ארכיון | ארגנטינה ערוץ RSS למקטע זה
12 ביוני 2006

ארגנטינה – פתיחה


פוסט קודם – פוארטו איגוואסו (ארגנטינה)


"פיתול ועוד פיתול
טלטול ועוד טלטול…
מסלול ועוד מסלול
חציתי את הגבול… "

 

 

 


איפה הייתי בארגנטינה ?

מפת צ'ילה ארגנטינה (Chile Argentina Map)

מפת צ'ילה ארגנטינה (Chile Argentina Map)





ניווט מהיר


View צ'ילה ארגנטינה Chile & Argentina in a larger map

|| 1. ברילוצ'ה 08.01-18.01 (Bariloche) || 7. בואנוס איירס 11.03-21.03 (Buenos Aires)
|| 2. תחילתה של הקרטרה אוסטרל 23.01-24.01 || 8. מאר דל פלטה 21.03-24.03 (Mar Del Plata)
|| 3. סופה של הקרטרה אוסטרל 27.01-28.01 || 9. בואנוס איירס 24.03-28.03 (Buenos Aires)
|| 4. אל צ'אלטן 29.01-01.02 (El Chalten) || 10. פוארטו איגוואסו 28.03-30.03 (Puerto Iguazo)
|| 5. אל קלפאטה 02.02-06.02 (El Calafate) || 11. סיכום מדיני
|| 6. אושוויה 15.02-28.02 (Ushuaia)

 


קצת תמונות

פיקאסה

פליקר
Argentina



פוסט הבא – ברילוצ'ה


 

31 במרץ 2006

ארגנטינה – סיכום מדיני


פוסט קודם – פוארטו איגוואסו (ארגנטינה)


ארגנטינה טובה. טובה מאוד. טובה לי, וכנראה טובה גם ליהודים.
הייתי בה לא מעט זמן. אמנם לא ביותר מידי מקומות, אבל התאהבתי.
גם ארנגטינה מחולקת למעשה לכמה מדינות. 3. הצפון, בואנוס איירס והדרום.
בצפון לא כל כך הייתי. לא ממש עניין אותי. אומרים שאחלה אנשים.
בואנוס – קרובה למושלמת. העיר. האנשים. הכל.
הדרום – רק נופים. מדהימים. מטורפים. מפנקי עיניים. האנשים – לא משהו. יש שאומרים נאצים. צאצאים. אנטיפתיים. לא סימפטתי את רובם.

ארגנטינה גידלה וסיפקה לעולם נופים משגעים. תרבויות שלמות של אוכל, בישול, בשר, גלידות, תרבות, דמויות היסטוריות. היא מנסה להידמות לאירופה, ולרוב, נראה שדי מצליח לה.
אז אמנם היא עברה משבר כלכלי חמור. מהצד האגואיסטי שלי – טוב מאוד ! עקב כך, ב – 5 שנים האחרונות המדינה עלתה על מפת המטייל הישראלי… וגם שלי.
קשיים כלכליים. הפגנות בלי סוף על שחיתותיות ואסונות. שלטון, לפחות בעבר, מושחת, אלים ושגובל בדיקטרטוריה. משכורות נמוכות.
אך עם זאת – הם מחייכים. מחייכים, סבלניים, עומדים בתור. לעיתים, יש פה תורים של מאות מטרים. אבל הארגנטיאנים ? עומדים. בצורה מסודרת, לא צועקים, לא נדחפים.
סבלניים. סובלניים. יש זמן. יש בעיות אבל אין לחץ. אני אוהב את זה.

נתינת השמות – בארגנטינה כל נושא נתינת השמות למקומות גאוגרפיים לוקה בחסר עד כדי גיחוך.


קצת תמונות

פיקאסה 

פליקר


פוסט הבא – ברזיל פתיחה


 

31 במרץ 2006

פוארטו איגוואסו 28.03-30.03 (Puerto Iguazo)


פוסט קודם – בואנוס איירס (ארגנטינה)


טוב.
אז אחרי שבועיים בעיר המדהימה ביותר בדרום אמריקה, שבאמת תשאיר לי הרבה מאוד זכרונות טובים, ואחרי 5 חודשים וקצת אשר בהם טיילתי עם ניר, נפרדו דרכנו מעט, והחלטתי להמשיך הלאה. הוא קצת התעייף, קצת מיצה אבל אני עדיין לא. אז סוליקו. נראה איך יהיה.
הלאה ? לאן עכשיו ?
למפלי האיגוואסו.
במה מדובר ?
מדובר במפלים ענקיים, הנמצאים בנהר האיגואסו, על גבול ברזיל ארגנטינה.
האגדה מספרת כי המפלים נוצרו בעקבות כעסו של אל כלשהו על לוחם אנדיאני שברח עם בחורה על גבי סירה בנהר איגוואסו אז הוא פשוט מוטט את הקרקע מתחתם.
נו…אגדה…שיהיה….
בתכלס, מדובר באדמת בזלת געשית שמסתיימת בנקודה כלשהיא שזהו קו המפלים. בדומה למפלי הניאגרה בקנדה – ארה"ב, גם כן יש תצפיות משני עברי הגבול, שיט וכל שאר האטרקציות סוחטות הכספים.

אז עזבתי את בואנוס, באוטובוס הלילה האחרון שלי בארגנטינה. אוטובוס אחרון, אז החלטתי לפנק את עצמי באוטובוס Semi Cama. להבין באמת במה מדובר. אוף. פינוק אמיתי. חבל על הזמן.
מושבים שמתקפלים עד כדי מיטה שלמה. ארוחות. שמיכות. כריות. דיילות. סרטים. האוטובוס כל כך מרווח שיש רק 3 מושבים בשורה. איפה אגד ואיפה ארגנטינה. אנחנו זה העולם השלישי. לא הם.

בכל אופן, הגעתי לעיירה פוארטו איווגאסו. ת'אמת, עיירה חביבה מאוד. הופעתי לטובה. יפה, שקטה, נעימה, אנשים נחמדים (אבל זה כבר לא מפתיע…ארגנטינאיים).
התחברות לישראלים חדשים, וסתם יום מנוחה. קצת עיר, קצת קניות וזהו.
בדרך (בזמן המועט לפחות שבו הייתי ער אחרי 3 ימים אינטנסיביים מאוד ללא שינה רבה), רואים איך הנוף משתנה. מסתם שממה סביב בואנוס, מצפינים אט אט, עצים מתחילים להופיע, שמתהווים והופכים לחורשות וליערות. לא סתם יערות. יערות גשם. וגם מזג האוויר. פאק. נהיה חם. חם מאוד. והכי גרוע – לח.
37 מעלות עם 2344 אחוזי לחות. יום ממוצע בתל אביב באגוסט. לא מתאים בכלל. חם לי טילים. סבל קיומי.

יום למחרת המפלים. בעקבות המלצה טובה, השכמתי קום ונסעתי לפני כולם למפלים. למה ? האתר מיותר ברמות היסטריות. התיירים, עם עשרות, עשרות רבות של אוטובוסים מאורגנים מציפים את המפלים, והדבר היחיד שאפשר לראות במצב כזה זה את הגב של התייר שעומד לפניך, ולא שום מפל ושום מים ושום אנדיאדני שנפל בנהר. היה אחלה.

מפלי איגוואסו

מפלי איגוואסו

המפלים מזרימים משהו כמו 100 מליון ליטר בשנייה. לא מעט בכלל. האורך הכולל שלהם הוא 2.7 קילומטר. ויש שם משהו בסביבות 280 מפלים. קטנים וגדולים. האמת היא שהאזור שונה מאוד ממפלי הניאגרה (אין מה לעשות… אני חייב להשוות…כרגיל).
בניאגרה מדובר בשני מפלים בודדים. עצומים. גבוהים מאוד, בסביבות 100 מטר, וממוקדים מאוד. כמות מים עצומה שיורדת רק בשני מפלים. מפלי פרסה כאלה. פה, באיגוואסו, מדובר בהמון מפלים, גדולים יותר וגדולים פחות, אשר נמשכים לאורך רב, ובהם מתמוטטים להם המים.
יש מפל אחד, מרכזי ששמו "הגרון של השטן", שהוא מזכיר במעט את המפל של הניאגרה בצורה ובכמות הרעש וההמולה שהוא עושה.
אז יש שם כמה מסלולי הליכה, שיט לתוך המפלים, יקר להחריד ולא מוצדק בעליל שחבל מאוד שעשיתי אותו, רכבות ונוף מדהים.

איגוואסו

איגוואסו

מליון פרפרים. מליון סוגים. יפיפייים. חיות בר. ראקונים. דובי נמלים. יתושים כמובן. תולעים וכל מיני חיות מיותרות כאלו. סוג של ספארי. יער גשם או לא…. אומרים שיש שם יגואר, שבשנת 9 נישנש לארוחת צהריים ילד של אד התיירים. אומרים. היה מוצדק ביותר.

פרפרים באיגוואסו

פרפרים באיגוואסו

יום למחרת שוב איגוואסו. הפעם מהצד השני – ברזיל.
אז עוברים את הגבול ו – נפרדים מארגנטינה. לא לתמיד. לכאן – חוזרים. זה בטוח. בעתיד.


