חצינו את הגבול עם בוליביה והגענו לאחר שעה וחצי לעיירה בשם סן פדרו דה אטקמה. עיירה קטנה שבה נציגות של משרד ההגירה הצי'לאני. נפרדנו שם מדניאל, עמרי וניר שעלו על אוטובוס מיידי לארגנטינה, ואנחנו המשכנו לביקורת הדרכונים.
לצ'ילה אסור להכניס שום דבר אורגני (כאילו מה ? אתם בגלאפוס??), ונאצלנו להוכיח, כולל פתיחה של המוצ'ילות שלנו, שאנחנו נקיים.
היינו עדים לכך שפקיד הגירה חתך פרחים לבחור שהביא פרחים מבוליבה, על מנת לבדוק שאין שם קצת קוקה קולה מוצקה, מהימים שהיא עוד הכילה קורטוב של קוקאין.
הגענו לחברות אוטובוסים בתקווה שנצליח לקנות כרטיסים לסנטיאגו, בירת צ'ילה כבר במיידי.
התכנון המדוקדק שלי עוד בקוסקו היה כזה – מגיעים לבוליביה, תוך 3 ימים מתחילים את הסלאר, מסיימים בצי'לה, וטסים מהר מהר לסנטיגו על מנת לחגוג שם את סילבסטר ולזכות בנשיקה מצי'לאנית חמודה. עד עכשיו, הכל הצליח. לא בזבזנו ימים מיותרים, שלא היו לנו,לא בלה פז ולא באיוני.
מה הסיכוי שהמזל ימשיך לשחק לנו ?
אז הוא לא. לא השגנו כרטיסים, היות וכנראה כל התיירים בצפון שועטים לבירה לחגיגות, על כן לקחנו אוטובוס לעיר גדולה יותר בשם קלאמה (CALAME), בתקווה ששם יפול הפור לטובתו.
הגענו, ואביגיל ואנוכי, נטשנו את ניר ואיתי, ששמרו על התיקים, והתחלנו בריצה לעבר סוכנויות האוטובוסים בתקווה שנצליח להקדים את שאר התיירים שלא השיגו כרטיסים אף הם.
לדאבוננו הסתבר שאין מקום באף חברה עד עוד 4 ימים !! 4 !! ואנחנו בהחלט בעיר חור בצי'לה. לא רוצה להיות כאן. ממש לא. המשכנו להתחנן לפקידים השונים – אבל נאדה.
בסוף, רגע לפני שהייאוש השתלט, והדמעות של אביגיל לנשור, שוב שיחק לנו מזלנו, ומצאנו 4 כרטיסים מבוטלים בחברה מצויינת. בדיוק – 4, ובדיוק בשבילנו. מהודקים יפה יפה מתחת לדלפק. כאילו רק המתינו ככה בצד שנבוא ונקטוף כפרי בשל. איזה מזל יש לנו פה. אמה מה, הכרטיסים ליום למחרת.
בילינו לילה ויום בעיר (שאגב נחשבת לעיר הצחיחה ביותר בעולם. מעולם לא ירד בה גשם. מעניין איך הם בדיוק בדקו את זה). שום דבר מיוחד אין שם וגם לא עשינו שם.
מדרחוב יפה, נסיונות נפל כושלים רבים למשוך כסף באמצעות כרטיסי אשראי עד שהבנו שאנחנו בשוק טוטאלי ואנחנו לא יודעים לקרוא אנגלית, כמה כרכות, קריאת ספר בכיכר המרכזית, וסה"כ התלהבות ראשונית מעיר מערבית.
טוב. אז בהמשך ישיר לדף על בוליביה, היום השלישי של הטארק בסלאר התחלק לשני חלקים.
בצהריים עברנו את הגבול לצ'ילה. גם מעבר הגבול הזה היה פשוט וחלק כחיתוך חמאה בשלהי יום קיצי. הלוואי וכולם יהיו כאלה.
לפתע פתאום הרגשנו בחוץ לארץ. חוץ לארץ תרבותי. מה הכוונה ?
בבוליביה אין כבישים. כלומר, בערים ובעיירות יש. אבל- זהו. כאן זה נגמר. בטח לא בסלאר או במדבריות העצומים בגודלם ובמרחבם הנטושים שסביבו. עברנו את הגבול לצי'לה ופתאום – הפתעה. אבל לא רק אחת – הרבה ובכמויות.
מראות שלא רואים. מראות שכבר הספקנו לשכוח. מראות שצריך להתרגל אליהם שוב.
תמרורים. מה זה ? גדרות בטחון בצידי הכביש ?? מה זאת ההמצאה המוזרה הזאת ?
