פוסט קודם – פוז דו איגוואסו

לאחר 14 שעות של נסיעה הגעתי לקמאפו גרנדה. תוך שנייה, כמובן, תפס אותי ברזילאי דובר עברית. ואז עוד אחד. בדיקת התור לפנטאנל בסוכנות אחת ובשנייה.
סגרתי בשנייה. זאת של הגרמנים. להיום. מומלצת בלונלי פלנט. עובדת תחת חסות ה- HI. נראה מבטיח ביותר.
לעוד 3 שעות. איזה לחץ. אבל אני אוהב את התקתוקים האלה. זה מצויין.
טוב. יש 3 שעות לתקתק מליון דברים. לצרוב דיסק, מקלחת, אינטרנט, כסף והכי חשוב תספורת.
אז זהו. הסתפרתי. כן.
אחרי קצת יותר מחצי שנה ללא תער על ראשי הורדתי הכל. כל התלתלים מאחור וכל השוונצים המיותרים.
חם לי. זוועה. קיבינימט. מי צריך את זה. אוף. הקלה מטורפת. לוק המוצ'לר לא בשבילי. אולי באנטרטיקה. לא בעולם החדש.

אז יצאנו שתי קבוצות. אירופאיים וישראלים. 6 ישראלים. 4 ימים. 3 לילות. 40 מליון יתושים. נשמע אחלה.

כמה מילים על האזור.
הפנטאנאל זהו אזור הביצות הגדול בעולם. למעלה מ – 230,000 קמ"ר. פי 10 ממדינת ישראל. לא קטן בכלל.
הפנטאנאל נמצא על גבול ברזיל פראגוואי ובוליביה, כאשר הרוב נמצא בברזיל.
חיים פה בסביבות 15 מליון תנינים (מעניין איך סופרים את זה בכלל). 650 סוגי ציפורים. עוד איזה 400 סוגי בעלי חיים. ועוד 1,000 סוגי יתושים מחורבנים, ושתמיד, אבל תמיד רעבים.
האזור הוא פשוט פלאטה עצומה של שטח שנהר מרכזי זורם בה – נהר פראגוואי. בעונה הגשומה, שאך עתה הסתיימה, האזור די מוצף ונוצרות ביצות לרוב. לאט לאט הכל מתייבש עד העונה הגשומה הבאה.
הביצות מהוות כרי גידול מצויינים לכל כך הרבה בעלי חיים.
כל האזור שייך לאנשים פרטיים. הכל פה זה חוות פרטיות, מגודר בלי סוף, שהברזילאים מגדלים פה בלי סוף עדרי בקר. אומרים שזה לא מפריע, מידי, לאיזון בין החיות. מעניין אם הם מאמינים בזה. בחוות הללו, ישנים במהלם התור.
ג'ון גרישם, כתב ספר, שכל עלילתו מתרחשת בפאנטאנל – הצוואה, שאני חייב לציין שהספר מוריד לחלוטין את החשק לטייל באזור. הם בהחלט גורם לך לחשוב – קיבינימט. אני פשוט יכול לירות בעצמי וזהו. הפאנטאנל זו אותה חוויה רק ארוכה יותר וכואבת יותר. חברות הטיולים אומרות שאין מלריה בפאנטאנל. אני מקווה מאוד שגם היתושים יודעים את זה…

אז איך הולך התור ?
יצאנו 6 ישראלים על משאית. יום של נסיעה עד לחווה על גדת הפנטאנאל. בדרך כבר הספקנו להאכל על ידי יתושים. אין מה לעשות. צריך לקבל את זה בהבנה. זו מלחמה. אבל שתמיד היתושים ינצחו בה.
ומה עושים ? בתכלס – צופים בחיות. עוד סוג של ספארי, אבל ספארי ביצתי. שראק, היה חוגג פה.

בדרך הספקנו לראות חיות. בלי סוף תנינים. שקועים להם במים. רק העיניים והאף צצים החוצה. ציפורים ועניינים.
ואז הבנו שגם פה יש דברים טובים ודברים מחורבנים מאוד.
אני אתחיל עם הטובים.

אז מה עושים בפאנטאנל ?
סיורים. רגל, סירה, משאית.
שיט על נהר הפראגוואי. נהר חביב. נראה שקט מאוד למראה. עכור מאוד. לא באמת רואים מה יש בתוכו. מה מתחבא בקרבו.

הביצות…

שיט על נהר הפראגוואי

זמן מה לאחר ההיכרות עם הנהר – דגנו פירנאות. אותם אנחנו אמורים לאכול בערב. חכה מבמבוק. חוט ניילון, קרס וקצת כבד פרה.
תוך שנייה הבשר נעלם. OK. אבל איפה הדג לעזאזל ??
עוד נסיון. ועוד נסיון. ועוד אחד. מליון !!
המדריך שלנו דווקא הצליח לא מעט פעמים. אבל קיבינימט. אני גם רוצה !! מעבר לעובדה שאני רוצה, אם לא נצליח – לא יהיה מה לאכול בערב. OK. זה בהחלט פריט מידע מעורר מוטיבציה ביד שמחזיקה את החכה….
בסופו של דבר, אחרי מליון "כמעט", ובלי סוף "כזה קרוב", הכנסתי לפירנאה אל הקרס בפה וצדתי אחת.
אח. איזו הנאה ברברית, אח מספקת ברמות. חצי מהקבוצה הצליחה.
שעה אחרי זה – אוכלים. פיראנות בגריל.
האמת – ממש טעים. חבל על הזמן. משובח ביותר. רק חבל, שלמרות כל הבשר שפיטמנו אותן, הן מה זה רזות. כמעט ואין מה לאכול בהן.

הפיראנה הרוצחת

הרוצחת. מבט נוסף

הדגמת יכולות

הסיפוק הגדול. וכן. הוא גדול. מאוד

ארוחת הערב. מבט לפני

ארוחת הערב. מבט אחרי…כך יעשה לפיראנה שהדייג חפץ ביקרה

יום נוסף – סוסים. כמה שעות על סוסים. נכנסים למעמקי הביצות. מים עד המתניים. יתושים. תנינים ברקע. מפחיד משהו.

פוגשים בדרך ארמדילים. תוכים. הכי חשוב – תוכנים ! תוכן תוקו. התוכן הכי מפורסם והכי יפה בעולם.
סה"כ בעולם יש 28 סוגי תוכנים כאשר בפאנטאנל עצמו יש בסביבות 5 סוגים. תנינים יש 2 סוגים – הצהוב וקיימן. 2 סוגים של ארמדילים.
תוכנים זו פשוט חיה מקסימה. חבל על הזמן. אלוהים בהחלט חנן אותה בהרבה מאוד קבין של יופי.

תנין קיימן אורב לו במים

הדגמת יכולות. הפעם של התנין. ויש לו יכולות…

האמת – פחדתי…

ום למחרת סיור רגלי. עוד תנינים. עוד ארמדילים. קפיברות – המכרסם הכי גדול בעולם. וקופים.
בפאנטאנאל, באזור שאנחנו היינו בו, חי סוג של קוף אחד – הקוף השואג. די כמו פינצ'ר. שחור וקטן, אבל עושה רעש והמולה לפחות כמו בולדוג.

ארמדיל

קפיברה. כמו אוגר אבל קצת גדול יותר.

קוף שאגן במנוחה

קוף שאגן במנוסה

מקאו כחול

מקאו אדום

החיה כמעט הכי נפוצה בפנטאנאל. טרמטים שמשחיתים שם הכל

החיה הכי נפוצה בפנטאנאל. גודאמט !!!!!

