פוסט קודם – פתיחה

טוב. אז אנטרקטיקה.
היבשת השביעית. היבשת הלבנה.

דבר ראשון – אזהרה. זה הולך להיות ארוך. אז לשבת בנוח. נוח מאוד.
שתי סיבות. גם מדובר ביבשת שלמה נוספת, למרות שאנחנו היינו/ביקרנו/ראינו באמת חלק מזערי ביותר שלה, וגם והיות הטיול לשם עלה כל כך הרבה כסף, שחייבים לדבר עליו הרבה ולהצדיק בצורה כלשהיא את העלות…
לא. אבל בתכלס. באמת שיש מה לכתוב.

דבר שני – מזג האוויר. אני לא יודע מה יודעים על אנטרקטיקה, אבל בתכלס – קר שם. לעיתים, אפילו בשיא שיאו של הקיץ, מאוד. ואנחנו אמנם כבר לא בשיא הקיץ, אבל. ככה אומרים. שעדיין קיץ פה. אומרים…
מזג האוויר הפכפך שם בערך כמו כל הדעות הפוליטיות של דוד לוי. משתנה כל הזמן. כל הזמן. מרגע לרגע. בקיץ. בחורף. תמיד.

אז לגבי ההתחלה.
אז כמו כל דבר כמעט בחיים, ובמיוחד בצבא, אפשר לחלק את המסע לאנטרקטיקה ל – 3 חלקים. התחלה, אמצע וסוף.
התחלת השיט, אמצע השיט, וכמובן – הסוף שלו.
השיא, שיא השיאים, אין ספק שהימים מהטובים שלי בטיול עד עכשיו בדרום אמריקה (ועוד קצת…) היו באמצע הטיול.

מה זה הטיול ?
10 ימים. 9 לילות. ספינה. קרוז. לא מדובר בקרוז נופש. אין מסיבות ועניינים. קרוז אינטליגינטי כזה. לומדים ! הרצאות על היבשת, סוגי פינגוונים, וגנר, נדידת יבשות, מסעות בעבר ובהווה, ושאר ירקות.
כל זה בדרך הלוך ליבשת ובחזור. באמצע – ירידות ליבשת. לאיים. לסיורי סירות. תאמת, נשמע מקצועי מאוד.
הוזהרנו מראש. הכל תלוי שינויים. הכל דינאמי. הקפטן מחליט. לאן מגיעים, איפה יורדים מהספינה, אם בכלל יורדים. הכל תלוי מזג אוויר ו – קפטן. שוב. מזג האוויר מהווה פה ג'וקר רציני. והוא אכן היווה תפקיד מרכזי בקרוז.

אז איך זה הולך בעצם ?
יום ראשון, מעמיסים ציוד. שולחים את התיקים כמה שעות לפני שעת הש', ככה שימתינו לנו כבר על המיטות בחדרים. להקל עלינו בסחיבה….הההםםם…נשמע התחלה טובה.
כמה שעות לאחר מכן, הגענו למזח, מחפשים בקדחנות את ספינתנו, בציפייה נואשת שתהיה גדולה ככל האפשר. ההגיון די פשוט. גדולה יותר – יציבה יותר. העניין הוא, שבדיעבד הסתבר, שלא באמת משנה מה גודל הספינה. האוקיינוס, לעולם, אבל לעולם, יהיה גדול יותר מהספינה. הרבה הרבה יותר. עולים בחששות משהו. מי יהיו חברנו למסע. כמה זקנים הם באמת יהיו. כמה סבבה יהיה איתם.

האנייה שלנו לאנטארקטיקה במזח לפני היציאה

עולים, מתמקמים בחדרים, שנראים מבטיחים מאוד, ושאמורים להיות ביתנו ל – 10 ימים הקרובים, ועולים לטרקלין. כינוס ראשון של האנייה.
הצגה ראשונה של הצוות שלנו.

אז מי היה באמת הצוות שלנו ?
צוות ההדרכה היה קנדי ברובו. החברה המארגנת, GAP, הינה קנדית.
בגדול – מדובר בבסמ"חניקים.
חבורה של כ – 10 צעירים, כולם בסמ"חניקים. להיפך. הם יכולים ללמד את בסמ"ח כיצד להיות בסמ"חניקים. אבטיפוס של התופעה.
מתלהבים מעצמם, מהקרוז, מאנטרטיקה ובשורה התחתונה – מהכל.
בתכלס – מתלהבים. חבל על הזמן. ובראשם, מפקד בסמ"ח בכבודו ובעצמו. בכל יום, אפילו היה לנו נוהל סוף יום. כן כן. רק ששם קראו לזה Recap. מפקד בסמ"ח שלנו, אפילו פלט מתישהו, שאם מישהו מהצוות שלו יראה אריה ים, ויגיד, שזה בסך הכל אריה ים הוא לא יהיה אצלו בצוות…
נו טוב. אני כנראה לא אעבוד אצלו בצוות. אריה ים, שסתם שוכב לו על החוף, במיוחד אחרי גלאפאגוס, בשבילי, באמת כנראה יהיה בסך הכל כלב ים. טוב. לא צריך. אני אחפש עבודה בהיי טק.

אבל באמת – נראו די מקצועיים.
ביולוג ימי, הסטוריון עם התמחות באנטרקטיקה, פרופסור לגאולוגייה, צפר עם עשרות שנות נסיון, מומחה לסירות זודיאק, מנהל משלחת עם עשרות שנות נסיון. ואני ? לי יש תואר בפתוחה….

ומה לגבי שאר צוות האנייה ?
הקפטן – קנדי כמובן. הוא המנהל.
אבל מי עושה את העבודה בתכלס ? מכונאים, נהגים, טכנאים וכו' ?
סינים. כולם כולם סינים. הרי מי באמת שולט בעולם אם לא הם ?
ומה לגבי המלצרים והמנקים ?
תאילנדים, סינים, וכמובן – פיליפניים. כמו בבית ממש.
אה. ויש גם רופא. והוא, דווקא רוסי. ליתר דיוק, אוקראיני.
אח. מדהים כמה הסטיראוטיפים אכן מוכיחים את עצמם.

אבל רגע. כמה פרטים לגבי האנייה. תעודת זהות.
שמה בגלובוס – Explorer. השם המלא – M/S – Explorer. למה M/S ? לא. אין קשר למיקרוסופט. פשוט ראשי תיבות של Motor Ship.
מכילה עד כ – 108 נוסעים. מחדרים זוגיים פשוטים, חדרים ל – 3, ועד סוויטות עם סלון, אמבטיה, DVD וטלויזיה שטוחה דקה. 53 אנשי צוות.
אורכה כ – 72 מטר. 3 סיפונים. פסנתר. YAMAHA. לא כנף. סלון. באר. ספרייה. חדר אוכל. בריכה קטנה. סיפון שיזוף. לא ממש שימושי ביבשת הלבנה, אבל שיהיה.
נבנתה בשנת 1969, במטרה לבצע קרוזים ברחבי העולם.
ההתמחות שלה – קרוזים בקוטב הצפוני, הדרומי והאמזונס. מבצעת קרוזים נוספים.
השנה, זו השנה האחרונה שבה תבצע קרוזים באמזונס. למה ? יקר מידי.
מסוגלת לסחוב 250 טון של דיזל. אנחנו, השתמשו בכ – 80 טון. אז למה לעזאזל אנחנו שטים על מיכלית נפט אדירה, שעלולה להעיף אותנו לשמיים ? במקרה וניתקע בים (יש באמת אפשרות כזאת ??? שאלוהים יעזור לי…). במקרה ואנייה אחרת תיתקע ותזדקק לדלק. שיהיה. מה יהיה ? פיצוץ יהיה !
מכילה 200 טון של מים מתוקים לשתייה.
4 מנועים. רועשים מאוד. פרופלור אחד גדול. ספינה ישנה, אז יש רק אחד.
4 גנרטורים שמספקים חשמל 24 שעות. מתח של 220 וולט.
מכונה להתפלת מי ים. למים של המקלחות. אוסמוזה הפוכה וכלור.
הבחורה ראתה עולם יותר מכעמט כל ספינה אחרת בעולם. מליון קרוזים היא עשתה עד עכשיו. טוב. לא מליון, פחות, אבל בכל זאת…הרבה.
אמנם מבוגרת, אבל נראית ממש טוב לגילה. משופצת ויפה.
4 סירות הצלה גדולות שאמורת להספיק לכל הנוסעים. 10 זודיאקים לירידות מהספינה.
צבועה באדום ולבן. כינוי – "The lilttle red ship".
אין לה מערכת משקולות איזון לים סוער. למה ? מבזבז אנרגיה ומאט אותה.
אמרו לנו שעדיף להפליג עם הגלים, ולא להילחם בהם ע"י איזון הספינה. עדיף ? עדיף למי בדיוק ???? לי, למשל, זה לא היה עדיף בכלל !!! קיבינימט…..

קצת על אנטרקטיקה.
טוב. נו. אפילו קצת הרבה….אפשר לדלג.
מדובר ביבשת החמישית בגודלה בעולם (מתוך 7..). בקיץ – גודלה פי 2 מאוסטרליה. בחורף, היא מכפילה את גודלה. איך ? ע"י כך, שהאוקיינוס בעצם קופא סביבה ומגדיל את שטחה.

היסטוריה וגאולוגיה.
וגנר, כן כן, ההוא מגלאפגוס, גם פה עבד לא מעט. שוב – תאורית טקטוניקת הלוחות.
בעבר, בסביבות 170 מליון שנה בעבר, כל היבשות/לוחות טקטוניים היו מחוברות.
ואז, החלה ההתנתקות. לא שלנו. של היבשות. הלוח של אנטרטיקה, היה צמוד לאוסטרליה ואפריקה, ולאט לאט החל להתרחק מהן.
על כן, בעצם, היו באנטרטיקה חיים פעם. והרבה. מזג אוור סובטרופי. עצים, חיות. הכל. זו הסיבה בעצם, שנמצאו המון מאובנים ביבשת.
בתכלס, גם עכשיו יש הרבה חיים (לא יודע אם הרבה..אבל יש).
אנטרקטיקה זו גם אחלה יבשת למציאת מטאוריטים. למה ? היא לבנה. זה בולט. די הגיוני כשחושבים על זה. היבשת שבה נמצאו הכי הרבה מטאוריטים עד עכשיו.

אנטרקטיקה, בעקרון, היא בעצם שתי יבשות. משהו בסגנון של אמריקה. אנטרטיקה יושבת על שני לוחות טקטוניים. לוח אחד עצום בגודלו, ששם נמצאת אנטרטיקה המזרחית, ועוד כמה מיקרו יבשות על לוח טקטוני נוסף, שנצמדו ומהוות את אנטרטיקה המערבית ואת חצי האי אנטרטיקה (ששם אנחנו ביקרנו).
לכן, באמצע אנטרטיקה, יש רכס הרים גבוה, הרכס הטרנס-ארקטי, בנקודת החיבור של שני הלוחות הטקטונים.
חצי האי אנטרקטיקה, שנמצא על לוח טקטוני נפרד, היה צמוד בעצם לדרום אמריקה, לארנטגינה של היום, על סה"כ לפני 60 מליון שנה. רק לפני 60 מליון שנה, הוא החל להפרד, להדרים מאוד, ולהתחבר לחלק הארי של אנטרטיקה.

עוד כמה פריטי מידע, שימושיים. או שלא.
אנטרקטיקה היא היבשת בעל הגובה הממוצע הגבוה ביותר מכל שאר היבשות.
אם כלל הקרחונים שעליה היו נמסים, מעבר לעובדה השולית אך ההרסנית שגובה פני הים היה גבה בכ – 65 מטר, אז גם אנטרקטיקה עצמה, פני הקרקע עצמם, היו מתרוממים כ – 450 מטר כלפי מעלה. המשקל העצום של הקרח והשלג על היבשת, פשוט דוחף אותה פנימה לתוך האוקיינוס. קטע לא נורמלי.

תלוי את מי שואלים ואיזה ספר קוראים, אבל בעקרון בסביבות 95% מהיבשת מכוסה קרח ושלג. גם בימות הקיץ. ה – 5% הבודדים, נמצאים כמובן באזור החוף. פנים היבשת, מאוכלס בשלג עד. לפחות בנתיים. עד שאפקט החממה יתחזק יותר.
מעבר לעובדה הברורה שלא מוטלת בספק, שתנאי המחייה שם די אלימים, אז נמדדו שם כבר טמפרטורות של 90 מעלות, אבל במינוס, ורוחות של 300 קילומטר לשעה.
יש שם הרבה קרח ושלג, שעשויים בעצם ממים טריים לשתייה. הרבה מאוד. 70% מהמים הניתנים לשתייה (נהרות, אגמים, מעיינות, קרחונים) בכל העולם, נמצאים באנטרקטיקה. 70% !. מעניין איזה אחוז מהווה הכנרת….

היבשת, בעקרון, אבל רק בעקרון, לא שייכת לאף מדינה בעולם. אמנם, הרבה מדינות (ארגנטינה, בריטניה – כמובן [הם בטח רצו להקים שם מנדט], אוסטרליה, ניו זילנד, צ'ילה ועוד) דרשו שטחים רבים ממנה, אבל בעקרון, אנטרקטיקה זו יבשת המוקדשת למדע. היא שייכת לעולם.