פוסט הבא – סיכום מדיני (ארגנטינה)


 

29 במרץ 2006

בואנוס איירס 24.03-28.03 (Buenos Aires)


פוסט קודם – מאר דל פלטה (ארגנטינה)


לאחר שחזרנו ממאר דל חרטה, עוד יום שישי.
עמרי ואני כבר מתורגלים. הלכנו ישירות לבית הכנסת הגדול, ואפילו הספקנו לחלק מהתפילה. אני חייב לציין, שההשכלה הדתית שלי ממש משתפרת בטיול הזה. בכל אופן, מייד דאגנו שידאגו לנו למשפחה. ואכן דאגו.
אפילו דאגנו לכמה מוצ'ילרים אחרים, שלא סופחו לארוחה ביתית.
הפעם המשפחה הייתה שונה.
חוזרים בתשובה. משפחה קטנה יותר. מתקדמת יותר. פחות מקפידים על הברכות. על פרשת השבוע. וגם לא היה גפליטע פיש !!
היינו 4 ישראלים ועוד שני ספרדים שהתארחנו אצל המשפחה. רמונד שלם עשינו להם בבית.
מדברים עברית שוטפת. עשו עלייה לארץ. חיו בייושב אלעד 4 שנים, והחליטו שהם לא אוהבים את האופי הישראלי וחזרו לבואנוס. האמת היא, שקצת קשה לי להאשים אותם לפעמים…
סיפרתי להם על כל מיני מקומות שביקרתי, ואפילו במוזאון השואה.
המשפחה נולדה בבואנוס, ולא ידעה שיש מוזאון כזה בעיר. זה מדהים. שדווקא תיירים, בסופו של דבר מכירים את העיר יותר טוב מהמקומיים….
אפילו ברחוב, אני מסוגל לעזור היום למוקמיים למצוא רחובות שהם מחפשים..

בדרך עוד הספקנו לראות הפגנה עצומה. בכלל, בבואנוס, כמעט כל יומיים יש הפגנה. בלי סוף.
אבל הפעם באמת מהגדולות.
היה יום ציון ל – 30 שנה להשתלטות הצבא הארנגטינאי על ההממשלה, וההתחלה של 30,000 מעצרים פוליטיים, וההעלמויות של תושבים "מתנגדי משטר" שעד היום לא יודעים איפה הם. 30,000. לא מעט.

מה עוד ?
לונה פארק. שעה וחצי נסיעה מהמרכז בבונואס קיים פארק שעשועים. זה עדיין נחשב בבואנוס. אבל שעה וחצי נסיעה. ברכבת ובמטרו.
אז אחרי שהצלחתי, שוב, לגרד את ניר מהמיטה נסענו לפארק.
שעה וחצי נסיעה. הרכבת איחרה ביותר משעה. אבל בסוף הגענו.
אזור מקסים. חבל על הזמן. בואנוס היא מקום מדהים. בכל יום אפשר לגלות פה אחלה מקומות חדשים ויפים. ממש כל יום. יש פה כל כך הרבה.
אקיצר, פארק שדי מזכיר את הסופר לנד. רכבות, אטרקציות, מופעים. מגניב ביותר. שמור היטב. מטופח. יום כיף. מה רע ? ברגע שיוצאים מההוסטלים ומסתובבים רק טוב יוצא מזה.

יום למחרת סן טלמו. עוד שכונה ישנה ויפה, עם שוק פשפשים מפורסם של ימי ראשון. די מזכיר את יפו, אבל האמת – פחות טוב. כמויות רבות של כלום על גבי כלום שנמכר במחירים שהם דווקא רחוקים מאוד כלום.
עוד גירוד של ניר ועמרי מהמיטה והרבה מופעי רחוב, נגנים, ובלי סוף טגנו. מגניב שם ביותר. מיסטר קלארק מהסרט "הנרקוד" היה נהנה פה….

כמה מילים על האופי הארגנטינאי. התושבים של בואנוס איירס לא מגדירים את עצמם ארגנטיאנים. יש שני סוגים. הם תושבי בואנוס. ויש את שאר תושבי ארנגטינה. והאמת יש בזה משהו.
המשכורת הממוצעת פה היא 200 דולר לחודש. שלי אישת, אין מושג איך הם חיים עם משכורת כזאת. משבר כלכלי עצום שעברו פה בשנים האחרונות. אבטלה. הפגנות על ימין ועל שמאל. ועם זאת, הם כולם חייכניים. נחמדים. ברמות היסטריות. אם יש תור – הם עומדים בתור. לא דוחפים. לא עוקפים. עומדים ברחובות, ככרות שלמות של תורים. ברוגע. בסיאסטה. פשוט, אופי ייחודי. אופי טוב.
מה עוד ?
ביקור שכונה מפורסמת. הפעם – בוקה. בוקה, בעקרון, שכונת המצוקה של של בואנוס. יש כמה אבל זאת המפורסמת שבהן.
מאופיינת בקבוצת כדורגל מאוד מפורסמת. יש שתיים מפורסמות בבואנוס – ריבר ובוקה. בבוקה, אגב, צמח וגדל לו דייגו. מאראדונה. הוא אליל שם.
האמת היא שתיירים, אשר מבקרים בבואנוס נוהגים ללכת למשחק כדורגל של אחת משתי הקבוצות. כאשר אנחנו ביקרנו ביער, היה אפילו דרבי בין שתי הקבוצות, שהיווה אטרקציה מיוחדת, אולם בסופו של דבר לא הלכנו היות והעלות הייתה 300 שקל, ועוד לאטרקציה באמת מסוכנת. מסוכנת הרבה יותר מכל קפיצה חופשית ראפטינג. שם אין מצנח שיעזור… חבל.

מראדונה

מראדונה

בכל אופן, הלכנו לבקר בשכונה. כמה שהשכונה היא שכונת מצוקה, בואנוס טיפלה בה לא רע בכלל. נראה כי פרוייקט שיקום השכונות שלהם הרבה הרבה יותר מרשים או מוצלח משלנו. אולמרט – לטיפולך.
הם פשוט הפכו את האזור לאזור תיירות מדהים. המון בתים צבעוניים מלאי חיים, שנראו כאילו מתנדבים מבית השאנטי צבעו אותם, מסעדות אין ספור, חנויות מזכרות יקרות טילים, האיצטדיון המפורסם של בוקה (די מכוער), מופעי רחוב של טנגו כמובן, פסלים של אויטה, מאראדונה ועוד – אקיצר, כל מה שעושה לתיירים טוב, וגורם להם לבזבז עוד כמה פזות. מה רע…
אכלנו, צפינו במופע טנגו קצר. מוצלח ביותר. יצאתי מבסוט ביותר.

טנגו רחוב

טנגו רחוב

 

 

השכונה

השכונה

בכלל, טנגו זה ריקוד מגניב ביותר. חיפשתי מועדון טנגו. רציתי לראות מופע באמת. לא סתם חאפרים כאלה שמקצפים להם ברחוב ועושים קצת שמח ולוקחים כמה פזות. מופע אמיתי. מקצועניים ומקצוענים אמיתיים.

מסתבר שיש לא מעט. המפורסם בהם הוא המועדון של קרלוס קרדל שהוא אחד הרקדנים הארגנטינאיים המפורסמים ביותר. נראה מדהים שחבל על הזמן, אבל יקר מידי. אז הלכתי על משהו זול אבל שנראה מרשים לא פחות.
בכל אופן, לא מצאתי אף מוצ'ילר שיבוא איתי למופע. כמובן, שהעדפתי מוצ'לרית (עם דגש על עיניים כחולות), אבל כבר הסכמתי להתפשר.
בסוף מאמצי נשאו פרטי והלכתי עם דנה (חברה של דן…באמת..) שאותה פגשתי כבר ביום הרביעי של הטיול שלי עוד באקוודור. מזמן מזמן.
היה מגניב !!! חבל על הזמן !!!
המופע כלל שיעור ראשון חינם (אלעק חינם. זה לא ששילמתי הון תועפות עליו… ), ארוחת ערב לא רעה בכלל עם סטייק מצויין (כרגיל בארגנטינה) ולקינוח – המופע. אז השיעור היה פאדיחה רצינית. לי – זה לא פשוט. אבל לאחר מאמצים מרובים, מרובים מאוד, מאוד מאוד, של שעה ארוכה מנשוא, ואחרי שהזדכתי על ההלם הראשוני שארך זמן רב מידי, דנה ואני הצלחנו לדדות לנו את 8 הצעדים הראשונים של הטנגו. אני, עם הרגלים המגה שמאליות שלי, ובכל זאת יצא משהו מוצלח…
איזה כיף ! הופתעתי לטובה מעצמי (וכן סביון….אני יודע שגם את…).
אפילו קיבלנו תעודה שהצלחנו להתמודד עם 8 הצעדים הראשונים. מתוייר או לא…
ואז הגיע המופע. בדיוק למה שציפיתי !!!
המון תלבושות שמתחלפות תדיר. סיפור עלילתי, לא שהבנתי אותו אבל יכולתי לדמיין והרבה, שבנה את המופע. שירים בספרדית. ארגנטינאיות מדהימות (לא שזה מפתיע. בטח סתם אספו אותן במקרה מהרחוב ויצא טוב) שרוקדות. והמון טנגו.
אחלה ריקוד. באמת. אחד האהובים עלי. המון חושניות. תחכום. מאבק. לתיירים הוא גם מאוד וירטואוזי. "Shell we dance ? Mr Clarck…."