בטיולנו עד כה התחלנו מאקוודור, יחסית מתקדמת, יחסית (!) ומרגע לרגע הדרדרנו למדינה נחשלת יותר יותר. מסוכנת יותר ויותר. ענייה יותר ויותר. איכות חיים נמוכה יותר. רמת חיים נמוכה יותר. ולפתע – קיבלנו הלם. הלם תרבותי, אבל הפוך. צי'לה ? האמנם ? היא בדרום אמריקה ? נראה כאילו היא הייתה אמורה להיות יותר בכיוון של צפון אמריקה….
מחלפים רב נתיביים, תמרורים, רמזורים. רמזורים להולכי רגל !! צריך פתאום לעמוד בכביש ולא להתפרץ אליו. איך אפשר עכשיו לאחר 10 שבועות ??
לעמוד על המקח ? עושים את זה פה ? לא ברור…
נהגי אוטובוס שלא נראים כאילו ברחו ממעצר מינהלי יומי באבו כביר. לבושים עם חולצות מכופתרות, עניבות.
אוטבוסים איכותיים. נוחים, רחבים. הלוואי ואצלנו בארץ זה היה ברמה כזאת. אפילו לא ברמה הזאת. שמינית רמה.
רכבים פרטיים בלי סוף. ואיכותיים. מזנן. חלונות חשמל. גג נפתח. אמריקיים. יפניים. ארופאיים. יש חניות פתאם שצריך לבנות. בנייני חניונים. בטח יש גם בעיות חנייה ! כמו בארץ.
אין שווקים כמעט. אין קבצנים המתגוררים ברחוב. אין צ'ולות. אין כמעט זוהמה.
יש מזגנים בחנויות. מזגן !!! קניונים. סופרים ענקיים. סוג של קו-אופ ענקיים. אמריקה !
אנטנות סלולריות !! שיא קידמה הטכנולוגיה.
בעצם. לא. דאורדורנטים !!! המקומיים מריחים פה טוב !! זה שיא הקידמה. שוב, כמו באמריקה !!! החלום האמריקאי !
גם ניראים שונה. המון אשכנזים. לבנים כאלה. חליפות. נעליי עור. אין יותר סנדלים מכוערים שבכל דר"א הולכים איתם. מטופחים פה. אפילו הזקנים. בסנטיאגו יש מטרו !!!
אולי פחות גנבים ? האמנם ?
מה שכן ביחס ישיר, אנחנו נפגעים פה.
דבר ראשון – והכי חשוב כמובן – אין אינטרנט. יש, אבל הרבה הרבה פחות. כולם כל כך עשירים פה – לכולם יש מחשבים ואינטרנט בבית. אז לא צריך כל כך הרבה אינטרנט קפה. חבל מאוד !!! חבל מאוד !!! במיוחד בשבילי. עוד אאלץ בטעות לרשום יומן בכתב יד. חס וחלילה.
יש המון רכבים פרטיים. מצד שני, כמו בארץ – זה דופק את כל עניין המוניות. יקרות יותר. נדירות יותר. בעייתיות יותר. בעסה.
דבר שני, צריך לממן את הכל. ויקר פה. יקר פה מאוד. אם מצדו האחד של המתרס, בבוליביה שעת אינטרנט יכלה לעלות לנו קצת יותר משקל, אז מצידו השני – בצי'לה יש הרבה מאוד מקומות (לפחות בצפון) ששעה מגיע לכ- 10 שקלים.
לילה אחד בצ'ילה עולה כמו 3 לילות בבוליביה או בפרו. וככה גם שאר הדברים. רע מאוד למטייל המוצ'ילר הממוצע.
האוהל שלי הולך להתבלות מהר מאוד. או הארנק שלי. בעדיפות לראשון.
בכל אופן, לאחר ההקדמה הארוכה מנשוא שלעיל לסיפור המעשה.
לקחנו את אוטובוס הלילה לאיוני. העיירה שממנה יוצאים לתורים במדבר המלח הגדול בעולם – SALAR DE UYUNI. איוני זה עיירה של כלום.
כמה רחובות סביב כלום אחד גדול. לא. בעצם כלום אחד עצום בגודלו. באמת שיש להם מזל שיש להם את הסאלר, אחרת הם היו משעממים את עצמם למוות, ואין ספק שהיו עוברים את שוויץ בממוצע ההתאבדויות עקב שעמום נפשי כרוני.
לאחר השלמת כמה שעות שינה, עשינו סיור סוכניות טיולים, וסגרנו על דיל לתור לסלאר. 3 ימים טראק עם גי'פים, ובצהרי היום השלישי חיתוך לצי'לה. נשמע אחלה.
