ארכיון | פיליפינים ערוץ RSS למקטע זה
28 באוקטובר 2013

פיליפינים – פתיחה

"בפיליפינים השתזפתי וגם כמעט חטפתי איידס
ומידשאות שלמות עישנתי, והמסך בראש קופץ. "


אז מה, בעצם ?

נתחיל מהסוף.
אז אפשר לסכם את הפיליפינים במילה אחת – שלמות !
איזה מזל מזל מזל שנסענו לשם. שצירפנו את הגיחה לטיול לסין. בזכות המדינה, האנשים והחוויות החדשות אנחנו חוזרים עם טעם מעולה ממסע הדבש.
אבל רגע, נתחיל מההתחלה.
אז הרעיון היה לצרף את הפליפינים למסע לסין בשל מיתוג ה"ירח דבש". הבטחתי לאשתי החדשה קצת חופים, שמש, מעט קוקוסים ואיזה מסג' אחד או שניים. אבל רק קצת.
אז בשל אילוצי זמן ומועקה תכנונית, ואילוצי זמן מצומצם מאוד מתוכנן בפיליפינים, קנינו טיול מאורגן פרטי (כמו עשירים מזדקנים), מסוג של סוכנות טיולים ישראלית מקומית.
אז יאללה. מתחילים בטיול האקספרס חוצה הפיליפינים. למה אקספרס ?
התכנון היה להספיק להיות בצפון, לראות טרסות, כפר אחד או שניים, מערות, הר געש ונופש בריזורט מטורף. כל זאת, מסביב לפיליפינים ב – 10 ימים. מאתגר.





איפה היינו בפיליפינים ? (ניווט מהיר)


View פיליפינים Philippines in a larger map

|| 1. מנילה, מפלי פנגאסאן 29.09.2013 || 5. אל נידו 07.10.2013 – 03.10.2013
|| 2. בטאד, בנאווי 30.09.2013 || 6. טאאל, מנילה 08.10.2013
|| 3. סגדה, בגיו 01.10.2013 || 7. סיכום מדיני
|| 4. פוארטו פרינססה, סבאנג 02.10.2013

 


קובץ אקסל – תכנון טיול

להורדת אקסל תכנון טיול של 10 ימים בפיליפינים, כולל שעות פתיחה, כתובות, רשימת ציוד, כתבות מעניינות לקריאה ושאר מרעין בישין, לחצו על הלינק הבא:
אקסל תכנון טיול בפיליפינים


קצת תמונות

פיקאסה

פליקר
Philippines


 


פוסט הבא – מפלי פנגאסאן


9 באוקטובר 2013

טאאל, מנילה 08.10.2013

 


פוסט קודם – אל נידו


את היום האחרון שלנו בפיליפינים בילינו בהר הגעש טאאל.

טאאל‏ הוא הר געש מורכב פעיל השוכן כ-60 קילומטרים דרומית למנילה. ההתפרצויות ההיסטוריות של הר הגעש התרכזו בוולקנו, אי השוכן קרוב למרכז אגם טאאל, אגם הממלא חלקית את הקלדרה המכונה קלדרת טאאל. הקלדרה נוצרה בהתפרצויות געשיות פרהיסטוריות רבות עוצמה בין 140,000 לפנה"ס ל-5,380 לפנה"ס.
הרעיון העיקרי באטרקציה הינה שיט בסירה למרכז האגם, טיפוס על לוע הר הגעש באמצעות סוג של שילוב בין סוס לחמור ממש קטן, ואז, על הפסגה, רואים את האגם שנוצר בלוע הר הגעש עצמו. אטרקציה חביבה, אבל תכלס מדובר במלכודת תיירים טיפוסית.
תיאור המקום נשמע הרבה הרבה יותר מרשים מהנוף עצמו שהיה אפעס די מאכזב. הראות הייתה לא משהו, ערפילים ללא סוף, שמיים מעוננים, ואווירה לא מרשימה מידי.
הדרך לפסגה עצמה מאופיינת בהמון ירוק, המון עצום של תיירים, חמורים וחאמרים מקומיים שמריצים את החמורים במעלה ההר, וכמה סדקים באדמה שמהם עולה עשן וולקני. שוב, עדיין לא מרשים מידי. קשה לי להסביר למה, אבל התמונות שראיתי לפני הטיול היו מרשימות הרבה הרבה יותר.
עולים לטאאל, פיליפינים

