטרו בגלל הסברים קלוקלים של אנשי התיירות, ולוקחים אוטובוס נוסף. בנתיים הקור מתגבר. השלג מתחזק והופך לסופה קטנה. מדהים. רק לפני 3 ימים הסתובבנו בשרב של 34 מעלות בתל אביב.
השוק, למרות שמדובר ביום שבת, כמעט וריק. חלק גדול מהדוכנים ריקים/לא נפתחו, ומעט מאוד תיירים. ממש מעט. אבל איזה שוק מהמם !!!
אחד משווקי הפשפשים המגניבים בעולם !!המון פריטים ישנים, עתיקים, מזוייפים, רהיטים, פריטים מהתקופה הקומוניסטית, שלטי רחובות, שלטי פח, מגהצים, מסגרות ומה לא. פשוט מהמם !!
ולחשוב, שרק שעתיים לפני, מנהל הקבלה של המלון אמר לנו שאין לנו מה לנסוע לשם והוא לא מבין מה מחפשים בשוק עם "כל הג'אנק הסיני הזה". איזה מזל שלא הקשבנו לו !
אחרי שעתיים של הנאה צרופה, קפאון טוטאלי ומחבואים בין הדוכנים מהרוח המקפיאה וחודרת העצמות, 4 פריטי וינטג' מהממים חזרנו למרכז העיר.

שוק הפשפשים, בודפשט

בודפשט עמוסת מוזיאונים, והפעם מוזיאון נוסף – פרנץ ליסט שהיה מלחין ופסנתרן הונגרי ממוצא גרמני בן המאה ה – 19.
פרנץ ליסט הופיע בהצלחה רבה על במות אירופה המכובדות ביותר, ויצירותיו הושפעו ממלחינים בני תקופתו, כמו שופן ווגנר, אך גם ממוסיקה הונגרית עממית. הבניין שבו נמצא מוזיאון ליסט שימש את האקדמיה למוסיקה בין השנים 1875- 1907, וכך גם דירתו של ליסט, מייסד האקדמיה למוסיקה ואחד ממוריה הנערצים. מגניב.

מוזיאון פרנץ ליסט, בודפשט

מוזיאון פרנץ ליסט, בודפשט

מוזיאון פרנץ ליסט, בודפשט

לאחר הביקור במוזיאון המשכנו בשדרת המליניום.
שדרת המליניום (רחוב אנדראשי) היא שדרה מרכזית באורך של 2.5 קילומטרים הממוקמת בפשט. השדרה מקשרת את כיכר אליזבת (Erzsébet tér), הנמצאת במרכז פשט הוותיקה, לכיכר הגיבורים (Hősök tere), שנמצאת בכניסה לפארק העירוני (Városliget).
בהיותה דוגמה מייצגת למגוון הסגנונות האדריכליים האירופיים של המאה ה-19, הוכרה שדרת אנדראשי כאתר מורשת עולמית בשנת 2002, וצורפה להכרזה הקודמת שכללה את מרכזה ההיסטורי של העיר בודפשט
בין היתר, לאורך השדרה ממוקמים בית האופרה, מוזיאון פרנץ ליסט, בית הטרור ועוד. בנוסף, מתחת לשדרה, מומקם קו הרכבת התחתית של שדרת המלניום אשר נבנה בשנת 1896 במסגרת חגיגות המלניום למדינת הונגריה. מדובר בקו הרכבת התחתית השני באירופה (אחרי לונדון) ובין היפים שראיתי אי פעם.
קו מאוד קטן, ישר ופשוט, ממש צמוד לפני הקרקע. התחנות ממש קטנות, וכפועל יוצר כך גם הרכבות. בנוסף, התחנות מאוד משופצות, משומרות היטב בסגנון זהה לבנייה המקורית. אריחי קרמיקה לבנים מבהיקים, המון עץ, ובאופן כללי מקבלים תחושה קלה של רכבת לונה פארק בגני התערוכה. פשוט מקסים.

תחנת המילניום, בודפשט

בסוף השדרה, בפארק המרכזי של העיר (Városliget) הגענו למרחצאות סצ'ני שבפארק.
בודפשט מצויה לאורכו של קו שבר גאולוגי שיצר נביעה טבעית של מעיינות חמים. כמאה ועשרים מעיינות כאלו מצויים בתחומי העיר, ורבים מהם בעלי ערך רפואי.
התרבות ההונגרית, אשר ידעה מאה וחמישים שנים של כיבוש טורקי, אימצה את הרחצה במרחצאות, וכיום פעילים מרחצאות רבים בעיר, המהווים מוקד משיכה לתושביה, וצורת בילוי עממי ייחודית. המרחצאות (חלקם מעורבים לגברים ולנשים) מצויים לעתים במקומות פתוחים, וחלקם פעילים עוד מימי הטורקים.