למה רק בעקרון ?
בשנת 1959, הוקם ארגון, ששכחתי את שמו (נראה לי ITAC), שמטרתו היא דאגה ליבשת. בשנה זו, נחתם הסכם, שעליו עוד ועוד מדינות חותמות, לשימור היבשת והקדשתה למדע ולמחקר, ולא לכיבושים טרטוריאליים. כך בעצם, ניסו להכניס לצורה מסודרת את כל נושא הקמת תחנות המחקר, פינוי זבל, זיהום היבשת, טיפול באתרים היסטוריים, תיירות לאזור, ובתכלס – כל מה שקשור שם בקרח.
למרות זאת, כמובן שהרבה מדינות, כל היפי נפש האלה, ניסו ומנסות לבצע צעדים חד צדדיים (די מקוריים אני חייב לציין) להבעת הכיבוש ביבשת.
צעדים, הרבה יותר מקוריים משלנו בכל אופן.
יש תחנות על כמה תחנות מחקר מוקמות. למי יש יותר תחנות קבועות (זמני זה רק בקיץ, קבוע זה גם בחורף). ארגנטינה למשל, היא המדינה הראשונה שהקימה תחנת מחקר קבועה ביבשת.
בתחנות המחקר, מחתימים דרכונים בחותמת המדינות הרלוונטיות. הונפקו בולים לכל תחנת מחקר.
ארגנטינה, שנראה שהיא ממש מצטיינת ברעיונות היצירתיים הללו, שלחה אישה בהריון, בחודש ה – 7 להריונה, על מנת שתלד שם, ופשוט "תיצור" את האזרח האנטרקטי הראשון בעולם, שבמקורו הוא ארנגטינאי כמובן. טמבלים.

ביבשת, קיימות בסביבות 44 תחנות מחקר (זמניות וקבועות) השייכות לכ – 18 מדינות.
תחנת המחקר המרכזית, בקו רוחב 0, ובקו אורך 0, ממש ממש בציר כדור הארץ, שייכת לאמריקאים כמובן.

יש באנטרקטיקה קרחונים לרוב. זה ידוע לכולם. מה שכן, יש שם קרחון מרכזי המגיע לגובה של 4 קילומטר מעל פני הים. 4 קילומטר !! איפה הקרחון המתנפץ ואיפה זה…

משהו לגבי היסטוריה.
הרבה מאוד יורדי ים הגיעו לאנטרטיקה בתקופות כזאת או אחרות. לימדו אותנו הרבה. מעניין מה יישאר בזכרון…
בכל אופן, כבר בשנת 530 לפני הספירה היוונים הגיעו למסקנה כלשהיא שצריכה להיות יבשת בדרום כדור הארץ, היות וכל דבר אמור להיות מאוזן. על כן, על מנת לאזן את הקוטב הצפוני, יש לאזן אותו עם יבשת בקוטב הדרומי. אני בטוח, שבזמנו, ההסבר הזה היה נשמע משכנע יותר…
מהרעיון הזה, נובע השם של היבשת – נגד הארקטיק, קרי – הפוך לשמיים הצפוניים.

בכל אופן. אחרי ההקדמה הארוכה מנשוא, על הקרוז עצמו.
יומיים ראשונים מתחילים לשוט. להדרים. התחלנו בקו רוחב 54. סה"כ, יש 90 קווי רוחב. עלינו להדרים 10 קווי רוחב.
המעבר הימי שבין אושוואויה לחצי האי אנטרקטיקה נקרא מעבר דרייק. Drake Pasage, על שמו של ימאי בריטי מפורסם שעבר שם פעם ראשונה. המעבר, כשמו כן הוא. דראק אחד גדול.
מסתבר, שחצינו את אחד הקטעים הימיים הסוערים ביותר על פני הפלנטה. נקודת מפגש של 3 אוקיינוסים (אטלנטי, שקט והארקטי).
ונקודת המפגש הזאת היא בהחלט לא משהו שהייתי רוצה לעשות או לעבור שוב. לצערי, הייתי צריך גם לחזור דרכה.
פאקינג מדובר בסיוט בהתגלמותו. סיוט ? סיוט זה נופש צבא קבע לעומת מה שהיה שם.
הים שם סוער, ברמות שגרמו למחשבות חרטה מרושעות על הטיול הזה לחלחל להן אט אט במוחי הסחרחר.
מנקודת הראות מלאת היגון והבחילה שלי, מלחמת עולם שלישית של אוקיינוסים. בתכלס, זה היה אחד הימים הכי גרועים שלי בטיול. וכל יום כזה עלה לי 270 דולר !! דה-פאק !!!
במשך יומיים, למרות אין ספור כדורים שבלעתי (גם כאלה שקניתי באושוויאה, וגם כאלה שקיבלתי בספינה מנוסעת נחדה), הנוף העיקרי שראיתי היה התקרה בחדר שלי. לעיתים, גיוונתי אותו עם האסלה ושקיות ההקאה.
מעבר לעובדה המצערת לכשעצמה, שהרבה נוף לא ראיתי, והרבה הרצאות פיספסתי, אזי את רוב מתי מעט האוכל שאכלתי אפילו לא עיכלתי, אלא שיתפתי איתו במהרה עם שקיות ההקאה, שברוך השם, נופקו להן לרוב, ועשו עבודת קודש.
אוף. והאוכל שם היה כל כך טוב. קיבינימט. איזה פספוס. ממש בזבוז.
בערב הראשון, הזהירו אותנו מתחילת הדרך.
אמרו לנו. הים יהיה סוער. דברים שבירים להניח על הרצפה. סליחה ???? מה הכוונה בדיוק ??? ומה עם עצמי ? אני לא שביר מספיק ? אולי כדאי להניח גם את עצמי על הרצפה ??
אגב, בלילה הראשון, בחורה אחת באמת עפה מהמיטה ושברה את היד. לא נעים בכלל. ממש לא.
בבוקר היום השני, בלב ליבה של הסערה, מנהל המשלחת מעיר אותנו (כמו בכל יום), ואומר ש"אנחנו חווים תנודות קלות". קלות ?? מה קלות מה ? זה קלות ? קיבינימט עם התנודות הקלות האלה שלך ! פחדתי לחשוב, מה יקרה כשנחווה (ממש חוויה, אגב…עוד חוויה של בדיעבד) תנודות כבדות..
מה שכן, המצאה טובה המציאו שם. סדינים מונעי החלקה. סדינים מחוספסים כאלה, שגם כשאנייה מטלטלת, והיא מטלטלת, אז הם מצמצמים את התנודות של הגוף במיטה. זה היה שימושי ברמות.

חברתי הטובה ביותר בטיול לאנטארקטיקה – שקית ההקאה

הנוף הטיפוסי במסדרון. שקיות בשלוף

תנוחה רגילה בטיול לאנטארקטיקה…

הנוף העיקרי שראיתי ביומיים הראשונים. התקרה של התא שלי

ואז הגיע היום השלישי. הגענו לאי הפיל. נשמע קצת מגוחך בעברית, אבל ככה זה.
למה אי הפיל ? בערך כמו אי הדגים בסלאר בבוליביה. פילים באנטרטיקה דווקא אין, גם לא סוואנות. פשוט, אומרים, שהצורה של האי מזכירה פיל. בצהריי היום, ככה, מעבר לעננים הנוראיים שכיסו אותנו, הגלים המטורפים שהיקפו אותנו, נתגלתה לנגד עיננו היבשת.
פאק. הגענו. אמנם לא ליבשת עצמה אלא לאי ליד. אבל זהו. סוף העולם. זה כאן. ממש כאן מולנו.
ואלוהים. ככה בדיוק זה נראה. באמת סוף העולם. כאילו אצבע אלוהים דילגה פה בכל נושא הבריאה. החצר האחורית של העולם. האם אני באמת רוצה להיות פה ? שאול זה כאן.
קשה להסביר את התחושה. אפילו תמונות בקושי יש משם, היות ופיזית, לא הצלחנו לצלם. תנודות הסירה. האצבעות הקפואות. קפואות אימים. הרצון להתמודד עם הרפלקס ההקאה הנוראי. בתכלס, לא קל.

האנייה שלנו על רקע הקרחון העצום באי, אנטרקטיקה

האי מפורסם כחלק מסיפור היחלצות של משלחת שרצתה לחצות את אנטרקטיקה בתחילת המאה הקודמת. כמובן, כמו 90% מהסיפורי המשלחות באנטרקטיקה, גם הם נתקלו בבעיות אינספור, אבל שכמעט כולן, כמעט כמו כל מיתוס ישראלי טוב, מסתיימות בסיפורי גבורה הירואיים. בכל אופן, 22 איש חיו על חתיכת חוף כאן. ובמילה חוף אני לא ממש מתכוון לחול ים זהוב, עם עצי קוקוס ונימפות שמגישות מיץ אננס סחוט טרי, אלא לכמה חתיכות סלעים, חשופים לרוח, קרחונים ולגלים חזקים ברמות מטרידות משהו, עם מליון פינגווינים. וזהו. אה. וגם קר. מאוד. כפור מטורף. הם התגוררו במקום כ – 4 חודשים, עד שמשלחת הצלה צ'ליאנית הגיעה למקום וחילצה אותם.
אפילו בנו שם אנדרטה. כל הזין להיות שם בנאי.

אחרי שעה של שיט זודיאק, שבו קיבלנו נחיתה רטובה (תרתי משמע) בים, ראינו מליון פינגווינים, אנדרטה לזכר הסיפור, סוגי ציפורים שונים, ו – משהו באמת מגניב, אריה ים שצד לו פיגנווין. שוס לא נורמלי.

הירידה הראשונה באי הפיל, אנטרקטיקה

האנדרטה לזכר הקפטן שהציל את שקלטון (הקטע של ההיסטוריה…)

נסיון לצלם את הגלים המטורפים שהיו סביבנו. ראפטינג בים. רפיד ארקטי, אנטרקטיקה

אחרי שעה של שיט, 2 זוגות מכנסיים, חולצה ארוכה, שני פליזים, כפפות, צעיף, כובע, מגפיים, 2 זוגות גרביים, התחלתי לסבול מכאבי קור מטורפים בידיים וברגליים. נורא ואיום. ממש כאבי קור.
חזרנו בריצה לחד, למשכננו מוגן הקירות, לנסות ולהפשיר. מים חמים. פאן חשמלי. הכל.
הירידה הזאת למים, גרמה לי להעריך מאוד את הצוות שהוריד אותנו למטה. איך הם שורדים שם את כל המים והכפור. אחד מהם אגב, נפל מהמדרגות של הספינה למים. מעלה אחת מתחת לאפס. מים ארקטיים.
אני, אישית, לא הייתי מביע התעניינות מיוחדת בלהיתקע שם 4 חודשים, בנסיונות ציד של פינגווינים, אבל אין ספק שקיבלנו והבנו טוב מאוד את התחושה מה זה לחיות באנטרטיקה. ועוד בקיץ, גודאמט !

נסיון להפשיר את הרגליים עם הפן החשמלי

היום הבא.
ביום הבא – הגענו לאנטרטיקה. פאקינג שיט !!! אנחנו פה !! הגענו !
איזו התרגשות.
אבל לא באמת הגענו. עדיין.
הסיפון העליון מכוסה כולו בשלג. לבן ודק.

הסיפון העליון שלנו

והאוקיינוס ? כולו קרחונים. הכל. OK ? מה עכשיו ? איך עוברים ?
הקפטן שלנו, החליט שהוא עובר באמצע. מנווט לו בין הקרחונים. נכנס בהם. מזיז אותם. הוא חוצה. אגב, הייתה ספינה לידנו שבאמת פרשה ולא הגיע ליבשת באותו אזור.
מה חוצה מה ? מה נכנס בקרחונים ? הלו !!! טיטאניק ??? זוכר ??? לא ראית את הסרט ????

ניווט קרחונים, אנטרקטיקה

עוד קרחונים (עוד נראה הרבה…), אנטרקטיקה

בכל אופן, חצינו את מעטפת הקרחונים, והגענו ליבשת. ירדנו.
איזה שוס !!! אנחנו באמת שם!!

ההר הארקטי הראשון ביבשת, אנטרקטיקה

מליון פינגווינים. מסוג GENTOO.
יורדים ומסתכלים. בדרך, כמובן, אריות ים.
שלג צח. נקי כזה. בתולי. ראשוני.
השמיים התהבהרו. כחולים כחולים. עננים קטנים. איזה יום מדהים. קשה. באמת שקשה לתאר איזו התרגשות.

פינגווין GENTOO, אנטרקטיקה

יד קטנה לאדם…, אנטרקטיקה

ועוד קרחון, אנטרקטיקה

חוזרים לספינה, וממשיכים לתחנה הבאה.
תחנת מחקר ארגנטינאית בשם Ezperanza.
תחנה די גדולה. מתגוררים בה בסביבות 65 איש. משפחות שלמות. 20 איש מתחת לגיל 21. על כן, אפילו יש שם בית ספר. מעניין אם יש להם בגרות במדעי הכפור.
בכל אופן, סיור קטן, יש כנסייה, דואר (כמובן ששלחנו גלויות..), תחנת טיהור שפכים, ואפילו מקרר. איזה אבסורד זה. מקרר באמצע הקרח.

המקרר בתחנת המחקר

השלג…, אנטרקטיקה

בחזרה לספינה על הזודיאק, אנטרקטיקה

יום למחרת – אי נוסף בשם Hulf Moon. די ברור איך הוא נראה…
עוד פינגווינים. סוג אחר. Chinstrip. גם כן חמודים מאוד.

פינגווין רצועת הסנטר, אנטרקטיקה

בכלל, פינגווין זו חיה פשוט חמודה כל כך.
יש עוד שני סוגים של פינגווינים (קיסר ומלך) שחיים בצד השני של אנרקטיקה שאותם לצערי לא ראינו. הפינגווינים בדרך כלל חיה די קטנה. אבל הקיסר והמלך זה פשוט חצי בנאדם. ילד לא קטן בכלל. יכולים להיגע עד לגובה של 130 סנטימטר.
מה עוד ראינו ? אריות ים מסוגים שונים ואפילו כמה פילי ים ילדים. לצערי, רק עוללים. וגם הם מספיק גדולים…

פיל ים, אנטארקטיקה

בנוסף, עוד תחנת מחקר ארגנטיאנית שננטשה, לקראת החורף.
בכלל, אריות הים פה שונים לחלוטין מאלה שפגשנו בגלאפגוס. למדנו שיש עוד כמה סוגים, אבל הסוגים שפה די אנטיפטים. חבל על הזמן. כועסים כל הזמן, גדולים הרבה יותר. אי אפשר ממש להתקרב אליהם. חבל.