עולים לטאאל, פיליפינים

 

הר הגעש טאאל, פיליפינים

הר הגעש טאאל, פיליפינים

וככה, בתמונות שרצות באינטרנט, הר הגעש נראה ביום בהיר וטוב מתצפית מגניבה :
הר הגעש טאאל, פיליפינים

הר הגעש טאאל, פיליפינים

מה שכן, היום התחיל להתמלא תוגה… תוגת עזיבה…
אז דאגנו למלא את התוגה בהרבה מאוד בננות ואננסים שיש פה בכל שוק דרך טיפוסי, וממשיכים להתפטם בפירות מעולים. שנייה לפני שהכל ייגמר… שלפחות יישאר טעם טוב בזכרון…
בננות בטאאל, פיליפינים

בננות בטאאל, פיליפינים


אוראנגאוטן, מנילה

אוראנגאוטן, מנילה

חוזרים למנילה, ביקור בשוק פח כלשהו במנילה של הרבה מאוד ג'אנק מקומי, מקומיים, פחים שבורים, ביוב שזורם וכל זה במרחק יריקה משיכוני היוקרה של מנילה. כשחושבים על זה, בדיוק כמו אצלנו. נווה שאנן ופארק צמרת. אין ממש חדש תחת השמש…

וזהו, קפיצה חזרה קטנה לסין. קניות אחרונות בסין, ויאללה הביתה. בחזרה למציאות. 🙁

שוק פח, מנילה

שוק פח, מנילה


פוסט הבא – סיכום מדיני


9 באוקטובר 2013

פיליפינים סיכום טיול


פוסט קודם – טאאל



טוב. אז אחרי 10 ימים ממש ממש ממש אינטנסיבים בפיליפינים אפשר לסכם את המדינה הזאת במילה אחת – וואו !! איזה מזל מזל שהגענו לכאן אחרי סין.
הפיליפינים מעולם לא הייתה על מפת הטיולים שלי, ובדיעבד – פאק שלי.
מדינת איים מטורפת. מלאת ניגודים. המון טבע ירוק בצפון. המון חופים יפים בדרום. מדינה שהצליחה לשמור על אותנטיות עמוקה (באזורים מסויימים). קלה לתקשורת. זולה. יפה. מעניינת. פשוט מהממת !!

ומעל הכל – התושבים הפיליפינים עצמם. פשוט אין עליהם !
אז אמנם, מראש ציפינו לתושבים מקומיים נחמדים. שירותיים. לא סתם, הם מתמחים בסיעוד ובטיפול. אולם ליחס שקיבלנו, הן מהמלווים שלנו (הנהגים, מדריכים וכדומה), הן משירותי התיירות, והן מהפיליפנים בכלליות – מהמם ללא כל תקדים. מעולם לא פגשנו אנשים חייכניים כל כך. נחמדים, מלאי שמחת חיים. ושירותיים. אין דברים כאלה. גם באופן יחסי לסין, והטראומה שאיתה הגענו מסין, וגם באופן אבסולוטי ביחס לעולם.
מדהים כמה שירות טוב, וחייכנות שמלווה את היום יום, משפרת את חווית הטיול. את האושר היומי. את ההנאה הכוללת. פשוט אין עליהם.

יש קטע אחד לא ברור בפיליפינים. הסכו"ם. יש להם סכו"ם, אבל בלי ה-ס'. כלומר, בכל מסעדה נותנים מזלג וכף. שזה התקדמות מעולה יחסית לסין. סוף סוף כלי אכילה נורמליים. אבל בלי סכין !. מה הקטע ? למה צריך לחתוך עוף עם כף ? לא ברור, וגם לא הצלחנו למצוא אף פיליפיני שיסביר לנו את העיוות בנושא… אבל תכלס, זה אשכרה החסרון היחידי במדינה המהממת הזאת.

