אחרי נסיעה ארוכה מקוסובו הגענו בשעת אחר הצהריים לכפר בשם בוגה (Boga). בוגה הינו כפר אחד לפי כפר טת (Teth). בין בוגה לבין טת מובילה דרך עפר, העוברת פס בגובה של 2,000 מטרים. לפני 3 ימים הדרך הייתה בלתי נגישה בעליל. כמובן, שתמיד יהיו תיירים שירצו לבדוק את קביעת אי הנגישות. לרוב, אלו גם יהיו תיירים ישראלים.
אז בסופת השלגים שהיתה, קבוצה של תיירים צרפתיים דווקא, החליטה לנסוע בדרך ולעבור את הפס. אז אמנם הייתה סופת שלגים. ואמנם מדובר בגובה של 2,000 מטר. ואמנם כולם אמרו להם לא לעשות את זה. ואמנם לא היה להם רכב שטח 4X4. אז אמנם…
הצרפתים בכל זאת עלו לכיוון הפס, ותוך זמן לא רב, אחריהם גם עלו טרקטורים לפנות אותם עם צוותי צילום, ככה שהסיפור הופיע במהדורות החדשות באלבניה. פאדיחה לא נורמלית וגם די מסוכנת….
עד עכשיו אלבניה עושה לי דה ז'ווים משולבים ממספר מדינות בהם ביקרתי. שילוב של הנחמדות המטורפת של הגיאורגים (שעד עכשיו חשבתי שהם העם הכי נחמד בעולם), הנופים הירוקים והשלג עם משקעי קומוניזים של הקירגיזיים, וכמובן המסע במכונת הזמן למאה הקודמת ההמזכיר את המסע בקובה.
בכל אופן, מצאנו משפחה חביבה עם בית קפוא להחריד להתארח אצלם, ויום למחרת תיכננו לעלות את העלייה לטת. ג'יפ מקומי הבטיח לעלות אותו "עד שאי אפשר" ולי זה נשמע מספק ביותר. למחרת, ה"אי אפשר" הסתבר ככמויות שלג מטורפת בחלק העליון ביותר של ההר. שלג בגובה שלי !!
עמק טת, אלבניה
נראה כאילו האלבנים מאוד אוהבים תיירים, וישראלים בפרט.
לאלבנים שפה שלא דומה לכלום, אבל היות והרבה מאוד אלבנים ברחו בעשרים שנים האחרונות למרחבי הגלובוס, רבים מהם למדנו אנגלית. ובזכות אותה אנגלית, והסימפטיה שהם חשים לישראלים, הם דואגים לספר את פרט המידע האהוב עליהם, תוך כדי שמבט גדול של גאווה נפרש על פניהם – "אתה יודע… במהלך מלחמת העולם השנייה… אף יהודי לא נרצח באלבניה" הם מספרים. ומוסיפים "אנחנו העם האלבני, הגנו על כל היהודים שחיו פה". ואז גם מרחיבים " ומעבר לזה, יהודים רבים שברחו לאלבניה משאר מדינות אירופה – הגנו גם עליהם".
האלבנים מספרים את פרט המידע הזה, כאילו מדובר בשליחות. כאילו לימדו אותם לספר ולדון בזה בבית הספר, או במקביל לתוכנית תיירות כלשהי שהמדינה מובילה פה. לי אישית זה ממש חימם את הלב. תמימות נעימה ויפה.
בחלק מהכפרים הנטושים האלו בהרים, מצאו מחסה יהודים אשר נמלטו מגרמניה במלחמת העולם השנייה.
בוקר למחרת יצאנו משקודרה לכיוון צפון-מזרח ומתחברים לדרך הררית לכיוון שמורת הטבע תֶת (Tet). הדרך ארוכה, מפותלת אך מדהימה ביופייה. כמויות ענק של שלג, בתים נידחים נטושים בחלקם (לאחר מכן למדנו שפשוט מי שהיתה לו אפשרות, היגר למערב אירופה או ארה"ב. בכפר בוגה למשל 50% מהבתים נטושים היום), עדרים של כבשים, פרות ועיזים מנקדים את הנוף המרהיב. הצמחייה הים תיכונית הופכת לאלפינית עם הטיפוס כלפי מעלה.
יורדים את הפס ברגל, מכתתים רגלינו בבוץ, שלג וענן אחד ענק. לאחר שעתיים הליכה, תפסנו פתאום טרמפ עם אוטו מקומי שסיפח לעצמו תייר אמריקאי שוקיסט.
מסתבר שערב קודם, בלילה, בחושך, בשלג, הבחור החליט לעשות את הנסיעה בין שני הכפרים עם ניסאן מיקרה קטנטונת. עכשיו אשר הוא נתקע ואז באו לחלץ אותו. הזוי..
בכל אופן, שמורת תת פשוט מהממת. היה שווה להתאמץ כל כך בשביל להגיע לכאן !!
הכל ירוק פה, פריחה לא נורמלית. שמש בשמיים הכחולים. פלגי מים זורמים. תחנות קמח נטושות ובעיקר הרבה מאוד אוויר צלול ושקט.
שינו טראק קטן למפל ובדרך עברנו בבית של אלבנית חלקאית זקנה שלא דוברת מילה אחת אנגלית. אבל כרגיל באלבניה, אם רואים אורח – מזמינים אותו לקפה או תה לבית, וגם משלחים אותו עם מנתה קטנה – צרור של עלי תה לוונדר.
בשורה התחתונה, איזה יופי פה !! אישתי המגניבה, שמש זורחת, ונופים מרהיבים. פשוט אושר ועונג צרוף !!
עמק טת, אלבניה
עמק טת, אלבניה
עמק טת, אלבניה
עמק טת, אלבניה
עמק טת, אלבניה
בלילה תפסנו טרמפ, בחזרה לבוגה עם מיניבוס במעלה ההרים. מפלס השלג אמנם ירד במעט, אולם קירות של שלג עטפו אותנו מכל צד.
עמק טת, אלבניה
וזהו.. אחרי יומיים של נופים מרהיבים ברחבי עמק טת, הצטרפנו לתייר אמריקאי האבוד בדרכנו חזרה לטיראנה.
בדרך לא הפסקנו לשים לב לפטיש אחד עיקרי שיש לאלבנים – זה שטיפת רכבים. נראה, כאילו בכל מקום, בעיר, בכפר, בדרכים ראשיות ובדרכים צדדיות – תמיד יהיה מכון לשטיפת רכבים. מכון ? מילה קצת גדולה. לא מדובר פה במנהרות רחצה עם רובוטים שמשפריצים מים וסבון, אלא יותר בסככות עם צינור, דלי וסמרטוט שנראה באלבנתי LAVAZH. מעולם לא ראיתי מדינה עם כל כך הרבה סככות לשטיפת רכבים. פרופורציה פשוט לא הגיונית !!
מים, הבנו מהר מאוד שברור שלא חסר פה. ממש לא. אז מה הקטע ?
בהמשך הטיול למדנו שתכלס, מדובר באחד העסקים הכי נפוצים באלבניה כי פשוט מאוד קל לפתח עסק כזה ! זה הכל עניין של עבודה ואבטלה.