מופע טנגו

מופע טנגו

הקטע הוא שלא מצאתי אף ישראלי שיבוא איתי.
בסופו של דבר, הקהל, שהיה די מועט לצערי, הורכב רובו ככולו מישראלים. פגשתי עוד שני צעירים בני 33 שנמצאים בבואנוס בירח הדבש שלהם. בחירה נבונה בהחלט.
עוד כמה זקנות, שבתחילה דיברתי עם המדריכה רק בספרדית אז לא כל כך תיקשרנו, אבל אז הן גילו שאני ישראלי, אז הסתבר לי שהן עשו עליה לארץ לפני 30 שנה, חיו בחיפה 25 שנה, ואז החליטו לחזור לבואנוס. בחירה נבונה גם כן…
אקיצר – היה פשוט טוב.

לומדים טנגו

לומדים טנגו

וזהו. יום אחרון בבואנוס. סידורים אחרונים לפני העזיבה הדואבת, פרידה מאנשים חשובים, ואנשים חשובים במיוחד תוך כדי ביקור בפארק טבעי בבואנוס על גדות נהר PLATA (שהוא אגב הנהר הרחב בעולם. הגעתי לנהר, לא ראיתי את הגדה ולתומי חשבתי שמדובר באוקיינוס שנמצא כמובן בצד השני של בואנוס. קטע לא נורמלי), וארוחת צהריים בטנדור ליברה אחרונה עם בן דודי מדרגה 34, וקבלת חבילתה של דודתי – 8 חבילות במבה קטנות. לשמחתי הרבה – של אוסם, ולא של שוש, פרפר או שאר הזבל שבסגנון במנסה לחקות את האיכותי באמת. אח. איזה אושר. חבל על הזמן…רק בשביל לראות את העיניים של של הישראלים נפתחות לגדלים לא בריאים לרשתית כשהם ראו את השקית המרשימה. השארתי לעמרי לניר מעשר פלוס מהחטיף היקר מפז, ועזבתי את העיר.


פוסט הבא – פוארטו איגוואסו (ארגנטינה)


 

25 במרץ 2006

מאר דל פלטה 21.03-24.03 (Mar Del Plata)


פוסט קודם – בואנוס איירס (ארגנטינה)


טוב. אז לקחנו הפסקה של כמה ימים מבואנוס, ובעקבות ההמלצות המפתות של עמרי נסענו למאר דל פלאטה.
גם באינטרנט ההמלצות לא רעות בכלל. למשל –
" לעיר עצמה אין הרבה מה להציע אבל למי אכפת כשהחופים מלאים באנשים (ארגנטינאיות משתזפות), גולשים ואוירת קיץ מדהימה. בלילה ישנו קזינו שבו אפשר לבלות או להתמקם בפאב מקומי".
נו. נשמע מפתה. בדקנו את תחזית מזג האוויר, ויאללה. רע, זה לא יכול להיות. אז הגענו. מצאנו הוסטל ויאללה לים.
העיר, שחשבנו שמדובר בעיר קטנה, מכילה חצי מליון תושבים. קטנה יחסית לארגנטינה….חופים בלי סוף. רחבים רחבים. זה מגניב. לא כמו בארץ, שרוחב של חוף זה כמו רוחב משאית טיפוסית. חופים של למעלה מ – 100 מטר. פה כנראה, הם כנראה כן מקפידים על החוק הזה.
אבל, קר. נטוש. לא היה משהו. חזרנו למלון, בציפייה למחר טוב יותר.
הגיע מחר. איזה טוב ואיזה נעליים.
בבוקר שמיים בהירים וחמים. אבל אז, ענן בגודל של טקסס החליט לשבת על מאר של פלטה, ולמלא אותה באובך דוחה, טיפות מים קרות, וראות 0 של ארגנטינאיות משתזפות.
למרות, שתאמת היו המון תושבים בחוף. העניין הוא שהמשתזפים היו גימלאי בית גיל הזהב. היה זוועה. רק זקנים. ומאוד. והרבה.
היה נראה כאילו מדובר בכנס מחזור השנתי ה – 100 של בית אחוזת ראשונים. בלי יפה ירקוני. אה..ואנחנו..
אפילו בקרוז לאנטרקטיקה ראינו יותר צעירים ה שראינו במאר דל פלאטה. זוועה לא נורמלית.
אפילו הקזינו נסגר. לא מצאנו מה לעשות. לפחות בערב השני פגשתי כמה אנשים חדשים אז היה נחמד מאוד.
מה שכן, מצאתי שמורה של זאבי ים. בקצה של העיר. נסענו. וואלה. למדנו שיש עוד חיה ימית שנקראת זאבי ים. מאוד מזכיר אריה ים עצום, אבל עם לוק זאבי. מגעילים תיכו. ענקיים ומסריחים, אבל נו, לפחות ראינו משהו במקום הזה…

זאב ים

זאב ים

 

זאב ים

זאב ים

אבל בשורה התחתונה – היה חרטה. אחד הדברים, אם לא הראשון שבהם שזכה לבכורת התואר "המקום הותיר ביותר שעשינו בדרום אמריקה".


פוסט הבא – בואנוס איירס (ארגנטינה)


 

12 במרץ 2006

בואנוס איירס 11.03-21.03 (Buenos Aires)


פוסט קודם – אנטרקטיקה


טוב. אז בשעה טובה הגענו לבואנוס איירס.
בספרדית – אווירים טובים. האמנם ? לא נראה לי.
בואנוס איירס. עיר של 13 מליון איש. ענקית ענקית. המרכז- יפיפה. אבל אוויר טוב, זה משהו שבהחלט לא נמצא כאן. כמו כל עיר גדולה, גם פה ערפיח ומגעיל. מילא. אבל הרבה דברים אחרים טובים, בוודאי.
פריז של דרום אמריקה אומרים עליה….אז פריז היא לא. ממש לא. אבל, בירת דרום אמריקה, לפחות עד עכשיו – היא כן.
העיר, שעכשיו, את המרכז שלה אני מכיר כמעט כאת כף ידי, ענקית. פשוט ענקית. מחולקת לכמה מחוזות, שאנחנו התגוררנו במחוז המרכזי שנקרא CAPITAL FEDERAL.
3 מליון חיים במחוז זה.
המחוז הזה, וגם שאר המחוזות המרכזיים – אירופה. הסגנון, הבנייה. הלבוש. האנשים !. הכל.
קשיים כלכליים ? משבר באינפלציה ? מהומות ? זה ממש לא מתחבר. כביכול זה לא קיים כאן.
המחירים במרכז, אמנם זולים מהארץ אבל לא בתחתית החבית. נראה כי סלטה ושמנה של בואנוס חיים כאן.
עם משכורות ממוצעות של 200 דולר בחודש, אי אפשר לחיות כאן.
מה שכן מעגל חיים שלם מתרחש כאן לאורך היום.
ביום – הרחובות מלאים באנשים. תיירים, מקומיים, זרים. בלי סוף. המולה שלמה. קנייות. הפגנות. התרחשויות. העיר תוססת.
בערב, לאט לאט הכל נסגר. כל החנויות מוגפות. מאחורי סורגים. אינספ[ור שקיות זבל ענוקיות מוצאות לרחוב. כל חנות והזבל שלה.
ההומלסים צצים לפתע. מתמקמים להם בקרטונים שלהם. בשקי השינה המאולתרים. יש כאלה שחיים טובים – השיגו לעצמם שקי שינה אמיתיים. תוספים כוך מקורה באיזו כניסה של בנק או בית קולנוע ומתמקמים להעביר את הלילה. עוד לילה.
צצים להם מחסלי האשפה. כל מחסל כזה, עם עגלות ענקיות. עגלות סופר. עגלות ילדים. עגלות שבנו בעצמם. מתחילים לבתר את כל השקיות. למיין. מיון מטורף. סלקציה מדוגמת. קרטונים, בקבוקי זכוכית, בקבוקי פלסטיק, מתכת. כל דבר שיכול להנכיס להם כמה גרושים. כנראה שעסק המחזור בבואנוס איירס בהחלט תפס תאוצה.
כל הזבל מתפזר לו ברחובות. כמויות אדירות של סחלה שמתרוצץ לו בין המדרכות. בלילה מאוחר, מגיעים מפני הזבל האמיתים ומנקים את השאריות. בבוקר. הכל חוזר חלילה. מליון איש ברחובות, קניות, הומלסים ושוב…..