אריה ים אנטיפת, אנטארקטיקה

אחר הצהריים, עוד ירידה לחוף. הפעם מדובר בלוע של הר געש. פעיל. המים של האוקיינוס חמים. קטע לא נורמלי.
לוע עצום שנפרץ לתוך הים. ממש ענק. לא קטן כמו הויאריקה בצ'ילה. עצום. עמוק מאוד. שטנו עם הספינה בפנים. והמים מעלים אדים.
בתכלס, נוצר מפרץ. Whalers Bay שמו.

למה ?
היות ובעבר נבנתה כאן תחנה לציידי לוויתנים. מיכלי ענק לאחסון הסמן שלהם. דלק ועניינים. די כמו פי גלילות.
היום, אגב, ציד לוויתנים, בכל העולם, הוא בלתי חוקי, למרות שעדיין קיימות ספינות ציד יפניות שעובדות במרץ.
המקום מעביר תחושה לא רעה בכלל, על כמות העבודה שהציידים השקיעו כאן בעבודתם.
בשנת 1944, אחרי שהתחנה ננטשה, הבריטים הגיעו לכאן, והקימו כאן מחנה צבאי, אחד משנים באזור. המקום נקרא Base B. הבסיסים הוקמו במסגרת האחזות אסטרטגטית שלהם בקרקע במסגרת מלחמת העולם השנייה.
לאחר המלחמה המקום הפך לתחנת מחקר, אולם בשנת 1969, לאחר 2 התפרצויות געשיות האתר ננטש לחלוטין, ומהווה אנדרטה היסטורית.

תחנת המחקר, אנטארקטיקה

חוות המיכלים, אנטארקטיקה

בערב, האטרקציה המרכזית. נשמע כל כך הזוי, אך עם זאת, אולי בגלל זאת, כל כך משעשע.
מעיינות חמים !. מה חם ? באמצע אנטרטיקה ? אז כן.
האזור שוקק פעילות געשית, אז יש גם נביעה של מים חמים. חמים מאוד. באמצע החוף, באמצע המים הקפואים.
ברור שהעניין לא מסודר, אין מתלחות, ריצוף ושאר פינוקים. ספא לא הייתי קורא לזה.
אז זמן מה לפני, הצוות שלנו ירד לחוף, התחיל לבנות סכר לאורך החוף, על מנת לסכור את המים החמים ופשוט בנה בריכה רותחת באמצע האוקיינוס הארקטי.
אין ספק, שאחד הדברים הקשים שביצעתי בחיי היה לפשוט את כל מעטפות הבגדים שהצטנפתי בהן (והיו לא מעט), ופשוט לקפוץ למים החמים. חוויה לא נורמלית.
הניגודיות האדירה, הבלתי מוסברת, בין הקור האדיר שבחוץ, לחום של המים, הגבירה את חיוכי האבסורד לרמות בלתי מוסברות.
העניין הוא שהיה צריך לבנות כל פעם את הסכר הזה, והוא כמובן התמוטט, ואז, כשהמים הקפואים הציפו את גופי הצנום, שכידוע לא מפוטם בהרבה שומן כמו איזה אריה ם טיפוסי שיגן עליו מפני הקור הנורא, פשוט ברחתי כל עוד רוחי בי.

ספק מעיין חם, ספק אוקיינוס קפוא, אנטארקטיקה

קקקררררר….בקטנה…

שקיעה בסוף העולם. מה שמסתיר את השמש, אגב, זה כמובן קרחונים

כנ"ל

יום למחרת הגענו לאזור שנקרא Port Lockroy. אם מקודם כתבתי על Base B, ולפני כל B תמיד יש A, אז כאן זה בדיוק Base A של הבריטים. בעבר מחנה צבאי, והיום סתם מוזאון שמדגים את חיי העבר.
קצת לפני, עלינו לתצפית באזור. שוב. פינגווינים. משני הסוגים שפגשנו עד עכשיו. הרים. שלג. אריות ים. אה. ונוף.
לא סתם נוף.הנוף הכי יפה בדרום אמריקה שראיתי. ולא. אני לא מגזים. בלי פלצנות. באמת הכי יפה. אי אפשר להסביר.
בראשיתי. בתולי. נקי כל כך. טהור. רחוק כל כך. פשוט יפה.

אנטארקטיקה

משהו מגניב נוסף שראינו. עוד אריה ים צד פינגווין. הפעם, לא בגלל שהיה רעב, אלא סתם לשעשוע.
תופס אותו, מנענע אותו, ואריה ים, הוא הרי אנין טעם. הוא לא אוהב עור ופלומות של נוצות. אז פשוט מפשיט את הפינגווין מעורו. הכל כולל הכל. אבל – לא אכל. איזה בזבוז.
מה שכן, מאוד יפה לראות את מעגל החיים. שרשרת המזון. כל אחד אוכל בתורו. אחרי שאריה הים גומר, הציפורים (Petrol במקרה הזה) ממתינות שיסיים, ואז הן מתחילות לנגוס בשיירים.

שאריות הפינגווין

אה. משהו נוסף. שלד. שלד שלם. עצום. של לוויתן. מדהים כמה שזה גדול. יחסית, מדובר בלוויתן צעיר. עולל. כולה 20 טון משקל.

שלד לוויתן כחול, אנטארקטיקה

ועוד קצת שלד

מערכת השליטה והבקרה של של הצוות, לגבי אילו נוסעים ירדו מהספינה

בכל תקופה שמגיעים לאנטרטיקה רואים משהו אחר. חלק אחר במחזור החיים. אנחנו הגענו בעונה, שהפיגווינים כבר סיימו לדגור על הביצים שלהם, העוללים ירדו לים, וכעת הם עסוקים בלהחליף את הפלומה. כל שנה, אחרי הדגירה, כל פינגווין מחליף את הפלומה שלו – ממש כמו נשל של נחש. בתקופה הזאת, שאורכת כ – 3 שבועות, הציפורים לא יורדות לים (היות והן יקפאו) ופשוט מרעיבות את עצמן.

פינגווין, מנמנם לו, תוך כדי שלהי החלפת הפלומות שלו

פינגויני רצועת הסנטר

חס חם ואימהי של פיגנווין GENTOO

בצהריים חזרנו לאנייה. OK. התכנון היה – ארוחת צהריים . BBQ. אני חייב להיות כנה לשנייה. נשמע לי די מעפן בתחילה. BBQ על הסיפון. בקור המטורף שבחוץ ? בשביל מה ? סתם יהיה צפוף ולא נוח.
אלוהים. כמה שטעיתי. אם הייתי צריך לבחור נקודות שיא בטיול שלי ב – 4 וחצי חודשים האחרונים אין ספק שהנה היא כאן.
גם את זה קשה לתאר.
השמיים הכי יפים בעולם. השמש זורחת. לא קר בכלל. אוכל מטורף. בכמויות. וכרגיל – הכל טעים. שיט. ספינה. ברקע לוויתנים קופצים להם במים. אוכלים. עושים הפסקה קטנה. רואים לוייתן. חוזרים לאכול. ושוב. לויתן. ראינו. מגניב. חוזרים לאכול. ו – חוזר חלילה.
המסעדה עם הנוף באמת הכי יפה בעולם.
לא נוף לכותל. לא סתם נוף לים. נוף באמת מדהים.
אי אפשר להסביר.

באמצע הפיטום

גבו של לוויתן

עוד גב של לוויתן

זנבו של לוויתן

זנב של לוויתן נוסף

התפריט היומי של ה – BBQ

השתקפות הנוף במשקפי השמש

הנוף מהחלון שלי בספינה

אחר הצהריים. עוד סיור. הפעם, שיט זודיאקים בין קרחונים. צבעים שונים. כחול בהיר. כחול כהה. אריות ים משנ"צצים להם על חתיכות קרח. פיגווינים מקפצים להם ברקע. מה רע ?
הצבע של הקרחונים משתנה בהתאם לכמות האוויר הכלואה בו.
קרחון הרי צף מעל פני המים, בין היתר בגלל שנכלאות בו בועות אויר. ככל שיש יותר בועות אוויר, הקרחון שקוף יותר. ככל שהקרחון ישן יותר, יש בו פחות בועות אוויר, שבירת קרני האור משתנה, ועל כן הצבע שלו נהיה כחול כהה יותר.

קרחון בא בימים

עוד קרחון מזדקן, אנטארקטיקה

ועוד קרחון, אנטארקטיקה

צוות המשלחת כל כך התלהב מהיום הזה. אפילו יותר מאיתנו. נו..למרות שהם בסמ"חניקים. זה לא מפתיע.
הם טענו, שכל העונה לא היה להם יום עם מזג אוויר כל כך מושלם.

עוד יום עבר.
המזל שהאיר לנו פנים, פנה מאיתנו. גלים גבוהים. רוחות. גשם. סערה. יום שלם שהלך לאיבוד. לא ירדנו ליבשת אפילו פעם אחת. מסוכן מידי אמרו לנו. ממש מתסכל. סה"כ, סמכנו (לא שהיתה לנו ברירה) על ההחלטות שהתקבלו. אבל מצד שני, קיבינימט. הרי אני לא אחזור לכאן. תורידו אותי למטה !!! לנו, סה"כ, היו 8 ירידות מהספינה.
שמענו על קרוזים שאלוהי מזג האוויר כל כך התאכזר אליהם, שהם ביצעו רק ירידה אחת מהאנייה.

זהו. בתכלס נגמרה אנטרטיקה. עכשיו התחיל המסע הארור בחזרה. ארור ? לחלוטין כן.
התחלנו מוקדם מהמתוכנן את החזרה למעבר הדראק. עוד ארוחת ערב שבוזבזה לאסלה. וזאת אפילו הייתה הארוחה החגיגית של סוף המסע. בצהריים למחרת, כבר כל כך סבלתי, שנשברתי.
ניר קרא לרופא. שאכן תוך רבע שעה הגיע ודקר את עכוזי בזריקה, שאמנם הייתה יקרה להחריד, 35 דולר, אבל שווה כל סנט.
זריקת קסם.
תוף שעה. שעה !!. שעה מרגע הזריקה הייתי בנאדם אחר. חדש. נטול בחילות. כאבי ראש. סחרורות. יכולתי לאכול. לקרוא. עם כל הגלים המחורבנים. קיבנימט. חבל שלא לקחתי 4 זריקות כאלה. למה לא מוכרים אותן בבית מרקחת, גודאמט ?

זהו. אחרי עוד יום וחצי של שיט, הקדמנו ב – 15 שעות והגענו לכיף הורן, שזו הנקודה הדרומית ביותר בדרום אמריקה.
בדרך כלל, הים פה סוער מאוד, ואין אפשרות להתקרב, אבל דווקא היום הים נרגע, והספינה שלנו התקרבה אליו יותר מבכל יום בעונה הזאת. יופי. עכשיו בא מזג אוויר טוב ??? היינו צריכים אותו יום קודם !

כף הורן. סתם סלעים דרומיים…

תחילתה של זריחה

תחילתה של זריחה

בתכלס, יכלנו כבר לחתוך למלון שלנו, אבל.. בעצם…מי רוצה לצאת ?
המיטה שם כל כך מפנקת. השמיכות הכי טובות שהיו לנו.
בתכלס – המלון הכי טוב שהייתי בו מעודי. כן. מעודי.
אז נשארנו עוד לילה. לילה, שרגעי תוגה של סוף, החלו לחלחל לתוכו….
עוד חוויה מדהימה שהתסתיימה לה. חבל.
אבל, נסיעות ארוכות, הן אוסף של פרידות. אין מה לעשות.
עוד ערב באוושויאה. פתאום – לדבר ספרדית שוב. פאק. זה לא קל פתאום.

אושוואיה בלילה

אז מה היה לנו ?
אין מה לעשות. אי אפשר להימנע מההשוואה ל"קרוז" הקודם שעשינו, לפני כבר 4 חודשים – גלפאגוס. קרוז ? בדיעבד, קצת מביך להעניק לו את השם הזה…
נכון. זה לא צודק. לא לא ממש הוגן. זו כמו לבצע תחרות ריצה בין בן גו'נסון עם סמים לבין הלן קלר. בלתי אפשרי. אבל אין מה לעשות. עושים את זה בכל זאת.

שם ? קליפת אגוז. ארוחות טובות, אבל, גודאמט !!! פה היינו לנו ממתקים מנטרלי טעם בין המנות העיקריות !! Tenedor Libre (אכול כפי יכולתך) פעמיים ביום. בוקר וצהריים.
בערב, כל ערב, מסעדה. מסעדת יוקרה.
היו לנו סה"כ 18 מרקים. מעולם, אף אחד מהם לא חזר על עצמו.
קיבינימט. אכלנו ארוחות ערב עם 3 מזלגות שונים, 3 סכינים שונים, 2 כפות ואינספור צלחות. אני רגיל לאכול בקושי עם מזלג אחד. אפילו את המרק !

שם ? כשהמדריך שלנו רצה לקרוא לאנייה, הוא נופף עם הכובע שלו. בדרך כלל, אחרי המתנה ממוצעת של חצי שעה, המסר עבר.
פה ? לכל מדריך/איש צוות היה מכשיר קשר. תוך שניות המסרים עברו. הכל תוקתק פה.
אפשר להמשיך. והרבה. אבל לא…

מתי עוד אני אעשה קרוז כזה ? כנראה שלא ביובל, ובטח לא בעשור הקרוב. יקר נורא. מה, אני, משוגע ? אבל. שייט. זה פשוט מפנק. ברמות. מגיע לכולם.
הקרוז מפנק. המלון מדהים. האוכל. הנקיון. המקצועיות. המקצוענות. האמפטיה. הרצון לעזור. כולם נחמדים לכולם. כל האמריקאים האלה. "אוי..סליחה..". "אוי…אני מתנצל…". הידע שלמדנו. הנופים המדהימים. ההתלהבות הילדותית, אך עם זאת המאוד אמיתית, מהרגשת הקצה. קצה העולם. התרגשתי פה, בערך כמו בפעם הראשונה שנסעתי לחו"ל לפני 13 שנים. הכי תמים בבעולם.