בנוסף, מבפנים, האלבנים הם כמו ערסים מתלהבים קטנים. כל אחד גאה ברכב שלו, עוד ס"ד על ימין ועל שמאל. כולם פה נוהגים כמו ילדים קטנים ומופרעים, ותכלס האגו של הרבה מאוד אלבנים מבוסס על הרכב שלהם. ועל מנת שיהיה אגו גבוה, אז צריך שיהיה רכב נקי בהתאם. הזוי !!
אני מנקה את הרכב שלי בממוצע 3 פעמים בשנה, וגם זה רק במקרה ויש לי ממש הרבה זמן פנוי.
ואלבני ממוצע ? נראה כאילו הוא שוטף את הרכב שלו 3 פעמים בשבוע !!
"מכון" שטיפת רכבים, אלבניה
דבר נוסף מעניין באלבניה זה נושא המרצדסים. כמעט בכל מקום באלבניה רואים עוד ועוד מרצדסים. ישנים. חדשים. מצוחצחים ושרוטים. אחד מספרי הטיולים שראיתי על אלבניה טוען שמדובר במרצדסלנד. אבל תכלס, יש לזה סיבה.
עד לפני עשרים שנה, אסור היה על אחזקת רכבים פרטיים במדינה. חוקית, היו רשומים כ – 800 רכבים בכל אלבניה. רובם רחבי תחבורה ציבורית מן הסתם.
מאז נפילת הקומוניזם, אלבנים רבים ברחו מהמדינה, גנבו/קנו רכבים באירופה והכניסו אותם לאלבניה. רק שאז הם נזכרו שלמעשה – אין כבישים !! ולאחר סקר שוק קצר, הם הגיעו למסקנה שהרכב הטוב ביותר לתשתית הכבישים הרעועה ומלאת הבורות והמהמורות של המדינה הינו מרצדס (אני אגב יכולתי להגיע למסקנה הזאת בצורה הרבה יותר זריזה). ועל כן, לאורך השנים, למרות שכבר נסללו לא מעט כבישים, האלבנים עדיין חשים חיבה עזה מאוד למרצדס. עד כדי שכך, שלמעלה מ – 30% מהרכבים במדינה הינם מרצדס.
וזהו. נסיעה ארוכה ארוכה. נפרדנו מההרים המהממים. נפרדנו מצ'ייס האמריקאי, ותפסנו אוטובוס המשך ליעד הבא בדרום דרום המדינה.
יש קטע כזה באלבניה, שהכבישים לא משהו. אם בכלל יש כבישים. או זפת על הכבישים.
עד לפני עשרים שנה, כשאלבניה הייתה סגורה ומסוגרת לעולם, ללא יוצא וללא נכנס, כמעט ולא היו כבישים במדינה. והכבישים שכן היו, היו בעיקר דרכי עפר כבושות, מלאות בורות ומהמורות.
בעשרים השנים חלה התקדמות מסיבית בנושא, אך עם זאת, המצב בהחלט רחוק מלהיות משביע רצון. נסיעה של 270 קילומטר למשל אורכת כמעט 6 שעות. אמנם אלבניה נמצאת באירופה, אבל החוויה היא חוויה הנסיעה היא רבע בוליביאנית.
בכל אופן, בשל השלג המטורף (בהרים ובעיקר בפס), לא יכולנו להשלים את הטראק וללכת ברגל מוולבונה עד לעמק טת, אז החלטנו לקחת אוטובוס ולעקוף את שרשרת ההרים. זה הזוי, תכלס המרחק בן הכפרים הוא כ – 30 קילומטר, אבל עם שרשרת הרים באמצע וערמות של שלג. אוטובוס "ישיר" אין, ולמעשה מדובר בנסיעה של כ – 7 שעות.
בשל עניין המחסור בכבישים, הנסיעה הכמעט ישירה עוברת דרך קוסובו. איזה קטע זה ! על מנת לנסוע מעיר לעיר, צריך לעבור את הגבול ולעבור באחת משתי הערים המרכזיות של קוסובו – פריזרן.
אז האמת שהביקור בקוסובו היה ממש ממש לא מתוכנן, מצד שני גם סופת השלגים המטורפת מלפני כמה ימים לא ממש היתה מתוכננת. אז החלטנו לעשות לילה, ולבקר ביקור חפוז בקוסובו.
תכלס, נראה היה שהגענו לעולם אחר. בתים יפים, בלי סוף בתי קפה, מסעדות, נהר קטנטן, גשרי אבן, גגות רעפים אדומות. הכל קטן, אינטימי, נעים ועם המוני תיירים ומקומיים שלבושים יפה ומערבי. אפילו המטבע המקומי הוא אירו. אמנם למדנו לאחר מכן, שאסור לקוסובו להשתמש באירו, אולם השילוב של כל הדברים הללו יצרו לנו תחושה כאילו הגענו לכפר קטן ויפה שנמצא באזור ספר באיטליה. הקוסובאים הם ברובם למעשה אלבנים. רובם מוסלמים. ועל כן, התרחשו פה כל כך הרבה קרבות וטיהורים אתניים על ידי הסרבים הנוצרים.
אז אמנם מדוברים באלבנים, אולם באלבנים שלא ממש רוצים להיות חלק מאלבניה. טוב להם עם המדינה הנפרדת והיחסית מתקדמת שלהם.
אז תכלס, מה יש לראות כאן ?
האמת שאין ממש הרבה. יום אמור להספיק לעיר.
עושים סיור בעיר העתיקה עם הבתים הנמוכים וגגות הרעפים, אוכלים המון המון בורקסים מקומיים עם יוגורט (צריך ללמד אותם להגיש בורקס טורקי עם ביצה ומללפון חמוץ…), אזור המרחצאות הטורקיים (שסגור עכשיו לשיפוצים), ביקור בתפילה במסגד המרכזי, הטיילת המרכזית על הנהר, בתי הקפה והבארים הקוסואובים, וכרגיל באלבניה וקוסובו – תמיד יהיה מבצר על הר גבוה מעל העיר ממנה יש תצפית נאה מאוד.
בורקס, פריזרן, קוסובו
נראה כאילו חלק מאוד מרכזי מהעיר עבר שיפוץ מאוד יפה.
בדיעבד למדנו כי ממש ככה – עשרות רבות של בתים נהרסו פה במהלך מלחמת סרביה בעקבות הפצצות הסרבים, ומידי פעם, ניתן למצוא בתים הרוסים כאנדרטאות דוממות לאותה מלחמה ולאותו רצח עם שהיה פה.
פריזרן, קוסובו
תצפית מהמבצר, פריזרן, קוסובו
שאריות ממלחמת קוסובו
פריזרן, קוסובו
וזהו ! סך הכל זה היה ביקור בזק בעיר היפה פריזרן של קוסובו, עם בורקס מקומי ראשון, מסעדה טובה ואווירה מעולה ! וזהו חוזרים לאלבניה ליומיים נוספים בהרים.
לילה קצר בשקודר והשכמה מוקדמת לנסיעה המפורסמת לכיוון וולבונה. מבחינה תחבורתית, מדובר בנסיעה די סיוטית, אך נחשבת אחת הנסיעות היפות באלבניה ואטרקציה מרכזית במדינה.
מדובר בנסיעה של אוטובוס, מעבורת קטנה על אגם מלאכותי שנוצר מסכר על נהר, אוטובוס נוסף לכפר בשם בראם צורי, ואז, באופן מפתיע – אוטובוס נוסף !