קצת על היהודים. 300,000. 300,000 יהודים חיים בארנגטינה, וכשני שליש מתוכם בבואנוס.
המון. בואנוס אמורה להיות (שוב…תלוי איזה ספר קוראים) הקהילה ה- 7 בגודלה בעולם. והשפעתם היהודית בהחלט ניכרת כאן. רובעים יהודיים, מקדונלדס כשר. כרטיסי חיוג בשם "אסימון". דתיים ברחוב. בתי כנסת. ספרי תנ"ך שמפוזרים בחנויות כי הבעלים יהודי. הרבה חרדים. הרבה חילוניים.
יהודים שמוטמעים פה היטב. לא בסגנון של קוסקו, שהישראליות מוטבעת שם. ישראליות מתויירות מגוחכת, ללא שורשים אמיתיים.
נראה האוכלוסיה בבואנוס מתחלקת כמו שסבא אוהב. יהודיים וגויים. חד וחלק.

אז את בואנוס הכרנו לראשונה מהאוויר.
טסנו בטיסת לילה מאושוויאה, שאני אישית עזבתי אותה די בשמחה. מיצוי אולטימטיבי. אוף.
וכבר באוויר הבנו כמה היא גדולה. כמויות אדירות של פנסים ותאורות מהאוויר. מאופק אחד עד למשנהו. נו…חשבתי לעצמי, נראה מבטיח ביותר.
הגענו להוסטל. כמובן, מלא ישראלים. רובם, די סחלה. הכל בגלל עמרי. מילא. אבל באמת בלי סוף ישראלים פה. ואלוהים, כמה ערסים. בלי סוף. תשארו בארץ !! תטוסו למזרח !!
אחרי חודש וחצי בדרום של הדרום, הבנתי איפה באמת כל הישראלים. בבואנוס. מזל שהערסים נשארים בבירה, ולא יורדים למטה. ממש מזל.

בכל אופן, הגענו באמצע הלילה, ומיד מסיבה. באחד הדיסקוטקים הגדולים של בואנוס. אופרה ביי. 3,000 איש. מגניב !.
אח..והארגנטינאיות…הארגנטינאיות…יאללה. הן באמת העם המובחר. יחס המדהימות לקצת פחות מדהימות זה 8200.
ייבוא ישיר לארץ צריך פה. לא בשר ולא סטייקים, הארגנטינאיות.
במסיבה המדוברת היה נראה כי היה כתוב על ההזמנה כוסיות יפיפיות בלבד. כולן שם באו עם חצאיות קצרצרות עם עקבים. פשוט מדהים.
בכלל, הארגנטינאיות נראות ברובן די אותו דבר.
תסרוקות מהממות מטופחות. שביל במצד. פוני. מדורג. ומתחת לכל תסרוקת – יפיפיה אמיתית.

אז מה באמת עושים בבואנוס ?
בתכלס, לא הרבה. יוצאים. בלי סוף. בערבים. מסיבות. פאבים. כל מיני. קטע מדהים. אנחנו בחדר של 8 איש. הולכים לישון ב – 5 בבוקר, ואנחנו היחידים שהולכים לישון כל כך מוקדם. רוב החדר שלנו בכלל לא נמצא עדיין בסוטל ב – 5 בבוקר.

הגענו, ובדיוק פורים.
אז כמובן, נסעתי לבית חב"ד.
קריאת מגילה. הנה עוד משהו שפעם אחרונה עשיתי לפני 20 שנה. חביב.
יום למחרת, עוד מסיבת פורים. פאב של ישראלים ארגן. זוועה. כמו מסיבה בתל אביב. אבל רע. מילא. טעות שלי.
עוד יום ועוד מסיבת פורים. הפעם, בבית הילל. מתנ"ס קהילתי באחת משכונות היהודיות בבואנוס. מתנ"ס שקרוב משפחה מדרגה 23 שלי מנהל. היה מצויין. ממש מצויין. איזו אטרקציה ישראלים יכולים להוות שם. "מה ?? אתה מדבר עיברית ??". חבל ששום דבר טוב באמת לא יצא משם.

מה עוד ?
סרטים. מליון בתי קולנוע. וממש בזול.

ומה לגבי העיר עצמה ?
קילומטרים. עשרות רבות, ולא. אני לא מגזים. עשרות רבות של קילומטרים עשיתי פה ברגל. טרקים בבירה.
מדרחובים, הופעות רחוב, אפילו קניונים מרהיבים. הפרחות הישראליות פה עושות קניות בלי סוף. בשביל זה באתן ??? כנראה שזול יותר. מה שכן, אפילו אני קניתי חולצות. מכובדות כאלה. כפתורים. חצי שנה שלא לבשתי כאלה. כמה כבר אפשר ללכת עם טישרטים מאובקים למסיבות מכובדות כאן ??

ערב אחד. קרטינג. חביב מאוד. קצת אנדרלין.

יום אחד – שכונת ריקולטה. עוד שכונה יוקרתית בבואנוס, ובה בימי ראשון שוק אמנים מפורסם. סוג של נחלת בנימין. עם הופעות, דברים אומנות יפים ואווירה טובה.

בצמוד לשוק, בית הקברות המפורסם של השכונה.
למה מפורסם ?
מדובר בקברים של עשירים. אזור קטן, עם קברים. אבל קבר, זה סתם גרגר חול דהוי בים לעומת מה שיש פה. אחוזות שלמות של קברים. בתי פאר לעולם הבא. וילות לגן עדן. משהו לא נורמלי. מי צריך את זה ? המתים, או החיים שיצטרפו אליהם ביום מן הימים ?
הבאמת עשירים קבורים כאן. או המקומבנים.
היום כבר אין מקום בבית הקברות, אז מסתבר ששוק הנדל"ן פורח ומשגשג פה. משפחה שהחליטה לעשות קצת כסף, מוכרת את אחוזת הקבר שלה למשפחה אחרת. לא רע. עסק וממכר. מזל שאין שם קניון או משהו בסגנון…
הקבר הכי מפורסם – הקבר של אוויטה. תאמת, גם היחיד עם פרחים טריים.

הקבר של אוויטה

הקבר של אוויטה

עוד יום, גן חיות.
יש פה שניים. אחד רגיל. נורמלי. סוג של חי בר. לא מדהים אבל חביב ביותר. האמת, ראיתי שם לא מעט חיות שמעולם לא ראיתי.
אפילו אריות ים, למרות שאותם באמת מיציתי…וגם פינגווינים. שגם אותם – מיציתי. אפילו גמלים. אבל אפריקאיים כאלה. לא מהסוג הבדואי. באמת גדולים. 2 דבשות.

יש בבואנוס עוד גן חיות. גן חיות שרוב הישראלים הולכים אליו דווקא. זוועה של גן. לא ממש הייתי קורא לו גן. אולי בית. בית כלא.
כל החיות שם מסוממות עם חומרי הרגעה. מה זה נותן ?
כל תייר, שתורם את כספו למיזם המתעלל הנלוז הזה, יכול פשוט להצטלם מחובק עם אריות, במצב כפית עם נמרה ועוד כל מיני רעיונות זוועה שכאלה. בזיון.

3 פעמים היינו בגן החיות הסטנדרטי עד שהצלחנו להיכנס אליו. פעם אחת, סגור. יום שני. הכל סגור פה ביום שני.
פעם שנייה, ירד גשם בלילה, אז אי אפשר להיכנס. מה ? מה הקשר ? ובטבע לא יורד על החיות גשם ??

גן החיות

גן החיות

אז במקום לבקר בגן, ביקרנו במוזיאון אוויטה. מנהיגת אזרחים מקומית, שהייתה נשואה לפרון, אשר היה נשיא ארגנטינה תקופה ארוכה. נפטרה מסרטן בגיל 33. מיתוס שכזה. נו…נלמד עליה קצת.
עוד מוזיאון מיותר. לא זול, ופשטני באמת. ממש מוזאון מגוחך. חוטא למטרה. וכמובן, 90% בספרדית. אוף !!!!
אפילו מוזיאון סוף העולם באושוואיה מרשים יותר.

יום שישי היה לנו.
טוב. הקהילה פה גדולה, אז יאללה. קפיצה לשכונת היהודים הגדולה – ONCE. ביקור בבית כנסת תלפיות. עם שמירה. מצלמות. דלתות פלדה. אבטחה. מבחוץ, אי אפשר לזהות שזה בית כנסת בכלל.
סיימנו. הולכים לבית חב"ד. בדרך עברנו בעוד בית כנסת, שנראה מאוד יפה מבחוץ. אז, עמרי ואני, נכנסו. תאמת, ממש יפה. בדרך, כמובן מליון יהודיים. דתיים וחרדים. סוג של בני ברק. היה מדהים לראות את זה. כולם שחורים. עם כובעים. פינגווינים. אבל לא הציפורים. באמת בני ברק. לרגע ניתן היה לשכוח שאנחנו לא בארץ בכלל. "שבת שלום. שבת שלום". בלי סוף..
בבית הכנסת פגש אותנו איזה יהודי. שאל – איפה אתם אוכלים ? בספרדית כמובן. עניתי לו – אתה תגיד לנו. נו. והוא באמת אמר.
אחרי שהוא צד אותנו, צד משפחה יהודית אחרת, ציוות אותנו אליהם, ובלי שנשים לב, התחלנו בהליכה לביתם.
ארוחת שישי בבית משפחה חרדית.
תאמת – היה ממש כיף. הם יודעים עברית. אבל רק את התפילות. בע"פ. את משמעות המילים הם לא מבינים.
שמענו את פרשת השבוע. בספרדית.
ואוכל מצויין. ביתי וכיפי.
חומוס. אפילו גפליטע פיש. אבל של סבא הרבה יותר טוב. אין מה לעשות.
היה יפה לראות את המשפחה. את אב הבית. איך הוא מנהל את ביתו. את הארוחה. איך מסתכלים עליו. את הסיפורים שלו.
היה אפילו יהודי לבנוני. לפני 15 שנה עזב יחד עם כל שאר היהודים את לבנון, וחתך דוח לברזיל ומשם לבואנוס.
אני חייב לציין, שהייתה אחת מארוחות השישי הטובות שלי.