ארוחת הערב האחרונה

טוב מאוד שהיה.

עוד כמה תמונות :

מחירון המיילים הלווייניים

חדר ההרצאות

וכמובן, התמונות ההכרחיות

כנ"ל…פצלן. אני יודע…

פוסט הבא -בואנוס איירס (ארגנטינה)

פוסט קודם – צ'ילה סיכום מדיני

יום למחרת התחלנו בנסיעה לכיוון אושוויאה.
אושוויאה נחשבת לעיר הדרומית ביותר בעולם. אין דרום יותר מזה. והיא נמצאת בארגנטינה.
האמת הכי, שגם זה לא נכון. קיימת עיירה צ'ילאנית דרומה יותר, אולם זו עיירה צבאית בעיקרה, והארגנטינאים, איכשהוא, מצליחים להצניע את העובדה הזה. אחח….נפלאות השיווק….
אושוויאה נמצאת בעצם באי. אי שהוא די גדול, המחולק בין צ'ילה לארגנטינה. בינו ובין היבשת עצמה עובר מיצר נרחב – מיצר מגלן, על שמו של הימאי שגילה את המעבר הזה בין שני האוקיינוסים הגדולים – אטנלטי והשקט.
ההתחלה שלו משעממת כהוגן. די מזכירה את דרך 40. פלטה שטוחה, ארוכה ארוכה, של כלום.
לקראת הסוף דווקא הנוף משתפר לנוף המוכר של האנדים. הרים, יערות ועניינים.

בכל אופן, התחלנו בנסיעה. חותמת אחרונה של צ'ילה. חצינו עם האוטובוס את מיצרי מגלן על גבי מעבורת, בדרכנו לאוושויוה.
כמובן, שגם באוטובוס ישראלים לרוב.
ישראלית אחת, מטומטמת במיוחד. אאאחחחח….מטומטמת !!!!
מעבר לעובדה, שהילדה המפגרת חושבת שמגיע לה הכל, לעקוף בתור, לצעוק באוטובוס ועוד – בקיצור, בדיוק התכונות שאני מתעב עד עמקי נשמתי, גרמה לי לשעשוע מיוחד.
בכל אוטובוס כאן יש שירותים. הרי כל נסיעה בממוצע אורכת 12 שעות. לכו תתאפקו 12 שעות בלי פיפי….קטטר יסופק עם כרטיס הנסיעה.. בכל אופן, המטומטמת נכנסה לשירותים. עשתה מה שעשתה, וכל רצונה היה לצאת.
אמה מה, לא הצליחה לדחוף חזק את הדלת, אז היא החליטה לנעול את עצמה, ולנסות או אז לפתוח את הדלת. הגיון נשי. כמובן, שוב, ללא הצלחה.
בהמשך להגיון המטומטם שלה, הפתרון הפשוט – להתחיל לצעוק בהיסטריה. הדייל של האוטובוס נחלץ לעזרתה. רמזתי לה בעדינות (צעקה חזקה יותר שתתגבר על צעקותיה שלה) שכדאי שתפתח את הבריח לפני עוד נסיון כושל של פתיחת הדלת.
פתחה, והדייל פתח לה את הדלת. החילוץ הושלם בהצלחה. למטומטמת שלום. כמובן, שחצי אוטובוס קיבל אותה ביציאה מהאסלה במחיאות כפיים סוערות. מחיאות כפיים בפעם הזאת, ובכל פעם נוספת שבה הלכה להטיל את מימיה. 3 פעמים, אגב…..
היה משעשע ביותר.

אז הגענו לאושוואיה. אחרי כמעט 10 ימים של אכילת ספגטי ואורז, הזדרדנו במציאת Tenedor Libre – מסעדת אכול כפי יכולתך. דיפנו את הקיבה בקצת בשר, ושבעי רצון ואוכל הלכנו לישון.

יום אחרי התחלנו בריצות הבירורים. מבררים מה ? אנטרטיקה כמובן !!
מצויידים בשמועות העיקשות על קרוזים שמתבטלים. אנשים שהשיגו דילים ב – 700 דולר. סירות דייגים. דילים ב – 900 דולר כולל בונוס מיוחד – טיסה לבואנוס איירס. נשמע מבטיח ביותר…… ועוד כמה שטויות מבית מדרשו של רב סרן שמועתי.
אז התחלנו בסיורים.
סוכנות אחת. ועוד סוכנות. ועוד סוכנות. לקחנו רשימה מהמודיעין לתייר והתחלנו לרוץ אחת אחת. עוד אחת. עוד אחת.
איזה שמועות ואיזה נעליים. מחירים של 5,000 דולר. 6,000 דולר. אפילו יותר. בתכלס, גם הכל מוזמן. אין מקומות. מוזמן ? משנה שעברה !! ניסינו להיות בנמל. נאדה. לא נותנים להיכנס.
קיבינימט. מה עושים ?
הדיל הכי טוב שמצאנו היה ב – 2,750 דולר. פאקניג שיט. ואומרים שהגלפאגוס יקר. איזה יקר ואיזה נעליים. וזה עוד כרטיס של הדקה ה – 90.
ניר החליט – הוא יוצא. קטן עליו.
אני הייתי צריך לילה לחשוב על זה. איפה אמא כשצריך אותה ?
בתכלס – זה הון תועפות. פאניקג 13,000 שקל. מצד שני, חוויה של פעם בחיים. לחזור לכאן – אין סיבה. לא חוזרים למקום פעמיים. יש מספיק מקומות יפים בעולם שאפשר וצריך לראות.
בעזרת השם, נמצא עבודה טובה, חודש וחצי עבודה והחזרתי את העניינים.. אימיילים דחופים לאמא ושרית. תתקשרו. התקשרו. ייעצו. קיבלתי. תוך שעה היינו בסוכנות. תוך שעתיים – הזמנו.
נוסעים לאנטרטיקה !!! באמת לסוף העולם !!! קרוז של אמריקאים עשירים מתקרחים ו – אנחנו. שני ילדים מתלהבים.
תהינו מה יהיה הגיל הממוצע בקרוז הזה. אז שאלנו את הבחור מהסוכנות. הוא אמר לנו שאין מה לדאוג. יחסית, דווקא בקרוז הזה הגיל הממוצע לא גבוה. לא גבוה ? גג 60. או. תודה באמת ! 60, זה לפני שהצטרפנו והורדנו את הממוצע או אחרי ???

עכשיו רק צריך למצוא דרך לשרוף בסוף העולם 12 יום. זה המון המון זמן. ממש המון. הפסקה פתאומית כזאת אחרי כל כך הרבה ריצות של להפסיק ולהספיק. ואני, עם כל כך הרבה זמן פנוי לא מסתדר. חייב עשייה.
יש ים. אבל קר. יש חוף, אבל לובשים פליזים. פאקינג שיא הקיץ !!! קור מטורף. רוחות. גשם. הכל פה עם חימום כל הזמן. רדיאטורים על ימין ועל שמאל. תנורי גז. אני רק מפחד לחשוב מה קורה פה בחורף. איך חיים פה גודאמט ???

מה שמביא אותי להסבר קצר על משמעות השם של האזור בו אנו משתכנים – ארץ האש.
לכל האי הגדול שאנחנו נמצאים בו קוראים ארץ האש. הסיבה בעיקרה היא בימים, אותם ימים של 1535 שבה מגלן עבר פה וגילה את סוף סופה אמריקה.
הוא לא גילה עניין מיוחד באזור. קר. רוח. ים סוער. אפשר להבין.
ראה את כל הילידים. קר להם. רועדים. מה עושים להתחמם ? אש. מדורות רבות הדליקו אז. רדיאטורים לא היו בזמנו.
ועל כן, בעקבות המדורות שהוא ראה מספינותיו, העניק למקום את שמו – ארץ האש.

בכל אופן, אז איך שורפים פה את הזמן.
יום אחד מסיבה. ישנים מאוחר. ספר טוב. ברוך השם, הצלחתי להחליף את כל הספרים שלנו, אז יש ספרייה מכובדת, שתספיק לזמן לא מבוטל. החתמות בדרכון, שהיננו בסוף העולם, תעודה וצילומים ליד השלט שמצהיר זאת בריש גלי. כן כן. מטופש. תירותי להחריד. אבל. אין מה לעשות. אני אוהב את זה.

השלט

עוד יום – מוזיאון. איזה ? סוף העולם. מוזיאון סוף העולם.
בתכלס, הכל פה זה סוף העולם. כל דבר פה משווק כסוף העולם. העיר בסוף העולם. השלט הכי דרומי. הכביש שחוצה את כל אמריקה (בסגנון של כביש 90 שלנו) שנגמר כאן, בנקודה הכי דרומית. יש רכבת סוף העולם. אני בטוח שיש אפילו שלט – האסלה הכי דרומית בעולם.
למה זה סוף העולם בכלל ? מה זאת הראייה הסופנית הזאת. למה זה לא התחלת העולם ??
המוזיאון, מעפן ברמות. אם זה סוף העולם, אז אוי ואבוי. אין כל כך לאן לשאוף. כמה תצוגות קצרות ומטופשות על הימאים שהיו פה, השבטים שהיו פה (שבט הימאנה) לפני שהארופאים השמידו אותם (כרגיל…אין חדש תחת השמש) ועוד כמה.

יום נוסף – עוד מוזיאון. מוזיאון הכלא.
אושוואיה, בעברה הייתה בית כלא. הארגנטינאים, מעודכנים ברעיון של מושבות אסירים מרוחקות ומנותקות מהעולם כגון אוסטרליה, החליטו להקים אחת משלהם.
בתכלס, זה באמת נראה לי די עונש להיות כאן אסיר. קור מטורף. גם בקיץ. להם לא היו רדיאטורים בתאי הכלא.
אז שלחו לכאן בסביבות 1911, את האסירים הכבדים ביותר של ארגנטינה, שהתחילו בעצם לבנות את בית הכלא, ואת כל העיר. הם בנו אפילו את מה שהיום הוא מוזאון סוף העולם (במקור הוא היה הבנק של אשוויאה….די משעשע לחשוב שאסירי עולם בנו בנק….).
המוזאון, ממש חביב. במבנה שלו הוא די מזכיר את נתב"ג 2000. כיכר מרכזית (רק שפה אין מזרקה), וחמש זרועות גדולות שיוצאות ממנה.
תצוגות על אנטרטיקה, תערוכות אמנים מתחלפות, תצוגה של בית הכלא המקורי, המשופץ ועוד.
רוצחים בלי סוף השתכנו פה והועבדו בפרך. כריתת עצים ועניינים. נסעו עם רכבת סוף העולם, שכמובן – גם אותה בנו, עד לאזור המיוער (מה שהיום הוא הפארק הלאומי) וכרתו שם עצים לרוב.
לבית הכלא, לא הייתה חומה או גדר חיצונית.
הארגנטיאנים חשבו לעצמם – "נו. מי לעזאזל ירצה לברוח מכאן. אין לאן". מה שהיה די נכון. האסירים שהצליחו לברוח, לרוב, או שקפאו למוות, מתו ברעב, ואלה שלא – הסגירו את עצמם בחזרה על מנת לא למות בחוץ. אין מה לעשות. קר שם בחוץ.
כמובן, שיש כל מיני סיפורי אנקדוטות משעשעים. אחד מהם הוא על איזה ילד אסיר שעד גיל 16 הספיק לרצוח כמה וכמה ילדים אחרים. אישפזו אתו במוסד לחולי נפש, אבל אחרי שהוא רצח שם עוד מאושפז העבירו אותו לכלא באושוויה.
גם בכלא הבחור עשה צרות.
העניין הוא שהוא היה נמוך מאוד, ועם אזניים גדולות בולטות. אז הפסיכיאטרים בזמנו (למרות שבטח גם היום היו מגיעים להחלטה מונפצת לא רחוקה כל כך) החליטו שהרוע הצרוף בו קשור לאזניים הבולטות. אז עשו לו ניתוח פלסטי, והצמידו לו את האזניים לראש.
כמה שבועות אחר כך הוא הרג חתול של אחד האסירים, ואלה ביצעו בו לינץ' שחתם את הגולל על האכזריות הזאת. שום אזניים ושום נעליים.
המוזאון, אגב, נסגר בשנת 1947, עקב החלטה כי המקום שופע בחוסר הומניות משווע, וגם לאסירי עולם מגיע למות בכבוד.
יקר וקר נורא, אבל העברתי שם 3 שעות בכיף.

האזניים הגדולות והקונספירציה

במוזיאון, אפילו מצאתי ספרייה. את הספרייה העירונית של אשוואיה. קצת שקט סוף סוף לקרוא ספרים. חיפשתי קצת חומר על אנטרטיקה. נו. כדאי לדעת לאן באמת אנחנו נוסעים. היה חביב מאוד.
יותר מ – 10 שנים לא ביקרתי בספרייה ו"עיינתי" בספרים…

עוד יום, לאחר שסוף סוף התפנה לניר ולי חלון זמן של יומיים, ולאחר לא מעט ביטולים בתכנון, נסענו לפארק הלאומי של ארץ האש.
הפארק, יחסית לשאר הפארקים של פטגוניה נחשב לא כל כך אטרקטיבי. ככה, שלא הגענו עם ציפיות בשמיים. אבל לשמחתי, הופתעתי לטובה. הלוואי ולנו היו כל כך הרבה פארקים לא אטרקטיביים כמו זה.
בתכלס, מדובר ב"יער הירוק". אוסף של הרי אנדים, שיחסית הם די נמוכים. בגבהים של 1,000 מטר. על כן, אין בפארק קרחונים, פסגות מושלגות ולגונות ירוקות. בחלק הצ'יליאני דווקא, האנדים גבוהים הרבה יותר, ושם יש פסגות מושלגות צחורות.