כל זה, בשביל להגיע לכפר קטן ומקסים באמצע האלפנים האלבניים בשם וולבונה.
אגם קומאן, אלבניה
בראם צורי, אלבניה
כשהגענו לוולבונה, הבנו מה משמעות סופת השלגים שהייתה פה. בהתחלה, ליד האגם, ראינו שלג רק בפיקים של ההרים. בהרים הרחוקים. אבל ככל שהתקרבנו, ולמעשה עלינו בקו הגובה, הבנו וראינו את כמויות השלג ששטפו את ההרים פה. הכל לבן לבן לבן. שלג פאודר. כאילו הגענו ונחתנו על ראשו של אלי לוזון.
בסוף חודש אפריל, כמו אצלנו למעשה, ידענו שכל הממק אמור להיות פורח. ירוק. פריחת האביב. אבל איזה פריחה ואיזה נעליים, לא ירוק ולא גרביים.
הפסגות, מורדות ההרים וכל העמק – הכל כוסה במעטה עבה של שלג. אני בטוח, שלמטה, מתחת לשכבות הלבן, קפואים להם למוות פרחים, אומרים תוהים לעצמם אם משהו השתגע בשמיים.
לנו לכאורה עוד היה מזל היות ופתחו את הכביש לכפר וולבונה. בעל ההוסטל שלנו אמר שהשלג נמס במהירות יחסית. רק אתמול גובה השלג היה כ – 40 סנטימטר, והיום הוא כבר 20. אבל 20 סנטימטר בעמק. כשאמרנו לו שאנחנו רוצים לטפס להרים, הוא אמר שאפשר. ברור. אבל שהוא חושב שמטר וחצי/שניים שלג בפס עלול להקשות עלינו את הצעידה. בקיצור, הוא שכנע אותי לרדת מהסיפור ולרדת מהשלג. בעסה…..
בכל אופן, אז מה כן עושים פה ?
אז תכלס עשינו חלק נכבד מהטראק ככל שהתאפשר לנו. טיפוסים בהרים, עד שהשלג הגיע לברכיים ולא ניתן היה להתקדם יותר. בכל יום, בכל הר, בכל פינה השלג היה אחר. דחוס יתר. אבקתי יותר. גבוה יותר. השלג גם השתנה. כל יום המפלס ירד. בקצת. אחרי יומיים השלג שעטף לנו את הגסט האוס נמס ופינה את מקומו לשדות החקלאיים שמתחת.
התחלנו את העמק בחוויה לבנה וצחורה עם אי של גסטהאוס עץ בים של לבן, וכשעזבנו היינו כעץ פורח בין שדות מרעה לשדות תפוחי אדמה. חוויה ! תקופה שלמה של אביב הדחוסה ליומיים.
באזור ראינו הרבה מפטריות הבטון המפורסות של אלבניה – בונקרים.
בתום מלחמת העולם השנייה, הרודן המקומי אנוור הוג'ה (שהיה מנהיג הפרטיזנים נגד הנאצים) חשש כל כך מפלישת המערב שהוא רישת את כל המדינה במאות אלפי מיני-בונקרים שמעולם לא נעשה בהם שימוש. לפחות לא ללחימה.
במהלך 40 שנות שלטונו, כ-750 אלף מיני-בונקרים בקוטר של כשלושה מטרים (יש גדולים וקטנים יותר), הידועים בכינוי "פטריות הבטון", נבנו בכל פינה של אלבניה – אחד לכל ארבעה תושבים !!
למזלם של האלבנים, "הפלישה" מהמערב לא ממש התרחשה והבונקרים האלה נותרו לעמוד כמו פאזל של פיל לבן (אבל בצבע אפור) המפוזר בכל רחבי המדינה. כמויות מטורפות של בונקרים. רואים אותם באמצע העיירות, בכפרים, בכבישים הבין עירוניים, ואפילו בכפר וולבונה הנידח. בונקרים כאלו בנויים גם ברחובות טיראנה עצמה. במרכז העיר !
24 מבני בטון מעוגלים לכל קמ"ר בממוצע.
האסטרטגיה הצבאית הייתה כזאת – בזמן שלטונו של הוג'ה (שהיה לוחם גרילה בעברו) חיו במדינה כשלושה מיליון אזרחים והוא הסתמך עליהם שיהפכו ללוחמי גרילה בעת הצורך באמצעות אותם בונקרים. הזוי !
הבונקרים האלו נשארו כאנדרטאות. כאבני בטון שאין להן הופכין. יקר מידי לפנות אותן. ועל כן, רוב הבונקרים עומדים נטושים באלבניה ללא שום מטרה.
את הבונקרים הגדולים יותר, תושבי המדינה החליטו לנצל לשלל צרכיהם – מדירות ומחסנים לחנויות קטנות ובתי קפה, ואפילו כמקומות מפלט לילדים שמנצלים אותם למשחק ולנערים שמנצלים אותם להתמזמז הרחק מעיני המבוגרים.
בונקר, עמק וולבונה, אלבניה
בקיץ, בעונה, אין שלג. והמקום, לפי הסיפורים, שוקק חיים. רועש. מלא תיירים. מקומיים שחוזרים למקום משקודר. בעבר, היו פה רק בתים בודדים והכפריים שהתגוררו בהם, מנותקים מאלבניה באופן כללי, ומנותקים מהעולם בפרט. במיוחד בחורף.
כעת, נראה שרוב העסקים בוולבונה הינם בעיקרם גסטהאוסים. ברור… יש פה עוד מקומיים. יש שדות מסביב. יש הרים וניתוק כללי. אבל בקיץ ? המקום פשוט בנוי למאות רבות של תיירים עם חדרי אירוח, מסעדות, ואוכל מפנק. איזה מזל שאנחנו לא בעונה !! זכינו.
בטראקון אחד הגענו לכפרון שנקרא קוקאי (Kukaj). כפרון ? סוג של שכונה של שני בתים, פרות בודדות ושתי משפחות. אז כרגיל, נדחפתי ו"הוזמנו" לתה בביתם.
מדובר במשפחה מהממת (כרגיל באלבניה). בית שקיים למעלה מ- 100 שנה. הנינים (ילדים בני 10) עושים בדיוק מה שהסבא רבא שלהם עשה. יש חשמל, יש סלולר עם נקודה אחת בדיוק בה יש קליטה. יש מכונת כביסה ! והכי חשוב, יש טלויזיה LCD שטוחה !! אבל התנור הוא עדיין תנור עצים. את האוכל עדיין מגדלים בגינה בחוץ לצרכי המשפחה בקיץ, ואוגרים את הגידולים לחורף הקפוא והמושלג. והמשפחה, היא עדיין אותו תא משפחתי ישן נושן. דיסוננס לא נורמלי.
מובן מאליו שהמשפחה שאירחה אותנו ביצעה זאת בצורה מטורפת. ללא כל דופי. תה חם מאוד. לחם. חמאה. וכמובן, כמו שכבר למדנו ביומיים שלושה האחרונים – גבינה שנחבצה על ידי בעלת הבית. כמעט כל בית פה חובץ לעצמו את הגבינה בחיתול מעל הכיור במטבח.