בערב – ספארי לילה. עם רכב. אסור ברגל היות ויש הרבה נחשים. באמצע הדרך, אחד המדריכים יורד לו לביצות. אלה עם התנינים. עם פנס קטן. בעלטה מוחלטת. אחרי כמה דקות חוזר. בחיים. עם תנין קטן ביד. משוגע.
אבל התנין חמוד טילים. שיניים קטנות. נראה לא מזיק מידי….נראה. אל תסתכל בקנקן אלא בשיניים שלו….

הפעם – לא פחדתי. הגדול קובע…

הו. ככה העברנו כמה ימים….חום מטורף. חיות מקומיות. ים של תוכים. פשוט ים של תוכים מכל מיני סוגים, המון חיות טיפוסיות, ואוקייאנוס של יתושים ושאר רעות חולות, שרק אלוהים יכול להבין למה לעזאזל נוח לקח אותם יחד איתו לתיבה. ובתקווה – בלי מלריה. ה – Wild Life מגניבים לאללה. באמת.

אמה מה ? אני רגיל לזה אבל זה בכל זאת מעצבן. מעצבן שלא מקבלים תמורה למה שמשלמים. שתמיד, אבל תמדי כולם שקרנים. כולם רמאים. אין מה לעשות תמיג בחיים מודדים איכות לעומת העלות שלהם. ותמורה, לא ממש קיבלנו.
כמה שהחברה מומלצת, חצי יום לא היה לנו מדריך. למה ? הוא הדריך קבוצה אחרת במקביל אלינו. קיבינימט עם החוצפה שלהם. במקום זה, שלחנו אותנו לשרוף זמן בשיט על הנהר במשך 3 שעות עד שפשוט נמאס לנו וחזרנו.
לקבוצה אחרת המדריך השתכר, ועד 4 אחר הצהריים הוא לא התעורר, אז הם פשוט המתינו עד שיתפכח..אדיוט.
שתייה לא ממש הייתה לנו. סיורים שהיו אמורים להתבצע ולא התבצעו. לא חסרים סיפורים.
אני שונא. שונא חוסר מקצועיות כזאת. חוסר מקצוענות. זרקנות. שכונה לא נורמלית. איפה התקתוק, הניהול המדהים, המקצוענות האדירה של התור לאנטרטיקה ואיפה התור לפאנטאנל.
כוסאמק. אבל מילא. בסוף, למרבה המזל, זוכרים באמת רק את הדברים הטובים.

את התור ביליתי עם 5 ישראלים אחרים. גיליתי, שזה מעייף אותי. מעייף אותי לשמוע חוויות של אנשים אחרים.
מערכות היחסים בטיולים ארוכים הן כל כך קצרות. לעיתים מידי. לעיתים לא מספיק. תאמת, אפילו לרוב לא מספיק.
והשיחות כל כך רגילות. רגילות להחריד.
"אני הייתי בעיר הזאת. בהוסטל הזה. בפוסדה הזאת. בהוספדחה הזה. שילמתי פחות ממך. שילמתי יותר ממך. המדריך שלנו היה טוב. היה רע. הכל אותו דבר. ירד גשם. זרחה השמש. כאן היה שוד. כאן הייתה תאונה. הגל היורד. הגל העולה…." במונוטניות חוזרת. חוזרת ומשמימה. בשורה התחתונה – משעמם !
אחותי כתבה לי מתישהו אל תספר על חווית שלך. האמת – נראה מוזר. אבל השבוע הגעתי למסקנה שזה ממש נכון.
לא מעניין אותי חוויות של אחרים. מור"קים של אחרים. הכל סוג של נוסחה. תבנית. פרדיגמה. זה מייגע. מעייף. ממצה. מיציתי.

פוסט הבא – בוניטו

פוסט קודם – פוארטו איגוואסו (ארגנטינה)

ארגנטינה טובה. טובה מאוד. טובה לי, וכנראה טובה גם ליהודים.
הייתי בה לא מעט זמן. אמנם לא ביותר מידי מקומות, אבל התאהבתי.
גם ארנגטינה מחולקת למעשה לכמה מדינות. 3. הצפון, בואנוס איירס והדרום.
בצפון לא כל כך הייתי. לא ממש עניין אותי. אומרים שאחלה אנשים.
בואנוס – קרובה למושלמת. העיר. האנשים. הכל.
הדרום – רק נופים. מדהימים. מטורפים. מפנקי עיניים. האנשים – לא משהו. יש שאומרים נאצים. צאצאים. אנטיפתיים. לא סימפטתי את רובם.

ארגנטינה גידלה וסיפקה לעולם נופים משגעים. תרבויות שלמות של אוכל, בישול, בשר, גלידות, תרבות, דמויות היסטוריות. היא מנסה להידמות לאירופה, ולרוב, נראה שדי מצליח לה.
אז אמנם היא עברה משבר כלכלי חמור. מהצד האגואיסטי שלי – טוב מאוד ! עקב כך, ב – 5 שנים האחרונות המדינה עלתה על מפת המטייל הישראלי… וגם שלי.
קשיים כלכליים. הפגנות בלי סוף על שחיתותיות ואסונות. שלטון, לפחות בעבר, מושחת, אלים ושגובל בדיקטרטוריה. משכורות נמוכות.
אך עם זאת – הם מחייכים. מחייכים, סבלניים, עומדים בתור. לעיתים, יש פה תורים של מאות מטרים. אבל הארגנטיאנים ? עומדים. בצורה מסודרת, לא צועקים, לא נדחפים.
סבלניים. סובלניים. יש זמן. יש בעיות אבל אין לחץ. אני אוהב את זה.

נתינת השמות – בארגנטינה כל נושא נתינת השמות למקומות גאוגרפיים לוקה בחסר עד כדי גיחוך.

קצת תמונות

פיקאסה 

פליקר

פוסט הבא – ברזיל פתיחה

פוסט קודם – בואנוס איירס (ארגנטינה)

טוב.
אז אחרי שבועיים בעיר המדהימה ביותר בדרום אמריקה, שבאמת תשאיר לי הרבה מאוד זכרונות טובים, ואחרי 5 חודשים וקצת אשר בהם טיילתי עם ניר, נפרדו דרכנו מעט, והחלטתי להמשיך הלאה. הוא קצת התעייף, קצת מיצה אבל אני עדיין לא. אז סוליקו. נראה איך יהיה.
הלאה ? לאן עכשיו ?
למפלי האיגוואסו.
במה מדובר ?
מדובר במפלים ענקיים, הנמצאים בנהר האיגואסו, על גבול ברזיל ארגנטינה.
האגדה מספרת כי המפלים נוצרו בעקבות כעסו של אל כלשהו על לוחם אנדיאני שברח עם בחורה על גבי סירה בנהר איגוואסו אז הוא פשוט מוטט את הקרקע מתחתם.
נו…אגדה…שיהיה….
בתכלס, מדובר באדמת בזלת געשית שמסתיימת בנקודה כלשהיא שזהו קו המפלים. בדומה למפלי הניאגרה בקנדה – ארה"ב, גם כן יש תצפיות משני עברי הגבול, שיט וכל שאר האטרקציות סוחטות הכספים.

אז עזבתי את בואנוס, באוטובוס הלילה האחרון שלי בארגנטינה. אוטובוס אחרון, אז החלטתי לפנק את עצמי באוטובוס Semi Cama. להבין באמת במה מדובר. אוף. פינוק אמיתי. חבל על הזמן.
מושבים שמתקפלים עד כדי מיטה שלמה. ארוחות. שמיכות. כריות. דיילות. סרטים. האוטובוס כל כך מרווח שיש רק 3 מושבים בשורה. איפה אגד ואיפה ארגנטינה. אנחנו זה העולם השלישי. לא הם.