מייד אחר כך – מועדון חשפנות. ביום שישי….לאחר בית הכנסת. חביב. אבל אין מה לעשות. עוד לא מצאתי מועדון שישתווה ל – Blue Rose המדהים באיביזה. מה שכן, פגשנו שם אנשים באמת מכלל קצוות תבל שעוד לא יצא לי לראות. הרפובליקיה הדומיניקנית, הקריביים ועוד. קיבוץ גלויות…

עוד יום, אחרי בערך 5 ימים של המתנה צניחה חופשית.
בהתחלה, כמובן שהזמנתי את הצניחה דרך סוכנות של ישראלים. שוב. טעות לעולם חוזרת. כל פעם אני מבטיח לעצמי מחדש, לא להזמין שום דבר דרך סוכנות ישראלית, וכל פעם אני חוזר על אותה שטות.
אז אחרי כמה פעמים שביטלו אותי, וקמתי בשעות מוקדמות מידי בבוקר, יצאתי דרך סוכנות מקומית.
רוב התיירים עושים פה צניחה. למה ? לא כי הנוף מדהים, המטוסים מפנקים, או משהו אחר. פשוט זה חצי מחיר מהארץ.
אז יאללה. נעשה. עוד גירוי של סף הרגש. עוד קצת אנדרנלין שיציף אותי.
שעה וחצי נסיעה מחוץ לעיר. כמובן, שבדרך רואים עוד בתי כנסת.
וכמובן, את השכונות בפרברים. בתכלס – את הסלאמס. והרבה מאוד מזה.
הפחד מתחיל לחלחל. לא בגלל הסלאמס. בגלל הצניחה !
הגענו להאנגר. זה עם המטוס. שלי אישית הוא נראה היה קטן. קטן מאוד. קטן מידי. היינו 4 נידונים. שני ישראלים ושניים מדרום אפריקה.
המדריך שאל מי ראשון ? הצבעתי על הזרים. ברור !! אני לא מוכן להיות ראשון. את ניסוי הכלים של המטוס שלך תעשה עליהם ! לא עלי… טוב.אז המתנו.
והמטוס חזר. קיבינימט. טוב. חייבים לעלות.
אז איך זה הולך בעצם ?
מדובר מטוס קטנטן. מאוד. בתכלס, הכי קטן שטסתי בו מעודי. תאמת, פחדתי מהטיסה עצמה. שאקיא כבר בה.
שני קופצים. אני אחד מהם. קשורים למדריכים. בתכלס, הם אלה שבאמת קופצים. ואנחנו פשוט נדחפים/נזרקים/נבעטים מהמטוס.
הצניחה, אגב, היא צניחת טנדם.
בנוסף, במטוס הקטנטן הזה, שכמובן אין בו מושבים, טייס (כמה מפתיע). ועוד שני צלמים. אחד לכל קופץ. לצלמים יש קסדה, ועליה משופצרות שתי מצלמות סטילס ווידאו. סה"כ 7 אנשים בישיבה מכווצת.
לכל אחד מהם שעון. מד גובה.
התחלנו מ – 0. בעת הקפיצה השעון אמור להגיע ל – 10,000. רגל. בחישוב מהיר – 3 קילומטר. לי, אישית, כם כמה מטרים נראו גבוה מספיק.
אז התחלנו בטיסה. בטיפוס למעלה. בדרך נקשרנו למדריכים. קסדות (כאילו שזה יכול לעזור במשהו…). משקפיים.
פתאום, הדלת נפתחה. פאק !!! איזה קור. מילא הקור, איזה גובה. לחץ האוויר ירד לי בלב. נמוך נמוך. נמוך מידי.
טוב. מנסים לצאת. מזל שזה לא היה תלוי בי. אחרת, זה פשוט לא היה קורה. המדריך פשוט דחף אותי החוצה. רגע. שנייה. תן לי להתכונן ! ופאק. פתאום באוויר.
מ-ט-ו-ר-ף !! חבל על הזמן. איזו מהירות. אומרים שזה מגיע ל – 200 קמ"ש. וזה רק בגלל שמיד נפתח מצנח קטן שמאזן ומאט. אחרת זה היה אמור להיות 300 קמ"ש. קשה לנשום. ממש קשה. מהמהירות. מהקרקע שמתקדמת במהירות הולכת ומתעצמת מרגע לרגע.
הרגשת חופש מטורפת. אה..פרט לעובדה השולית שיש מדריך שמן שקשור לך לגב…
ואז. פתאום בום. מה קרה ? נפתח המצנח. ואז. בטרנקילו. משייטים באוויר. מגניב. איזה כיף. אפילו נהגתי. יש ברקס במצנח ! איזה קטע זה. ברקס באוויר. פשוט נעמדים/מרחפים ולא זזים. לא למטה. לא למעלה. לשום מקום.
ואז נוחתים. פאק. זה נגמר. איזו שביזות. מהר מידי. מעט מידי. טוב מידי.
לא יכולתי להפסיק לצחוק שעה. ממש ככה.
סה"כ עשיתי לא מעט פעילויות אקסטרים בדרום. רוב הפעילויות, הייחוד שלהם הוא בראשוניות. פעם שנייה, סביר להניח, תהיה פחות מהנה. יודעים למה לצפות. אבל זה לא תקף לגבי צניחה. דווקא עכשיו, נראה כאילו הפעם השנייה תהיה מלהיבה יותר. אקסטרים שחייבים, ממש חייבים, לבצע לפחות עוד פעם אחת. כשעמרי צנח, צנחו איתו שני ישראלים אשר הייתה בעייה עם הצילום של סרט הוישאו שלהם, אז העלו אותם שוב לאויר לצניחה נוספת. שייט !! למה אצלי הסרט עבד גודמאט ?? למה ?

מבט מלמטה

מבט מלמטה

 

מבט מלמעלה

מבט מלמעלה

 


 

עוד יום. יום יהודי.
ביקרתי באנדרטת הפיגוע בשגרירות ישראל בבואנוס לפני בדיוק 14 שנה. מרץ 1992. 29 הרוגים. היה בניין עתיק, והיום כלום לא נשאר ממנו. השגיגרות הייתה שם משנת 1950. היום נותרה רק כמה אבנים. ושלט.

אנדרטת השגרירות

אנדרטת השגרירות

אחר כך, עוד אנדרטה. פיגוע בשנת 1994 בבניין של הקהילה היהודית.
אמורה להיות שם אנדרטה של יעקב אגם. אמא מה ? לא נותנים להיכנס לראות. מילא. טוב. אז ננסה לצלם.את חזית הבניין, שגם הייותה סוג של אנדרטה.
חציתי את הרחוב, והוצאתי את המצלמה.
תוך שנייה. ממש שנייה. שריקה וצעקה ברחוב. הסטתי את מבטי, ושני שוטרים הגיעו אלי בריצה קלה. OK OK. אסור לצלם. הבנתי. תודה. לא צריך.
הם בדקו לי את כל התמונות במצלמה, לוודא שבאמת לא צילמתי. מזל שהורדתי את כל התמונות מהמצלמה, אז היו לי ממש מעט להראות להם. פעמיים שהם בדקו. תרגעו !! מה הלחץ ?? לא היה נעים..
טוב. המשכתי למוזיאון השואה. אמור להיות קטן ונחמד. אכן, קטן, אולם לא ממש נחמד. פשטני, ורק בספרדית. קיבינימט. שואה !! לפחות שיהיה באנגלית.
אני לא מבין את הקטע הזה. כל המוזיאונים שלהם בבואנוס בספרדית. רק בספרדית. השומר, הסביר לי, שבבואנוס, אסור לצלם מבנים יהודיים, ואפילו לא את החזית של מוזיאון השואה.
הכל עם מצלמות מעקב, מאבטחים מקומיים. אבטחה בלי סוף. גורם לתהות. האם באמת טוב פה כפי שנראה לעין ? או שיש דברים נסתרים מתחת לפני השטח ?