העניין הוא שלא סגרנו מועד מדוייק לסיור, היות והמתנו ל – 3 חברים של ניר (עמרי, ניר ודניאל). אני רק ידעתי, שממש, אבל ממש לא בא לי לבזבז עוד יום בעיירה שכוחת האל איוני.
מה שכן, אפילו בחור הזה נוכחותנו הישראלית הכובשת נראית לעין. המון שלטים בעברית, המלצות של ישראלים על סוכנויות, מסעדות ושאר מרעין בישין. אפילו מסעדה עם מוזיקה בגוון יווני איכותי מההופעה של יהודה פוליקר בקיסריה ושל שלמה ארצי הכמעט הכי ישראלי שיש.
גם אנחנו תרמנו את חלקנו, בכך שהראינו לגויים ולגרים את אופיו של חג החנוכה. אביגיל ואנוכי בנינו חנוכיה וחגגנו את נר שני של חנוכה במסעדה. ברכות, מעוז צור ושאר סביבונים. המון תשומת לב משכנו. אנחנו והמנהגים הפגאנים שלנו. טוב שלא גרמנו למהומות על רקע דתי בעיירה המנומנמת.
בכלל, מאוד משעשע איך כולם מתייהדים כאשר נמצאים בחו"ל. כל הכופרים, האפיקורסים וחבריהם מפגינים פתאום שליטה מרשימה ברזי החגים. בברכות. בשירים. פתאום בכל מוצ'ילר טיפוסי מסתתר לו חזן פנימי שרק משתוקק לפרוץ לו החוצה.
בבוקרו של יום שלישי דפיקות חזקות וצעקות על הדלת. נו, אופייני לישראלים. רעש וצלצולים. החברים באו.
מהר מהר, בחטף, התעוררנו בהתחלנו בבלאגן של הבוקר.
אריזה, מקלחת, שירותים, כביסה, חתימות במשרד ההגירה הבוליביאני וכמובן – משלוח השטויות שקנינו בלה פז, לאו דווקא בסדר חשיבות הזה.
אז לאחר 3 שעות מטורפות של ריצות, בעיות ובלאגן סיימנו והיינו מוכנים להתחיל את הטראק לסלאר. ג'יפ של 7 ישראלים ועוד ג'יפ של תיירים.
אבל כמובן, שגם החלק הזה בטיול הדרום אמריקאי מתחלק לשני חלקים. טוב ורע.
נתחיל מהטוב.
הסלאר (SAL בספרדית זה מלח) הינו מדבר המלח הגדול בעולם, 12 אלף קמ"ר, 120 מטרים עומקו, גובהו כ- 3650 מטר מעל פני הים וכולו מלח בישול. שטחים עצומים עצומים, מאופק אחד עד לאופק השני והכל – מישור מלח אחד ענקי.
מדובר בסיפור הרגיל והידוע. הסלאר היה פעם ימה רדודה של מים, אשר התאדה ונותרו משקעי מלח.
העניין הוא שמדבר המלח שלהם שמור די יופי. להם אין את מפעלי ים הסלאר אשר כורים את המלח אט אט והורסים אותו מהר מהר. מקסימום יש כמה חאפרים בוליביאנים אשר חופרים עם מעדר את המלח וגונבים קצת על מנת לעשות לביתם. שיהיה.
הסלאר – מדהים. חבל על הזמן. קחו את התמונות המצועצעות, הרגילות שכולם תמיד עושים ("וואי…איזה קטע…אני מחזיק את חבר שלי בידיים….איזה מגניב…") ותשלשו את זה. המקום מדהים. מאינוספיות אחת של מלח עד לאינסופיות שנייה. לבד, אפשר לאבד שם בקלות את הדרך ואת הדעת. הנהג שלנו ניווט באמצעות הרים שבאופק ובאמצעות אלוהים שעזר לו כנראה, כי לי באמת אין מושג איך הוא מצא את דרכנו שם.
העניין הוא שאנחנו זכינו בייחוד כלשהו. מה הכוונה ?
נסענו בתקופה בעייתית. סוף סוף העונה. כבר אחרי סוף העונה. בכלל, בבוליביה כבר אין ישראלים. בקושי 20 ישראלים כולל אותנו. נראה כאילו שגרירות ישראל הבריחה את כולם מבוליביה לפני הבחירות.
העונה כעת היא תחילת העונה הגשומה. ומה קורה בעונה הזאת ? יורד גשם, והרבה. מצד שני, חם ונעים. בדרך כלל בסלאר קור אימים, אבל אנחנו זכינו לשמש נצחית בסלאר צלול.