למה היער הירוק ?
המון המון חורשות ירוקות. יערות ירוקים. ובלי סוף חיות, לא מקומיות, אלא כאלה שהארופאים, בתהליך הרגיל הסטנדרטי של הרס דרום אמריקה, הביאו אתם משיקולים כלכליים כאלה ואחרים.
שפנים, שועלים, בונים ועד כמה.
אז בתכלס מה עשינו ?
יום ראשון, מסלול בכיף. קצת ביער. פגשנו את רכבת סוף העולם המצועצעת להחריד, שנראית כאילו לא עברו 60 שנה מאז הפסיקה לפעול בצורה מבצעית, ראינו כמה סכרים של בונים, וכמה גזעים אכולים שהופסקו באמצע. מגניב ! לא ברור לי איך בדיוק הם עושים את זה. או יותר חשוב – למה ? לצערי, לא ראינו אבל שום בונה בפעולה, ככה במרץ לבניית דייק נוסף.

רכבת סוף העולם בתחילת הפארק

ארוחת הצהריים של הבונה

פרוייקט הבנייה של הבונה

בדרכנו לאתר הקמפינג התחלנו לראות שפנים. בהתחלה אחד. ועוד אחד. כולנו בהתלהבות. צילום. עוד צילום. רגע ! לא לברוח !
אחר כך כבר ראינו מאות. אפילו יותר. איפה שלא מסתכלים עשרות שפנים. OK. זה הגיע למצב של, קיבינימט, תזוזו לי מהשביל. אתם חוסמים אותו.
ראינו נץ. אחד. מגניב. ממש ליד אוהל. צילמנו. ואז פתאום. עוד אחד. ועוד אחד. במרחק נגיעה ממש.
הקמנו את האוהל, וסביבנו פשוט בלי סוף שפנים וניצים. ממש שוס.

השפן הקטן

למחרת היום תכננו להשכים ממש ממש מוקדם בשביל להספיק את כל שאר המסלולים בפארק ולהספיק לאוטובוס האחרון.

כיוונו שעון לרבע בשש בבוקר. לפי האינטרנט ולפי ניר, למחרת היה צריך להיות קצת מעונן. נו. נשמע סביר.
אכן התעוררנו בבוקר לפי המתוכנן. העניין הוא שאכן היה קצת מעונן. אבל הקצת הזה היה בדיוק עלינו. על האוהל שלנו. קקקוווררר. מטורף. אי אפשר היה להוציא את האף מהשק"ש. פשוט נחת עלינו ענן. איפה התכנון של ההשכמה המוקדמת. חזרנו לישון לעוד 3 שעות.
אז קמנו באיחור. עוד הר. כרגיל. מוצאים את ההר הכי גבוה באזור ומתחילים לטפס. 970 מטר. לקח לנו שעתיים וחצי. ממש השתפרנו מלפני 4 חודשים.
בארץ, בחיים לא הייתי עושה את זה. "תגיד, ניר, בא לך לטפס ככה איזה 1,000 מטר לשמיים, בשביל לראות נוף טוב ?". אין מצב.
אבל כאן ? כל הזמן. טיפוס אינסופי. והנוף, באמת טוב.
רואים את כל התעלה שנקראת תעלת בייגל, כמה אגמים מתוקים ומלוחים, ומרחוק רחוק את אושוויאה ואת שדה התעופה שלה, שעוד נפגוש בעוד שבועיים וחצי.

על פיסגת ההר

לאחר הירידה מההר, ניר החליט לפרוש ולחזור לאושוואיה. אני המשכתי סוליקו לראות עוד אגם ירוק גדול.
המשכתי לאורכו, עד אשר מגיעים בעצם לגבול עם צ'ילה. איך יודעים. יש שלט קטן. גבול. לא לעבור.

מעבר הגבול עם צ'ילה

OK. ומה מונע בדיוק ממני לעבור ? שום דבר. אז עברתי שוב לצ'ילה. רק שהפעם, בלי חותמת בדרכון.

מעניין מתי בארץ אצלנו זה יהיה ככה. "מחבל יקר. ישראל לפניך. אנא אל תעבור". חזרתי למחנה, ארזתי את עצמי והמוצ'ילה והמשכתי לאתר קמפניג נוסף.
המליצו לנו להגיע לאזור אחר, בשעת ערב, על מנת לראות את הבונים בשעות העבודה שלהם. ואני לא רציתי לעזוב את הפארק בלי לראות שיניים של בונה מכרסמים עץ, ובעצם את כל שאר המסלולים בפארק. כל מה שראיתי עד עכשיו זה שפן מכרסם עשב.
המשכתי, הקמתי אוהל, והגעתי לאתר הבנייה המדובר.
אכן, היה שם סכר ענק. חבל על הזמן. כמה עשרות מטרים אורך. בערך 2 מטר גובה. מדהים לחשוב, שגבב העצים הזה, בלי בטון, בלי סופר גלו, פשוט כלום, סוכר טונות של מים מאחוריו. זה נראה פשוט לא הגיוני. ובמיוחד שפרוייקט הבנייה הזה נעשה ע"י חיה לא גדולה במיוחד.
אבל אחרי כמעט שעה של המתנה לבונה אחד מסכן, נשבר לי, וחזרתי לאתר הקמפינג לישון.
יש משהו מאוד נחמד בלישון לבד. בדידות כזאת, אבל גם עצמאות כזאת. להקים לבד את האוהל. אוכל. לישון לבד. לעשות הכל לבד. ללכת לבד. רק אתה, השקט והטבע. טוב נו, וגם בלי סוף שפנים. חריקות העצים מהרוח. ממש נחמד.
בבוקר, עוד מסלול. עוד נסיון לראות בונים בפעולה, אך גם הפעם, שוב, לא מפתיע, לא בונים ולא בונות. שום דבר.
מילא.
לעניות דעתי אין פה שום בונים יותר. הסכרים נראים כל כך ישנים, שלעניות דעתי מדובר רק בהיסטוריה של בונים ותו לא.

נוף טיפוסי

10 דקות לא חוקיות בצ'ילה

סוף הדרך הארוכה בעולם. מאלסקה ועד פה

בדרך, בעודי ממתין באיזו תצפית לאוטובוס שיחזיר אותי לאושוואיה, הגיע מדריכה עם קבוצת מטיילים.
ככה, בחצי אוזן, שמעתי את המדריכה עונה לבחור, ששאל אותה כנראה מי זה המוצ'לר, יענו – אנוכי, כי על פי המוצ'ילה עם הכיסוי, בדרך כלל מדובר בישראלים. הנהנתי למדריכה הנהון של הסכמה, והסתבר כי מדובר בקבוצה של כמה עשרות מבוגרים ישראלים שהגיעו לדרום אמריקה עם דיזנהויז.
איזו אטרקציה היוותי עבורם. חבל על הזמן. יותר מהפארק והנוף עצמו.
אחרי כמה דקות של השאלות הסטנדרטיות הרגילות, מאיפה אני בארץ, איפה הייתי בדרום אמריקה, מיד התחילו הויכוחים. בעיקר של הנשים כמובן !!
"הם מחפשים את עצמם !!" שמעתי אישה צועקת. קיבינימט. חשבתי – לענות או לא לענות. כל הדעות הקודמות המפגרות הללו.
"גברת ! אני לא מחפש את עצמי. מקסימום באתי לחפש קצת נוף יפה, וכרגע את מסתירה לי אותו !!" עניתי לה. טוב נו, רק את החלק הראשון של המשפט. בכל זאת, זה עלול להמשיך לפתח לה דעות קדומות על האופי הקלוקל "שלנו".
סה"כ היה לי ממש מזל עם מזג האוויר בטראק. כבר עשינו באשוואיה בערך 8 לילות, ובכל לילה, ממש בלכ לילה, פרט לבדיוק שני הלילות שטירקתי, ירד גשם. ולא בקטנה ככה. גשם גשם. כנראה שהשארתי את ענני הגשם שלי בפוקון וברילוצ'ה.
בטראק הזה, גם ניר ואני החלטנו להתכלב. עד הסוף. לא מבשלים יותר. לא סוחבים גזיה, סיר, סכו"ם. כלום. טונה ותירס. צהריים וערב. טונה ותירס. כמו בצבא. העיקר שנהיה שבעים. נמאס לסחוב.
אז זהו. אחרי 3 ימים חזרתי לאושוויאה. די עייף אבל ממש מבסוט מפארק ארץ האש.

באחד הערבים – סרט !!
אם יש משהו שאני רעב אליו, ממש מתגעגע זה למנוי שלי לסינימטק. לסרטים השבועיים. לסינה סיטי, גודאמט. אוף. סוף סוף. אז אחרי 4 חודשים וקצת ביבשת, סרט.
ברור שראיתי פה סרטים. באוטובוס, בהוסטלים, אפילו באיזה ספק בית קולנוע סרט בית קפה צעצוע בווארז.
אבל פה, בית קולנוע אמיתי.
פופקורן (רק שהוא היה קר ובשקית). שורות שורות של מושבים. מקרן ענק. מגניב נורא. געגוע.
איזה סרט ?
זכרונותיה של גיישה. אני בדיוק קורא את הספר.
העניין הוא, שהסאונד פה כל כך גרוע, שאת האנגלית פשוט לא הצלחתי להבין. מזל שקראתי את הספר לפני. מה שכן, היה תרגום לספרדית. קורא !! לא מושלם, לא שוטף, אבל קורא. שוס לא נורמלי.
היה מוצלח ביותר.

אז עוד יום באושוויאה.
נו. אז מצאנו עוד לגונה לשטוף בה את העיניים.
השכמנו בבוקר, ויצאנו לטראק. טראק יומי ככה בסבבה.
מתחילים ללכת, לקראת עוד לגונה. בדרך יערות, ביצות מחורבנות שמילאו לי את כל הנעליים במים ובוץ. איזה גורטקס ואיזה נעליים (תרתי משמע…). סחלה אחד גדול. אבל בסופו של דבר הגענו ליעדנו – ללגונה איזמרדלה. וכשמה כן היא. ירוקה ירוק, בהירה כזאת, כצבע האבן.
אבל מה שבאמת מדהים, שבאמת אחרי כל כך הרבה נופים ולגונות, קשה לשבוע. זה עדיין מלהיב לראות יופי שכזה. סתם, לשבת, בסתם יום של חול (למרות שלנוצרים זה יום קדוש היה דווקא..יום ראשון) בשקט טרניקלו, להתבונן, ולהנות.
וגם כאן, מפתיע כמה שאני לא מופתע, ככה בסתם יום רגיל, סוף העונה, עוד חור בסוף העולם, תקופת הקרנבל, עדיין מצאנו יותר מ – 15 ישראלים פה.
כמובן, אגב, שמפה לדרך, קיבלנו בעיברית.

הלגונה

המשכנו, היחידים, לטפס. היות והרי, בפטגוניה, מעל לכל לגונה, לעולם יהיה תלוי לו קרחון. עוד שעה וחצי טיפוס והגענו לקרחון. תאמת, הוא לא היה כזה מרשים. עוד גוש עצום של קרח כחול עם הרבה לכלוך, שנמס לו אט אט, ויוצר את הלגונה שעתיים מתחתיו.
אבל הנוף משם, פשוט יפה. באמת שסתם. באמת שסתם יורדים על אושוויאה על רמת היופי שלה. באמת מקסים פה. אחלה של מקום.
זהו. חזרנו לאושוויאה. עוד יום מוצלח באושוואיה.

הקרחון

ו-באופן מפתיע, עוד יום באושוואיה.
עוד קצת לימודי ספרדית, ויציאה סוליקו לעוד קרחון. אני פשוט מת על הנוף הזה. נוף של קרחון, שלג, עם אנדים מסביבו.
אז יש איזה קרחון, קרחון מרטיאל, שנמצא מעל העיר.
אז יצאתי לי לבד והתחלתי בהליכה.
כל כך כיף העניין הזה. שכל אדם שגר פה, יכול ביום ראשון בבוקר ככה, ביום החופשי שלו (למרות שלי אישית נראה שיש להם בלי סוף ימים חופשיים…), לקום, ותוך כמה שעות הליכה להגיע לנופים כל כך מקסימים.
אז יש כמובן עלייה, רכבל שחוסך קצת עלייה, ועוד עלייה. סה"כ, עוד 1,000 מטר לשמיים. מגניב ביותר.
עוד קרחון. עוד אנדים. עוד נוף מקסים למפרץ של אושוואיה.
כרגיל, קיץ פה. וכמו תמיד בקיץ, הרי זה או הגיוני העניין הזה, התחיל לרדת לי שלג בפסגה שם למעלה, אז פשוט התחלתי לחזור בריצה למטה לעיר. מזג האוויר פה פשוט משוגע. קיבינמט.
מוצלח ביותר.

ו-באופן מפתיע, עוד יום באושוואיה. הפעם – יום אחרון. כמעט אחרון…
אריזות אחרונות, נפרדים מהמלון. 12 לילות במלון !! 12 !!
ביקור ראשון בנמל, מוסרים תיקים, ועוד ביקור. הפעם, עולים לאונייה. זהו. יוצאים לאנטרטיקה.

סה"כ, בתקופה, שבתחילה נראתה כנצח, עשיתי לא מעט. ספרים לרוב, הכרתי המון אנשים חדשים, כולל מקומיים, מוזאנים, טיולים בעיר, מחוץ לעיר.
תאמת, ההפסקה הפתאומית הזאת בטיול התאימה לי דווקא. יש לה זמן יעד. יש למה לשאוף. סה"כ עיר חביבה. קצת מנוחה. קצת טרנקילו. סבבה.