תכלס, ממש ממש חבל שהפיליפינים כל כך רחוקים מישראל. יהיה כל כך כיף לחזור לשם. מי צריך תאלינד כשיש את הפיליפינים ?
נראה כאילו הפיליפינים הם התאילנד של שנות השמונים. עדיין לא מושגים. עדיין לא מפותחים. לא מוצפים בהמוני תיירים בכלל ובישראלים בפרט. האם זה ישתנה ? האם הפיליפינים ישמרו על הייחוד שלהם ? כולי תקווה שכן.
ומעבר לזה, כולי תקווה שלכאן עוד נחזור. לחופשה אחרת. חופשה משפחתית 🙂


קצת תמונות

פיקאסה

פליקר



פוסט הבא – חוזרים לבייגינג, סין


8 באוקטובר 2013

אל נידו 07.10.2013 – 03.10.2013


פוסט קודם – פוארטו פרינססה


גם באל נידו, אני אתחיל מהסוף.
אם הפיליפינים הם גן עדן, אז אל נידו הוא הגן עדן של המלאכים. פשוט לא להאמין שיש מקום כזה. מי צריך 70 בתולות כשיש מקום כמו אל נידו.

עכשיו, אפשר לחזור להתחלה.

החלטנו, או יותר נכון, אישתי החדשה והיקרה, התחליטה שהיא רוצה נופש בריזורט יוקרתי. "זה ירח דבש" היא צעקה, "ובירח דבש נמצאים בנופש" הוסיפה. "נו בסדר" מילמתי. בכל זאת, צריך שלום בית. לפחות בהתחלה.
אז אני מודה, ריזורטים לא ממש עושים לי את זה, ובאופן כללי זה תמיד נראה לי סוג של התפנקות מיותרת, אבל בדיעבד נראה כאילו דעתי צריכה להשתנות.

אז מה זה אל נידו ?
העיירה הקטנה של אי נידו נמצאת בחלקו הצפוני של האי פלאוון, שנחשב אחד מהאיזורים היפים ביותר בפיליפינים. אומרים שהחופים היפים ביותר של הפיליפינים (מתוך 7,107 איים) נמצאים פה.
באזור זה, הים מלא באיים קטנים שמורכבים מסלעים שפורצים מתוך הים. בין האיים ניתן למצוא חופים מבודדים, לגונות נסתרות, מערות חבויות וחיי מרינה עשירים במיוחד. אל האיים ניתן לצאת במספר סיורים (שכולם עונים לשם Island Hoping) בין אם לשנירקול, לצלילה, לשייט בקייאקים או סתם בכדי להנות מהנוף המרהיב.
אל נידו נחשבת לפנינה של האי פלאוון ואולי למקום המיוחד ביותר בפיליפינים.

אל נידו נמצאת בצפון האי פלוואן, וההגעה לאיזור אינה פשוטה כלל. למען האמת היא די עינוי. אמנם ישנו שדה תעופה קטן הממוקם בסמוך לאל נידו, אולם הטיסות אליו יקרות בטירוף ולא היו בתקציב שלנו. רוב המטיילים מגיעים למקום דרך פורטו פרינססה בנסיעה ארוכה של 6 שעות ויותר בדרכים עקלקלות. עקלקלות מאוד. עקלקלות מידי לקיבתי הרגישה שנפלה קורבן מספר רב של פעמים באותן 6 שעות ארוכות.

אז באזור של אל נידו קיימים 4 איים באמצע האוקיינוס מבודדים בטירוף. כשעה של שיט מהאי המרכזי. בשפה שלי זה נקרא שום מקום ליד שום מקום. ניתוק טוטאלי.
בכל אי נבנה ריזורט. וזהו. אין שום דבר מעבר לריזורט על אותו האי. כלומר, יש אלמוגים, דגים, כרישים, וצוות שלם של פיליפינים שיש לו מטרה אחת בחיים – לעשות לתיירים כיף. ובריזורט שאותו אישתי בחרה, אפוליט Apulit, הם עשו לנו הרבה מאוד כיף.

אז כמובן, שכמו בהישרדות זה מתחיל בקבלת פנים מתוזמרת. שירים וריקודים. גיטרות. תופים. שייק אננס או כל פרי טרופי שקר כלשהו. נכנסים למלון. רוב אנשי הצוות למדו את השמות שלנו מראש. כאילו אנחנו כבר מכירים. איזו תחושה של יחס אישי. לא להאמין.