עמק וולבונה, אלבניה
עמק וולבונה, אלבניה
עמק וולבונה, אלבניה
הבתים העתיקים הבנויים ומפוזרים בכפרים בסביבה בנויים בצורה מאוד ייחודית. מאוד לבנים. עשויים מחומרים מקומיים. בוץ. קש. אבנים. טייח מסביב. והגגות – סוג של גגות רעפים מלוחות עץ אורן בלתי עמידות בעליל. נראה כילו כל הבית העתיקים יחסית בנויים באותו סגנון בדיוק על ידי אותו "קבלן".
בתים ישנים שעוברים שיפוץ, כבר מקורים בגגות מתכת מבודדים.
עמק וולבונה, אלבניה
במהלך השהות בוולבונה למדנו על תופעת הבתולות המושבעות.
בתרבות האלבנית, בתולה מושבעת (burrnesha) היא אישה שנשבעה שלא להינשא ולהתנזר ממין. בתולות מושבעות מתנהגות ומתלבשות כגברים, והן רשאיות לעסוק בעיסוקים שלפי התרבות הפטריארכלית המסורתית נתפסים כ"גבריים". המנהג רוַוח באזורים כפריים בצפון אלבניה.
מקורה של מסורת זו בקאנון של לקה דוקאג'יני מהמאה ה-15. לפי הקאנון, הנשים הן רכושו של הגבר, וזכויותיהן מועטות. אסור להן לרשת רכוש, לרכוש קרקעות, לעסוק במקצועות מסוימים, לעשן או לענוד שעון, ועם נישואיהן עליהן לעבור להתגורר עם משפחתו של הבעל. הקאנון חל על בני כל הדתות, מוסלמים, קתולים ונוצרים-אורתודוקסים כאחד. כלומר, אין פה אלמנט דתי אלא אלמנט תרבותי אלבני גרידא.
במצב דברים זה, השבועה היוותה עבור נשים פתח מילוט מנישואים כפויים או לא רצויים, בין אם לפני הנישואים ובין אם אחריהם. ביטול נישואים בנסיבות אחרות היה עלול לגרור נקמת דם. היו גם נשים שהשבועה אפשרה להן עצמאות רבה בהשוואה החיים שהיו צפויים להן כנשים נשואות, ולכן בחרו באפשרות זו. נשים אחרות נשבעו את השבועה בעל כורחן, כאשר לא נותרו במשפחותיהן גברים שיטפלו במשפחה ובמשק. הפרת הנדר הייתה עבירה חמורה, שדינה מוות.
השבועה התבצעה בדרך כלל לפני זקני הכפר, אך לעתים נשבעה האישה ביחידות, והיא קיבלה תוקף לאחר שקצצה את שיערה והחלה להתלבש כגבר. מרגע השבועה, נחשבת האישה כגבר, וכל המגבלות שחלות עליה כאישה בטלות.
במהלך המאה ה-20 דעך המנהג בהדרגה. המשטרים הקומוניסטיים באלבניה וביוגוסלביה עודדו שוויון זכויות לנשים ואת עבודתן במקצועות שאינם של צווארון ורוד, ומגמה זו נמשכה גם לאחר שהונהג בהן משטר דמוקרטי בשנות ה-90. הוסבר לנו כי הבתולה המושבעת הצעירה ביותר שעדיין חיה לפי המנהג הזה הינה בחורה בת 35. צעירה !
עמק וולבונה, אלבניה
עמק וולבונה, אלבניה
וזהו. יומיים של טראקונים מעולים בשלג, ביקורים בבתים כפריים ישנים ואכילת הרבה מאוד גבינות עזים, לחם, דגים וסלטים. נופים מרהיבים. אלבניים נחמדים וחמים. ואפילו הכנת תה מעלי לוונדר משלג טרי. מהמם פה מאוד, כבר אמרתי ?
טוב. אז לאחר תקופה לחוצה בטירוף בעבודה (למעשה לחוצה כרגיל), נחתנו בטיראנה אחרי קונקשיין ארוך באיסטנבול. אלבניה קרובה ממש, אולם זמן ההגעה אליה ארוך מנשוא.
קונקשיין לילה, 4 שעות המתנה, ושנ"ץ ארוך מאוד מאוד מול שער המטוס בשדה התעופה של אינסטנבול שגרם לנו כמעט ולפספס את הטיסה, עד אשר אחד מדיילי הקרקע של הטיסה התורכיים העיר אותנו בברוטליות וטען ש"יש לכם מזל שחשבתי להעיר אתכם. בזכותי אתם תעלו לטיסה". מה זאת אומרת "מזל" ?? זה לא העבודה שלך למעשה לוודא שכולם עולים על הטיסה ?? לא ברור מה עבר לו בראש. הקטע הוא, שמעולם, מעולם, לא עמדתי לפספס טיסה. וגם לטיסה האאשונה כמעט ואחרנו (בשל דרישות התזונה של אישתי היקרה) עד אשר קיבלתי טלפון ממספר לא מזוהה, עם מענה של בחורה אסרטיבית "מר בניסטי ?? אתה מאחר לטיסה שלך !". אני ? מר בניסטי ??
גם הטיסה עצמה לא ממש הייתה חוויה מרנינה. טסתי כבר עשרות רבות מאוד של פעמים בחיים, טיסות פנים, טיסות בינלאומיות, טיסות בקיץ, טיסות בחורף ובגשם. אולם טיסה מטלטלת כזאת עוד לא הייתה.
כנראה חצינו הרבה מאוד כיסי אוויר, או יותר נכון שקי אוויר, עננים אפורים כחולים שעטפו את השמיים וכנראה גם עם טייס שהיה נראה אפעס כאילו מדובר באחת הטיסות הראשונות שלו במזג אוויר כזה. בנוסף, זכינו לשבת בשורה האחרונה היציבה והרגועה של המטוס. שילוב של כל הדברים האלו יצרו יציבות ארעית לחלוטין במהלך הטיסה, עד כדי כך שבכיס אוויר אחד האוכל עף לו ממגש האוכל בשילוב זעקות בהלה של הנוסעים. לא נעים בכלל. פתאום דמויות של המטוס המלזי החלו לעלות ולצוף להן בתת המודע שלי…כנראה שלא רק בתת המודע שלי.
בשעה טובה הגלגלים נגעו בקרקע יציבה ובטוחה. ברוכים הבאים לטיראנה. שדה תעופה שכונתי. קטן. קומפקטי. שכונתי אבל לא בקטע מזלזל. נראה כאילו שדה דב הינו גדול יותר משדה התעופה הבינלאומי של אלבניה.
שדה התעופה נראה כתפאורה שנותרה מסרטי ג'ימס בונד שבלב מסך הברזל: מטוסי מיושנים, מעט ציוד צבאי שמפוזר, עשביה, ותחושה של הזנחה. ברוכים הבאים לשער הכניסה של מנהרת הזמן: אלבניה.
השמיים ? עדיין אפורים. והטמפרטורה ? קור כלבים. לאן הבאתי אותנו לעזאזאל ??
נסיעה זריזה בעיר, שלא נראית מלהיבה מידי במזג האוויר הסגרירי שזכינו לו, ומחליפים אוטובוס לכיוון שקודר שנמצאת בצפון הרחוק בואכה הגבול עם מונטנגרו. 3 שעות נסיעה, שוב גשם, שוב רוחות ושוב שמיים אפורים – וברוכים הבאים לשקודר, בירת צפון אלבניה. גם פה קור כלבים. אפילו קצת יותר.