פוסט הבא – אנטרקטיקה פתיחה

פוסט קודם  – פונטו ארנס (צ'ילה)

בשורה התחתונה – צ'ילה – מדהימה. חבל על הזמן. אמנם ארנגטינה וצ'ילה חולקות במשותף את פטגוניה, אולם נראה, כי צ'ילה זכתה בנתחים השווים יותר של האזור, ובעצם בחלקים של הרי האנדים המיוחדים באמת.
הנופים פה באמת מרהיבים. כבר עכשיו, עוד לפני חזרתי הביתה, אני מתגעגע לנופים. להרים המושלגים. לקרחונים. ללגונות. להליכות. לשינות הקפואות בלילה. טוב. לזה לא כל כך….
סה"כ, ראינו בצ'ילה לא מעט. סנטיאגו. פוקון. כל הקרטרה. חלק מהר המצודה. הטורוסים. פונטו ארנס. לא מעט בכלל. מספיק ? האם יש דבר כזה ? כנראה שלא. אולי גם לא צריך. לא למצות עד הסוף. שהנופים לא יילקחו כבר כמובן מאליו. שתמיד יישאר טעם של עוד. אי מיצוי טוטאלי.
מצד שני, חבל שלא הספקתי לעשות שני טראקים שנראו באמת מיוחדים. הויאריקה טרוורס שנחשב לאחד היפים בדרום אמריקה, ואת כל הר המצודה. באמת שהצטערתי. אבל – מילא. אין מה לעשות. אני תמדי מצטער על משהו. תכונה מחורבנת שפשוט לא נעלמת. אבל בכל אופן, תמיד משהו, יבוא על חשבון משהו אחד.

צי'לה, אין ספק שהיא כנראה המדינה המתקדמת ביותר בדרום אמריקה. תחבורה, כבישים, תחזוקת תשתיות, אפילו אפשר לשתות את המים בברזים.
מצד שני, לצערי, כפועל יוצא, היא גם יקרה. קשה. קשה מאוד לטייל בה. יקר מידי. אבל אין מה לעשות, על יופי צרוף צריך לשלם – והרבה.

העם הצי'לאני ? ככה. לא משהו בכלל.
רובם פה, במקורם בכלל לא ילידים. ארופאים, אמריקאים. מערביים לחלוטין. אין כמעט אינדיאניים פה. עם שהוא באמת יפה. הצ'ילאניות – רובן ככולן, יפיפיות. בצפון כמובן.
בדרום ? אין על מה לדבר….בלתי נסבל.
נחמדים ? אז זהו, שלא. אני לא כל כך אוהב אותם. אמנם רוב הצ'ילאנים שפגשנו הם מדרום צ'ילה, שזה באמת החלק הנידח של צ'ילה, אבל רושם חיובי מידי הם לא עשו עלי. לא רק עלי. צר לי. אני לא מסמפט אותם.
נראה כאילו צ'ילה מחולקת לשתי מדינות. פוקון צפונה ופוקון דרומה. בצפון – עם אחד. סביר פלוס פלוס. בדרום – החלק הנידח. הלא רצוי. בלי הכבישים. בלי התשתיות. עם העיירות המדכאות. מדכאות מאוד.
הספרדית שלהם ? בלתי נסבלת. חבל על הזמן. מדברים ספרדית, אבל הוגים אותה כמו צרפתית. כל הברה אחרונה במילה נראית להם מיותרת. "אה…לא צריך אותה" הם חושבים לעצמם. גם ככה, קשה לנו עם השפה. למה להקשות יותר ???

תיירים זרים כמעט ולא יצא לנו לפגוש פה לצערי. רוב התיירים שהסתובבנו איתם היו ישראלים. נראה היה, כי הם באמת הרוב המוחץ של התיירים. שליטה מוחלטת. ככה זה. שיא העונה. נו..מזל שהקרנבל הגיע. יפנו לנו קמעה את האזור.

בתכלס, יצאתי מבסוט מאוד מהמדינה. הנופים שבה ישארו חקוקים זמן רב מאוד בזכרוני, כאחד מהמקומות היפים ביותר שביקרתי בהם מעודי. באמת.

קצת תמונות

פיקאסה

פליקר

פוסט הבא – אושוויה (ארגנטינה)

אבל באמת רק ל – 10 דקות….

הצד הצ'יליאני

פוסט קודם – פוארטו נטאלס (צ'ילה)

עזבנו את פוארטו נטאלס לאחר עוד ביקור ארוך בבית החולים והגענו לפנות ערב לפונטו ארנס.
מסיבה כלשהיא חשבנו שמדובר בעוד עיירת חור בצי'לה (עצלנות של חוסר עיון בלונלי). כמו 100% מהעיירות דרומה לפוקון….
להפתענו הגענו לעיר מערבית לחלוטין. מבנים קולונאליים יפים, פלאזה מדהימה. הוסטל מפנק ברמות, והכי חשוב – עם אינטרנט חינם !!! ועוד עם צורב !!! לא צריך יותר מזה. ממש לא. מבחינתי – מושלם.
הסיבה העיקרית, בעצם – היחידה, להגיע לכאן זה פינגווינים. כמעט סוף העולם פה, ומסביב יש כמה איים עם מושבות פינגווינים גדולות, והדילים פה נחשבים זולים.
אנחנו סגרנו על דיל לאי בשם מגדלנה, שנחשב לא עם מושבת הפינגווינים מהגדולות בדרום אמריקה. 60,000 פינגווינים שמקננים להם שם כעת. סגרנו על דיל, ויום למחרת יצאנו לשיט.
עולים על מעבורת, שעה וחצי שיט, ומגיעים לאי.
העניין הוא שהרוחות פה פשוט מטורפות. בלתי נסבלות. מייבשות את כל הקרנית של העין. מדבר של חול נצבר לי פה בעיניים. זה באמת זוועה. ביטלנו פה כמה משטים לאיים בגלל הרוחות.
אבל התמזל מזלנו ועלינו על המעברות.
באמצע הדרך, המדריך מדבר לו במיקרופון ומציין עובדה שולית, ככה כבדרך אגב, כי סיכוי סביר להניח שלא נוכל לעגון ליד האי. סליחה ??? נראה לך ?? אח שלי !!! שילמתי 160 שקל, ועכשיו באמצע האוקיינוס אתה מציין את העובדה הזאת ??? לא נראה לי… בכל אופן, עגנו וירדנו מהר לחוף.
מגניב !!!!! מליון פינגווינים !!! סתם. לא. כנראה מקסימום 60,000, אבל מי סופר.

אבל רגע. קצת רקע.
פינגווין זאת ציפור. אכן כן. ציפור, שהאבולוציה (שוב פעם האבולוציה…דרווין מככב פה בדרום..) גרמה לה לוותר על עניין התעופה ולהסתגל למים. אני, לא הייתי מוותר על היכולת לעוף – אבל ממילא אף אחד לא שואל אותי.
אז הכנפיים הפכו למשוטים. הרגלים צימחו קרום דק. אבל לקנן, הם עדיין מקננות על היבשה בקינים שהם חופרים בקרקע, ועדיין יש להם נוצות פלומתיות כאלו.
קיימים 18 סוגים של פינגווינים, כשבצי'לה חיים בסביבות 7 סוגים.
הסוג שאנחנו צפינו בו הינו פינגווין מגלן, שהוא די הכי מפורסם בעולם. שחור ולבן. טוקסידו רגיל.
בכל אופן, ירדנו לאי. מסלול של כמה מאות מטרים, ומתחילים לשוטט בין נשף החליפות. ראינו גדולים, ראינו קטנים, ראינו קינים, ראינו הליכות משעשות של קבוצות, אפילו פינגווין מפהק. בלי סוף פינגווינים.
היצ'קוק היה יכול לעשות כאן את הציפורים 3. מה שכן, הרוחות המעצבנות לא פסקו, והיה נראה כאילו הן רק מתגברות. זוועה !!!
הנסיעה חזרה הייתה מעיקה ברמות. שיט שבהלוך ארך שעה וחצי, אזי בחזור ארך שעתיים וחצי. נראה היה כאילו הגלים מחזירים אותנו לאי שוב ושוב. ללא הפסק. כולה 70 קילומטר. המעבורת הטלטלה לה. כאילו עברנו על באמפרים בים. זוועה. זה כמעט ולא נגמר. קיבינימאט.

אני עדיין משועשע מהישראלים פה. שיט במעבורת. לאי באמצע סוף העולם. מעיר שהיא עוד חור בסוף העולם. ועדיין יחס הישראלים פה לשאר התיירים הוא פשוט לא הגיוני. כנראה, שאני פשוט לא אצליח להתרגל לזה.

פינגווין ואנוכי

פינגווין וזוגתו

משועמם משהו

פוסט הבא – סיכום מדיני (צ'ילה)

פוסט קודם – אל קלפאטה (ארגנטינה)

הגענו לעוד עיירה שכוחת אל בצ'ילה – פוארטו נטאלס. אני די לא סובל את העיירות האלה של צ'ילה וארגנטינה. כבישים מעפנים. רחובות מעפנים. אין מה לעשות בערב. די חור. רק לעשות את האטרקציה המקומית ולעוף מפה.
זה די בעייתי כשיש לך מדינה כל כך גדולה. כל כך הרבה שטח שצריך לתחזק אותו. זה באמת נראה בלתי אפשרי. שהם יתנו קצת שטח לפלסטניאים. נראה כאילו זה יפתור להם הרבה בעיות.
בכל אופן, אז הגענו לעיירה – האטרקציה טורוס דל פאינה (Torus Del Paine). מדובר בפארק לאומי גדול. הצ'יליאנים פשוט לקחו שטח עצום בגודלו מהמדינה וקראו לו פארק. מה יש בו ? שום דבר כמעט שאין בשטחים אחרים במדינה היפה הזאת. עוד הרים. עוד פסגות מושלגות. נהרות. לגונות. אגמים. יערות. קרחונים. וכמובן, האטרקציה השיווקית מספר אחד – חבורה של 3 עמודי גרניט גבוהים שעל שמם ניתן שמו של הפארק.

הגענו לעיירה והתמקמנו כמובן במלון שכל הישראלים מגיעים אליו. המתנו יום אחד לשי ואייל על מנת לעשות יחד איתם את הטראק (הרבה ימים המתנו להם..דבר שלא הוכיח את עצמו…תיכף….).
אחר הצהריים היינו בהרצאה של בעל המלון לגבי המסלולים האפשריים בטראק. הסבר ממוקד.
בגדול – יש 3 מסלולים עיקריים בפארק.
המסלול ההיקפי. בסביבות 6-7 לילות. 120 קילומטר של הליכה. ה-מסלול של הפארק.
מסלול ה – W – בסביבות 3 לילות. 73 קילומטר. המסלול שבדרך כלל עושים בפראק. מכיל את ה – 3 אטרקציות העיקריות, ואינו מיועדדווקא למטראקים מטיבי לכת שנהנים משבוע של גשם עליהם, ומכאבי גב כאלה ואחרים.
מסלול כוכב – 2 לילות, אבל יקר יקר. לא הולכים בו בכלל עם המוצ'ילה. טיול בכיף. בעיקר נסיעות עם אוטובוסים ועם מעבורת. נקרא ככה היות ומי שעושה את המסלול מרגיש כוכב…

באמצע ההרצאה, ישראלי מתחכם, כרגיל, החליט לבנות מסלול חדש. ה – W עם נגיעות בהיקפי, אבל בלי ההליכה המרובה. מה הכוונה, שאל אותו חואן, מעביר ההרצאה. "אה. פשוט מאוד" הישראלי מיהר והסביר. "אני רוצה לחתוך דוח דרך הרכסים של הטורוסים וליצור שביל משל עצמי".
אח…מבט הבוז הנדהם שחואן הרביץ בו, הבהיר לו שיזדכה על השוק, פן תוך שבוע הבחור יככב בעמוד הראשי של YNET – "שוב ישראלי הלך לאיבוד. הפעם – בטורוסים".
אנחנו בחרנו לעשות את ה – W, עם אופציה להארכה במידה של מזג אוויר קלוקל.