מרחצאות סצ'נ'י הינם המרחצאות הגדולים באירופה ומהותיקים שבהם. תכלס, מדובר בגן עדן במרכז העיר. המרחצאות יושבים על נביעה טבעית של מים בטמפרטורה של בין 73 ל 75 מעלות צלזיוס, המוזרמים אל בריכה מרכזית בלתי מקורה בטמפרטורה של 27 מעלות, כמו גם לעשרות בריכות מקורות בטמפרטורות הנעות בין 30 ל-36 מעלות.
הצלחנו לבלות שם ארבע שעות, כאשר האטרקציה המרכזית הינה הבריכה המרכזית הלא מקורה, במיוחד בחורף. למה ? החוויה, בה לובשים בגד ים, 0 מעלות (לא כולל הקפאה של הרוח), המוני אירופאים מתרוצצים רועדים לבריכה מחוממת, ושלג (!!) שיורד מהשמים. פאקינג סופת שלגים, קור מטורף, שלג שנערם קלות על הקרקע, ואנחנו בתוך בריכה מים חמים חמים. פשוט אושר עילאי.

מרחצאות סצ'יני, בודפשט

יום חדש בפתח. 1 מעלות צלזיוס. ממש תחילתו של שרב. מקצים זמן מספק לקניות בקניון הגדול באירופה (שהוא בבעלות חלקית ישראלית) ואחר הצהריים סיור מאורגן נוסף בעיר. הפעם, סיור ברובע היהודי. 3 בתי כנסת, מסעדות יהודיות, רחוב הבארים, Ruin Bars, ועוד אתרים מעניינים.
בשנת 1944 עם פלישת גרמניה להונגריה, הולאם בית הכנסת בידי הנאצים. בזכות שני צריחיו הגבוהים, ובשל מיקומו המרכזי, הנאצים לא החריבו את בית הכנסת, אלא השתמשו בו כמרכז ניהול ופיקוח, וצריחיו שימשו להצבת אנטנות. יוזף מנגלה ניהל במבנה מרפאה במשך כמה חודשים ונאמר שלאדולף הייתה במקום לשכה. החלל הגדול שימש במשך חלק מהתקופה כאורווה לסוסי החיילים, והריהוט המקורי של בית הכנסת נערם במרתף במשך כל שנות המלחמה. הודות לכך ניצלו ספסלי העץ העתיקים, ששמות המתפללים (שמרביתם נספו בשואה) עוד רשומים עליהם.

מאחורי המוזיאון היהודי, בצד בית הכנסת (בתוך המתחם עצמו), שוכן בית קברות קטן שנבנה בשולי הגטו של בודפשט במהלך מלחמת העולם השנייה. הנאצים לא התירו לדיפלומט השבדי ראול ולנברג (שעבורו נבנתה מצבהת זכון בלב מתחם בית הכנסת), שניהל את הגטו, לבנות דבר במקום, חוץ מבית קברות. בניגוד להלכה על פיה אין מקימים בית קברות בתוך העיר (ובוודאי לא בצמוד לבית הכנסת) נאלצו היהודים לקבור את מתיהם במקום. הקבורים הם כאלפיים יהודים שמתו מרעב וקור בתחומי הגטו, ונקברו יחד ללא מצבות הנושאות את שמם. עם שיפוץ בית הכנסת ב-1996 עלתה ההצעה להעביר את קבר האחים לבית הקברות היהודי הרשמי של בודפשט, אך לבסוף הוחלט להשאירם במקומם. משפחותיהם של כמה מן הקבורים הציבו במקום לוחות זיכרון מאבן.
בית הכנסת הגדול לא נכלל בתחומי הגטו, והנאצים השתמשו בו, כאמור, לצרכיהם. חומת הגטו הקיפה, אפוא, את בית הקברות, והותירה את בית הכנסת בחוץ. קטע מחומה זו, כולל הריצוף הנסמך אליה, נשתמר במקומו בצמוד לבית הקברות עד ימינו.