לא מדובר פה בעיר שהיא מהממת ביופייה. שקודר היא אמנם העיר השנייה בגודלה באלבניה, אולם כמעט כל אלבני מקומי שפגש אותנו שאל אותנו שתי שאלות :
1. האם אנחנו רוצים לנסוע למונטנגרו (ראבק, לפני שנייה הגענו לפה וכבר אתם רוצים שנעזוב ??)
2. אם אנחנו לא רוצים לנסוע למונטנגרו, אז מה לעזאזאל אנחנו עושים פה ??
על התפיסה השיווקית המקומית, יש למקומיים על מה לעבוד….
הסיבה העיקרית להגיע לשקודר הינה האלפים האלבניים (הדינאריים). הרים חצי גבוהים (עד 2000 מטר), כרי דשא ירוקים, קצת שלגים בפיקים, וכפרים ישנים נושנים יפים שבינם מסומן טראק אטרקטיבי ויפה.
אז אמנם קר מאוד, אנחנו לא ממש בעונה (למרות שהיה חורף מאוד לא חורפי באירופה השנה) אבל הגענו חדורי מוטיבציה להתחיל ולהתארגן לטרק בין הכפרים.
בכל אופן, בקיצור, למדנו שאמנם היה חורף מאוד לא חורפי באלבניה בשנת 2014, אולם לפני 3 ימים התרגשה עלינו סופת השלגים הכי גדולה בחורף האחרון.
מעברי ההרים סגורים מכמויות שלגים היסטריות, דרכי העפר לכפרים חסומות ואין יוצא ואין בא. נראה כאילו טראק מגניב כבר לא יהיה פה לצערי הגדול.
מילא… מנסים להמשיך בתוכניות ובתקווה שהשלג יימס והכל יהיה בסדר….
התארגנות לטראק הכוללת קניית פסטות, טונה, גז וגזייה מקומית, וזהו.
מסגד אחד מרכזי. פסל של ממה תרזה. רחוב אחד מרכזי משופץ ויפה של בתי קפה ומסעדות. אולם כמעט הכל סגור וללא תיירים/מקומיים. העונה ממש לא התחילה פה עדיין, ורוב העסקים נמצאים בתרדמת החורף שלהם.
אמא תרזה, שקודר, אלבניה
כבר בשקודר הבחנו בפאן תרבותי שכנראה ילווה אותנו לאורך כל הטיול – "בר קפה". כמעט בכל פינת רחוב, בכל אזור ממוקם לו "בר קפה". מדובר בגרסה מקומית של בתי קפה שבגדול מכילים 4 דברים עיקריים :
1. קפה. ולא סתם קפה – קפה אספרסו (בכל זאת מדובר באירופה).
2. הרבה סיגריות והרבה מאוד עשן סיגריות (האלבנים פשוט לא מפסיקים לעשן).
3. כוסיות ראקי (הספירט המקומי).
4. כמויות של גברים אלבנים שיושבים כל היום ופשוט לא עושים כלום. מדברים, אוכלים אחד לשני את הראש, מעשנים ומרווים את צמאונם בראקי. נשים ? אין ממש בנמצא. הנשים נשארות בבית. להן אין קליקות שכאלו בבארי הקפה.
תחושה שלי – נראה עוד הרבה מאוד מקומות כאלו בהמשך…
בר קפה, אלבניה
באופן כללי, אני אישית לא מכיר אף לא ישראלי אחד שהגיע לאלבניה לטיול. לא מוצ'ילר ולא בטיול מאורגן. מעט מאוד מידע בלמטייל או בכל אתר אינטרנט אחר. אז האמת שהייתי בטוח שכנראה ישראלים כמעט לא מטיילים באלבניה, והסיכוי שנראה כאלה די אפסי. למעשה, כל מי שסיפרתי לו על הטיול, עשה אחד משנ י הדברים – עיקם לי את הפרצוף או הרים את הגבות שלו למעלה למעלה בתהייה. חלק, אפילו שאלו אותי "אלבניה ? איפה זה לעזאזל ? זאת לא מדינה שהדבר היחיד שהיא עושה זה לשלוח שירים לאירווויזון ??".
אבל מה, כרגיל במקרים האלה – אני טועה. ישראלים באמת שיש בכל מקום. 10 שנים של טיולים ואני עדיין מופתע מכמויות הטיילנים שלנו. אפילו כאן, בגסטהאוס בשקודר, יש קיר על ציור ענק ומושקע – של ישראלים כמובן. בעברית. כאלו שנתקעו במקום לפחות שבוע. הזוי….
וזהו. לילה קצר. קפוא. מים קרים במקלחת. והשכמה מוקדם לכיוון האלפים האלבניים.
"היא תאיר שם בחושך לכל משברך
היא תצית בך שמש אף יותר
היא תשלח לך שקט מערבות הבלקן
שוב גלגל אל הנצח כמו מכתב בבקבוק"
אז מה, בעצם ?
השנה זאת שנה עמוסת חו"ל. נסיעות קצרות, נסיעת ירח דבש ארוכה, נסיעות עבודה, ועוד נסיעות. מגניב נורא. כן ירבו שנים כאלו.
חבל שזה יקר כל כך. צריך להיות עשיר, בריא ומובטל.
אז אחרי כמה נסיעות מערביות שכללו את ניו יורק, פולין והונגריה, סוף סוף משנים כיוון. מדינת עולם שני. שלישי. איפשהו באמצע. אלבניה. אמנם מדינה באירופה, אבל אחרת.
כמו שחברי ירון אומר – "אפילו באירופה אתה חייב להתחכם ??". אז כן…
קראתי קצת על אלבניה. ובאחת הכתבות היה כתוב כי "מסע באלבניה הוא מפגש עם השילוב הבלתי נתפס של אסלאם וקומוניזם, ניתוק מוחלט – במרכזה של אירופה, נופי פרא, חקלאות שלא השתנתה במשך מאות שנים ואנשי הרים מכניסי אורחים. ברוכים הבאים לארץ הנשרים". לי זה נשמע מפתה ומלהיב !!
אז מה היא אלבניה ?
מדובר מדינה קטנה (גדולה פי 1.4 מישראל) באזור הבלקן שבדרום מזרח אירופה.
שמה של המדינה האלבנית הוא שקיפריה (Shqipërisë). משמעות השם הוא "ארץ הנשרים" וכך גם נראה הסמל שלה. האוכולוסיה הקיימת היום במדינת אלבניה מקורה בשבטים עתיקים שהתמקמו באזור אלבניה כבר לפני 3000 שנה. אלבניה היא מדינה שעברה כובשים רבים שהשתלטו עליה, האימפריה העותמאנית כבשה את אלבניה במאה ה-14 ומאז שולטת שם דת האסלאם (ברובה). במדינת אלבניה מתגוררים היום רק 3.5 מליון תושבים בני 4 דתות. ההסטוריה האלבנית רצופה אמנם מלחמות וכיבושים אך יחד עם זאת התרבות והפולקלור של האלבנים לא נטמעו בתרבויות הזרות שמסביב אלא שמרו על עצמאותם.