בתכ'לס, הבעיה בפארק זה מזג האוויר. הסיכוי שלא ירד פה לגשם, זה כמו הסיכוי שירד שלג במדבר יהודה באמצע חודש אוגוסט. השאלה פה היא לא אם יירד גשם. אלא, פשוט, כמה גשם יירד, וכמה מהציוד יירטב.
אין דבר מבאס יותר בעולם משק"ש רטוב.
אחרי יום ארוך. 10 שעות הליכה. 20 קילומטר עם 20 קילו על הגב. מקימים אוהל. אוכלים. ואז הולכים לישון. כולך בציפיות לביצוע פליק פלאק זריז לשק"ש ולטבוע בחלומות על עמודי גרניט גבוהים. והדבר הכי מבאס/מתסכל/מעצבן/מייאש בעולם זה להיכנס לשק"ש רטוב. ככה, כל הניילון נדבק נצמד לגוף. בעסה תהומית.
רוחות מטורפות. רוחות שפשוט מתיש ללכת איתן. נגדן. במאונך להן. בניצב בכל כיוון. מוצ'ילות כבדות. הרבה אוכל. אקיצר, לא קל.
על כן החלטנו לעשות את ה – W.
התחלנו את הטראק, ניר, שי אייל ואני.
יום ראשון, מגיעים לתחילת המסלול, ומיד – מתחילים לטפס. 950 מטר עם 20 קילו על הגב. זכינו באחלה מזג אויר. שמש בשמיים שהם כחולים. נדיר בהחלט.
הגענו לאתר הקמפינג, וטיפוס נוסף על בולדרים עד לטורוסים עצמם.
הפנינה של הפארק. קצת מזכיר את טראק הפיץ רוי. 3 עמודי גרניט גבוהים, מושלגים, ובתחתיתם, כמובן, לגונה ממי שלגים מופשרים.
גם כאן רעיון הזריחה, כמו בפיץ רוי, מהווה פה אטרקציה מרכזית. עולים בשעת שחר מוקדמת, ומחכים לזריחה. מה קורה בה ? גם בה, הטורוסים נצבעים בכתום עמוק.
העניין הוא, שהסיכוי לראות את הטורוסים, בלי עננים, בזריחה, זה בערך כמו הסיכוי שלא יירד גשם פה במשך 9 ימים ברציפות. אפסי.
בטח יש פה איזה 7 ימי זריחה יפים בשנה, ו – זהו. בדיוק אז כל הצלמים עושים את הגלויות המדהימות שעוזרת לשיווק היוקרתי של המקום.
זאת הסיבה שעושים את העלייה לטורוסים פעמיים. להכפיל את הסיכויים לראות אותם, היות וגם בלי קשר לזריחה, הסיכוי לראות אותם נקיים ולא מעוטרים בעננים לרוב קטן מאוד.
בכל אופן, ביום הראשון זכינו. ראינו אותם מושלמים. יפה מאוד.
ירדנו למחנה, ארוחת ערב, ולישון.
הפקנו לקחים מההשכמה הכשלונית המוקדמת בפיץ רוי, כיוונו שעונים לרוב, ו – לישון. הפעם, הלקחים הוכיחו את עצמם. השכמנו קום. בדקנו את מצב השמיים.
מלאי סקפטיות, אני אישית באתי עם כל כך מעט ציפיות ממזג האוויר שיכולתי להיות רק מופתע לטובה, ראינו כוכבים בשמיים. מה שאומר – אין עננים. יענו, תהיה זריחה ! יש !! התארגנו במהירות ו – דוח לטורוסים.
כמובן, שעד שהתחלנו ללכת, השמיים כבר השתנו, והכל הכל התמלא עננים. איזה כוכבים ואיזה נעליים. נו..נקווה לטוב….נהיה אופטימיים.
הדרך, היא בערך 200 מטר למעלה על גבי בולדרים. יש איזשהו מסלול מסומן. העניין הוא שהוא מסומן בנקודות אדומות כהות על חלק מהסלעים, שחלקם, אפילו לא פונים לכיוון השביל, אלא סתם לכיוון אקראי כזה או אחר.
איך לעזאזל, ב – 5 בבוקר, חושך מצריים, עפוץ לגמרי, אפשר לראות נקודות אדומות כהות על סלעים ???? איזה צבע לא רלוונטי !!! צ'יליאנים מפגרים !
סימון השבילים בארץ הרבה יותר מוצלח. חבל על הזמן. הרבה יותר טוב מפה. הצלחנו לדדות למעלה, והמתנו.
נו. רק שהפעם הגענו כמעט שעה לפני הזריחה. קיבינימט. איזה קור שם למעלה. קצת הגזמנו עם מקדם הבטחון. מילא.
חדורי חשש המתנו לזריחה. והיא הגיעה !!! איזה מגניב. שוב. כמו בפיץ רוי. לאט לאט השמש עולה. לאט לאט הטורוסים נצבעים בכתום. שוב, 3 צריחי זיקית..
הזריחה, לעניות דעתי, פחות יפה ומושלמת מזאת שזכינו לה בפיץ רוי, אך עם זאת יפה מאוד. מגניב ביותר.
באמת שזכינו במזל גדול. לראות את הטורוסים פעמיים. המוצ'לרים פה נחלקים לשני סוגים. הרוב – שלא ראו שום טורוס ושום כתום. זה הרוב. והמיעוט שזכה במזל. אנחנו, לשמחתי, שייכים לקבוצה השנייה.

הטורוסים ביום הראשון

הטורוסים בחשיכה

תחילתה של בעירה בשמיים

הטורוסים בזריחה

בסוף הזריחה טיפות גשם קלות. שיט !! נגמר לנו המזל. ארוחת בוקר, ארזנו את המחנה ויאללה. יוצאים לדרך. 23 קילומטר.
וזה היה ארוך. מאוד. הגשם התחיל ולא פסק. נוציא מעיל גשם ? אה..הגשם בקטנה..לא צריך. כמובן, שתוך שנייה התחזק. הוצאנו מעילי גשם. עזר ? אה…כמו כוסות רוח למת. נספגנו כולנו. אפילו השעון שלי. השעון משוק הגנבים. קיבינימט !! הוצף מים ונשרף לו. Adidas מקורי. ממש…
איזה יום בעסה זה היה. חבל על הזמן. מעיק ביותר. כל הנוף פוספס.

בשלהי היום השני, התמקמנו לנו. שני אוהלים, בישולים. כולי בתכנונים איך בתשע ברעב פיפי ולשק"ש. הכל מסודר, רק לחלוץ נעליים מבאישות וזהו. לשקוע בהקיץ.
פתאום צעקות. בחורה. עיברית. "יש פה ישראלים ?" היא זורקת לאוויר.
נו, על שאלה כזאת, האינסטינקט הבסיסי גורם לך לענות – "כן. יש".
הבחורה, בהיסטריה גמורה, עם מוצ'ילה בגודל בית על הגב, עוצרת, זורקת את המוצ'ילה על האוהל של אייל ושי, במיקוד יתר על הראש של אייל. צעקה מלאת כאב בוקעת מפתח האוהל. מילא.
הבחורה ממשיכה לזעוק לכיוונו של שי "יש לך פנס ?".
הסבר רקע. השעה 9 בערב. 15 שעות צפונה מהעיר הדרומית בעולם. בקיץ, אור יש פה עד עשר וחצי בלילה. פנס, זה בהחלט מסוג האביזרים הדי לא שימושיים פה.
תוך כדי המחשת צורך והפגנת יכולות של הפנס המדובר, שי עונה בחביבות שיש לו. החביבות הזאת לא תחזור על עצמה.
הבחורה מבקשת שנבוא איתה. זקוקה לעזרה. חברה שלה במצוקה. התמוטטה. טוב נו. מה. לא נעזור ?
נעליים מהר לרגליים, ומיד אחריה.
והדפוקה מתחילה לרוץ. מה לרוץ מה ? מה אני פורסט גאמפ ? לולה ?
הלכתי פאקינס 23 קילומטר בגשם שוטף, 20 קילו על הגב, גמור מעייפות, עטוף בהילת שינה קלה. מה לרוץ מה ???
תעצרי שניה אני צועק לה. תסבירי מה קרה. אולי נצטרך להביא איתנו משהו, חוצמפנס, נגיד ?
המטומטמת, סליחה, הבחורה, לא ממש עונה, ורק זורקת לאוויר "חברה שלי התמוטטה", וממשיכה לרוץ. טוב נו. נגיע לחברה שלה. אחרי 500 מטר הגענו.
אני כבר דמיינתי לה בחורה ישראלית זועקת נואשות לעזרה. שוכבת פגועה מתחת לקרחון שהתמוטט עליה. נאנקת מכאבים. חושב לעצמי, "נו, אנחנו 3. נסחוב אותה. נסתדר". "אולי נרים טלפון כבר לביטוח הראל"….
הגענו.
OK. מה לעזאזל קורה פה ? איזה מעולפת ואיזה נעליים. הבחורה "הפגועה" יושבת לה בהנאה. מסתכלת על הנוף. חוץ מנרגילה היה לה הכל. מה לעזאזל קורה פה ????? מתסבר, שלבחורה היה כולה כאב ראש קטן. תשתי קצת ויעבור !!! קחי אקמול !!!
אני פשוט לא מאמין, שבחורה טמבלית, מלאת היסטריה, לא נראית טוב בכלל, הצליחה להריץ 3 בנים אחריה, מתים מעייפות, בסוף ביום השני של הטורוסים.
תזכירי לי שנייה. למה לעזאזל היית צריכה פנס ??? לבדוק לה את האישונים ? טוב שלא ביקשת כיסוי גשם. זה גם דבר מאוד שימושי לבחורה שיש לה כאב ראש אחרי שהיא לא שותה מספיק !
בנוסף לכל הצרות, עוד נאלצתי לסחוב לה את התיק הקטן כל הדרך חזרה למחנה.
בשיא החוצפה, אחרי שהבחורה חזרה למחנה, ביקשה עזרה. טוב. מה העזרה. "אכפת לכם להרכיב לנו את האוהל ?". אוף !!! תעזבי אותנו !! עוד משהו אולי ? לשטוף לך כלים ? לרפד את המושב באסלה ??
בבוקר למחרת, הבחורה האבודה המשיכה להפציץ. היו צריכות אוכל. "אה ? אוכל ? איפה לעזאזל האוכל שלכן", שאלנו בתהייה גדולה מצפים לתשובה מטומטמת שאכן לא אחרה לבוא."ארזנו את האוכל בשקית ושכחנו את השקית איפשהו בדרך".
זה היה הרגע שחשבתי לעצמי, אלוהים ישמור. אתן לא הולכות לשרוד את הטורוסים בחיים.
אבל רגע. הבחורה המשיכה להפציץ. חוצפה ללא הפסקה.
אחרי שאייל ושי, שאחרי הפרישה מהטורוסים (הסבר בהמשך…) נשארו עם קצת אוכל, נתן לה משהו ככה בשיא הנחמדות בעולם, היא עוד מציינת את העדפותיה אנינות הטעם "יש לי חשק למתוקים…". אישה !!! תרגיעי ומהר !!! מה, אנחנו סופרמקט ? בית תמוחי ?? מוסד צדקה ????? חנות מפעל של עלית ? כתוב לנו "עזר מציון"/"סופר סנטר" על המצח ?? מה העניינים איתך ???
אגב, הפנס. שהרי היה כל כך שימושי במבצע החילוץ המדובר, והיווה ציר מרכזי בפינוי הבחורה הממוטטת, אבד לו אי שם בשלהי הריצה.
ברוך השם, לא ראינו אותה שוב. נשים.

כשהולכים כל כך הרבה מחשבות צפות ועולות. זה כיף גדול ללכת לבד. שקט כזה. רק אתה והטבע.
בהמשך לשאלות הקודמות של – איך נוצר שביל. אתה חושב לעצמך, אם הוא כבר נוצר, הוא לא יכל להיווצר דו מסלולי ?? קיבינימט. בלי סוף מטיילים, הרים, נהרות. מוצ'ילות ענקיות. אין מקום. אבל – השבילים צרים כעובי השערה.
די בעייתי העניין.
שני מוצ'ילרים מגיעים. אחד בעליה. אחד בירידה. מישהו חייב לעצור.לתת זכות קדימה. מי ייתן ? זה שבירידה יעצור וייתן לבחור שעולה וקשה לו להמשיך בממומנטום שלו ? או זה שעולה יעצור, היות והרי קשה לזה שיורד לעצור.
בשורה התחתונה. אני תמיד עובר ! לא עוצר ! כמעט…..

בבוקר היום השלישי, אייל החל להתנפח. זה עדיין היה בקטנה…נפיחות קטנה משני עברי הלסת…
אז אייל ושי החליטו להיפרד, לרוץ מהר למעבורת על מנת לחזור לעיר ולרואת רופא. ניר ואני המשכנו לכיוון האטרקציה השנייה – העמק הצרפתי. הליכה של שעתיים לכיוון תצפית במרכז העמק. אמנם, חואן הגדיר לנו את זה כלב ליבת הפארק, אבל בפועל היה מרשים פחות. יפה. יפה מאוד אפילו, אבל לא מדהים מידי.

העמק הצרפתי

המשכנו לכיוון הקמפינג השלישי. הפעם – בתשלום. יש מקלחות, מטבח. מגניב ביותר. אפילו בית מלון ליד. למי שמתחשק להתפנק. ובנוסף, הוא גם ממש עשיר. 35 דולר למיטה בדורמיטוריס. אבל מה, אין עצים מסביב….

אנחנו – עצלנים משהו. יתדות לאוהל ? בשביל מה ? ממילא המוצ'ילות בפנים. אנחנו בפנים. בשביל מה צריך את זה. אז זהו – שכן.
באמצע הלילה התחילו רוחות.
רוחות ? רוח זה אוויר עומד לא זז לעומת מה שהיה שם. הוריקן. ציקלון. כשהאוהל שלי עומד במרכזו. הכל הכל עף מצד לצד. נשבר לי האוהל !!! אחד המוטות פשוט התפרק לו !! קיבינימט עם האתר הזה.
בבוקר – שום דבר. הרוח ממשיכה כאילו כלום. מייבשת את הרטוב של העין. קיבינימט. התחלנו ללכת לכיוון האטרקציה השלישית – הקרחון האפור. קרחון עצום עצום בגודלו. פשוט ענק. קילומטרים על גבי קילומטרים. רוחות נגדיות. קשה קשה !! מעיפה מהשביל. חול בעיניים. לא קל !
אחרי שעה וחצי תצפית ראשונה. אני המשכתי לתצפית שניה – עוד שעה וחצי הליכה. קרובה יותר לקרחון. ניר חזר.
זכיתי אפילו לראות חלקים ממנו מתמוטטים. רעש והמון. קצף ותמרות קרח. די בסגנון של הקרחון המתנפץ. חביב ביותר.

הקרחון המתנפץ של הטורוסים

כנל

בערב – ניר ורוב הישראלים עזבו. נשארתי לבד עם עוד 3 ישראלים שהחליטו לעשות יום נוסף.
איזה כיף. אוהל לבד. King Size רק בשבילי. הפעם – יש יתדות. 3 יתדות בכל פינה של האוהל. יתדות לכיסוי גשם. אבנים על היתדות. על מנת שלא אעוף עם האוהל בלילה, הוספתי אבנים בתוך האוהל. רזה. מה לעשות ?
דקה לפני השינה הרבצתי מקלחת. רותחת ! משהו Best. אתר הקמפינג כל כך מסודר שיש מקלחות. אפילו כמה. אחרי בערך 30 ומשהו דקות שהתנחלתי במקלחת יצאתי. לשטוף את כל הזיעה. את כל הג'יפה. את כל הסחלה של הטורוסים. די. הגיע הזמן לישון. אין ספק שהיציאה מהמקלחת, ולא שום טיפוס/הליכה/סחיבה, הייתה הדבר הכי קשה בטראק הזה. אח..כמעט כמו להתחיל את הטראק מחדש.

ביום חמישי עוד הליכה פשוטה ו – זהו. סוף הטראק.

גם תמיד יש לי בטראקים את הדילמה של מה לסחוב. כמה אוכל לסחוב. בתכלס – לא כיף לסחוב אוכל. זה די מעיק.
מצד שני, אחרי הרבה הליכה אני נהיה רעב מת. הקיבה חנוקה. אז צריך לסחוב אוכל. אבל ככל שאני סוחב יותר אוכל, אז אני נהיה רעב יותר. אז בשביל להשביע את הרעב, צריך לסחוב יותר. ואז רעב יותר. ואז….דילמה ציקלית….קיבינימט.