בין לבין כל אתרי הרובע היהודי, עוד ועוד שווקי חג מולד. מרק גולאש בלחם, הרבה מאוד יין חם, פונץ', מיץ תות חם, ותכלס – כל מה שאפשר לחמם ולהתחמם איתו.
כל שווקי חג המולד האלה כל כל מהממים שזה בלתי נתפס. הכל מעוצב מרשים, מושקע ומושך את העין. עשרות דוכני אוכל, מזכרות, עצים מקושטים, אורות בעצים וברחובות. כאילו אנחנו נמצאים בסוג של אגדה. חלום. אווירה שמיימית משהו.
וכולם כל כך נחמדים שגם זה בלתי נתפס. באופן כללי נראה כאילו חווית הסינים הקלוקלת אותה עברנו לפני 4 חודשים הנמיכה לנו צפיות לאפס המוחלט ממפגש עם מקומיים. הפכנו להיות חשדניים עד רמת ההיפוכונדרים. אבל פה בהונגריה זכינו בחוויה אחרת לגמרי. כולם נחמדים, מחייכים, חביבים, חבורתיים. תכלס, מחייכים לעולם בציפייה שהעולם יחייך אליהם בחזרה. אז כן, ברור שזאת הכללה, ולא פגשנו את אותם 20% האנטישמיים פה, אבל בסך הכל – אין תלונות.

גולאש ברחוב, בודפשט

בית הכנסת הגדול, בודפשט

שארית הגטו היהודי, בודפשט

שוק חג המולד, בודפשט

מכינים קריוטוש, בודפשט

ובלילה – אופרה. לה בוהם !! סוג של חלום קטן שהתגשם. האופרה בלטינית אמנם, אבל יש לוח אלקטרוני לכתוביות. רק שיש פאלטה קטנה – הכתוביות בהונגרית בלבד ! שיט !!
הסיטואציה הכריחה אותנו להמציא בעצמנו עלילה לויזואל, שבדיעבד הסתבר, שהיא לא הייתה רחוקה מהמציאות (מהמחזה המקורי).
אבל איזה מרהיב. התפאורה, השירה, האולם העתיק, תאי הצפייה. כאילו חזרנו 200 שנה אחורה. שווה כל שקל !!

בניין האופרה, בודפשט

מתכוננים לאופרה, בודפשט

בניין האופרה, בודפשט

בניין האופרה, בודפשט

כנסיית סטפן, בודפשט

את חצי היום האחרון שלנו, הקדשנו לסגירת פינות.
נסיעה זריזה לפרלמנט (שכמובן, נמצא בשיפוצים. נראה כאילו תמיד אתרי התיירות המרכזים שאני מגיע אליהם – נמצאים בשיפוצים), הליכה על הדנובה (הקפואה וסחופת הרוחות) והגעה לאנדטת השואה על הדנובה, שהיא למעשה "אנדרטת הנעליים על הדנובה".
מדובר באנדרטה ייחודית שהוקמה בשנת 2005 ממש מאוחרי בית הפרלמנט. האנדרטה מנציחה את 5,000 היהודים שנרצחו בידי גדודי צלב החץ ההונגרים (המפלגה הנאצית המקומית), לאחר שנורו והושלכו למי הנהר בשנים 1944 – 1945. סך הכל, להונגרים יש עבר נאצי מאוד מפואר, הן בשיתוף פעולה, הן באכזריות, שחלקו צץ ועולה מחדש גם היום.

בויקיפדיה כתוב, שאנשי צלב החץ העמידו יהודים על רציפים אלו, כשפניהם אל המים, וירו בגבם. גופות המתים נפלו אל המים ונסחפו בזרם, מבלי שהובאו לקבורה. בהמשך ביקשו הרוצחים לחסוך בכדורים, ולכן קשרו את היהודים זה לזה, הוסיפו כמה אבנים ומשקולות, וירו רק בחלק מהם. באופן זה נפלו כולם אל המים, והחיים טבעו אף הם.
האנדרטה מורכבת משישים זוגות נעליים עשויים ברזל, הפרוסים לאורך כארבעים מטרים לאורך רציף הדנובה בצד העיר פֶשט, במרחק של כ-350 מטרים מבית הפרלמנט ההונגרי. כל זוג נעליים נושא אופי מיוחד, וכמו מספר את סיפורו של האדם שנעל אותו: נעליים מהודרות לצד נעליים פשוטות; מגפיים כבדים לצד נעלי ערב עדינות; נעלי ילדים קטנים, נעלי נשים ונעלי נערים ונערות. התבוננות בנעליים מעלה את השאלות: מי נעל אותן? מדוע הן דווקא כאן? לאן נעלמו האנשים שנעלו אותן? הנעליים ממוסמרות לאבני הרציף וכולן פונות אל הדנובה, ואף גולשות בחלקן מעט מעבר לקו הרציף. במרחק מה מן הנעליים ישנם שלושה לוחות ברזל הקבועים ברצפה, ובהם כמה מילות הסבר על האנדרטה בהונגרית, אנגלית ועברית.
מרתק ומעורר מחשבה. אתר חובה לביקור.