פוסט הבא – מאר דל פלטה (ארגנטינה)


 

28 בפברואר 2006

אושוויה 15.02-28.02 (Ushuaia)


פוסט קודם – צ'ילה סיכום מדיני


יום למחרת התחלנו בנסיעה לכיוון אושוויאה.
אושוויאה נחשבת לעיר הדרומית ביותר בעולם. אין דרום יותר מזה. והיא נמצאת בארגנטינה.
האמת הכי, שגם זה לא נכון. קיימת עיירה צ'ילאנית דרומה יותר, אולם זו עיירה צבאית בעיקרה, והארגנטינאים, איכשהוא, מצליחים להצניע את העובדה הזה. אחח….נפלאות השיווק….
אושוויאה נמצאת בעצם באי. אי שהוא די גדול, המחולק בין צ'ילה לארגנטינה. בינו ובין היבשת עצמה עובר מיצר נרחב – מיצר מגלן, על שמו של הימאי שגילה את המעבר הזה בין שני האוקיינוסים הגדולים – אטנלטי והשקט.
ההתחלה שלו משעממת כהוגן. די מזכירה את דרך 40. פלטה שטוחה, ארוכה ארוכה, של כלום.
לקראת הסוף דווקא הנוף משתפר לנוף המוכר של האנדים. הרים, יערות ועניינים.

בכל אופן, התחלנו בנסיעה. חותמת אחרונה של צ'ילה. חצינו עם האוטובוס את מיצרי מגלן על גבי מעבורת, בדרכנו לאוושויוה.
כמובן, שגם באוטובוס ישראלים לרוב.
ישראלית אחת, מטומטמת במיוחד. אאאחחחח….מטומטמת !!!!
מעבר לעובדה, שהילדה המפגרת חושבת שמגיע לה הכל, לעקוף בתור, לצעוק באוטובוס ועוד – בקיצור, בדיוק התכונות שאני מתעב עד עמקי נשמתי, גרמה לי לשעשוע מיוחד.
בכל אוטובוס כאן יש שירותים. הרי כל נסיעה בממוצע אורכת 12 שעות. לכו תתאפקו 12 שעות בלי פיפי….קטטר יסופק עם כרטיס הנסיעה.. בכל אופן, המטומטמת נכנסה לשירותים. עשתה מה שעשתה, וכל רצונה היה לצאת.
אמה מה, לא הצליחה לדחוף חזק את הדלת, אז היא החליטה לנעול את עצמה, ולנסות או אז לפתוח את הדלת. הגיון נשי. כמובן, שוב, ללא הצלחה.
בהמשך להגיון המטומטם שלה, הפתרון הפשוט – להתחיל לצעוק בהיסטריה. הדייל של האוטובוס נחלץ לעזרתה. רמזתי לה בעדינות (צעקה חזקה יותר שתתגבר על צעקותיה שלה) שכדאי שתפתח את הבריח לפני עוד נסיון כושל של פתיחת הדלת.
פתחה, והדייל פתח לה את הדלת. החילוץ הושלם בהצלחה. למטומטמת שלום. כמובן, שחצי אוטובוס קיבל אותה ביציאה מהאסלה במחיאות כפיים סוערות. מחיאות כפיים בפעם הזאת, ובכל פעם נוספת שבה הלכה להטיל את מימיה. 3 פעמים, אגב…..
היה משעשע ביותר.

אז הגענו לאושוואיה. אחרי כמעט 10 ימים של אכילת ספגטי ואורז, הזדרדנו במציאת Tenedor Libre – מסעדת אכול כפי יכולתך. דיפנו את הקיבה בקצת בשר, ושבעי רצון ואוכל הלכנו לישון.

יום אחרי התחלנו בריצות הבירורים. מבררים מה ? אנטרטיקה כמובן !!
מצויידים בשמועות העיקשות על קרוזים שמתבטלים. אנשים שהשיגו דילים ב – 700 דולר. סירות דייגים. דילים ב – 900 דולר כולל בונוס מיוחד – טיסה לבואנוס איירס. נשמע מבטיח ביותר…… ועוד כמה שטויות מבית מדרשו של רב סרן שמועתי.
אז התחלנו בסיורים.
סוכנות אחת. ועוד סוכנות. ועוד סוכנות. לקחנו רשימה מהמודיעין לתייר והתחלנו לרוץ אחת אחת. עוד אחת. עוד אחת.
איזה שמועות ואיזה נעליים. מחירים של 5,000 דולר. 6,000 דולר. אפילו יותר. בתכלס, גם הכל מוזמן. אין מקומות. מוזמן ? משנה שעברה !! ניסינו להיות בנמל. נאדה. לא נותנים להיכנס.
קיבינימט. מה עושים ?
הדיל הכי טוב שמצאנו היה ב – 2,750 דולר. פאקניג שיט. ואומרים שהגלפאגוס יקר. איזה יקר ואיזה נעליים. וזה עוד כרטיס של הדקה ה – 90.
ניר החליט – הוא יוצא. קטן עליו.
אני הייתי צריך לילה לחשוב על זה. איפה אמא כשצריך אותה ?
בתכלס – זה הון תועפות. פאניקג 13,000 שקל. מצד שני, חוויה של פעם בחיים. לחזור לכאן – אין סיבה. לא חוזרים למקום פעמיים. יש מספיק מקומות יפים בעולם שאפשר וצריך לראות.
בעזרת השם, נמצא עבודה טובה, חודש וחצי עבודה והחזרתי את העניינים.. אימיילים דחופים לאמא ושרית. תתקשרו. התקשרו. ייעצו. קיבלתי. תוך שעה היינו בסוכנות. תוך שעתיים – הזמנו.
נוסעים לאנטרטיקה !!! באמת לסוף העולם !!! קרוז של אמריקאים עשירים מתקרחים ו – אנחנו. שני ילדים מתלהבים.
תהינו מה יהיה הגיל הממוצע בקרוז הזה. אז שאלנו את הבחור מהסוכנות. הוא אמר לנו שאין מה לדאוג. יחסית, דווקא בקרוז הזה הגיל הממוצע לא גבוה. לא גבוה ? גג 60. או. תודה באמת ! 60, זה לפני שהצטרפנו והורדנו את הממוצע או אחרי ???

עכשיו רק צריך למצוא דרך לשרוף בסוף העולם 12 יום. זה המון המון זמן. ממש המון. הפסקה פתאומית כזאת אחרי כל כך הרבה ריצות של להפסיק ולהספיק. ואני, עם כל כך הרבה זמן פנוי לא מסתדר. חייב עשייה.
יש ים. אבל קר. יש חוף, אבל לובשים פליזים. פאקינג שיא הקיץ !!! קור מטורף. רוחות. גשם. הכל פה עם חימום כל הזמן. רדיאטורים על ימין ועל שמאל. תנורי גז. אני רק מפחד לחשוב מה קורה פה בחורף. איך חיים פה גודאמט ???

מה שמביא אותי להסבר קצר על משמעות השם של האזור בו אנו משתכנים – ארץ האש.
לכל האי הגדול שאנחנו נמצאים בו קוראים ארץ האש. הסיבה בעיקרה היא בימים, אותם ימים של 1535 שבה מגלן עבר פה וגילה את סוף סופה אמריקה.
הוא לא גילה עניין מיוחד באזור. קר. רוח. ים סוער. אפשר להבין.
ראה את כל הילידים. קר להם. רועדים. מה עושים להתחמם ? אש. מדורות רבות הדליקו אז. רדיאטורים לא היו בזמנו.
ועל כן, בעקבות המדורות שהוא ראה מספינותיו, העניק למקום את שמו – ארץ האש.

בכל אופן, אז איך שורפים פה את הזמן.
יום אחד מסיבה. ישנים מאוחר. ספר טוב. ברוך השם, הצלחתי להחליף את כל הספרים שלנו, אז יש ספרייה מכובדת, שתספיק לזמן לא מבוטל. החתמות בדרכון, שהיננו בסוף העולם, תעודה וצילומים ליד השלט שמצהיר זאת בריש גלי. כן כן. מטופש. תירותי להחריד. אבל. אין מה לעשות. אני אוהב את זה.

השלט

השלט

עוד יום – מוזיאון. איזה ? סוף העולם. מוזיאון סוף העולם.
בתכלס, הכל פה זה סוף העולם. כל דבר פה משווק כסוף העולם. העיר בסוף העולם. השלט הכי דרומי. הכביש שחוצה את כל אמריקה (בסגנון של כביש 90 שלנו) שנגמר כאן, בנקודה הכי דרומית. יש רכבת סוף העולם. אני בטוח שיש אפילו שלט – האסלה הכי דרומית בעולם.
למה זה סוף העולם בכלל ? מה זאת הראייה הסופנית הזאת. למה זה לא התחלת העולם ??
המוזיאון, מעפן ברמות. אם זה סוף העולם, אז אוי ואבוי. אין כל כך לאן לשאוף. כמה תצוגות קצרות ומטופשות על הימאים שהיו פה, השבטים שהיו פה (שבט הימאנה) לפני שהארופאים השמידו אותם (כרגיל…אין חדש תחת השמש) ועוד כמה.