בכל אופן, הגעתי לעיירה פוארטו איווגאסו. ת'אמת, עיירה חביבה מאוד. הופעתי לטובה. יפה, שקטה, נעימה, אנשים נחמדים (אבל זה כבר לא מפתיע…ארגנטינאיים).
התחברות לישראלים חדשים, וסתם יום מנוחה. קצת עיר, קצת קניות וזהו.
בדרך (בזמן המועט לפחות שבו הייתי ער אחרי 3 ימים אינטנסיביים מאוד ללא שינה רבה), רואים איך הנוף משתנה. מסתם שממה סביב בואנוס, מצפינים אט אט, עצים מתחילים להופיע, שמתהווים והופכים לחורשות וליערות. לא סתם יערות. יערות גשם. וגם מזג האוויר. פאק. נהיה חם. חם מאוד. והכי גרוע – לח.
37 מעלות עם 2344 אחוזי לחות. יום ממוצע בתל אביב באגוסט. לא מתאים בכלל. חם לי טילים. סבל קיומי.

יום למחרת המפלים. בעקבות המלצה טובה, השכמתי קום ונסעתי לפני כולם למפלים. למה ? האתר מיותר ברמות היסטריות. התיירים, עם עשרות, עשרות רבות של אוטובוסים מאורגנים מציפים את המפלים, והדבר היחיד שאפשר לראות במצב כזה זה את הגב של התייר שעומד לפניך, ולא שום מפל ושום מים ושום אנדיאדני שנפל בנהר. היה אחלה.

מפלי איגוואסו

המפלים מזרימים משהו כמו 100 מליון ליטר בשנייה. לא מעט בכלל. האורך הכולל שלהם הוא 2.7 קילומטר. ויש שם משהו בסביבות 280 מפלים. קטנים וגדולים. האמת היא שהאזור שונה מאוד ממפלי הניאגרה (אין מה לעשות… אני חייב להשוות…כרגיל).
בניאגרה מדובר בשני מפלים בודדים. עצומים. גבוהים מאוד, בסביבות 100 מטר, וממוקדים מאוד. כמות מים עצומה שיורדת רק בשני מפלים. מפלי פרסה כאלה. פה, באיגוואסו, מדובר בהמון מפלים, גדולים יותר וגדולים פחות, אשר נמשכים לאורך רב, ובהם מתמוטטים להם המים.
יש מפל אחד, מרכזי ששמו "הגרון של השטן", שהוא מזכיר במעט את המפל של הניאגרה בצורה ובכמות הרעש וההמולה שהוא עושה.
אז יש שם כמה מסלולי הליכה, שיט לתוך המפלים, יקר להחריד ולא מוצדק בעליל שחבל מאוד שעשיתי אותו, רכבות ונוף מדהים.

איגוואסו

מליון פרפרים. מליון סוגים. יפיפייים. חיות בר. ראקונים. דובי נמלים. יתושים כמובן. תולעים וכל מיני חיות מיותרות כאלו. סוג של ספארי. יער גשם או לא…. אומרים שיש שם יגואר, שבשנת 9 נישנש לארוחת צהריים ילד של אד התיירים. אומרים. היה מוצדק ביותר.

פרפרים באיגוואסו

יום למחרת שוב איגוואסו. הפעם מהצד השני – ברזיל.
אז עוברים את הגבול ו – נפרדים מארגנטינה. לא לתמיד. לכאן – חוזרים. זה בטוח. בעתיד.

פוסט הבא – סיכום מדיני (ארגנטינה)

פוסט קודם – פתיחה

ארזתי את המוצ'ילה השכם בבוקר, והתחלתי במעבר לברזיל.
האמת היא הייתי קצת בלחץ של זמן. רציתי לראות את המפלים מהצד השני, אבל לא לבלות לילה בטעות בעיירה הברזילאית אלא לתפוס אוטובוס מהיר לאזור הפאנטאנל. ואוף, כמה שהיום הזה היה לחוץ בגלל זה.
אז ככה זה היה.
אוטובוס לתחנה המרכזית בארגנטינה. אוטובוס למעבר הגבול. הלם ראשוני. למה ?בגלל השפה. מה פורטוגזית מה ?????? לא קשור לכלום.
בדרך פגשתי בחור קולומביאני. לבן עם עיניים כחולות. מה קשור ? יודע אנגלית פרפקט. מגיל 8 הוא גר בניו יורק. פצצות. עיניים כחולות ? במקור הוא איטלקי. OK. זה הגיוני. מה השם ? מיכאל ? מסתבר שהוא יהודי. סבא וסבתא איטלקיים שבזמן מלחמת העולם השנייה ברחו לקולומביה. להורים שלו, נמאס לפחד מהגרילה בקולומביה אז הם ברחו לארה"ב. חיים של מנוסה. אחלה. בואו אלינו.
אז ביליתי איתו את שאר היום. אחלה בחור.
משם עוד אוטובוס לעיר הברזילאית. עיירה זה ממש לא. לתחנה המרכזית המקומית. משם עוד אוטובוס. לתחנה המרכזית הבינעירונית. רק משם יש אוטובוסים מחוץ לעיר. מצאתי כרטיס לערב לקמאפו גראנדה – בירת הפאנטאנל. מצויין. יש 8 שעות לנצל את היום.
אוטובוס בחזרה לתחנת האוטובוסים העירונית. משם אוטובוס למפלים.
בכניסה לפארק עוד אוטובוס למפלים ממש. האוטובוסים אגב לא נגמרו…עתיד לבוא..

מפלי איגוואסו מהצד הברזילאי

מפלי איגוואסו מהצד הברזילאי. ואני…

סיימתי עם המפלים, ובזריזות עברתי לפארק הציפורים הצמוד. אמור להיות יפה. ותאמת – ממש מקסים שם. בלי סוף כלובים, מינים שונים של ציפורים בחלוקה לאזורים גאוגרפיים, והכי חשוב – תוכן טוקו. התוכן היפה בעולם.

תוקן / תוקאן (שאני לא זוכר את סוגו… יש 28 סוגים קיבינימט…)

תוקן תוקו (את זה אני דווקא כן זוכר. אולי תוקאן ?)

תוקן תוקו

תוכי מקאו כחולים

תוכי מקאו כחולים במערכת יחסים כלשהיא. אני מקווה שבריאה.

אני ותוכי מקאו כחולים. שום מערכת יחסים….

בזריזות חזרתי לעניין האוטובוסים.
אוטובוס לתחנה המרכזית המקומית. אוטובוס לתחנה המרכזית הבין עירונית. המתנה קצרה והאוטובוס הבינעירוני יוצא. שעה של נסיעה סיוטית וצריך להחליף אוטובוס. ב – 13 שעות החלפתי 12 אוטובוסים.
עוד נסיעת לילה ובשעה טובה הגעתי לקמאפו גרנדה.
בדרך הכרתי זוג ממדינת הפתרון הסופי – גרמניה. בדרך לתור בפאנטאנל. וואלה. מגניב. שניה לפני ההתעפצות באוטובוס להמשך הלילה קבענו שנעשה את התור ביחד. הם עשו לו כבר בוקינג מראש. בתקווה שגם לי יהיה מקום.

