נחתנו אחר טיסת לילה הזוייה מסין לפיליפינים. טיסת LowCost זוועתית של 4.5 שעות מבייגינג עד למנילה. למעשה, פעם ראשונה שחוויתי טיסת LowCost. משקל מוגבל ביותר של תיקים (שגרם לנו לפרק את התיקים לפניה הטיסה ולהעמיס בתיק היד עוד ועוד חפצים, וללבוש עלינו עוד ועוד בגדים), אין אוכל, אין שתייה, אבל מה – הדיילים הפיליפינים עושים משחקי חברה בטיסה. כל מה שצריך על מנת להשאיר את הנוסעים ערים. למה ערים ? על מנת להצליח ולגרום לנוסעים לעשות UPSALE בטיסה. הזוי אבל משעשע.

נחיתת שחרית במנילה. במבט ראשון מהאוויר – עיר דוחה. במבט שני מהקרקע – עיר דוחה מאוד. עיר ענקית. מלאת טינופת. מוזנחת. מפוייחת. מחלפי ענק. סוג של סלאם אחד גדול.
לא נפלתי מהתרגשות.
בשדה התעופה ממתין לנו שלט : "LIAT BANK". אמנם, שגיאת כתיב, אבל איזה כיף שממתינים לך בעיר זרה. להרגיש לרגע אחד, אחד בלבד, כמו אוליגרך קטן.
אז אוספים אותנו משדה התעופה, ואז גם לוקחים לנו את המזוודות. איזה מוזר זה. אחרי 3 שבועות של שירות מסריח מחורבן מחליא בסין, פתאום לוקחים לנו את המזוודות ? איך נתרגל לכל הטוב הזה.
הגענו לאוטו הפרטי שלנו. וואו ! מסתבר, שיש לנו רכב פרטי ונהג צמוד לשבוע הקרוב. מיני ואן ענק – רק לשנינו. מזגן, טלוויזיה, וכמובן – המון סרטים ישראלים. אוליגרך כבר אמרתי ??
איך נחזור אחרי שירות כזה למדינת השירות הגרוע בעולם, או במילה אחת "סין" ?

משהו אחד שכבר הספקנו לשים לב אליו במנילה – כמעט בכל מקום יש שוטר. סופרים, כניסות לחנויות, תחנות דלק ולמעשה כמעט כל מקום ציבורי. שוטר חמוש, לבבי, נחמד, ושעל הדרך – גם תמיד פותח את הדלת לנכנסים וליוצאים, והכל, תוך כדי חיוך. השירות פה זה משהו. אני הייתי רוצה לפגוש את השוטר הישראלי בארץ שיחייך למישהו.

לא תכננו להישאר זמן רב מידי במנילה, ובזריזות עשינו דרכנו למפלי פנגאסאן, או יותר נכון, הנהג הפרטי המהמם שלנו נהג בוואן, המדריכה הפרטית הצחקנית שלנו מילאה את האוויר בעובדות שונות על הפיליפינים, ואנחנו התרווחנו לנו במושבים המפנקים.

דבר ראשון גילינו את המקדולנס המקומי – Joolbo. סוג של פאסט פוד מקומי, עם המבורגרים קטנים וכמובן – אורז לבן במקום צ'יפס. יש לי הרבה שעוד נראה את זה הרבה.

שמורת פאגסנחאן נמצאת במרחק של כשעה וחצי ממנילה. מפלי פאגסנחאן המפורסמים שימשו בעבר כאתר הצילומים של הסרט "אפוקליפסה עכשיו" של פרנסיס פורד קופולה וכיום הם משמשים כאטרקציה המרכזית במקום. הפעילויות הפופולריות בפאגסנחאן הן שיט סירות קנו לאורך הנהר (שיט בנהר בסירות קאנו קטנות בשני כיוונים. הפוך לזרימה תוך כדי מעבר מפלים קטנים, ועם הזרימה תוך כדי מעבר הפוך באותם מפלים), העובר דרך ג`ונגלים סבוכים, ושחייה במפלים שבסוף מסלול השיט.

תכלס, חוויה חביבה מאוד, אבל מלכודת תיירים מטורפת. המקום שורץ תיירים, ממוסחר, אבל עדיין שווה ביקור.

לאחר הביקור התחלנו לחזור לכיוון מנילה. בדרך, עצרנו בכפר של מל הפיליפינית שלנו. איזו חוויה מעולה !
הגענו לכפר בה מל נולדה ולמעשה גרה בו עד לפני 10 שנים. פגשנו את אמא שלה, אחותה (שכבר הספיקו לתפוס ולגרש), ואת שאר המשפחה. קיבלנו אותנו כמו מלכים !
סידרו את הבית (או יותר נכון הצריף), קנו ארוחת צהירים בJOOLIBO (הייתה לי הרגשה שנפגוש שוב את הפאסט פוד הזה), ביקור בכפר, קטיף של פירות טרופיים, וסוג של גאווה שכזאת בסגנון : "הדודים המגניבים והעשירים הגיעו לכאן". ממש אירוח כיד המלך.

חזרה למנילה והיכרות זריזה עם תרבות הקניונים המטורפת של הפיליפינים. בפיליפינים נמצאים כמה מהקניונים הגדולים בעולם. שארית נוספת ב"זכותה" של ארה"ב, ששלטה פה (ועדיין שולטת במידה מסויימת).
נכנסנו לקניות ענק. אמנם לא Mall Of Asia (שנחשב הגדול ביותר במזרח) אולם מספיק ענק. מליון מותגי יוקרה וחנויות מעוצבות. מי קונה פה בכלל ? מחירים כמעט כמו בארץ. נראה כי מדובר בקניון לעשירים בלבד.
ואוכל !! סינבון, כל פאסט פוד אמריקאי אפשרי, כל פיצה אמריקאית אפשרית, פרצעל, ותכלס – כל אוכל אמריקאי שיש. אם לא הייתי יודע שטסנו לפיליפינים, היינו עלול לחשוב שנחתנו בטעות בניו יורק. הזוי.

וזהו. מיצינו את מנילה לעת עתה, ובערב התחלנו בנסיעה הארוכה צפונה לכיוון בנוואי.

מפלי פנגאסאן, פיליפינים