בקתה מהממת על הים. על עמודים. מהבקתות המגניבות שהים חושף את העמודים בשעת השפל, ומגיע כמעט עד מרפסת הבקתה בשעת הגאות. מסביב כרישים קטנים. אלמוגים. דגים. ועוד אלמוגים. ועוד דגים. כל כך יפה פה. וזהו.. אין פה כלום, חוצמזה. באמת שכלום. אז יאללה. לים ולבריכה.

אל נידו, פיליפינים

אל נידו, פיליפינים

הריזורט, אמנם מעודד למנוחה ופיטום כולל, אולם הוא מציע אין ספור פעילויות להנעמת הזמן. ונעים פה. מאוד.

משחקי שולחן, כדור עף, שנורקלינג ללא סוף בכל האיים מסביב וגם באי שלנו, קיאקים, סנפלינג ושאר ירקות. עם זאת, ביום הראשון החלטנו לנוח. "בכל זאת ירח דבש" האישה אומרת. אבל אני נודלתי עם קוצים בתחת, ועל כן ביום השני התחלנו בסיורים ברחבי האוקיינוס השקט.

כמה מילים חייבים לכתוב על האוכל. יש בריזורט 3 ארוחות ביום. אמנם בעברית קוראים לזה ארוחה, אבל כל ארוחה פה היא סעודה באמת כיד המלך. סלטים, סוגי בשרים, מאכלי ים ומה לא. פשוט המון, הרבה, ובכמויות – והכל טעים.  למעשה, במשך 5 ימים, לא הרגשנו תחושת רעב, אף לא קמצוץ של רעב, אף לא לרגע. קטע הזוי. במשך 5 ימים, פשוט בכל רגע נתון היינו מפוצצים באוכל. איך אפשר ככה ??

אז ארוחת בוקר, צהריים וערב, סיירנו ברחבי האי, ברחבי האיים, ושנרקלנו ללא סוף. כיף עולמי.

פעם אחת, גיוונו, והחלטנו לוותר על ארוחת צהריים מושלמת אחת, והמרנו אותה בארוחת פיקניק בחוף. פשרות זה חשוב בחיים… אז, בדיוק כמו בהישרדות, החבר'ה מהמלון הורידו אותנו בחוף לבן כלשהו, שכמובן מלא בקוקוסים וצדפות, ושם המתין לנו טבח עם אוכל, סככת פיקניק ונוף מטורף לים. אני חולם או שזאת הייתה המציאות ??
לקינוח הארוחה, המתין לנו קיאק, וכיתתנו ידינו בחזרה לריזורט. אין ספק. החיים פה זאת מתנה….

אל נידו, פיליפינים

אל נידו, פיליפינים

כפי שציינתי, כל ארוחה פה זה מינימום קייטרינג טעם וצבע. מה שלא הצלחתי לאכול בחתונה שלי, השלמתי פה בריבית דה ריבית. מה שכן, היות והגענו לביקור בעונה הגשומה, אז אכלוס הריזורט לוקה בחסר. ניתן לשכן בריזורט כ – 100 תיריים, אולם בלילה האחרון שלנו רק כ – 5 בקתות היו מאוכלסות, כלומר 5 זוגות.
בשל כך, בארוחת הערב המתינה לנו הפתעה. עוד הפתעה. ארוחת שף. האורות הוחשכו בריזורט, ואכלנו לאור נרות. אין יותר בופה. אין בישול המוני. אלא ארוחת שף עם 6 מנות. יא אללה! ואיזו ארוחה. מנות מעולות. טעים. ממנה הראשונה, ועד הקינוח שהגיע הרבה אחר כך. וגולת הכותרת – סרטן ענק מקומי. שוב, אין ספק, שהחיים פה זאת מתנה אחת גדולה.

סיפור אחרון לריזורט. כפי שציינתי, המטרה של אנשי הצוות בריזורט היא פשוט לעשות לאורחים כיף. מעל הבקתה המהממת שלנו יש מצוק, שעליו מבצעים סנפלינג. בגלל שהיה לנו יום גשם אחד, לא הצלחתי להספיק לעשות סנפליג על אותו מצוק, ודווקא התחשק לי. כשמנהלת הריזורט הבינה שלא הספקתי לעשות אטרקציה שרציתי, היא שאלה את אישתי היקרה מתי בדיוק אנחנו עוזבים. "למחרת בבוקר" הייתה התשובה. "כמה בבוקר ? בסירה של 9" העמיקה המנהלת. והתשובה הייתה חיובית. אז ללא מצמוץ, מנהלת הריזורט שאלה את זוגתי האם אוכל להתעורר מוקדם ולעשות את הסנפלינג כבר ב – 6 וחצי בבוקר בבוקר. וכמובן שהתשובה הייתה חיובית.