ביום הראשון שלי בברזיל הרגשתי צעיר שוב. הרגשתי כמעט כמו ביום הראשון של הטיול. אמנם עם בטחון עצמי רב יותר ואפילו לבד, שתאמת יש בזה משהו מאוד מאוד נחמד, אבל קיבינימט עם השפה המחורבנת שלהם.
שוב צריך לדבר עם הידיים. אחרי 5 חודשים, לימודים ותרגולים, סה"כ הספרדית שלי לא רעה. היא הרבה יותר טובה מסתם היכולת להבין לאן האוטובוס מגיע. יכולתי לנהל שיחות עם מקומיים, ולעיתים אפילו לדבר בטלפון.
ופתאום – כלום. שוב לדבר עם הידיים. מתסכל מאוד. ממש. רק שהספרדית שלי לא תעלם בגללם.
אני לא מבין את זה. הספרדים הרי היו בברזיל. והמדינה, לכו תבינו למה, פשוט לא מצאה חן בעיניהם. אז הם החליטו פשוט לנטוש אותה לטובת הפורטוגלים. טיפשים !!! במקום לעשות את האינקוויזיציה, וכבר ממילא השמדתם כמעט הכל בדרום אמריקה, הייתם ממשיכים בברזיל !!!
הפורטוגזית המחורבנת הזאת, מעבר לעובדה שזה ניב ייחודי מאוד לברזיל, ופורטוגלים רגילים לא יבינו ברזילאים, נשמעת כאילו עם שלם, עם של 170 מליון איש, מצוננים. כל היום מדברים מהאף. כמו ספרדית זה לא נשמע.
שילוב של רוסית בשילוב עגת יידיש גלותית, תוך כדי צינון עמוק וסתימות רציניות באזורים הפנימיים של מערות האף. שפה פשוט בלתי נסבלת.
גם אין לי שום כוונה ללמוד אותה בשביל בקושי 4 שבועות. מבחינתי הברזיליאים יכולים לשכוח מהשפה שלהם ולהתקדם בחיים. להתאים את עצמם לשאר היבשת נגיד !

פוסט הבא – פנטנאל

פוסט קודם – מאר דל פלטה (ארגנטינה)

לאחר שחזרנו ממאר דל חרטה, עוד יום שישי.
עמרי ואני כבר מתורגלים. הלכנו ישירות לבית הכנסת הגדול, ואפילו הספקנו לחלק מהתפילה. אני חייב לציין, שההשכלה הדתית שלי ממש משתפרת בטיול הזה. בכל אופן, מייד דאגנו שידאגו לנו למשפחה. ואכן דאגו.
אפילו דאגנו לכמה מוצ'ילרים אחרים, שלא סופחו לארוחה ביתית.
הפעם המשפחה הייתה שונה.
חוזרים בתשובה. משפחה קטנה יותר. מתקדמת יותר. פחות מקפידים על הברכות. על פרשת השבוע. וגם לא היה גפליטע פיש !!
היינו 4 ישראלים ועוד שני ספרדים שהתארחנו אצל המשפחה. רמונד שלם עשינו להם בבית.
מדברים עברית שוטפת. עשו עלייה לארץ. חיו בייושב אלעד 4 שנים, והחליטו שהם לא אוהבים את האופי הישראלי וחזרו לבואנוס. האמת היא, שקצת קשה לי להאשים אותם לפעמים…
סיפרתי להם על כל מיני מקומות שביקרתי, ואפילו במוזאון השואה.
המשפחה נולדה בבואנוס, ולא ידעה שיש מוזאון כזה בעיר. זה מדהים. שדווקא תיירים, בסופו של דבר מכירים את העיר יותר טוב מהמקומיים….
אפילו ברחוב, אני מסוגל לעזור היום למוקמיים למצוא רחובות שהם מחפשים..

בדרך עוד הספקנו לראות הפגנה עצומה. בכלל, בבואנוס, כמעט כל יומיים יש הפגנה. בלי סוף.
אבל הפעם באמת מהגדולות.
היה יום ציון ל – 30 שנה להשתלטות הצבא הארנגטינאי על ההממשלה, וההתחלה של 30,000 מעצרים פוליטיים, וההעלמויות של תושבים "מתנגדי משטר" שעד היום לא יודעים איפה הם. 30,000. לא מעט.

מה עוד ?
לונה פארק. שעה וחצי נסיעה מהמרכז בבונואס קיים פארק שעשועים. זה עדיין נחשב בבואנוס. אבל שעה וחצי נסיעה. ברכבת ובמטרו.
אז אחרי שהצלחתי, שוב, לגרד את ניר מהמיטה נסענו לפארק.
שעה וחצי נסיעה. הרכבת איחרה ביותר משעה. אבל בסוף הגענו.
אזור מקסים. חבל על הזמן. בואנוס היא מקום מדהים. בכל יום אפשר לגלות פה אחלה מקומות חדשים ויפים. ממש כל יום. יש פה כל כך הרבה.
אקיצר, פארק שדי מזכיר את הסופר לנד. רכבות, אטרקציות, מופעים. מגניב ביותר. שמור היטב. מטופח. יום כיף. מה רע ? ברגע שיוצאים מההוסטלים ומסתובבים רק טוב יוצא מזה.

יום למחרת סן טלמו. עוד שכונה ישנה ויפה, עם שוק פשפשים מפורסם של ימי ראשון. די מזכיר את יפו, אבל האמת – פחות טוב. כמויות רבות של כלום על גבי כלום שנמכר במחירים שהם דווקא רחוקים מאוד כלום.
עוד גירוד של ניר ועמרי מהמיטה והרבה מופעי רחוב, נגנים, ובלי סוף טגנו. מגניב שם ביותר. מיסטר קלארק מהסרט "הנרקוד" היה נהנה פה….

כמה מילים על האופי הארגנטינאי. התושבים של בואנוס איירס לא מגדירים את עצמם ארגנטיאנים. יש שני סוגים. הם תושבי בואנוס. ויש את שאר תושבי ארנגטינה. והאמת יש בזה משהו.
המשכורת הממוצעת פה היא 200 דולר לחודש. שלי אישת, אין מושג איך הם חיים עם משכורת כזאת. משבר כלכלי עצום שעברו פה בשנים האחרונות. אבטלה. הפגנות על ימין ועל שמאל. ועם זאת, הם כולם חייכניים. נחמדים. ברמות היסטריות. אם יש תור – הם עומדים בתור. לא דוחפים. לא עוקפים. עומדים ברחובות, ככרות שלמות של תורים. ברוגע. בסיאסטה. פשוט, אופי ייחודי. אופי טוב.
מה עוד ?
ביקור שכונה מפורסמת. הפעם – בוקה. בוקה, בעקרון, שכונת המצוקה של של בואנוס. יש כמה אבל זאת המפורסמת שבהן.
מאופיינת בקבוצת כדורגל מאוד מפורסמת. יש שתיים מפורסמות בבואנוס – ריבר ובוקה. בבוקה, אגב, צמח וגדל לו דייגו. מאראדונה. הוא אליל שם.
האמת היא שתיירים, אשר מבקרים בבואנוס נוהגים ללכת למשחק כדורגל של אחת משתי הקבוצות. כאשר אנחנו ביקרנו ביער, היה אפילו דרבי בין שתי הקבוצות, שהיווה אטרקציה מיוחדת, אולם בסופו של דבר לא הלכנו היות והעלות הייתה 300 שקל, ועוד לאטרקציה באמת מסוכנת. מסוכנת הרבה יותר מכל קפיצה חופשית ראפטינג. שם אין מצנח שיעזור… חבל.