נסיעה לאלבניה הינה נסיעה שהינה כמסע במכונת הזמן אל עולם הולך ונעלם.
להורדת אקסל תכנון טיול של 10 ימים באלבניה, כולל שעות פתיחה, כתובות, רשימת ציוד, כתבות מעניינות לקריאה ושאר מרעין בישין, לחצו על הלינק הבא: אקסל תכנון טיול באלבניה
אמצע חודש מרץ 2014. נסיעת עבודה עמוסה בפתח. שבוע שלם בניו יורק, פילדלפיה, בוסטון ואיסטון. כן, יש עיר כזאת.
הרבה מאוד פגישות עם לקוחות, נסיעות ללא סוף, אבל גם זמן פנוי בין לבין שבו ניסיתי להספיק לדחוס כמה שאפשר.
למעשה, זאת פעם שלישית שלי בניו יורק. בוגר יותר. מבוגר יותר. אך עם זאת עדיין עם רעב לראות ולחוות.
פעם אחרונה הייתה לפני כמעט 10 שנים. סוף הטיול הגדול, אחרי חצי שנה בדרום אמריקה. מוצ'ילר. שיער ארוך. ילד.
הפעם ? טיסת לילה, 001 (הטיסה הכי מגניבה שיש). ונחיתה בניו יורק עם עלות השחר. יום ראשון. מונית. קו הרקיע מתגלה. פתאום התווסף מגדל חדש וגבוה. התארגנות במלון ויאללה, יש המון מה להספיק ביום הפנוי הזה.
אז דבר ראשון – הארלם. כנסיית גוספאל בהארלם.
מדובר בסוג של השלמה מהטיול הקודם. כבר אז רציתי לקפוץ לכנסייה, אבל לא ממש יצא.
ממשיכים מכאן – שוק הפשפשים בצ'לסי Hell's Kitchen.
ומכאן, לשוק פשפשים נוסף – הפעם השוק של ברוקלין.
ממשיכים
קובץ אקסל – תכנון טיול
להורדת אקסל תכנון טיול בניו יורק, כולל שעות פתיחה, כתובות, רשימת ציוד, כתבות מעניינות לקריאה ושאר מרעין בישין, לחצו על הלינק הבא: אקסל תכנון טיול בניו יורק
אז בוורשה הייתי לפני קצת יותר מ – 18 שנה. וואו.. באמת לפני הרבה מאוד זמן. טיול שואה של בית ספר. 10 ימים בפולין ופראג. סיור במחנות מטעם העירייה ומספר בתי ספר מבאר שבע, שהורכב מטקסים משותפים רבים, ליווי של מספר ניצולי שואה, וגם אפי נצר ומירי אלוני אחת (בתקופה זוהרת יותר שלה).
הפעם, זאת הייתה נסיעת עבודה (משותפת עם אלכס) קצרה לביקור לקוח. נקירה של שני לילות. אבל אצלי, אין סיכוי שאפספס כמה שעות אפשריות לטיול בחו"ל. גם אם מדובר בעיקר בביקורי וסיורי לילה. אז בין שעות של פגישות, הדרכות ונסיעות במוניות, ניסיתי למקסם את הנסיעה כמה שיותר, ולמזער את שעות השינה, ולהלן הסיכום…
טיסת שחרית מוקדמת ב – 6 בבוקר, שלאחריה נחיתת בוקר בוורשה. נסיעה זריזה למלון, זורקים את המזוודות והמחשבים במלון, וממשיכים לעבר היעד הראשון (שמאפיין באירופה את יום ראשון בבוקר) – שוק הפשפשים של וורשה.
מזג האוויר שקיבל את פנינו היה פולני טיפוסי… ערמות מרוכזות ומטונפות של שלג שחור מעורב בבוץ פזורות ברחובות (למרות שהמקומיים טענו שהחורף הוא החם ביותר שהם זוכרים ועם השלג המועט ביותר), שטיחי שלג בפארקים מהולים גם הם בשלוליות מים ובוץ, עצים ערומים וחשופים ללא עלה אחד לרפואה, שמים אפורים, וקור טיפוסי. לא קפוא. סתם קר. גם בחוץ וגם בפנים.
וורשה, פולין
חורף פולני, וורשה
שוק הפשפשים של הפולנים מגניב בטירוף. כמה עשרות חנויות מסודרות לכאורה, ומאות דוכני ורוכלי רחוב עם שלל אוצרות. חלקם עתיקות, חלקם זיופים, חלקם מוצרים מגניבים וחלק מוצרים גנובים.
אני מת על שווקי פשפשים של מזרח אירופה. עתיקות ואוספים ישנים וישנים למחצה. מוצרים רוסיים. מוצרים מבית סבא. קשה לי להסביר את המשיכה, אבל היא פשוט שם. קיימת.
בין שלל הדוכנים מוצאים גם כמה "עתיקות" יהודיות. מנורות/חנוכיות שחלקן אף מעוטרות במגני דויד. כשמנסים לצלם, הרוכלים מתעצבנים מאוד ומתלהמים. בפולנית. וולאה… מעניין למה. ידידותי זה לא נשמע…
האמת שבמקור הייתי בטוח שנמצא גם הרבה עתיקות נאציות, על אף שהסחר בהם אסור. שנמצא דוכן אחד או שניים, בדומה לחנויות המזכרות הנאציות שמצאתי בבורגס לפני כחצי שנה. אבל, גורנישט. כנראה שאפילו לפולנים יש גבולות.
בקיצור, ברור שאם הייתי יכול, ולולא הייתה קיימת בעיית המשקל העודף בטיסה ומחסור חמור בדירת 2 החדרים התל אביבית שלנו, אז הייתי קונה חצי שוק, ועל כן לאחר שעתיים וחצי של הסתובביות, השלל הסתכם במנורה מעוצבת על חצובה עץ מהממת, ענקית, כבדה ויקרה, שעון לאח (עכשיו רק צריך אח בבית. אה.. וגם חורף), קופסת תכשיטים לזוגתי היקרה שנשארה בבית, ומספר מזכרות לאלכס.
חנוכיה בשוק הפשפשים, וורשה, פולין
שוק הפשפשים, וורשה, פולין
לאחר שנפטרנו מהקניות המרובות והכבדות להחריד והשארנו אותן במלון, המשכנו לכיוון מוזיאון שופן.
בדרך למוזיאון עברנו באנדרטה לזכר יאנוש קורצ'אק, בכיכר דפילאד הצמודה למלון שלנו, על יד ארמון הנוער (אגף ארמון התרבות בוורשה). אנדרטה אחת מיני רבות אשר נבנו בעולם בכלל ובוורשה בפרט לזכרו של היהודי פולני קורצ'אק.
האנדרטה מתארת עץ ומולו 6 ילדים. ענפי העץ מתפרשים כמו יד מורמת לאלוהים או כמו מנורה של שבעה קנים.
פרויקט האנדרטה נבחר בתחרות בינלאומית בשנת 2003. על פי דברי היוצרים, כדי לתת לאנדרטה נימה של אופטימיות, עבודתם נעשתה בהשראת דבריו של קורצ'אק:
"הצער הוא קר מדי בשביל הילדים, לכן הם רצים במהירות אל שמש השמחה".