ואז, בשביל ששמעון התייר מישראל, ייצא הכי מאושר ללא קורטוב של תסכול, מנהלת הריזורט ושני מדריכי סנפלינג התעוררו, התייצבו ליד החדר – ויאללה לעבודה. שירות של מלכים. פשוט לא להאמין. איך אפשר לחזור אחרי חוויה כזאת לסין איך ?

סנפלינג, אל נידו, פיליפינים

סנפלינג, אל נידו, פיליפינים

וזהו.. למרות שממש קיווינו שהיום הזה לא יגיע, היינו חייבים, ממש ממש חייבים, לעזוב. ושוב אותו ריטואל כמו בהתחלה. כל צוות המלון מגיע להיפרד. שירים. ריקודים. נשיקות. ידיעה ברורה שכנראה לא נתראה עוד לעולם, אבל עם תקווה סמוייה שאולי בכל זאת.. אולי בכל זאת עוד נתראה פה פעם…


פוסט הבא – טאאל, מנילה


3 באוקטובר 2013

פוארטו פרינססה, סבאנג 02.10.2013


פוסט קודם – סגאדה


טוב, אל לפוארטו פרינססה הגענו הרבה בעיקר הנופש המתוכנן באל נידו ומסע יחסי הציבור המטורף שהמקום קיבל בשנתיים האחרונות בעקבות קמפיין 7 פלאי הטבע החדשים.

במה מדובר ?

האטרקציה העיקרית (ולמעשה היחידה) בכפר הקטנטן של פארק פוארטו פרינססה הוא הנהר התת-קרקעי פוארטו פרינססה. הנהר הוא למעשה פארק השוכן במרחק 50 קילומטרים צפונית לעיר פוארטו פרינססה באי פאלוואן שבפיליפינים. האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית ב-1999. ובשנת 2011, לאחר תהליך בחירה שנמשך ארבע שנים, נבחר הנהר לאחד משבעת פלאי עולם הטבע.

נהר תת-קרקעי באורך 8.2 קילומטרים זורם דרך מערות שנחפרו בהרכסים הקארסטיים מהווים למעלה מ-90% משטחו של הפארק, ולאחר מכן נשפך אל ים סין הדרומי במפרץ סנט פול. במערה יש מספר חללים גדולים שממדיהם עשויים להגיע עד לרוחב של 120 מטרים ולגובה של 60 מטרים, ומספר רב של נטיפים וזקיפים. החלק הנמוך של הנהר נתון להשפעת הגאות והשפל.


אופן הטיול בפארק הוא ייחודי מאוד. עולים על קאנו צר, ופשוט נכנסים לתוך הר קארסטי דרך השפך של הנהר. לאחר מכן, פשוט שטים על הנהר בתוך ההר. אורכו של הנהר הוא אמנם כ – 8 קילומטר, אולם תיירים "רגילים" מורשים לשוט כ – 2.5 קילומטר במעמקי האדמה. במהלך השיט פוגשת אותנו אפילה מוחלטת. אלפים רבים של עטלפי מערות. נטיפים וזקיפים של גיר. והרבה מאוד שקט. פשוט שקט. אטרקציה חביבה מאוד.

פוארטו פרינססה, פיליפינים

פוארטו פרינססה, פיליפינים

לצידי הפארק קיימת העיירה הקטנה. תכלס, הרבה אין פה. תחנת אוטובוסים, כמה דוכני מיצים, בונגלוס לתיירים, וכמובן – עמדות מסג'ים. מלון יוקרתי אחד ענק, שהוא למעשה המבנה היציב היחיד באזור. כלומר, בטון ועמודים… ומעבר לזה, הוא המבנה היחיד עם חשמל סדיר ועם מים חמים. אצלנו בבנוגלוס התפנקנו בחשמל במשך 4 שעות ביום בשעות הערב, ומים חמים, או כפי שנאמר לנו "There is not hot water, there is always warm water". לי זה הספיק, אבל זוגתי הייתה זקוקה חיזוק של באקט ומים מורתחים… אין ספק, הפיליפינים עוד לא הגיעו לרמת תיירות מפנקת. מצד שני, זה גם הקסם שלהם 🙂

וזהו.. קצת ים, קצת מסג', קצת שייקים, ויאללה. אין זמן רב מידי לרביצה. ממשיכים לאל נידו !