מראדונה

בכל אופן, הלכנו לבקר בשכונה. כמה שהשכונה היא שכונת מצוקה, בואנוס טיפלה בה לא רע בכלל. נראה כי פרוייקט שיקום השכונות שלהם הרבה הרבה יותר מרשים או מוצלח משלנו. אולמרט – לטיפולך.
הם פשוט הפכו את האזור לאזור תיירות מדהים. המון בתים צבעוניים מלאי חיים, שנראו כאילו מתנדבים מבית השאנטי צבעו אותם, מסעדות אין ספור, חנויות מזכרות יקרות טילים, האיצטדיון המפורסם של בוקה (די מכוער), מופעי רחוב של טנגו כמובן, פסלים של אויטה, מאראדונה ועוד – אקיצר, כל מה שעושה לתיירים טוב, וגורם להם לבזבז עוד כמה פזות. מה רע…
אכלנו, צפינו במופע טנגו קצר. מוצלח ביותר. יצאתי מבסוט ביותר.

טנגו רחוב

השכונה

בכלל, טנגו זה ריקוד מגניב ביותר. חיפשתי מועדון טנגו. רציתי לראות מופע באמת. לא סתם חאפרים כאלה שמקצפים להם ברחוב ועושים קצת שמח ולוקחים כמה פזות. מופע אמיתי. מקצועניים ומקצוענים אמיתיים.

מסתבר שיש לא מעט. המפורסם בהם הוא המועדון של קרלוס קרדל שהוא אחד הרקדנים הארגנטינאיים המפורסמים ביותר. נראה מדהים שחבל על הזמן, אבל יקר מידי. אז הלכתי על משהו זול אבל שנראה מרשים לא פחות.
בכל אופן, לא מצאתי אף מוצ'ילר שיבוא איתי למופע. כמובן, שהעדפתי מוצ'לרית (עם דגש על עיניים כחולות), אבל כבר הסכמתי להתפשר.
בסוף מאמצי נשאו פרטי והלכתי עם דנה (חברה של דן…באמת..) שאותה פגשתי כבר ביום הרביעי של הטיול שלי עוד באקוודור. מזמן מזמן.
היה מגניב !!! חבל על הזמן !!!
המופע כלל שיעור ראשון חינם (אלעק חינם. זה לא ששילמתי הון תועפות עליו… ), ארוחת ערב לא רעה בכלל עם סטייק מצויין (כרגיל בארגנטינה) ולקינוח – המופע. אז השיעור היה פאדיחה רצינית. לי – זה לא פשוט. אבל לאחר מאמצים מרובים, מרובים מאוד, מאוד מאוד, של שעה ארוכה מנשוא, ואחרי שהזדכתי על ההלם הראשוני שארך זמן רב מידי, דנה ואני הצלחנו לדדות לנו את 8 הצעדים הראשונים של הטנגו. אני, עם הרגלים המגה שמאליות שלי, ובכל זאת יצא משהו מוצלח…
איזה כיף ! הופתעתי לטובה מעצמי (וכן סביון….אני יודע שגם את…).
אפילו קיבלנו תעודה שהצלחנו להתמודד עם 8 הצעדים הראשונים. מתוייר או לא…
ואז הגיע המופע. בדיוק למה שציפיתי !!!
המון תלבושות שמתחלפות תדיר. סיפור עלילתי, לא שהבנתי אותו אבל יכולתי לדמיין והרבה, שבנה את המופע. שירים בספרדית. ארגנטינאיות מדהימות (לא שזה מפתיע. בטח סתם אספו אותן במקרה מהרחוב ויצא טוב) שרוקדות. והמון טנגו.
אחלה ריקוד. באמת. אחד האהובים עלי. המון חושניות. תחכום. מאבק. לתיירים הוא גם מאוד וירטואוזי. "Shell we dance ? Mr Clarck…."

מופע טנגו

הקטע הוא שלא מצאתי אף ישראלי שיבוא איתי.
בסופו של דבר, הקהל, שהיה די מועט לצערי, הורכב רובו ככולו מישראלים. פגשתי עוד שני צעירים בני 33 שנמצאים בבואנוס בירח הדבש שלהם. בחירה נבונה בהחלט.
עוד כמה זקנות, שבתחילה דיברתי עם המדריכה רק בספרדית אז לא כל כך תיקשרנו, אבל אז הן גילו שאני ישראלי, אז הסתבר לי שהן עשו עליה לארץ לפני 30 שנה, חיו בחיפה 25 שנה, ואז החליטו לחזור לבואנוס. בחירה נבונה גם כן…
אקיצר – היה פשוט טוב.

לומדים טנגו

וזהו. יום אחרון בבואנוס. סידורים אחרונים לפני העזיבה הדואבת, פרידה מאנשים חשובים, ואנשים חשובים במיוחד תוך כדי ביקור בפארק טבעי בבואנוס על גדות נהר PLATA (שהוא אגב הנהר הרחב בעולם. הגעתי לנהר, לא ראיתי את הגדה ולתומי חשבתי שמדובר באוקיינוס שנמצא כמובן בצד השני של בואנוס. קטע לא נורמלי), וארוחת צהריים בטנדור ליברה אחרונה עם בן דודי מדרגה 34, וקבלת חבילתה של דודתי – 8 חבילות במבה קטנות. לשמחתי הרבה – של אוסם, ולא של שוש, פרפר או שאר הזבל שבסגנון במנסה לחקות את האיכותי באמת. אח. איזה אושר. חבל על הזמן…רק בשביל לראות את העיניים של של הישראלים נפתחות לגדלים לא בריאים לרשתית כשהם ראו את השקית המרשימה. השארתי לעמרי לניר מעשר פלוס מהחטיף היקר מפז, ועזבתי את העיר.

פוסט הבא – פוארטו איגוואסו (ארגנטינה)

פוסט קודם – בואנוס איירס (ארגנטינה)

טוב. אז לקחנו הפסקה של כמה ימים מבואנוס, ובעקבות ההמלצות המפתות של עמרי נסענו למאר דל פלאטה.
גם באינטרנט ההמלצות לא רעות בכלל. למשל –
" לעיר עצמה אין הרבה מה להציע אבל למי אכפת כשהחופים מלאים באנשים (ארגנטינאיות משתזפות), גולשים ואוירת קיץ מדהימה. בלילה ישנו קזינו שבו אפשר לבלות או להתמקם בפאב מקומי".
נו. נשמע מפתה. בדקנו את תחזית מזג האוויר, ויאללה. רע, זה לא יכול להיות. אז הגענו. מצאנו הוסטל ויאללה לים.
העיר, שחשבנו שמדובר בעיר קטנה, מכילה חצי מליון תושבים. קטנה יחסית לארגנטינה….חופים בלי סוף. רחבים רחבים. זה מגניב. לא כמו בארץ, שרוחב של חוף זה כמו רוחב משאית טיפוסית. חופים של למעלה מ – 100 מטר. פה כנראה, הם כנראה כן מקפידים על החוק הזה.
אבל, קר. נטוש. לא היה משהו. חזרנו למלון, בציפייה למחר טוב יותר.
הגיע מחר. איזה טוב ואיזה נעליים.
בבוקר שמיים בהירים וחמים. אבל אז, ענן בגודל של טקסס החליט לשבת על מאר של פלטה, ולמלא אותה באובך דוחה, טיפות מים קרות, וראות 0 של ארגנטינאיות משתזפות.
למרות, שתאמת היו המון תושבים בחוף. העניין הוא שהמשתזפים היו גימלאי בית גיל הזהב. היה זוועה. רק זקנים. ומאוד. והרבה.
היה נראה כאילו מדובר בכנס מחזור השנתי ה – 100 של בית אחוזת ראשונים. בלי יפה ירקוני. אה..ואנחנו..
אפילו בקרוז לאנטרקטיקה ראינו יותר צעירים ה שראינו במאר דל פלאטה. זוועה לא נורמלית.
אפילו הקזינו נסגר. לא מצאנו מה לעשות. לפחות בערב השני פגשתי כמה אנשים חדשים אז היה נחמד מאוד.
מה שכן, מצאתי שמורה של זאבי ים. בקצה של העיר. נסענו. וואלה. למדנו שיש עוד חיה ימית שנקראת זאבי ים. מאוד מזכיר אריה ים עצום, אבל עם לוק זאבי. מגעילים תיכו. ענקיים ומסריחים, אבל נו, לפחות ראינו משהו במקום הזה…