אז החלו לרדת גשמים. גם ביום היחיד שהיינו באיוני ירד גשם. ומה שקורה בעקבותיו זה הצפת הסלאר. מישור המלח הגדול בעולם מתחיל להיות מוצף מים, והופך פניו לראי ענק ועצום. בימים הראשונים מדובר בסנטימטרים בודדים של מים. בהמשך העונה גובה פני המים יגיע עד כדי מטר.
מזל שהסלאר לא באמת מישורי, וככה אצלנו היו חלקים יבשים ללא מים וחלקים עם מים בגובה של 40 סינטימטר. ראי ענק, מאיים ומלא עוצמה.
בסוף היום יצאנו מהסלאר והגענו למלון שלנו. מלון, שעשוי כולו ממלח. כסאות, שולחנות, מאפרות, תחתיות המיטות, הריצפה. הקירות. הכל. תאמת – מגניב מאוד. העניין הוא שבגלל זה, למרות ניקוי מצעים מסיבי, המיטה מתמלאת מלח מהקירות המתפוררים ברמות שאפשר היה לעשות סלאר קטן מהכרית שלי.
את כל זה עשינו ביום הראשון.
בשאר הימים עברנו באיזור הררי מדברי ויבש יבש, דרך לגונות צבעוניות מקסימות laguna colorada ו laguna verde, לגונות פחות צבעוניות אבל יותר מגעילות ומסריחות, שדה גייזרים, מעיינות חמים וראינו המוני פלמינגו. חביב, אבל לחלוטין לא משתווה ליום הראשון.
החלק השני. המעצבן, אבל בדיעבד – משעשע מאוד. אבל שוב – רק בדיעבד.
שילמנו לא מעט כסף בכלל עבור הטראק הזה, טראק שבחלקו היה בהחלט דראק. הובטח לנו הרים וגבעות וקיבלנו מישור.
שום פנקייקים לארוחת בוקר, יציאה באיחור רב, פספוס של מוזיאון לרכבות, אוכל מספק בחלקו הקטן, ג'יפים בתחזוקה שמזכירה את תחזוקת טילי הקסאם של הרשות, והשיא היה מדריך "דובר אנגלית" חסר האופי הגדול ביותר שראיתי בחיי.
הג'יפ(ה) שלנו נתקע לו לא מעט פעמים בסלאר. פאנצ'רים היו עניין בשגרה. נו, כמו כל נסיעה כלשהיא שאנחנו עוברים….והשיא היה, שנשבר לו הציר של הגלגל האחורי. המזל שלנו היה שהנהג שלנו היה בן דודו מדרגה שנייה של מקגיוור. אחרי שעתיים של דפיקות, תנועות, שפצורים, תוך כדי דחיפת מכוש ומפתח שבדי בין בולמי הזעזועים של הגי'פ, וקשירתם באמצעות פנימית נושנה של צמיג גזורה, יכולנו להמשיך בנסיעה.
המדריך שלנו שמו הפרטי חואן. שם משפחה – הבכיין. טמבל חסר תקנה, כשהמושג "אופי" זר לו בערך כמו המושג "כריזמה ועמוד שדרה יציב".
כל תלונה שלנו, וברוך השם כאשר ישראלים נמצאים בקבוצה יש להם ומספיק כאלו, רק התבכיין לנו והאשים את הבחורה מהסוכנות. כל שאלה ששאלנו, טענה ומענה הלך לשאול את בן דודו של מקגיוור וחזר עם תשובה. טמבל חסר תקנה. יום התרמה של אקים בהחלט היה מועיל לו.
היו רגעים שחשבנו לבטל את כל הסיור ולחזור לסלאר לשרוף את הסוכנות, כשהבעלים נמצאים בתוכו. ראבק. ניפגש בהמלצות של "המטייל".
טוב. אז לאחר חודשיים של טיול, התחלנו במסענו המהיר לעבר דרום דרום דרום אמריקה. הכי דרום אמריקה שאפשר.
למרות שחשבנו לוותר על כלל בוליביה, סוג של בוליבופוביה, החלטנו לעבור דרך הסלאר.
חשבנו לדלג על לה פז, אבל גילינו שאין זה אפשרי מבחינה תנועתית. אז נו. אנחנו זורמים. החלטנו לעבור גם בלה פז.
לקחנו אוטובוס ישיר מפונו בפרו ללה פז והתחלנו במסע לארץ הסמים הענייה ביותר בדרום אמריקה, עם הנשיא מגדל הקוקה החדש והמחודש שלהם.
עברנו את הגבול בצורה חלקה להדהים, במיוחד לאור דרך החתחתים מלאת המועקות שעברה עלינו במעבר מאקוודור לפרו, ושהשאירה חותם סיוטי תמידי בנפשי השברירית, עד לעיר הראשונה בבוליביה בשם קופקובנה (COPACOBANA), ואין קשר לחוף בעל השם הזה בברזיל, ושעליו אספר בטח בעוד 3 חודשים.