פוסט הבא – אל נידו


2 באוקטובר 2013

סגדה, בגיו 01.10.2013


פוסט קודם – בטאד



טוב. אז הקצנו (כרגיל בפיליפינים) מעט מאוד זמן לבנוואי, והשכמנו קום לכיוון היעד הבא. הכיוון הכללי מנילה, כאשר התכנון העיקרי היום הוא לבקר בסגדה.

סגאדה נמצא כפר מיוחד במינו. מעבר למערות הנטיפים המרובות באזור והג'וגלים הירוקים, הכפר נודע במערות הקבורה שלו ובקבורת המצוקים, בהם ארונות הקבורה נתלים בגובה כמה עשרות מטרים על מצוקים.
כרגיל בפיליפינים (כפי שכבר למדנו להכיר), סגדה שוכנת באיזור טרופי עשיר ובאזור יש בלי סוף במערות נטיפים, מפלים, כפרים, וכמובן – טרסות אורז. הרבה מאוד טרסות אורז.

אז בסגאדה תכננו שתי אטרקציות עיקריות להיום : מערות קבורה, ומערות נטיפים.

התחלנו במערות הקבורה. הרעיון המרכזי פה הינו הקבורה בתוך ארונות שתלוים על קירות המערות, מונחים אחד על השני, תוך כדי שעצמות הנקברים צצים להם בין לבין.

לאחר צפייה בכמה ארונות ועצמות מיובשות, המשכנו לכיוון מערכת נטיפים עמוקה.
אזור סגאדה פשוט מוצף במערות. מדהים עד כמה. מבנה הקרקע הקארסטי, הינו "קרקע פוריה" למערות, ואלו קיימות פה בכל פינה.
הרעיון המרכזי במערה – נועלים סנדלים, מתחמשים בפנס נפט חזק, ומתחילים להיכנס לאדמה. אפלה מוחלטת, אלפי עטלפים. כל פינה מלאה בשיט של עטלפים. הכל מחליק נורא. מדדים מטה, פנימה ומטה.
לאחר שמעמיקים באזור 100 מטרים לתוך האדמה, כאשר האור היחיד שקיים הינו אור הפנס של המדריך שלנו, מתחילים לראות את הנטיפים. בניגוד למערות הנטיפים שלנו בארץ, פה פשוט הולכים על, בין, וממש בתוך הנטיפים. ממשיכים להעמיק ואז האטרקציה המרכזית למעשה.
חולצים סנדלים, ומתחילים ללכת יחפים על הנטיפים, בתוך המים הקרים, ומעמקים לתוך עמוק ההר.
תכלס, קטע מטורף. הנטיפים כל כך מחוספסים, עם מקדם חיכוך כל כך גבוה שפשוט אין בעיה ל"טפס" למטה.

בארץ, במערות הנטיפים שלנו אסור לגעת. אסור להשחית את הנטיפים. אבל פה ? פשוט הולכים עליהם.
בתוך המערה יש מעין נהר פנימי קטן של מים. והמים פשוט שוצפים קוצפים כלפי מטה. לתוך ההר. והולכים על ובתוך המים, מעמיקים והולכים אל בטן ההר. עוברים בריכות קטנות. בריכות גדולות. רואים מאובנים בתוך ההר. נטיפים. חוויה לא נורמלית.

כלל אצבע שיהיה רלוונטי לכל מערת נטיפים בעולם, ללא תלות במדינה, בנוף, במיקום – תמיד המדריך ינסה לאתגר את הדמיון, וינסה להפוך את צורות הנטיפים לאלמנטיים מוחשיים.
תמיד יהיה שם פיל, דרקון, תנין, בזיליקה/כנסייה. וכן, תמיד תמיד תמיד, יהיה נטיף, לפחות אחד, שאמור להזכיר פין/וגאינה/תחת (מחק את המיותר). תמיד !