זאב ים

זאב ים

אבל בשורה התחתונה – היה חרטה. אחד הדברים, אם לא הראשון שבהם שזכה לבכורת התואר "המקום הותיר ביותר שעשינו בדרום אמריקה".

פוסט הבא – בואנוס איירס (ארגנטינה)

פוסט קודם – אנטרקטיקה

טוב. אז בשעה טובה הגענו לבואנוס איירס.
בספרדית – אווירים טובים. האמנם ? לא נראה לי.
בואנוס איירס. עיר של 13 מליון איש. ענקית ענקית. המרכז- יפיפה. אבל אוויר טוב, זה משהו שבהחלט לא נמצא כאן. כמו כל עיר גדולה, גם פה ערפיח ומגעיל. מילא. אבל הרבה דברים אחרים טובים, בוודאי.
פריז של דרום אמריקה אומרים עליה….אז פריז היא לא. ממש לא. אבל, בירת דרום אמריקה, לפחות עד עכשיו – היא כן.
העיר, שעכשיו, את המרכז שלה אני מכיר כמעט כאת כף ידי, ענקית. פשוט ענקית. מחולקת לכמה מחוזות, שאנחנו התגוררנו במחוז המרכזי שנקרא CAPITAL FEDERAL.
3 מליון חיים במחוז זה.
המחוז הזה, וגם שאר המחוזות המרכזיים – אירופה. הסגנון, הבנייה. הלבוש. האנשים !. הכל.
קשיים כלכליים ? משבר באינפלציה ? מהומות ? זה ממש לא מתחבר. כביכול זה לא קיים כאן.
המחירים במרכז, אמנם זולים מהארץ אבל לא בתחתית החבית. נראה כי סלטה ושמנה של בואנוס חיים כאן.
עם משכורות ממוצעות של 200 דולר בחודש, אי אפשר לחיות כאן.
מה שכן מעגל חיים שלם מתרחש כאן לאורך היום.
ביום – הרחובות מלאים באנשים. תיירים, מקומיים, זרים. בלי סוף. המולה שלמה. קנייות. הפגנות. התרחשויות. העיר תוססת.
בערב, לאט לאט הכל נסגר. כל החנויות מוגפות. מאחורי סורגים. אינספ[ור שקיות זבל ענוקיות מוצאות לרחוב. כל חנות והזבל שלה.
ההומלסים צצים לפתע. מתמקמים להם בקרטונים שלהם. בשקי השינה המאולתרים. יש כאלה שחיים טובים – השיגו לעצמם שקי שינה אמיתיים. תוספים כוך מקורה באיזו כניסה של בנק או בית קולנוע ומתמקמים להעביר את הלילה. עוד לילה.
צצים להם מחסלי האשפה. כל מחסל כזה, עם עגלות ענקיות. עגלות סופר. עגלות ילדים. עגלות שבנו בעצמם. מתחילים לבתר את כל השקיות. למיין. מיון מטורף. סלקציה מדוגמת. קרטונים, בקבוקי זכוכית, בקבוקי פלסטיק, מתכת. כל דבר שיכול להנכיס להם כמה גרושים. כנראה שעסק המחזור בבואנוס איירס בהחלט תפס תאוצה.
כל הזבל מתפזר לו ברחובות. כמויות אדירות של סחלה שמתרוצץ לו בין המדרכות. בלילה מאוחר, מגיעים מפני הזבל האמיתים ומנקים את השאריות. בבוקר. הכל חוזר חלילה. מליון איש ברחובות, קניות, הומלסים ושוב…..

קצת על היהודים. 300,000. 300,000 יהודים חיים בארנגטינה, וכשני שליש מתוכם בבואנוס.
המון. בואנוס אמורה להיות (שוב…תלוי איזה ספר קוראים) הקהילה ה- 7 בגודלה בעולם. והשפעתם היהודית בהחלט ניכרת כאן. רובעים יהודיים, מקדונלדס כשר. כרטיסי חיוג בשם "אסימון". דתיים ברחוב. בתי כנסת. ספרי תנ"ך שמפוזרים בחנויות כי הבעלים יהודי. הרבה חרדים. הרבה חילוניים.
יהודים שמוטמעים פה היטב. לא בסגנון של קוסקו, שהישראליות מוטבעת שם. ישראליות מתויירות מגוחכת, ללא שורשים אמיתיים.
נראה האוכלוסיה בבואנוס מתחלקת כמו שסבא אוהב. יהודיים וגויים. חד וחלק.

אז את בואנוס הכרנו לראשונה מהאוויר.
טסנו בטיסת לילה מאושוויאה, שאני אישית עזבתי אותה די בשמחה. מיצוי אולטימטיבי. אוף.
וכבר באוויר הבנו כמה היא גדולה. כמויות אדירות של פנסים ותאורות מהאוויר. מאופק אחד עד למשנהו. נו…חשבתי לעצמי, נראה מבטיח ביותר.
הגענו להוסטל. כמובן, מלא ישראלים. רובם, די סחלה. הכל בגלל עמרי. מילא. אבל באמת בלי סוף ישראלים פה. ואלוהים, כמה ערסים. בלי סוף. תשארו בארץ !! תטוסו למזרח !!
אחרי חודש וחצי בדרום של הדרום, הבנתי איפה באמת כל הישראלים. בבואנוס. מזל שהערסים נשארים בבירה, ולא יורדים למטה. ממש מזל.

בכל אופן, הגענו באמצע הלילה, ומיד מסיבה. באחד הדיסקוטקים הגדולים של בואנוס. אופרה ביי. 3,000 איש. מגניב !.
אח..והארגנטינאיות…הארגנטינאיות…יאללה. הן באמת העם המובחר. יחס המדהימות לקצת פחות מדהימות זה 8200.
ייבוא ישיר לארץ צריך פה. לא בשר ולא סטייקים, הארגנטינאיות.
במסיבה המדוברת היה נראה כי היה כתוב על ההזמנה כוסיות יפיפיות בלבד. כולן שם באו עם חצאיות קצרצרות עם עקבים. פשוט מדהים.
בכלל, הארגנטינאיות נראות ברובן די אותו דבר.
תסרוקות מהממות מטופחות. שביל במצד. פוני. מדורג. ומתחת לכל תסרוקת – יפיפיה אמיתית.

אז מה באמת עושים בבואנוס ?
בתכלס, לא הרבה. יוצאים. בלי סוף. בערבים. מסיבות. פאבים. כל מיני. קטע מדהים. אנחנו בחדר של 8 איש. הולכים לישון ב – 5 בבוקר, ואנחנו היחידים שהולכים לישון כל כך מוקדם. רוב החדר שלנו בכלל לא נמצא עדיין בסוטל ב – 5 בבוקר.