האנדרטה הפשוטה מעבירה מסר רב עוצמה, ורבים רואים בה יצירה יוצאת דופן, במיוחד בעיר כמו בודפשט העשירה מאד בפסלים ואנדרטאות. עם זאת, ישנה ביקורת רבה על מיקומה, ובעיקר על הכיתוב הנלווה לה. האנדרטה ממוקמת אמנם סמוך לבית הפרלמנט, אך אין כל שילוט בולט או גישה נוחה אליה. למעשה, אין דרך לחצות בבטחה את הכביש הסואן הצמוד לדנובה, בשל היעדרם של מעברי חצייה סמוכים (וגם אנחנו חצינו את הכביש בדילוגים לא פשוטים בין הרכבים השועטים).
גם הכיתוב מעורר פולמוס: ראשית, הלוחות קבועים ברצפה במרחק מן הנעליים והם כמעט בלתי נראים, עד כי רוב החולפים לאורך הרציף אינם מבינים כי הנעליים הן אנדרטת הנצחה לנספים בשואה. שנית, הטקסט דל ובעייתי: "לזכר קרבנות שנורו ונרצחו על ידי אנשי צלב החץ על שפת הדנובה ב-1944-1945. זיכרונם לברכה. הוקם ז' בניסן תשס"ה. באף אחד מהטקסטים, כולל ההונגרי, לא מוזכר כלל כי הנרצחים היו דווקא יהודים, והטקסט האנגלי אף מוותר על המילה "murdered", ומסתפק בעובדה שהם "נורו". באנדרטאות או במצבות לזכר אנשים שהומתו בזדון על לא עוול בכפם, מקובל לציין בטקסט העברי את האותיות 'הי"ד' (ה' יקום דמם), ואילו כאן נכתב רק "זיכרונם לברכה", משל מתו בשיבה טובה. שמו של האמן נעדר בכל הלוחות, ואין כל הסבר על מהות האנדרטה, הסיבות להקמתה, או משמעותה. ניתן אולי לזהות בכך את הדואליות שבגישת ההונגרים לשואה: זיכרון מחד, והתנערות מאידך.

בית הפרלמנט, בודפשט

אנדרטת הנעליים, בודפשט

בהמשך, עברנו שוב בבית הכנסת הגדול, שידוע בשם בית הכנסת שברחוב דוהאן. הפעם, בשעה טובה ומוצלחת – נכנסו. מהמם !
בית הכנסת בנוי למעשה כמו כנסייה. NAVE אחד מרכזי, שני NAVE בצדדים, ובסוף המבנה ארון הקודש הגדול. בנוסף, שני מגדלים גדולים (ללא פעמונים מעטרים את המבנה) וגולת הכותרת – עוגב (שפרנץ ליסט ניגן בו מספר פעמים).
בית הכנסת הוא אחת האטרקציות התיירותיות הבולטות בבודפשט ומהווה חלק מקומפלקס שבו גם מוזיאון לתולדות יהודי העיר, בית קברות יהודי, ואתר הנצחה ל-600,000 יהודי הונגריה שנספו בשואה.
בתקופת מלחמת העולם השניה, בית הכנסת היה מפקדתו של אייכמן, וכך למעשה הבניין שרד את המלחמה. ב – 1996 הבניין עבר שיפוץ מסביבי ושימור מדוקדק.
צמוד לבית הכנסת הגדול ניצב המוזיאון היהודי, שנבנה במקום בו עמד בית הולדתו של תיאודור הרצל.
מאחורי המוזיאון היהודי, בצד בית הכנסת, שוכן בית קברות קטן שנבנה בשולי הגטו של בודפשט במהלך מלחמת העולם השנייה. הנאצים לא התירו לדיפלומט השבדי ראול ולנברג, שניהל את הגטו, לבנות דבר במקום, חוץ מבית קברות. בניגוד להלכה על פיה אין מקימים בית קברות בתוך העיר (ובוודאי לא בצמוד לבית הכנסת) נאלצו היהודים לקבור את מתיהם במקום. הקבורים הם כאלפיים יהודים שמתו מרעב וקור בתחומי הגטו, ונקברו יחד ללא מצבות הנושאות את שמם. עם שיפוץ בית הכנסת ב-1996 עלתה ההצעה להעביר את קבר האחים לבית הקברות היהודי הרשמי של בודפשט, אך לבסוף הוחלט להשאירם במקומם. משפחותיהם של כמה מן הקבורים הציבו במקום לוחות זיכרון מאבן.
בית הכנסת הגדול לא נכלל בתחומי הגטו, והנאצים השתמשו בו, כאמור, לצרכיהם. חומת הגטו הקיפה, אפוא, את בית הקברות, והותירה את בית הכנסת בחוץ. קטע מחומה זו, כולל הריצוף הנסמך אליה, נשתמר במקומו בצמוד לבית הקברות עד ימינו.