ואז התחילו מחשבות ההיסטריה. אנחנו בעמוק של כ – 200 מטר בתוך האדמה. לבד עם מדריך מקומי. כלומר, לבד. פנס אחד שנמצא אצל המדריך. מה יקרה אם… מה יקרה עם הפנס… מה…
במקביל, המדריך לנו מספר לנו שלפני שבועיים היה טייפון. ולמרות שאסור היה לטייל (נשמע הגיוני.. בכל זאת, גשם בלי סוף, מחליקים, מערה..), אחד המדריכים נכנס למערה עם זוג תיירים.
ובאופן לא מפתיע, לאחר שהקבוצה נכנסה לתוך המערה, בשל הגשם והמים, הם לא ממש הצליחו לטפס דרכם החוצה. ובשל כך, הם היו תקועים למעלה מ – 12 שעות. בתוך הפאקינג מערה, בעומק של 200 מטר מתחת לפני האדמה, באפילה מוחלטת. וואלה.. אין ספק שזה מאוד מרגיע לשמוע את הסיפור במיקום ובזמן הנוכחי בו אנחנו נמצאים.

 

סגאדה, פיליפינים

סגאדה, פיליפינים

 

בכל אופן, אצלנו לא היה טייפון, וברוך השם גם הפנס עבד יופי והתחלנו לטפס דרכנו חזרה יחפים על הנטיפים לכיוון היציאה.
בשורה התחתונה – חוויה !

וזהו !
סיבוב קצר בעיירה, עוד מנה של נזיד עוף עם תפוחי אדמה, ויאללה. מתחילים בנסיעה הארוכה דרומה לכיוון מנילה.

בדרך עוצרים בקניון ענק מקומי, וזהו. שוב מגיעים באפילה לבירת הפיליפנים בדרכנו ליעד הבא – האי פלוואן !



פוסט הבא – פוארטו פרינססה


1 באוקטובר 2013

בטאד, בנאווי 30.09.2013


פוסט קודם – מנילה, מפלי פנגאסאן



הגענו באישון לילה לבנוואי. גשם טרופי שוטף. ככה זה כשמגיעים לפיליפינים באמצע העונה הגשומה. מתחמקים לחדר. חדר פח משהו. מוצאים ג'וק בחדר. מרגיע. רעש מוזר של מים זורמים. הכל אפל. 3 שעות שינה ויאללה. מתעוררים לבוקר מהמם.
עיירה קטנה בצפון הפיליפינים.
האטרקציה העיקרית פה – טרסות טרסות, ובין לבין, עוד טרסות.

בבוקר הסתבר לנו שישנו שינה חטופה בסוג של גן עדן של ירוק.
בנאווי (Banaue) מעין עיירה מנומנמת ומעט תיירותית שממוקמת בין נופים מרהיבים של טראסות אורז ענקיות המקשטות את ההרים שמסביב. מסתבר, שבלילה נסענו דרך טרסות, טרסות ועוד טרסות. כמות אינוספית של טרסות.
את העיירה מקיפים 13 כפרים של בני שבט האיפוגאו (Ifugao) ששייכים לה מוניציפלית וניתן לצאת אליהם בטיולי יום או בטרקים של מספר ימים. בני האיפוגאו הם אלו שמגדלים ומתחזקים את טרסות האורז בנות ה- 2,000 שנה ויותר שהפכו לסימן ההיכר של האיזור. יש הטוענים כי טרסות אורז אלו הן הפלא השמיני של העולם.

מספיק לקום בבוקר ולהוציא את הראש מהחלון בשביל להבין את העוצמה של המקום הקסום הזה. צבעי הירוק הזוהר של טרסות האורז שמעובדות באמצעים פרימיטיבים בשילוב עם הערפל שנוהג לפקוד את המקום בשעות הבוקר המוקדמות מספקים יחדיו מראה מרהיב שלא ניתן לתאר או להמחיש בתמונות.