בעיר התיירים קיבלנו שוק ראשוני לגבי יוקר המחיה הנמוך להחריד בבוליביה, אשר מילא אותנו שימחה ראשונית אשר לבאות (בנושא קניות כמובן), ושעליה יסופר בפרוטרוט כמובן, החלפנו אוטובוס והמשכנו בדרכנו ללה פז.
בדרך, נאלצנו לרדת, על מנת להעביר את האוטובוס שלנו על גבי רפסודה רעועה במיצר באגם טיטיקקה, כאשר אנחנו עברנו בסירה רעועה לא פחות, ולאחר נסיעה שהייתה אמורה לקחת 6 וחצי שעות (זמן ישראל) ובדיעבד לקחה 10 שעות (לפי זמן בוליביה שכידוע עובד לאט הרבה יותר) הגענו ללה פז, הבירה בפועל של בוליביה (סוקרה זו הבירה האמיתית).
הגענו ללה פז.
OK. אין דרך אחרת לתאר את זה מאשר הלם תרבות. לא מדובר בעיר. מדובר בפסוק טיפוסי של התנ"ך – תוהו ובוהו על פני האנדים. כשאלוהים ברא את החושך, הוא ברא גם את לה פז.
לה פז זה פשוט שוק גדול מאוד, עצום בגודלו שנתנו לו שם ומעמד של עיר. אוסף עצום של רוכלים ודוכנים שנוצרו להם פה, ושכנראה יום אחד, עוד נשיא מגדל סמים החליט לאחד את כל הדוכנים ולתת להם שם ומעמד של עיר.
לקח לנו יותר משעה להיכנס למרכז העיר למלון שלנו, ואני רק חושש מכמות הזמן שייקח לנו לצאת מכאן.
איפה שלא הולכים דוכן. רוכל. מישהו מוכר משהו. מישהו מכייס מישהו. שולחן עם מרכולת כלשהי. מזנון קטן. בכל חור. קילומטרים על גבי קילומטרים של שוק.
בלאגן טוטאלי. כאוס לא נורמלי. רעש. המולה. התחנה המרכזית הישנה בתל אביב בצהרי יום שישי של לפני ערב פסח, זה מוזאון הלובר יחסית למה שקורה כאן.
הכל עומד. הכל תקוע פה. למה ? כי עוד מישהו פתח פה שולחן קטן. פקק אין סופי של רכבים. אנשים. שוטרים. חיילים עם גז מדמיע ואזיקים.
צריך מאגרי סבלנות בלי נדלים ואמפטיה בלי סוף, על מנת לגרום לרגש חביבות כלשהוא לנבוע ביחס לעיר הזאת. זו באמת עיר של שוק ללא הפסקה. בלאגן ללא הפסקה.
אבל משהו חשוב אחד, בעצם – הכי חשוב – ז-ו-ל פה. זול כל כך שזה פשוט לא להאמין. מחר, על הבוקר, דבר ראשון – קניות. קניות קניות וקניות.
בכלל, בוליביה זאת מדינת המיקוח. כל דבר פה – צריך להתמקח. זה פשע – לא לעשות ככה. למה ? כי אז אנחנו דופקים את המטיילים שיבואו אחרינו.
אנחנו מגגיעים פה למצב שאנחנו מתמחקים על 20 אגורות. 20 אגורות ! מבזבזים 4 דקות מחיינו על 20 אגורות !
שיא ההתמקחות היה במעבר הגבול.
שוטר ההגירה רצה לתת לי ויזת שהייה ל – 30 ימים. בתכלס, אני לא צריך יותר. תוך שבוע, התכנון שלנו הוא לא להיות כאן יותר.
אבל. בכל זאת. אני בבוליביה. צריך להתמקח. אז התמקחתי איתו על מספר ימי השהייה האפשריים. דרשתי 90 (שזה המקסימום). הוא לא הסכים. דרשתי שוב. עדיין לא הסכים.
בסוף הצעתי לו שנתפשר. שנסיים את המשא ומתן המתיש והארוך. נחתוך באמצע. התפשרנו. קיבלתי חותמת ל – 60 יום.
החיים בשוק, כשוק, וכבזיון אחד גדול.
כמה דברים על העיר עצמה.
העיר הגדולה ביותר בבוליביה, מדינה שסה"כ תושביה זה 8 מליון. עיר הבירה הגבוהה ביותר בעולם – 3,870 מטר מעל פני הים.
מלאת עוני. ריכוז הגנבים הגדול בעולם. כל משהו שנגנב פה, תוך דקות ניתן לקנותו בחזרה בשוק הגנבים.