הגענו, ובדיוק פורים.
אז כמובן, נסעתי לבית חב"ד.
קריאת מגילה. הנה עוד משהו שפעם אחרונה עשיתי לפני 20 שנה. חביב.
יום למחרת, עוד מסיבת פורים. פאב של ישראלים ארגן. זוועה. כמו מסיבה בתל אביב. אבל רע. מילא. טעות שלי.
עוד יום ועוד מסיבת פורים. הפעם, בבית הילל. מתנ"ס קהילתי באחת משכונות היהודיות בבואנוס. מתנ"ס שקרוב משפחה מדרגה 23 שלי מנהל. היה מצויין. ממש מצויין. איזו אטרקציה ישראלים יכולים להוות שם. "מה ?? אתה מדבר עיברית ??". חבל ששום דבר טוב באמת לא יצא משם.

מה עוד ?
סרטים. מליון בתי קולנוע. וממש בזול.

ומה לגבי העיר עצמה ?
קילומטרים. עשרות רבות, ולא. אני לא מגזים. עשרות רבות של קילומטרים עשיתי פה ברגל. טרקים בבירה.
מדרחובים, הופעות רחוב, אפילו קניונים מרהיבים. הפרחות הישראליות פה עושות קניות בלי סוף. בשביל זה באתן ??? כנראה שזול יותר. מה שכן, אפילו אני קניתי חולצות. מכובדות כאלה. כפתורים. חצי שנה שלא לבשתי כאלה. כמה כבר אפשר ללכת עם טישרטים מאובקים למסיבות מכובדות כאן ??

ערב אחד. קרטינג. חביב מאוד. קצת אנדרלין.

יום אחד – שכונת ריקולטה. עוד שכונה יוקרתית בבואנוס, ובה בימי ראשון שוק אמנים מפורסם. סוג של נחלת בנימין. עם הופעות, דברים אומנות יפים ואווירה טובה.

בצמוד לשוק, בית הקברות המפורסם של השכונה.
למה מפורסם ?
מדובר בקברים של עשירים. אזור קטן, עם קברים. אבל קבר, זה סתם גרגר חול דהוי בים לעומת מה שיש פה. אחוזות שלמות של קברים. בתי פאר לעולם הבא. וילות לגן עדן. משהו לא נורמלי. מי צריך את זה ? המתים, או החיים שיצטרפו אליהם ביום מן הימים ?
הבאמת עשירים קבורים כאן. או המקומבנים.
היום כבר אין מקום בבית הקברות, אז מסתבר ששוק הנדל"ן פורח ומשגשג פה. משפחה שהחליטה לעשות קצת כסף, מוכרת את אחוזת הקבר שלה למשפחה אחרת. לא רע. עסק וממכר. מזל שאין שם קניון או משהו בסגנון…
הקבר הכי מפורסם – הקבר של אוויטה. תאמת, גם היחיד עם פרחים טריים.

הקבר של אוויטה

עוד יום, גן חיות.
יש פה שניים. אחד רגיל. נורמלי. סוג של חי בר. לא מדהים אבל חביב ביותר. האמת, ראיתי שם לא מעט חיות שמעולם לא ראיתי.
אפילו אריות ים, למרות שאותם באמת מיציתי…וגם פינגווינים. שגם אותם – מיציתי. אפילו גמלים. אבל אפריקאיים כאלה. לא מהסוג הבדואי. באמת גדולים. 2 דבשות.

יש בבואנוס עוד גן חיות. גן חיות שרוב הישראלים הולכים אליו דווקא. זוועה של גן. לא ממש הייתי קורא לו גן. אולי בית. בית כלא.
כל החיות שם מסוממות עם חומרי הרגעה. מה זה נותן ?
כל תייר, שתורם את כספו למיזם המתעלל הנלוז הזה, יכול פשוט להצטלם מחובק עם אריות, במצב כפית עם נמרה ועוד כל מיני רעיונות זוועה שכאלה. בזיון.

3 פעמים היינו בגן החיות הסטנדרטי עד שהצלחנו להיכנס אליו. פעם אחת, סגור. יום שני. הכל סגור פה ביום שני.
פעם שנייה, ירד גשם בלילה, אז אי אפשר להיכנס. מה ? מה הקשר ? ובטבע לא יורד על החיות גשם ??

גן החיות

אז במקום לבקר בגן, ביקרנו במוזיאון אוויטה. מנהיגת אזרחים מקומית, שהייתה נשואה לפרון, אשר היה נשיא ארגנטינה תקופה ארוכה. נפטרה מסרטן בגיל 33. מיתוס שכזה. נו…נלמד עליה קצת.
עוד מוזיאון מיותר. לא זול, ופשטני באמת. ממש מוזאון מגוחך. חוטא למטרה. וכמובן, 90% בספרדית. אוף !!!!
אפילו מוזיאון סוף העולם באושוואיה מרשים יותר.

יום שישי היה לנו.
טוב. הקהילה פה גדולה, אז יאללה. קפיצה לשכונת היהודים הגדולה – ONCE. ביקור בבית כנסת תלפיות. עם שמירה. מצלמות. דלתות פלדה. אבטחה. מבחוץ, אי אפשר לזהות שזה בית כנסת בכלל.
סיימנו. הולכים לבית חב"ד. בדרך עברנו בעוד בית כנסת, שנראה מאוד יפה מבחוץ. אז, עמרי ואני, נכנסו. תאמת, ממש יפה. בדרך, כמובן מליון יהודיים. דתיים וחרדים. סוג של בני ברק. היה מדהים לראות את זה. כולם שחורים. עם כובעים. פינגווינים. אבל לא הציפורים. באמת בני ברק. לרגע ניתן היה לשכוח שאנחנו לא בארץ בכלל. "שבת שלום. שבת שלום". בלי סוף..
בבית הכנסת פגש אותנו איזה יהודי. שאל – איפה אתם אוכלים ? בספרדית כמובן. עניתי לו – אתה תגיד לנו. נו. והוא באמת אמר.
אחרי שהוא צד אותנו, צד משפחה יהודית אחרת, ציוות אותנו אליהם, ובלי שנשים לב, התחלנו בהליכה לביתם.
ארוחת שישי בבית משפחה חרדית.
תאמת – היה ממש כיף. הם יודעים עברית. אבל רק את התפילות. בע"פ. את משמעות המילים הם לא מבינים.
שמענו את פרשת השבוע. בספרדית.
ואוכל מצויין. ביתי וכיפי.
חומוס. אפילו גפליטע פיש. אבל של סבא הרבה יותר טוב. אין מה לעשות.
היה יפה לראות את המשפחה. את אב הבית. איך הוא מנהל את ביתו. את הארוחה. איך מסתכלים עליו. את הסיפורים שלו.
היה אפילו יהודי לבנוני. לפני 15 שנה עזב יחד עם כל שאר היהודים את לבנון, וחתך דוח לברזיל ומשם לבואנוס.
אני חייב לציין, שהייתה אחת מארוחות השישי הטובות שלי.