החצר האחורית של בית הכנסת, הפונה אל הרובע היהודי, מוקדשת להנצחת שואת יהודי הונגריה, וכוללת רחבת זיכרון לראול ולנברג, ואנדרטה בצורת ערבה בוכייה.

אנדרטת השואה, בודפשט

רחבת הזיכרון כוללת ארבעה עמודי שיש ועליהם שמותיהם של כ-240 חסידי אומות העולם שסייעו בהצלת יהודי הונגריה. ברצפה בין העמודים משולבת מצבה, ועליה שמותיהם של ולנברג ועוזריו הקרובים ביותר, אף הם חסידי אומות העולם, שסייעו לו בהצלת יהודי בודפשט. בצד המצבה ניצב לוח זכוכית צבועה, המתארת להבות שמתוכן בוקע נחש. לוח זה מבטא את האש ששרפה את היהודים במחנות ההשמדה, והנחש מסמל את הרוע שהביא למעשה זה.
אנדרטת הערבה הבוכייה עשויה מתכת, ומורכבת מאלפי עלים קטנים, שעל כל אחד מהם כתוב שמו של אחד מיהודי הגטו בבודפשט שנספה בשואה. הערבה מסמלת את החורבן והצער על הקהילות שנספו, והיא מעוצבת כמנורת שבעת קנים הפוכה. מרשים ומרגש מאוד.

בית הכנסת הגדול, בודפשט

בשעה האחרונה שנותרה לנו המשכנו בדרכנו לבית האופרה, ושם חיפשנו את לוח הזכרון שההונגרים הקדישו לאפרים קישון.
במהלך שנת 2011 ממשלת הונגריה חנכה אנדרטה לזכרו של אפרים קישון ומיקמה אותה בדיוק ממול בניין האופרה, אולם שנה מאוחר יותר שלט הברונזה הוזז כמה עשרות מטרים למקום צנוע יותר מול מועדון המולאן רוז'. מוזר, אך עם זאת, מרשים ומכובד.

אנדרטת אפרים קישון, בודפשט

וזהו !!! כבר נגמר. לפתע פתאום. חוויה שהייתה ממש לא ספונטנית עבורי, אולם לאישתי היקרה היוותה חוויה ספונטית עד מאוד. 3.5 ימים עמוסים, מעניינים, מרתקים, משביעים, מתוקים ומהנים באו לקיצם.
תכלס, ממש הופתעתי לטובה מבודפשט. העיר. היופי שלה. העניין. קלות התנועה והטיול. ותכלס, גם מההונגרים עצמם. ציפיתי לעם אנטישמי אנתיפת, אבל האנשים שפגשנו היו בדיוק ההפיך מכך. כנראה שהיה לנו מזל.
אני אישית, חוויתי עיר אירופאית מערבית מזה הרבה מאוד שנים של טיולים למדינות עולם שלישי. ופתאום, האנגלית, המערביות, הנוחות, הקלות, העניין והכיף הכללי – הפתיעו אותי מאוד לטובה והגבירו כנראה את החוויה ואת הזכרון הטוב שאני לוקח מהעיר.
זה היה טיול של חורף. ויש לי תחושה, שלכאן, מתישהו בעתיד – עוד נחזור. אבל בפעם הבאה זה יהיה טיול קיץ 🙂

קובץ אקסל – תכנון טיול

להורדת אקסל תכנון טיול של 4 ימים בבודפשט, כולל שעות פתיחה, כתובות, רשימת ציוד, כתבות מעניינות לקריאה ושאר מרעין בישין, לחצו על הלינק הבא:
תכנון טיול בבודפשט

קצת תמונות

פיקאסה

פליקר