מאוד יפה לראות את האירופאים. כולם משופצרים כהלכה. מדלגים להם בין הסלעים והולבדרים עם מקלות ההליכה האורתופדיים שלהם עם בולמי הזעזועים, מעילי גשם של נושמים North Face ומנדפי זיעה, געטקס תרמיים עם מכנסים קצרים מעל, הכל מדוגם מדוגם.
אוהלים של Doite, חדשים יפים יפים, כיסוי גשם, גם עובדים, תוך שנייה הכל מוקם באתר.
רק אנחנו, מגיעים, כולנו רטובים עד לשד עצמותינו, המכנסיים שלי מטונפים, המעיל גשם שלי (מעיל ? חתיכת ניילון ירוק שקניתי ב – 14 שקל….) כבר נקרע, מזיע למוות מתחת לניילון, מסריח, ועכשיו צריך להקים את האוהל שכבר נשבר לי ברוחות המטופות פה.
יאללה….גם אנחנו צריכים להרוויח ביורו ולא בשקלים…

בערב – חזרתי לפוארטו נטאלס. מסתבר, שאייל המשיך להתנפח. מאוד. מאוד מאוד. עצום בגודלו. הראש שלו הכפיל את גודלו. אשפזו אותו.
יש לו שתי מיטות. אחת בשבילו ואחת בשביל הראש.
לא נעים בכלל.

אז מה היה לנו ?
טורוסים. הרים מושלגים. מפולות שלגים. נהרות. אגמים בצבעים שונים. קרחונים. נפילות קרח. יערות. שדות. גשם. שמש. רוחות. 90 קילומטר הליכה. בשורה התחתונה (במיוחד אחרי מקלחת טובה והתרעננות פיזית) – מקסים ביותר !
הטראק, בין המפורסמים בעולם – טורוס דל פאינה. גם אותו עשינו.

פוסט הבא – פונטו ארנס (צ'ילה)

פוסט קודם – סופה של הקרטרה אוסטרל (ארגנטינה)

אז סיימנו את הקרטרה באל צאלטן.
עיירה קטנה קטנה. חור של שום מקום. בקושי 1,000 תושבים מקומיים ועוד כמה עשרות ישראלים. יש כמה גם תיירים רגילים, אבל מי שומע אותם. רק ישראלים שומעים. מאד שעזבנו את בוליביה פשוט לא יצא לנו להתורעע עם זרים. אני מקווה שזה יחזור ומהר.
העיירה ממוקמת לרגליו של הר מפורסם מאוד בשם פיץ' רוי.
כמה מילים על העיירה.
נאצים !!! כולם פה נאצים נבלות !!!
לעניות דעתי, מדובר במושבת גולים שברחו מגרמניה לאחר המלחמה. כולם (חוץ מאחד חביב ביותר) פה רעים. אנטיפטים. יקרנים. טוחנים מחירים. שעת אינטרנט 17 שקל. פי 15 מבוליביה ! אוכל יקר. אין בנק. אין כספומט. אין המרת כספים.
אפילו במכבסה האישה נבלה. נתנה לנו סל וסימנה עד איפה אפשר למלא את סל הכביסה. רק בארגנטינה וצי'לה מודדים כביסה באמצעות נפח ולא באמצעות משקל. לא ברור לי.
אני אני ? אני ישראלי. התחלתי לקפל את כל הבגדים שלי ושל ניר, מסודר מסודר, שתיכנס כמה שיותר כביסה. בעלת המכבסה, התחילה להיכנס לסטרס היסטרי, החלה לצעוק עלינו. התווכחנו וארמתי לה שעוד לא הגענו לקו שהיא סימנה מקודם, אבל בסופו של דבר עבור כל גרב שהוספנו התחילה להפעיל מונה. עוד פזו. ועוד פזו. סתומה !
הכל פה זוועה. אפילו אין עליהם תיעוד של תנאי מזג האוויר באינרטנט. איפה שמעון ויזנטל כשצריך אותו ? איפה ארגנטינה ואיפה הם.

אפילו בסופר. אי אפשר לקנות לבד. המוכר יבחר את הירקות ויתן. רציתי 2 עגבניות. כולה שתי עגבניות. אחת הייתה ירוקה בכלל. לא רציתי. החליף. החליף לי אותה בעגבנייה מחוררת מתולעת. לא רציתי שוב. החליף לי אותה בעגבנייה רכה כספוג רחצה. שוב החליף. אח…איזו שנאה הוא פיתח אלי…חוצפן !!

אגב, עיירה של נאצים. בערב הראשון ישבנו במסעדה של איזו בחורה, שהיא בת להורים שאחד מהם מצרפת ואחד מהם מלבנון. נו..שילוב מנצח של יחס חם ואוהב ליהודים…
הגברנו את חמימות היחסים הבינלאומיים בין האומות בכך, שרוני (בחורה מהקרטרה) שברה לה מנורה באמצע המסעדה, וגרמה לבלוטות הדמעה של בעלת הבית לנבוע ארוכות.
אני אישית, הייתי בטוח שמדובר במתנת ילדות מהשייח נסראללה, אבל הסתבר שהבחורה סתם ממורמרת שהיא גרה באם כל החורים, ושאין באל ציאטן מקום לקנות מנורה כזאת אלא רק בעיר גדולה כמו בואנוס איירס. בטח שאין. אי אפשר לקנות פה כלום ! לא נורא…

OK. אז לאחר שהוצאתי את הכעס וקצת קיטור, בחזרה לפיץ רוי.
מדובר בשורה של כמה הרי גרניט שהתרוממנו מהקרקע (שוב…האנדים). בגדול – הנוהל הרגיל. שלגים עליו, מסביבו, כמה לגונות וקצות של קרחונים מפארק עצום בגודלו בשם פארק הקרחונים.

ביום הראשון מנוחה, התארגנות, ויצאתי עצמאית לטיול קטן למפל גדול באזור בשם Chorillo Del Salto. איזה כיף ללכת קצת לאחר 6 ימים של ישיבה במיניבוס. קצת שקט. קצת נוף.

ביום למחרת יצאנו לטראק מקיף של יומיים מסביב להר.
יצאנו ? ניר ואנוכי, עם רוני, יעל ונדב מהקרטרה.
סה"כ מאוד נוח. לא צריך אוטובוס לטראק (כי ממילא אין דבר כזה פה) וגם לא מונית (יש אחת כזאת בכל העיירה). פשוט יוצאים מהעיירה ומתחילים ללכת.
דבר ראשון, באופן מפתיע, מטפסים. לא קל מידי אבל גם לא קשה. לגונה יפה, ומאחוריה הנוף של הפיץ רוי. באמת מקסים.
אגב, משמעות השם "פיץ רוי" בשפה המקומית (מפאוצ'ית) הינו "ההר המעשן", היות ורוב ימות השנה הוא מכוסה עננים, ואז הראות עליו לא משהו בכלל. יופי. פשוט נפלא. מעורר הרבה מאוד בטחון לצאת לטראק. במקום לראות הר נראה, שוב, עננים.
בכל אופן, הגענו לאתר הקמפינג, המתקמנו, שוב פייגי טנט, הפעם באתר היה עוד פייגי טנט, שהתחרה בשלנו. גם פה כמובן, עשרות רבות של ישראלים. בערב בישלנו ספגטי תוך כדי שמיעת קונצרטים של היהודים, שלמה ארצי ועוד….
ומתחילים בהליכה ללגונה נוספת. עוד שעה הליכה. בולדרים ענקיים, החלקות, וכרגיל – עוד תייר ישראלי שבדיוק איבד את המצלמה שלו לתוך הנהר.
לגונה יפיפיה. למה ? לגונת קרח. מדובר ממש בקצה קצהו הצפוני של קרחון עצום בגודלו שבעצם הוא הסוף של פארק קרחונים בשם Los Glaciars. הקרחון מפשיר קלות, מפולות קרח קטנות, מפולות שלגים, והרבה מאוד גושי קרח ששטים להם בלגונה.
חזרנו למחנה, אוכל, ושינה חפוזה.

תכננו להשכים ב – 4 בבוקר. למה ? לעלות בזריזות לתצפית נוספת על הפיץ רוי (שגם שם באופן מפתיע – עוד לגונה), ולצפות בו בזריחה. לפי התמונות שראינו – יפיפה. אמורה להיות עליה של שעה. סבבה. ניר ואני אפילו התארגנו ליום נוסף במידה וזריחה לא תהיה לשביעות רצוננו (מבחינת עננים שיסתירו אותו וכדומה….הרי ככה קוראים להר – ההר המעשן…)
כיוונו שעונים ופליק פלאק לשק"ש.
באופן מפתיע – לא התעוררנו.
מזל, מזל גדול, שמיטל (תודה תודה לך…), עוד ישראלית שעשתה איתנו את הקרטרה, העירה אותנו ב – 25 דקות לחמש.
בזריזות אדירה התלבשנו, והתחלנו בריצה לכיוון הפסגה.
קיבינימט !! רק ששכחנו להגיד לנו שמדובר בעליה של 500 מטר דוח לשמיים. שעה ? איך אפשר לעשות את זה בשעה, בחושך מצריים ובקור כלבים ??? קיבינימט !!
אז אפשר. במאמץ גדול.
בכלל, פעם הסטנדט שלי היה שונה. עלייה של 500 מטר ? צריך יום חופש לפני ויום חופש אחרי. עכשיו ? יאללה. בוא נרוץ את זה. יצאנו בסביבות 8 איש. הגענו לטופ 5. לזריחה הגיעו 4. שלמה ארצי היה לכתוב על זה שיר…

שווה ? בטירוף. חבל על הזמן. היו עננים דקים דקים. שהגבירו את היופי.
זריחה יפה. סה"כ, גם בארץ הן יפות.
העניין הוא ההר. סוג של הר זיקית. מחליף צבעים.
בתחילה הוא שחור. מחליף צבעים לאט לאט. צהבהב. כתום בהיר. כתום מתחזק. כתום חזק חזק. הכל בשניות. אפור בהיר. אפור כהה. מקסים מאוד.

אגב, רוב הישראלים שהיו שם לא התעוררו ופספסו את כל העניין….

אחרי כל הסיפור, התחלנו לחזור. לכיוון העיירה. עוד מסלול של 6 שעות. בדרך עוד 2 לגונות (האם והבן) ועוד לגונת קרח מתחת לקרחון ה – Torre. שנ"ץ, ארוחת צהריים, ו – 3 שעות הליכה מייגעות ולא רלוונטיות בעליל של חזרה לעיירה.

אני הולך בקצב שלי. לרוב, לפני כולם. הולך יותר מהר. שקט לי. רק הטבע ואני. בלי בלבולי שכל. מרגיע. זמן טוב לבד. חביב ביותר. מצד שני – גם משחרר קיטור ועצבים לעיתים. לפעמים, במיוחד בטראק הזה, אני מרגיש סוג של בייבי סיטר. סה"כ אני לא איזה מוצ'ילר דגול. אני לא. כל כך לא. אבל קיבינימט יש מינימום. בישולים. מים. ארגון המחנה. שטיפת כלים. קיפולים. שפצורים. אוף. לפעמים זה ממש מציק. והפעם – זה הציק. עד כדי כך שהגעתי למצב שאפילו אמרתי והערתי. מפתיע במקרה שלי. אוף. קצת אינטרקציה קבוצתית. מילא.

בדרך חזרה, פגשנו את יניב. עוד בחור שעשה איתה את בה"ד 1. ככה, באמצע השביל, במרכזו של שום מקום. בצריפין במשך שנה פגשתי אותו אולי פעמיים. אבל פה ?
מפתיע אותי, עד כמה שזה לא הפתיע אותי לפגוש אותו….

סה"כ – טראק מוצדק ביותר. מזג אוויר מושלם, נופים יפים, לא קשה מידי, לא ארוך מידי. עוד 6 לגונות לאוסף (המורכב עד עתה מעשרות רבות…). היה אחלה.
הגענו לעיירה, מיוזעים, מסריחים מוות. מה צריך ? רק מקום לישון, ומקלחת טובה.
לא מקלחת ולא נעליים. הפסקת מים בכל העיר עד אמצע הלילה. קיבינימט !
מזל שבהוסטל שלנו היה איזה טנק מים קטן שעשינו בו מקלחות של 2 וחצי דקות לאדם…

בכלל כל הטראקים הללו, ההליכות הארוכות גורמים לחשוב.
איך לעזאזל נוצר שביל ? השביל שהולכים עליו ? מי יצר אותו ואיך ? מה ההבדל בין לגונה לאגם ? יש הבדל ?
דיונים רבים היו לנו בנושא. אולי ההבדל בצבע. בגודל. מעל לגונה תמיד יהיה שלג. ללגונה תמיד צריך לטפס למעלה ולהזיע על מנת להגיע אליה ? הרבה אופציות…

בכלל, בכל נושא הטראקים אנחנו משתפרים. פעם, פינקנו את עצמנו עם חמורים, נהגים, טבח, מדריך. התחלנו לעשות טראקים לבד. פינקנו את עצמנו בספגטי עם בצל מטוגן, רוטב עגבניות, עגבניות, תפוחים. לאט לאט אנחנו מצטמצמים.
מי לעזאזל סוחב עגבניות לטראק ??? פאקינג הגב שלי…..
הגענו למצב שאנחנו נהנים מספגטי ברוטב מדהים של אוויר הרים מסביבו ותו לא.
נראה לי שאת הטראק הבא פשוט נעביר כבר את כולו עם לחם וריבה. בעצם…אולי נוותר אפילו על הריבה…רק לחם…

בבוקר מוקדם השכמנו (שוב…אבל הפעם כיוונו יותר שעונים) ועלינו על האוטובוס לאל קלפאטה (El Calafate).

הפיץ רוי

אני וארטיק קרח בטעם תפל שנחת לו מהקרחון

הפיץ רוי בשקיעה

הפיץ רוי בזריחה

פוסט הבא – אל קלפאטה (ארגנטינה)