עוני ללא סוף. פעם ראשונה בדר"א, שבאמת אנחנו רואים עוני בכל הסובב אותנו. בכל מקום. בכל רגע. לא רק כדרך חיים, אלא משום שאין ברירה. בתכלס, גועל נפש פה. ממש. טינופת מכל הרוכלים. זוהמה. שתן. בלי סוף מסכנים. והמון שטיפות מוח שליליות שעברנו לפני שהגענו לכאן, שבטח לא תורמים לחיוביות של המקום. הכל עומד פה. לא זז. גם תמונות כמעט ואין, כי מי בדיוק יסתובב עם שלט פה – "בואו תגנבו לי. אני כאן !"
הגענו ביום שישי, באיחור אוטובוסי קט וסטנדרטי של 4 שעות, ומלאי מרץ והחלטה החלטנו לשים פעמנו לכיוון הקידוש של יום שישי בבית חב"ד. חוצמזה, שיש גם ארוחה חינם, אז בכלל – מה רע.
מבעוד מועד הכנו את כתובת המקום, ובזמן שניר ואיתי החליטו לטחון ברגר קינג, אביגיל ואנוכי החלנו במסענו לכיוון האתר הקדוש.
לקחנו מונית, מסתבר לקצה השני של העיר ממש, לרחוב המדובר. ושם התחלנו לחפש את הבית. ואני מדבר על – לחפש. לכתת רגלנו ברחובות . לא מצאנו. אין מספרי בתים. אף אחד לא יודע איפה הוא גר. איפה החנות שלו. מה קורה איתו. שוק טוטאלי. טיפשים ללא הפסקה. נאדה. אחרי חצי שעה של חיפושים, הסתבר לנו שבית חבד עבר דירה לפני חצי שנה. כוסאמק !!
חזרנו את כל הדרך חזרה (שעה של נסיעה בקומבי עם עוד 15 בוליביאנים גנבים…סתם…), בהימורים האם ניר ואיתי הגיעו כפי שהבטיחו לבית חב"ד או לא. בדיעבד, כן. מסכנים.
ההשקעה בקידוש יום השישי המבוזבז הזה, שווה לפחות 3 צומות בימי כיפור. אני מקווה שזה נספר איפשהוא בעולם של מעלה.
בשורה התחתונה, חגגנו את יום שישי בארוחה דשנה ומסורתית ברוח השבת בברגר קינג כפול מוגדל וגלידה.
ביום הראשון – קדחת קניות.
ראשית – ארוחה אצל יוסף הלבנוני מלא ההמלצות. חומוס, פלאפל, קובה, מטוגנים. בתכלס – לא שווה את ההמלצות שלו. סתם יקר, ובכלל לא משהו. אבל לדבר העיקרי.
ישנו טוב בלילה, מתכוננים נפשית ליום שבא עלינו לטובה, והתחלנו במירוץ סביב הזנב של עצמנו, או יותר נכון – סביב הפליז של עצמנו. שגעון בקבוקי הקולה הממוחזרים.
קניות, מזכרות, וכמובן – פליזים. דווקא לא אצל ויקטור המפורסם, אלא אצל איציק. הרבה יותר יפה.
ביקור בכספומט. ועוד פעם ביקור בכספומט, היות ומי יסתובב כאן עם יותר מ – 300 בוליביאנים בבת אחת. ואחר כך עוד ביקור נימוסין, באותו כספומט.
בובות, תיקים, תיקים למצלמות, פאוצ'ים, תיק לדיסקמן, תמונות, בגדים, מזכרות, פליזים, ועוד פליזים, שמיכה, קליפיסים לשיער מבמבוק, צמידים, פסלי עץ. מה לא.
חדוות קניות. ממש הרגשתי כמו בחורה. עצוב, אבל נהניתי מזה. ממש סצינת הקניות של אישה יפה. רק ריצ'רד גיר היה חסר לי פה, עם כרטיס האשראי שלו.
אגרנו (ארבעתו) קילוגרמים שלמים של קניות. אין לנו מקום במיטות במלון הלובו. הכל – שקיות.
העניין הוא, שכריסמס פה. הכל סגור מחר. מחרתיים. אי אפשר לשלוח דואר. ולאסוננו, עלינו לנסוע עם כל הקניות לאיוני. אז כמו תיירים, קנינו שקים לסחוב את כל הקניות.
היה צריך לראות אותנו.
בין כל השקים הענקיים, מסתובבים אנשים קטנים, שמרגע לרגע נהיים יותר ויותר נמוכים. משיגנע.
ביום השני שלנו בלה פז, החלטנו לעזוב ולנסוע לאיוני.