אנדרטת יאנוש קורצ'ק, וורשה, פולין
מוזיאון שופן מתעד את חייו ויצירותיו של המלחין הפולני פרידריך שופן שחי במאה ה – 19. המוזיאון פועל בארמון אוסטרוגסקי, אף שהמלחין לא התגורר בו מעולם. התצוגה מכילה אוסף ענק של פרטיטורות, מכתבים ופריטים מחייו. מוצגים ביזאריים כמו מסיכת פניו של המלחין וטביעת ידו בגוש גבס. כמו כן, מוצגים עותקים של כתבי היד שלו, מסמכים פרי עטו, צילומים ופסלים שלו, חפצים אישיים וגולת הכותרת מבחינתי (כפי שראיתי כבר במוזיאונים של מוצרט, בטהובן וליסט) – הפסנתר עליו ניגן. דווקא לי אישית כמעט ולא יצא לנגן יצירות שלו. רק כמה נוקטורנים בודדים.
בוורשה מדגישים שגדל בה וכתב ובילה כאן את 20 השנים הראשונות בחייו לפני שעבר לווינה ולפאריס, שבה מת בגיל 39 משחפת. הוא אמנם קבור בפר לאשז, אבל על פי בקשתו נטמן לבו בכנסייה במרכז ורשה. אפילו שדה התעופה של וורשה קרוי על שמו.
תכלס, מדובר במוזיאון הכי אינטראקטיבי שיצא לי לראות מזה זמן רב, אם כי באופן מוזר קצת לא מהמעניינים שיצא לי לראות. ניגודיות לא מוסברת. הוא פשוט לא מעניין מידי ולא ברור מידי. אולי "מגניב מידי". מה שכן, לאורך כל הביקור שומעים יצירות מסוגים שונים של שופן. סוג של קונצרט אינסופי. האוזן עובדת פה קשה, אבל העבודה הקשה משתלמת.
מוזיאון שופן, וורשה, פולין
מוזיאון שופן, וורשה, פולין
מוזיאון שופן, וורשה, פולין
מוזיאון שופן, וורשה, פולין
חוויה שאפיינה מאוד את ביקור החטף הייתה תחושת הדהז'וו. כמעט כל אתר שביקרתי בו, רחוב ששוטטתי בו, חזרו אלי תמונות מהעבר. תמונות מלפני 18 שנה. מימי בית הספר. מימי הטיול שלי כנער עם חגי. הזוי.
על כן, יתרון אחד ברור למוזיאון שופן, מעבר למגניבות האינטראקטיביות שלו הוא העובדה שזאת חוויה חדשה בוורשה. פה, אין דהז'וו !
השמש שקעה והחושך השתלט על העיר. אמנם מדובר ביום ראשון, אבל העיר פשוט ריקה לחלוטין. אין אנשים, אין תיירים, אין רכבים. דממה ברחובות. חוויה מוזרה. הקרירות הפולנית במיטבה.
המשכנו לכיוון כיכר העיר העתיקה. השמש שוקעת מוקדם, ולצערי הגענו למרכז בחושך.
בדרך עברנו ליד ארמון התרבות והמדע. המבנה הענק הזה הוא הבניין הגבוה בעיר. סטאלין העניק אותו ב-1955 כמתנה לעם הפולני ומאז נהפך גורד השחקים המעט מוזר לאחד מסמליה של העיר. כאשר נחנך היה זה הבניין הגדול והגבוה באירופה. יש בו למעלה מ – 3,000 חדרים. היום, חלק גדול מתושבי העיר מכנים אותו "השמוק של סטלין". תכלס, אפשר להבין למה…
המשכנו לחפש את עיר העתיקה והמצודה. שוב, אין נפש חיה ברחובות אבל תודות לגוגל הגענו די במהירה.
הרובע העתיק בוורשה הוא החלק המפורסם ביותר ואחד המעניינים בעיר. הרובע הוקם לראשונה כבר במאה ה-13, אבל במלחמת העולם השנייה נהרסו למעלה מ – 90% מן המבנים בו. בשנות ה-60-70, הודות לרוסים, בפרויקט בינוי ענק וחסר תקדים, שוחזרו בתי הרובע העתיק על פי צילומים ותיעוד.
התוצאה מעניינת מאוד כי ניכר לעין שהבניינים חדשים, אבל העיצוב שלהם, המראה, הצבעים, וסגנון האדריכלות שייך למאות קודמות. ב-1980, עם השלמת עבודות השחזור והשיקום, הוענק לעיר העתיקה של ורשה מעמד של נכס עולמי של ארגון אונסק"ו.
לצערי, הגענו באפילה מוחלטת, והרבה מן היופי לא זכינו לראות. אבל קצת עצי חג מולד, שלג ורחבת ההחלקה המסורתית על הקרח הספיקו לעת עתה…
השמוק של סטלין, וורשה, פולין
כיכר השוק העתיקה, וורשה, פולין
עוד יום עבודה עבר, וממש לפני שקיעת החמה והשתלטות האפילה המוחלטת, הספקנו לעבור בעוד שני אתרי חובה בוורשה.
הראשון היה כיכר השילוחים או בשמה הגרמני "אומשלגפלץ", הממוקמת בגבול הצפוני של גטו ורשה. הכיכר שימשה נקודת מוצא של היהודים בדרכם למחנה ההשמדה טרבלינקה. מדי יום נשלחו מכאן בין 5000 – 7000 יהודים, ובסך הכל כ-300,000 יהודים בין השנים 1943-1942.
כיכר השילוחים, וורשה, פולין
נהג המונית שתפסנו לא ידע מילה באנגלית, אולם הסברנו לו שאנחנו רוצים לנסוע לכיכר השילוחים. הנהג הבין כנראה במי מדובר, והציע שימתין לנו בזמן שנסתובב באנדרטה ואז יחזיר אותנו למלון. לי זה נשמע כמו דיל מעולה.
לאחר ביקור באנדרטה, חזרנו למונית ואז הוא המשיך והציע, בפולנית כמובן, שנעבור דרך אנדרטת רפפורט. קשה לי להסביר למה, אבל היה בזה משהו שצבט את הלב. סוג של תקשרות, ללא שפה בכלל, אולם עם הבנה של מי אנחנו, מה מעניין אותנו, ועם לא מעט תקשורת לא וורבלית. תקשורת שפעמים כה רבות חסרה, ולו רק הייתה קיימת יותר. היום. אז.
אנדרטת רפפורט, לזכר מרד גטו ורשה (בשמה הרשמי: האנדרטה לזכר גיבורי הגטו וכן אנדרטת "בדמייך חיי") נוצרה על ידי האמן נתן רפופורט, יליד ורשה, לזכר מרד גטו ורשה. האנדרטה, המוצבת במרכז הגטו היהודי העתיק בעיר ורשה, נחנכה ב-19 באפריל 1948, במלאת 5 שנים לפרוץ המרד.
העתק של האנדרטה מצוי ברחבת יד ושם בירושלים, והוא אחד הסמלים המוכרים של מורשת השואה והגבורה. ההעתק אינו זהה למקור: באנדרטה בוורשה אחת מדמויות המורדות מוצגת כאשר חולצתה קרועה ושדה חשוף, בדומה לציור "החירות מובילה את העם". בהעתק ביד ושם הוצנע חלק זה.