התחלנו בניסעה בג'יפני לכיוון בטאד.
גִ'יפְּנִי הוא אמצעי התחבורה הציבורית הנפוץ ביותר בפיליפינים, והוא ממלא תפקיד של מונית שירות. הג'יפני ידוע בדחיסות הנוסעים, ובעיטורים ססגוניים על חוץ הרכב, והוא הפך לסמל של תרבות הפיליפינים ואמנות הפיליפינים.
הג'יפנים הראשונים היו כלי רכב מסוג "ג'יפ" של צבא ארצות הברית שנותרו בפיליפינים לאחר מלחמת העולם השנייה. המלה "ג'יפני" היא הלחם בסיסים של "ג'יפ" ושל "ג'יטני", כינוי למיניבוס שמסיע נוסעים לאורך מסלול קבוע בלוח זמנים גמיש..
תכלס, בעיני, מדובר בסוג של צ'יקן באס גווטמאלי, בגרסה הפיליפינים שלו. נפוץ ולא נוח בדיוק באותה מידה.
אולם, זאת למעשה הדרך היחידה לנסוע לבטאד. מה שכן, היות ואנחנו בטיול של אוליגרכים, אז לנו היה ג'יפני פרטי משלנו. ברור…

אז מה זה בטאד ?
מבין 13 הכפרים של בני האיפוגאו נחשב בטאד לכפר המיוחד והיפה ביותר. יש שהרחיקו לכת עוד יותר (וכמובן שמדובר בפיליפינים שהרחיקו לכת) והגדירו את המקום כפלא השמיני של העולם. הכפר ממקום למרגלות צלע הר תלולה שעל כולה בנויות טרסות אורז בנות למעלה מ- 2,000 שנה. המראה של הטרסות מזכיר אצטדיון גדול והוא שונה ומיוחד יותר מכל טרסות האורז האחרות בבנאווי ובכפרים האחרים באיזור.

ההגעה אל בטאד לא פשוטה כלל. התחלנו בנסיעה עם הג'יפני הפרטי שלנו ולאחריה טרקון קטן של שעתיים ברחבי הג'ונגל הלח והמזיע מאוד. תיירים רגילים, כלומר לא אולגרכים כמונו, מבלים בכפר בטאד לפחות לילה, היות ואין לכאן תחבורה ציבורית כלל, פרט לג'יפני פעם אחת ביום בלבד.
אנחנו (בדיעבד חבל שכך), חזרנו עוד באותו היום לבנוואי.
הציויליזציה לא ממש הגיעה למקום המבודד והמהמם הזה. אין חשמל כמעט בכלל, וגם לא הרבה מים זורמים. המקום מפורסם ומתוייר בטיורף, אבל הצליח לשמור על קסם ואותנטיות נדירים ומהממים.

אחרי הליכה, די סיוטית במזג אוויר טרופי של 130% לחות, עם אוויר שהחליט שהוא עומד במקום כבר כמה אלפי שנים, מגיעים לכפר. תכלס, הנוף כל כך מתעלה על המאמץ. טרסות מהממות ! פשוט לא להאמין. חוויה מתקנת לטרסות המאכזבות שחווינו בסין.
שקט, נעים, מסותת. הטרסות מוצפות מים. עם גידולי אורז בוגרים וצעירים. פיליפינים מעבדים ומשפצים את הטרסות. עם הידיים. ללא כלים מכניים. דממת אלחוט באוויר. פשוט מהמם. מרגש. מרשים. קשה להסביר במילים, אבל באמת שמדובר בחוויה לא נורמלית.

הלכנו על הטרסות, למדנו את רזי גידול האורז, סודות בניית הטרסות דחיסת הקרקע והצפת הטרסות במים, בתי הכפר שבנויים על עמודים, ושאר קוריוזים מעניינים. מרתק ומעניין.

משהו נוסף שכיף בפיליפינים – השפה !! כמעט כולם מדברים אנגלית ! איזה כיף ! פתאום זה כל כך שונה. כל כך קל ! אפשר לתקשר עם כולם. לדבר. לשאול שאלות. הכל כל כך קל. לא קשה. זורם. אפשר להסתדר. למצוא. להשכיל. אוף.. מדהים כמה זה חסר לנו בסין.

חוזרים לבנוואי. שוב הליכה של שעתיים. שוב נסיעה בג'יפני הסיוטי. סיור קטן בכפר. עוזר לילד מקומי לנפות אורז. ויאללה. משיכים במירוץ הפיליפינים. משכימים בבוקר, וממשיכים לסגאדה.

 

בטאאד, פיליפינים

בטאאד, פיליפינים



פוסט הבא – סגאדה



© 2021 שמעון שובל (בניסטי). כל הזכויות שמורות.