אבל לפני הנסיעה משהו אחד דווקא כן עשינו בלה פז. מעניין מה…. בוליביה הינה יצרנית הקוקאין בין הגדולות בדרום אמריקה. נגיד, קולומביה הינה מתחרה הגונה.
ואני אוהב מוזאונים. נו…אז זה נשמע שילוב מצויין.
באמסטרדם הלכתי למוזיאון המריחואנה, אז פה הלכנו למוזיאון הקוקה. זה אפילו קרוב למלון, אז בכלל מצויין.
נכנסנו. מוזיאון, שהוא ברובו הלצה אחת גדולה. אמנם, ציפיתי למעין חדר המכיל בעיקר תמונות וכמויות של עלי קוקה מפוזרים, אבל לא ציפיתי לקיתון עם תמונות, ושיתנו לי קלסר מודפס באנגלית עם שגיאות כתיב לרוב, עמוס בדפים, ושאתחיל לקרוא את הרומן על הקוקה. קצת מפספס את מושג המוזיאון הסטנדרטי, המוכר והכי חשוב – שעובד.
לא נורא. למדנו קצת על תולדות הקוקה, שהמציאו את הקוקה קולה בשנת 1884 כתרופה של רוקח, שעד שנת 1896 (נראה לי) עדיין היה קוקאין בקולה (יענו ב"מקרה"), מהשנה הראשונה ועד היום הלוגו של קוקה קולה לא השתנה, ועוד אין ספור עובדות שכבר הספקתי לשכוח.
משהו נוסף שהיה.
היום השני שלנו היה כריסמס. ה – 25 בדצמבר. כל הרחובות והכנסיות היו עמוסים במבקרים של המיסה של חג המולד. כולם בלבוש חגיגי (אל תשכחו…בוליביה ! חגיגי…צ'ולות חגיגיות. פקדוקסלי משהו). כמרים. כנסיות. תפילות. מגניב ביותר.
מה שכן, פעם ראשונה שראיתי כל כך הרבה ברבריות, יענו – בובות ברבי.
אמה מה, בובות ברבי של ישו. כל מבקר שהלך או יצא מהמיסה של חג המולד, הסתובב לו ברחובות, אוחז בידיו בשכיבה, ברבי בצורה של ישו, כאילו היה משה רבנו בתיבה. כולו זהירות אחת גדולה פן יאונה רע לישו הקטן מפלסטיק. ממש בובה מקודשת מקודשת מקודשת. תשמיש קדושה מיצירת פלסטיק. משעשע מאוד.
אגב, גם בכל כנסיה שביקרנו, נבנו דגמים לרוב של הולדת ישו. מושקעים פחות (סתם ישו ומריה מפלסטיק) ומושקעים הרבה הרבה יותר (דגמים מגולפים יפה יפה בעץ).
לאחר מכן, אז בהחלטה עצבנית ורוגזת משהו, עלינו, על המלון המחורבן ועל בכלל, החלטנו לעזוב את לה פז לאיוני.
סה"כ עיר חביבה, אבל צריך הרבה מאוד עצבים בשבילה. לא עיר טובה להתחיל בה.
אז ככה.
היינו 5 שבועות בפרו.
נהנתי ? מאוד. חבל על הזמן. מיציתי ? אני לא בטוח בכלל. בעצם – אני בטוח שלא. יש עוד הרבה מה לעשות כאן. מצד שני, אני כמעט אף פעם לא נמצא בהרגשת מיצוי. עוד תכונה מחורבנת.
מדינה מדהימה. נופים בלי סוף. אטרקציות. ניגודיות. שוני. הפכים. קיצוניות. ניגודיות בנופים, בטבע, ולא פחות חשוב באנשים. עשירים ועניים. יפים ומכוערים. נחמדים ומלאי רוע. דרכי חיים מנוגדות כל כך. פשוט כיווני תרבות שונים, שלעיתים נראה כאילו הם עם רק במקרה, מכורח המציאות והגבולות, ולא בגלל לאומיות כלשהיא מוגדרת.
בפרו השכלתי להבין, שחלק גדול מהטיול זה בכלל לא המדינה. לא האטרקציות. לא הנופים. עוד טראק. פחות טראק. עוד טיול אופניים פחות אחד. חלק ארי מהחוויה זה פשוט האנשים. האנשים שנמצאים סביבי. המקומיים. התיירים הפנימיים. התיירים הזרים. הישראלים. הקשרים שנוצרים. החוויות המשותפות. כתובות הדואר האלקטורני שמוחלפות.
חלק משמעותי הם תופסים מהחוויה. מהוויה. מההנאה. מהסבל. מהעצבים. בשורה התחתונה – מהזכרון .