ברחבה הענקית שמול האנדרטה נבנה מוזיאון גדול לתולדות יהודי פולין. המוזיאון חדש חדש, והוא נפתח בשנה שעברה. הוא נכנס ל ToDo List שלי….
אנדרטת רפפורט, וורשה, פולין
אנדרטת רפפורט, וורשה, פולין
בבוקר שלישי, השכמתי קום ורציתי לראות את שרידי החומה של גטו ורשה שממקומים ממש ליד המלון. לראות אותם באור יום. כמה חושך בטיול הזה !!
אז 6 בבוקר על הרגליים, אורז את הקניות המרובות משוק הפשפשים, וארוחת בוקר. קר. גשום. חשוך. ממתין לקצת אור של שחרית ועושה דרכי לחומת הגטו. תכלס, ראינו אותה גם אתמול בלילה, אבל חשוב לי לצפות בה גם באור יום.
ב-12 באוקטובר של שנת 1940 החליטו הנאצים להקים גטו בורשה ולרכז בו את כל יהודי העיר והסביבה. בתוך ימים ספורים כבר שהו בין רחובות גטו ורשה כ-100 אלף יהודים, כאשר עם הזמן גדל מספרם והגיע לכחצי מיליון נפש.
הגטו חולק לשניים: "הגטו הקטן" ו"הגטו הגדול", שביניהם חיבר גשר עץ (ה"גטו הקטן" פונה ב-1942 וכ-300 אלף מיושביו נשלחו למחנות השמדה, בעיקר לטרבלינקה. ב"גטו הגדול" נותרו אז כ-60 אלף איש בלבד).
ב-16 בנובמבר של אותה שנה החלה בנייתה של חומה בגובה שלושה מטרים מסביב לרחובות הגטו. החומה, מעשה ידיהם של פועלים יהודיים שאולצו לעסוק במלאכה תחת קני הרובים של החיילים הגרמנים, סגרה את כל המרווחים בין הבניינים. על גבי החומה, באורך כולל של כ-18 קילומטרים, הוצבו סלילי תיל דוקרני, במטרה להקשות על בריחה מתחומי הגטו.
כיום, השריד היחיד לחומת הגטו נמצא בתוך חצר פנימית של בניין, בין הרחובות סיינה (Sienna) מספר 55-59 וזלוטה (Zlota) מס' 62, הסמוכים לתחנת הרכבת המרכזית של ורשה. מאחר שהשער בבניין ברחוב סיינה נעול כבדרך קבע, הכניסה היחידה למקום היא מהבניין ברחוב זלוטה. בחצר ניצבים שלושה חלקים מחומת הגטו – שניים מהם בני כ-10 מטרים והשלישי באורך של כ-17 מטרים.
חומת גטו וורשה, פולין
חומת גטו וורשה, פולין
חומת גטו וורשה, פולין
עוד יום עבודה הסתיים, ובשעה שנותרה לנו לפני הטיסה חזרה הביתה הספקנו לראות עוד שני מקומות, גם הם בתחומי הגטו.
הראשון היה בית הכנסת נוז'יק (שגם אותו ראינו לילה קודם בחושך, אולם רציתי להיכנס אליו פנימה), שהוא היחיד מבתי הכנסת בוורשה ששרד את השואה. בית הכנסת נחנך בשנת 1902. הוקם בכספי משפחת נוז'יק, ונקרא על שמם.
בתחילת הכיבוש הנאצי בפולין, נכלל בית הכנסת בתחום הגטו ויהודים הורשו להתפלל בו. עם צמצום הגטו, הוצא בית הכנסת מחוץ לתחום והמבנה הוחרם וחולל על ידי הפיכתו לאורוות סוסים ומחסן למספוא. בית הכנסת ניזוק בהפצצות בעקבות המרד הפולני בשנת 1944. עם תום המלחמה, שופץ בית הכנסת ונפתח מחדש לציבור בסוף שנות הארבעים. מאז עבר עוד מספר מהלכי שיפוצים, וגם תקיפות אנטישמיות לא מעטות.
בית הכנסת נוז'יק, וורשה, פולין
אחת התופעות המוזרות של השואה הייתה יחסם של הנאצים למומרים – לאלה שהחליטו לעזוב את עם ישראל. חלקם המיר את דתם, חלקם אף היה עוין את היהודים ואויב להם. הם הגיעו לגטו, בעל כרחם, ויהדותם, שברחו ממנה, חזרה אליהם על כידוני הנאצים. גם בהיותם בגטו קיוו למעמד מיוחד, קיוו לצאת מן הגטו. לאותם יהודים מומרים הייתה כנסייה ייעודית (כנסיית לידת מריה) בה הורשו להתפלל.
כנסיית המומרים, וורשה, פולין
וזהו. אחרי שני לילות זריזים, מיקסום וניצול של כל דקה פנויה (כולל זמן ממוקד ואיכותי של קניון וקניות לאלכס), והביקור נגמר. נסיעת עבודה ראשונה עם מעט מידי זמן אישי אבל עמוס מאוד לטיול.
ורשה, היא עיר מלאת ניגודים. כאן שחזרו מחדש, אחרי החורבן המוחלט של המלחמה, בקפידה ובאהבה רבה, ארמונות מפוארים ,כנסיות, אתרי עתיקות , בניינים וקומפלקסים אדריכליים שלמים. כאילו דילגו על המלחמה. על תוצאותיה. כאילו דילגו על שנות הארבעים ההזויות. היום הארמונות, הבניינים המשוחזרים והכנסיות ניצבים לצד אדריכלות מודרנית. השטח העירוני הבנוי שוכן לצד מרחבים פתוחים של גנים, פארקים ופינות ירוקות.
לא מעט חויות, כמעט כולן עם תחושת דהז'וו מפתיעה, וגם לא מעט מראות. וורשה היא טיול שואה. אמנם עיר מערבית מאוד, שנראה כאילו מנסה להתנער מהתדמית האפרורית שלה (ובחורף יש הרבה אפור. הרבה מאוד. בעיקר אפור…). עיר שמנסה להיות מאוד אירופאית. של אירופה החדשה. גורדי שחקים מפוארים, בנייני זכוכית ענקיים. בנייני הייטק. מסעדות. תחבורה ציבורית משוכללת וכו'.
אולם כיהודי, קשה מאוד להתעלם מהעבר, ונראה כאילו העבר שזור בעיר כחוט השני. אנדרטרה בכל מקום, שלטי מתכת שמזכירים כי פה היה ופה קרה, וכל זה בשילוב של המון המון עבר טעון.
קשה לי להגיד כי הפולנים הם עם נחמד. סך הכל, הם עם שנכנס ומשתלב יופי עם הסטראוטיפ שלו. קר ומנוכר. ללא שמחת חיים מיוחדת אבל קבלת אורחים מרשימה. מצד שני, לא נתקלנו בחוויות לא נעימות ולא צפויות. תכלס, להיפך. אפילו הופתעתי לטובה מספר פעמים.
זה היה טיול של חורף. עבודת חורף. מעניין אם תהיה גם חווית קיץ בעתיד…
קובץ אקסל – תכנון טיול
להורדת אקסל תכנון טיול של 2 ימי טיול בוורשה, כולל שעות פתיחה, כתובות, כתבות מעניינות לקריאה ושאר מרעין בישין, לחצו על הלינק הבא: אקסל תכנון טיול בוורשה