מייד אחר כך – מועדון חשפנות. ביום שישי….לאחר בית הכנסת. חביב. אבל אין מה לעשות. עוד לא מצאתי מועדון שישתווה ל – Blue Rose המדהים באיביזה. מה שכן, פגשנו שם אנשים באמת מכלל קצוות תבל שעוד לא יצא לי לראות. הרפובליקיה הדומיניקנית, הקריביים ועוד. קיבוץ גלויות…

עוד יום, אחרי בערך 5 ימים של המתנה צניחה חופשית.
בהתחלה, כמובן שהזמנתי את הצניחה דרך סוכנות של ישראלים. שוב. טעות לעולם חוזרת. כל פעם אני מבטיח לעצמי מחדש, לא להזמין שום דבר דרך סוכנות ישראלית, וכל פעם אני חוזר על אותה שטות.
אז אחרי כמה פעמים שביטלו אותי, וקמתי בשעות מוקדמות מידי בבוקר, יצאתי דרך סוכנות מקומית.
רוב התיירים עושים פה צניחה. למה ? לא כי הנוף מדהים, המטוסים מפנקים, או משהו אחר. פשוט זה חצי מחיר מהארץ.
אז יאללה. נעשה. עוד גירוי של סף הרגש. עוד קצת אנדרנלין שיציף אותי.
שעה וחצי נסיעה מחוץ לעיר. כמובן, שבדרך רואים עוד בתי כנסת.
וכמובן, את השכונות בפרברים. בתכלס – את הסלאמס. והרבה מאוד מזה.
הפחד מתחיל לחלחל. לא בגלל הסלאמס. בגלל הצניחה !
הגענו להאנגר. זה עם המטוס. שלי אישית הוא נראה היה קטן. קטן מאוד. קטן מידי. היינו 4 נידונים. שני ישראלים ושניים מדרום אפריקה.
המדריך שאל מי ראשון ? הצבעתי על הזרים. ברור !! אני לא מוכן להיות ראשון. את ניסוי הכלים של המטוס שלך תעשה עליהם ! לא עלי… טוב.אז המתנו.
והמטוס חזר. קיבינימט. טוב. חייבים לעלות.
אז איך זה הולך בעצם ?
מדובר מטוס קטנטן. מאוד. בתכלס, הכי קטן שטסתי בו מעודי. תאמת, פחדתי מהטיסה עצמה. שאקיא כבר בה.
שני קופצים. אני אחד מהם. קשורים למדריכים. בתכלס, הם אלה שבאמת קופצים. ואנחנו פשוט נדחפים/נזרקים/נבעטים מהמטוס.
הצניחה, אגב, היא צניחת טנדם.
בנוסף, במטוס הקטנטן הזה, שכמובן אין בו מושבים, טייס (כמה מפתיע). ועוד שני צלמים. אחד לכל קופץ. לצלמים יש קסדה, ועליה משופצרות שתי מצלמות סטילס ווידאו. סה"כ 7 אנשים בישיבה מכווצת.
לכל אחד מהם שעון. מד גובה.
התחלנו מ – 0. בעת הקפיצה השעון אמור להגיע ל – 10,000. רגל. בחישוב מהיר – 3 קילומטר. לי, אישית, כם כמה מטרים נראו גבוה מספיק.
אז התחלנו בטיסה. בטיפוס למעלה. בדרך נקשרנו למדריכים. קסדות (כאילו שזה יכול לעזור במשהו…). משקפיים.
פתאום, הדלת נפתחה. פאק !!! איזה קור. מילא הקור, איזה גובה. לחץ האוויר ירד לי בלב. נמוך נמוך. נמוך מידי.
טוב. מנסים לצאת. מזל שזה לא היה תלוי בי. אחרת, זה פשוט לא היה קורה. המדריך פשוט דחף אותי החוצה. רגע. שנייה. תן לי להתכונן ! ופאק. פתאום באוויר.
מ-ט-ו-ר-ף !! חבל על הזמן. איזו מהירות. אומרים שזה מגיע ל – 200 קמ"ש. וזה רק בגלל שמיד נפתח מצנח קטן שמאזן ומאט. אחרת זה היה אמור להיות 300 קמ"ש. קשה לנשום. ממש קשה. מהמהירות. מהקרקע שמתקדמת במהירות הולכת ומתעצמת מרגע לרגע.
הרגשת חופש מטורפת. אה..פרט לעובדה השולית שיש מדריך שמן שקשור לך לגב…
ואז. פתאום בום. מה קרה ? נפתח המצנח. ואז. בטרנקילו. משייטים באוויר. מגניב. איזה כיף. אפילו נהגתי. יש ברקס במצנח ! איזה קטע זה. ברקס באוויר. פשוט נעמדים/מרחפים ולא זזים. לא למטה. לא למעלה. לשום מקום.
ואז נוחתים. פאק. זה נגמר. איזו שביזות. מהר מידי. מעט מידי. טוב מידי.
לא יכולתי להפסיק לצחוק שעה. ממש ככה.
סה"כ עשיתי לא מעט פעילויות אקסטרים בדרום. רוב הפעילויות, הייחוד שלהם הוא בראשוניות. פעם שנייה, סביר להניח, תהיה פחות מהנה. יודעים למה לצפות. אבל זה לא תקף לגבי צניחה. דווקא עכשיו, נראה כאילו הפעם השנייה תהיה מלהיבה יותר. אקסטרים שחייבים, ממש חייבים, לבצע לפחות עוד פעם אחת. כשעמרי צנח, צנחו איתו שני ישראלים אשר הייתה בעייה עם הצילום של סרט הוישאו שלהם, אז העלו אותם שוב לאויר לצניחה נוספת. שייט !! למה אצלי הסרט עבד גודמאט ?? למה ?

מבט מלמטה

מבט מלמעלה

עוד יום. יום יהודי.
ביקרתי באנדרטת הפיגוע בשגרירות ישראל בבואנוס לפני בדיוק 14 שנה. מרץ 1992. 29 הרוגים. היה בניין עתיק, והיום כלום לא נשאר ממנו. השגיגרות הייתה שם משנת 1950. היום נותרה רק כמה אבנים. ושלט.

אנדרטת השגרירות

אחר כך, עוד אנדרטה. פיגוע בשנת 1994 בבניין של הקהילה היהודית.
אמורה להיות שם אנדרטה של יעקב אגם. אמא מה ? לא נותנים להיכנס לראות. מילא. טוב. אז ננסה לצלם.את חזית הבניין, שגם הייותה סוג של אנדרטה.
חציתי את הרחוב, והוצאתי את המצלמה.
תוך שנייה. ממש שנייה. שריקה וצעקה ברחוב. הסטתי את מבטי, ושני שוטרים הגיעו אלי בריצה קלה. OK OK. אסור לצלם. הבנתי. תודה. לא צריך.
הם בדקו לי את כל התמונות במצלמה, לוודא שבאמת לא צילמתי. מזל שהורדתי את כל התמונות מהמצלמה, אז היו לי ממש מעט להראות להם. פעמיים שהם בדקו. תרגעו !! מה הלחץ ?? לא היה נעים..
טוב. המשכתי למוזיאון השואה. אמור להיות קטן ונחמד. אכן, קטן, אולם לא ממש נחמד. פשטני, ורק בספרדית. קיבינימט. שואה !! לפחות שיהיה באנגלית.
אני לא מבין את הקטע הזה. כל המוזיאונים שלהם בבואנוס בספרדית. רק בספרדית. השומר, הסביר לי, שבבואנוס, אסור לצלם מבנים יהודיים, ואפילו לא את החזית של מוזיאון השואה.
הכל עם מצלמות מעקב, מאבטחים מקומיים. אבטחה בלי סוף. גורם לתהות. האם באמת טוב פה כפי שנראה לעין ? או שיש דברים נסתרים מתחת לפני השטח ?

פוסט הבא – מאר דל פלטה (ארגנטינה)