יום נוסף – עוד מוזיאון. מוזיאון הכלא.
אושוואיה, בעברה הייתה בית כלא. הארגנטינאים, מעודכנים ברעיון של מושבות אסירים מרוחקות ומנותקות מהעולם כגון אוסטרליה, החליטו להקים אחת משלהם.
בתכלס, זה באמת נראה לי די עונש להיות כאן אסיר. קור מטורף. גם בקיץ. להם לא היו רדיאטורים בתאי הכלא.
אז שלחו לכאן בסביבות 1911, את האסירים הכבדים ביותר של ארגנטינה, שהתחילו בעצם לבנות את בית הכלא, ואת כל העיר. הם בנו אפילו את מה שהיום הוא מוזאון סוף העולם (במקור הוא היה הבנק של אשוויאה….די משעשע לחשוב שאסירי עולם בנו בנק….).
המוזאון, ממש חביב. במבנה שלו הוא די מזכיר את נתב"ג 2000. כיכר מרכזית (רק שפה אין מזרקה), וחמש זרועות גדולות שיוצאות ממנה.
תצוגות על אנטרטיקה, תערוכות אמנים מתחלפות, תצוגה של בית הכלא המקורי, המשופץ ועוד.
רוצחים בלי סוף השתכנו פה והועבדו בפרך. כריתת עצים ועניינים. נסעו עם רכבת סוף העולם, שכמובן – גם אותה בנו, עד לאזור המיוער (מה שהיום הוא הפארק הלאומי) וכרתו שם עצים לרוב.
לבית הכלא, לא הייתה חומה או גדר חיצונית.
הארגנטיאנים חשבו לעצמם – "נו. מי לעזאזל ירצה לברוח מכאן. אין לאן". מה שהיה די נכון. האסירים שהצליחו לברוח, לרוב, או שקפאו למוות, מתו ברעב, ואלה שלא – הסגירו את עצמם בחזרה על מנת לא למות בחוץ. אין מה לעשות. קר שם בחוץ.
כמובן, שיש כל מיני סיפורי אנקדוטות משעשעים. אחד מהם הוא על איזה ילד אסיר שעד גיל 16 הספיק לרצוח כמה וכמה ילדים אחרים. אישפזו אתו במוסד לחולי נפש, אבל אחרי שהוא רצח שם עוד מאושפז העבירו אותו לכלא באושוויה.
גם בכלא הבחור עשה צרות.
העניין הוא שהוא היה נמוך מאוד, ועם אזניים גדולות בולטות. אז הפסיכיאטרים בזמנו (למרות שבטח גם היום היו מגיעים להחלטה מונפצת לא רחוקה כל כך) החליטו שהרוע הצרוף בו קשור לאזניים הבולטות. אז עשו לו ניתוח פלסטי, והצמידו לו את האזניים לראש.
כמה שבועות אחר כך הוא הרג חתול של אחד האסירים, ואלה ביצעו בו לינץ' שחתם את הגולל על האכזריות הזאת. שום אזניים ושום נעליים.
המוזאון, אגב, נסגר בשנת 1947, עקב החלטה כי המקום שופע בחוסר הומניות משווע, וגם לאסירי עולם מגיע למות בכבוד.
יקר וקר נורא, אבל העברתי שם 3 שעות בכיף.

האזניים הגדולות והקונספירציה

האזניים הגדולות והקונספירציה

במוזיאון, אפילו מצאתי ספרייה. את הספרייה העירונית של אשוואיה. קצת שקט סוף סוף לקרוא ספרים. חיפשתי קצת חומר על אנטרטיקה. נו. כדאי לדעת לאן באמת אנחנו נוסעים. היה חביב מאוד.
יותר מ – 10 שנים לא ביקרתי בספרייה ו"עיינתי" בספרים…

עוד יום, לאחר שסוף סוף התפנה לניר ולי חלון זמן של יומיים, ולאחר לא מעט ביטולים בתכנון, נסענו לפארק הלאומי של ארץ האש.
הפארק, יחסית לשאר הפארקים של פטגוניה נחשב לא כל כך אטרקטיבי. ככה, שלא הגענו עם ציפיות בשמיים. אבל לשמחתי, הופתעתי לטובה. הלוואי ולנו היו כל כך הרבה פארקים לא אטרקטיביים כמו זה.
בתכלס, מדובר ב"יער הירוק". אוסף של הרי אנדים, שיחסית הם די נמוכים. בגבהים של 1,000 מטר. על כן, אין בפארק קרחונים, פסגות מושלגות ולגונות ירוקות. בחלק הצ'יליאני דווקא, האנדים גבוהים הרבה יותר, ושם יש פסגות מושלגות צחורות.

למה היער הירוק ?
המון המון חורשות ירוקות. יערות ירוקים. ובלי סוף חיות, לא מקומיות, אלא כאלה שהארופאים, בתהליך הרגיל הסטנדרטי של הרס דרום אמריקה, הביאו אתם משיקולים כלכליים כאלה ואחרים.
שפנים, שועלים, בונים ועד כמה.
אז בתכלס מה עשינו ?
יום ראשון, מסלול בכיף. קצת ביער. פגשנו את רכבת סוף העולם המצועצעת להחריד, שנראית כאילו לא עברו 60 שנה מאז הפסיקה לפעול בצורה מבצעית, ראינו כמה סכרים של בונים, וכמה גזעים אכולים שהופסקו באמצע. מגניב ! לא ברור לי איך בדיוק הם עושים את זה. או יותר חשוב – למה ? לצערי, לא ראינו אבל שום בונה בפעולה, ככה במרץ לבניית דייק נוסף.

רכבת סוף העולם בתחילת הפארק

רכבת סוף העולם בתחילת הפארק

 

 ארוחת הצהריים של הבונה

ארוחת הצהריים של הבונה

 

פרוייקט הבנייה של הבונה

פרוייקט הבנייה של הבונה

בדרכנו לאתר הקמפינג התחלנו לראות שפנים. בהתחלה אחד. ועוד אחד. כולנו בהתלהבות. צילום. עוד צילום. רגע ! לא לברוח !
אחר כך כבר ראינו מאות. אפילו יותר. איפה שלא מסתכלים עשרות שפנים. OK. זה הגיע למצב של, קיבינימט, תזוזו לי מהשביל. אתם חוסמים אותו.
ראינו נץ. אחד. מגניב. ממש ליד אוהל. צילמנו. ואז פתאום. עוד אחד. ועוד אחד. במרחק נגיעה ממש.
הקמנו את האוהל, וסביבנו פשוט בלי סוף שפנים וניצים. ממש שוס.

השפן הקטן

השפן הקטן

למחרת היום תכננו להשכים ממש ממש מוקדם בשביל להספיק את כל שאר המסלולים בפארק ולהספיק לאוטובוס האחרון.

כיוונו שעון לרבע בשש בבוקר. לפי האינטרנט ולפי ניר, למחרת היה צריך להיות קצת מעונן. נו. נשמע סביר.
אכן התעוררנו בבוקר לפי המתוכנן. העניין הוא שאכן היה קצת מעונן. אבל הקצת הזה היה בדיוק עלינו. על האוהל שלנו. קקקוווררר. מטורף. אי אפשר היה להוציא את האף מהשק"ש. פשוט נחת עלינו ענן. איפה התכנון של ההשכמה המוקדמת. חזרנו לישון לעוד 3 שעות.
אז קמנו באיחור. עוד הר. כרגיל. מוצאים את ההר הכי גבוה באזור ומתחילים לטפס. 970 מטר. לקח לנו שעתיים וחצי. ממש השתפרנו מלפני 4 חודשים.
בארץ, בחיים לא הייתי עושה את זה. "תגיד, ניר, בא לך לטפס ככה איזה 1,000 מטר לשמיים, בשביל לראות נוף טוב ?". אין מצב.
אבל כאן ? כל הזמן. טיפוס אינסופי. והנוף, באמת טוב.
רואים את כל התעלה שנקראת תעלת בייגל, כמה אגמים מתוקים ומלוחים, ומרחוק רחוק את אושוויאה ואת שדה התעופה שלה, שעוד נפגוש בעוד שבועיים וחצי.

על פיסגת ההר

על פיסגת ההר

לאחר הירידה מההר, ניר החליט לפרוש ולחזור לאושוואיה. אני המשכתי סוליקו לראות עוד אגם ירוק גדול.
המשכתי לאורכו, עד אשר מגיעים בעצם לגבול עם צ'ילה. איך יודעים. יש שלט קטן. גבול. לא לעבור.

מעבר הגבול עם צ'ילה

מעבר הגבול עם צ'ילה

OK. ומה מונע בדיוק ממני לעבור ? שום דבר. אז עברתי שוב לצ'ילה. רק שהפעם, בלי חותמת בדרכון.

מעניין מתי בארץ אצלנו זה יהיה ככה. "מחבל יקר. ישראל לפניך. אנא אל תעבור". חזרתי למחנה, ארזתי את עצמי והמוצ'ילה והמשכתי לאתר קמפניג נוסף.
המליצו לנו להגיע לאזור אחר, בשעת ערב, על מנת לראות את הבונים בשעות העבודה שלהם. ואני לא רציתי לעזוב את הפארק בלי לראות שיניים של בונה מכרסמים עץ, ובעצם את כל שאר המסלולים בפארק. כל מה שראיתי עד עכשיו זה שפן מכרסם עשב.
המשכתי, הקמתי אוהל, והגעתי לאתר הבנייה המדובר.
אכן, היה שם סכר ענק. חבל על הזמן. כמה עשרות מטרים אורך. בערך 2 מטר גובה. מדהים לחשוב, שגבב העצים הזה, בלי בטון, בלי סופר גלו, פשוט כלום, סוכר טונות של מים מאחוריו. זה נראה פשוט לא הגיוני. ובמיוחד שפרוייקט הבנייה הזה נעשה ע"י חיה לא גדולה במיוחד.
אבל אחרי כמעט שעה של המתנה לבונה אחד מסכן, נשבר לי, וחזרתי לאתר הקמפינג לישון.
יש משהו מאוד נחמד בלישון לבד. בדידות כזאת, אבל גם עצמאות כזאת. להקים לבד את האוהל. אוכל. לישון לבד. לעשות הכל לבד. ללכת לבד. רק אתה, השקט והטבע. טוב נו, וגם בלי סוף שפנים. חריקות העצים מהרוח. ממש נחמד.
בבוקר, עוד מסלול. עוד נסיון לראות בונים בפעולה, אך גם הפעם, שוב, לא מפתיע, לא בונים ולא בונות. שום דבר.
מילא.
לעניות דעתי אין פה שום בונים יותר. הסכרים נראים כל כך ישנים, שלעניות דעתי מדובר רק בהיסטוריה של בונים ותו לא.

נוף טיפוסי

נוף טיפוסי

 

10 דקות לא חוקיות בצ'ילה

10 דקות לא חוקיות בצ'ילה

 

סוף הדרך הארוכה בעולם. מאלסקה ועד פה

סוף הדרך הארוכה בעולם. מאלסקה ועד פה

בדרך, בעודי ממתין באיזו תצפית לאוטובוס שיחזיר אותי לאושוואיה, הגיע מדריכה עם קבוצת מטיילים.
ככה, בחצי אוזן, שמעתי את המדריכה עונה לבחור, ששאל אותה כנראה מי זה המוצ'לר, יענו – אנוכי, כי על פי המוצ'ילה עם הכיסוי, בדרך כלל מדובר בישראלים. הנהנתי למדריכה הנהון של הסכמה, והסתבר כי מדובר בקבוצה של כמה עשרות מבוגרים ישראלים שהגיעו לדרום אמריקה עם דיזנהויז.
איזו אטרקציה היוותי עבורם. חבל על הזמן. יותר מהפארק והנוף עצמו.
אחרי כמה דקות של השאלות הסטנדרטיות הרגילות, מאיפה אני בארץ, איפה הייתי בדרום אמריקה, מיד התחילו הויכוחים. בעיקר של הנשים כמובן !!
"הם מחפשים את עצמם !!" שמעתי אישה צועקת. קיבינימט. חשבתי – לענות או לא לענות. כל הדעות הקודמות המפגרות הללו.
"גברת ! אני לא מחפש את עצמי. מקסימום באתי לחפש קצת נוף יפה, וכרגע את מסתירה לי אותו !!" עניתי לה. טוב נו, רק את החלק הראשון של המשפט. בכל זאת, זה עלול להמשיך לפתח לה דעות קדומות על האופי הקלוקל "שלנו".
סה"כ היה לי ממש מזל עם מזג האוויר בטראק. כבר עשינו באשוואיה בערך 8 לילות, ובכל לילה, ממש בלכ לילה, פרט לבדיוק שני הלילות שטירקתי, ירד גשם. ולא בקטנה ככה. גשם גשם. כנראה שהשארתי את ענני הגשם שלי בפוקון וברילוצ'ה.
בטראק הזה, גם ניר ואני החלטנו להתכלב. עד הסוף. לא מבשלים יותר. לא סוחבים גזיה, סיר, סכו"ם. כלום. טונה ותירס. צהריים וערב. טונה ותירס. כמו בצבא. העיקר שנהיה שבעים. נמאס לסחוב.
אז זהו. אחרי 3 ימים חזרתי לאושוויאה. די עייף אבל ממש מבסוט מפארק ארץ האש.

באחד הערבים – סרט !!
אם יש משהו שאני רעב אליו, ממש מתגעגע זה למנוי שלי לסינימטק. לסרטים השבועיים. לסינה סיטי, גודאמט. אוף. סוף סוף. אז אחרי 4 חודשים וקצת ביבשת, סרט.
ברור שראיתי פה סרטים. באוטובוס, בהוסטלים, אפילו באיזה ספק בית קולנוע סרט בית קפה צעצוע בווארז.
אבל פה, בית קולנוע אמיתי.
פופקורן (רק שהוא היה קר ובשקית). שורות שורות של מושבים. מקרן ענק. מגניב נורא. געגוע.
איזה סרט ?
זכרונותיה של גיישה. אני בדיוק קורא את הספר.
העניין הוא, שהסאונד פה כל כך גרוע, שאת האנגלית פשוט לא הצלחתי להבין. מזל שקראתי את הספר לפני. מה שכן, היה תרגום לספרדית. קורא !! לא מושלם, לא שוטף, אבל קורא. שוס לא נורמלי.
היה מוצלח ביותר.

אז עוד יום באושוויאה.
נו. אז מצאנו עוד לגונה לשטוף בה את העיניים.
השכמנו בבוקר, ויצאנו לטראק. טראק יומי ככה בסבבה.
מתחילים ללכת, לקראת עוד לגונה. בדרך יערות, ביצות מחורבנות שמילאו לי את כל הנעליים במים ובוץ. איזה גורטקס ואיזה נעליים (תרתי משמע…). סחלה אחד גדול. אבל בסופו של דבר הגענו ליעדנו – ללגונה איזמרדלה. וכשמה כן היא. ירוקה ירוק, בהירה כזאת, כצבע האבן.
אבל מה שבאמת מדהים, שבאמת אחרי כל כך הרבה נופים ולגונות, קשה לשבוע. זה עדיין מלהיב לראות יופי שכזה. סתם, לשבת, בסתם יום של חול (למרות שלנוצרים זה יום קדוש היה דווקא..יום ראשון) בשקט טרניקלו, להתבונן, ולהנות.
וגם כאן, מפתיע כמה שאני לא מופתע, ככה בסתם יום רגיל, סוף העונה, עוד חור בסוף העולם, תקופת הקרנבל, עדיין מצאנו יותר מ – 15 ישראלים פה.
כמובן, אגב, שמפה לדרך, קיבלנו בעיברית.

הלגונה

הלגונה

המשכנו, היחידים, לטפס. היות והרי, בפטגוניה, מעל לכל לגונה, לעולם יהיה תלוי לו קרחון. עוד שעה וחצי טיפוס והגענו לקרחון. תאמת, הוא לא היה כזה מרשים. עוד גוש עצום של קרח כחול עם הרבה לכלוך, שנמס לו אט אט, ויוצר את הלגונה שעתיים מתחתיו.
אבל הנוף משם, פשוט יפה. באמת שסתם. באמת שסתם יורדים על אושוויאה על רמת היופי שלה. באמת מקסים פה. אחלה של מקום.
זהו. חזרנו לאושוויאה. עוד יום מוצלח באושוואיה.

הקרחון

הקרחון

ו-באופן מפתיע, עוד יום באושוואיה.
עוד קצת לימודי ספרדית, ויציאה סוליקו לעוד קרחון. אני פשוט מת על הנוף הזה. נוף של קרחון, שלג, עם אנדים מסביבו.
אז יש איזה קרחון, קרחון מרטיאל, שנמצא מעל העיר.
אז יצאתי לי לבד והתחלתי בהליכה.
כל כך כיף העניין הזה. שכל אדם שגר פה, יכול ביום ראשון בבוקר ככה, ביום החופשי שלו (למרות שלי אישית נראה שיש להם בלי סוף ימים חופשיים…), לקום, ותוך כמה שעות הליכה להגיע לנופים כל כך מקסימים.
אז יש כמובן עלייה, רכבל שחוסך קצת עלייה, ועוד עלייה. סה"כ, עוד 1,000 מטר לשמיים. מגניב ביותר.
עוד קרחון. עוד אנדים. עוד נוף מקסים למפרץ של אושוואיה.
כרגיל, קיץ פה. וכמו תמיד בקיץ, הרי זה או הגיוני העניין הזה, התחיל לרדת לי שלג בפסגה שם למעלה, אז פשוט התחלתי לחזור בריצה למטה לעיר. מזג האוויר פה פשוט משוגע. קיבינמט.
מוצלח ביותר.

ו-באופן מפתיע, עוד יום באושוואיה. הפעם – יום אחרון. כמעט אחרון…
אריזות אחרונות, נפרדים מהמלון. 12 לילות במלון !! 12 !!
ביקור ראשון בנמל, מוסרים תיקים, ועוד ביקור. הפעם, עולים לאונייה. זהו. יוצאים לאנטרטיקה.

סה"כ, בתקופה, שבתחילה נראתה כנצח, עשיתי לא מעט. ספרים לרוב, הכרתי המון אנשים חדשים, כולל מקומיים, מוזאנים, טיולים בעיר, מחוץ לעיר.
תאמת, ההפסקה הפתאומית הזאת בטיול התאימה לי דווקא. יש לה זמן יעד. יש למה לשאוף. סה"כ עיר חביבה. קצת מנוחה. קצת טרנקילו. סבבה.


פוסט הבא – אנטרקטיקה פתיחה


 


© 2020 שמעון שובל (בניסטי). כל הזכויות שמורות.