האמת היא, שאחרי כל כך הרבה זמן וחוויות, אני מתחיל להתרגל אפילו למוזיקה המקומית הנוראית כל כך. לאו דווקא בגלל שהיא כל כך טובה – כי אין ספק שהיא לא !, אלא בגלל שהיא מזכירה לי דברים טובים. שירים ספציפיים מזכירים אנשים ספציפיים, חוויות ספציפיות, זכרונות ספציפיים. וזה טוב.
והספרדית ? ככה. אמנם קצת משתפרת, אבל קצת מאכזב. קשה מאוד להשתפר כאן. מבחינת אוצר מילים, מבחינת דקדוק. לעיתים נראה כי כל שבט פרואני מדבר שפה אחרת. בעגה שונה. במהירות שונה. בדיקציה שונה, שזה משהו שבהחלט לא מקל על הלמידה. מילא.
סה"כ – אם אקוודור הייתה התחלה טובה, אז פרו הייתה המשך מצויין.
הזמן רץ פה. רץ ונעלם. לא להאמין עד כמה מהר זה קורה.
" והזמן עובר לו. כך הוא עובר פה.
הוא לא ממהר פה אבל הוא גם לא מתעכב…."
אז בצער רב החלטנו לעזוב את קוסקו. תוגה קלה עטפה את ליבי.
לקחנו אוטובוס לילה והתחלנו במסע לקראת המעבר הזריז לבוליביה. הגענו לפונו שעל אגם טיטיקקה, על מת לחוות את האטרקציה המרכזית (ודי היחידה) שהיא האיים הצפים שבאגם.
קודם כל הנסיעה. גם כאן, כרגיל אצלנו, סיפור נסיעה קטן.
הנסיעה לפונו אמורה לארוך 6 שעות. כרגיל, כולם נרדמו, ואני לעומת זאת – לא משהו, נמנום פה ושם.
בשעה 4 וחצי בבוקר אני מתעורר כאשר האוטובוס לא נוסע, ויש המון רעש ואנשים באוטובוס. "נו", אני חושב לעצמי, "בטח נתקענו. כרגיל אצלנו. מה חדש". וממשיך לנמנם לי.
לאחר עוד 40 דקות אני אומר לעצמי "לא יכול להיות. משהו מוזר קורה כאן". שאלתי את המקומיות באוטובוס איפה אנחנו לעזאזל ???. השאלה הכי שוקיסטית בעולם. טוב שלא שאלתי "סליחה. איזו שנה זאת ?". מסתבר שהיינו כבר שעה באוטובוס, פשוט המקומיות חיכו לחזור איתו לקוסקו, ואנחנו כמו טמבלים, ובמיוחד איתי שהיה ער והניח שאנחנו צריכים לחכות באוטובוס מאיזושהיא סיבה וחסרת כל הגיון בסיסי, בילינו שעה מיותרת באוטובוס.
אז מה יש לעשות בפונו ?
בתכלס – באמת שלא הרבה.
יום אחד סתם בילינו בשיטוט סתמי ברחובות. שווקים כרגיל, חנויות כרגיל, מסעדות כרגיל, ואחרי שעלינו וירדנו אלפי מדרגות במאצ'ו פיצ'ו, אז פינקנו את עצמנו בעוד עלייה של 618 מדרגות לנקודת תצפית גבוהה מעל העיר, שבה יש קונדור (שכידוע – האינקה מאוד אהבו אותו…)
וכמובן, בנוהל – כמו בכל עיר בפרו, קריאת ספר ב – PLAZA DE ARMAS.
את היומיים הבאים בילינו באטרקציה המרכזית שזה האיים של אגם טיטיקקה.
האגם, הינו האגם הגבוה בעולם (3,800 מטר מעל פני הים) שאפשר לשוט בו. האגם עצום בגודלו ובעומקו.
האגם, כמו ים המלח שלנו, מתחלק בין בוליביה ובין פרו, וביום טוב אפשר לראות את בוליביה מרחוק. וראינו. כמו משה בהר סיני…
מה מיוחד באגם ?
בצד הבוליביאני ישנם ממוקמים שני האיים החשובים ביותר לאינקה – אי השמש ואי הירח. הם גם שני האיים הגדולים ביותר. האינקה מאמינים ששם נולד בן האינקה הראשון, מהשמש.
באיים האלה לא ביקרנו וגם לא נבקר.
בצד הפרואני ישנם כמה אייים רגילים ובו כמה שבטים מסוגים שונים, שנשארו בצד בציליוויזציה בגלל הפירוד הפיזי. בנוסף, קיימת אטרקציה נוספת שהיא האיים הצפים.
מה הכוונה ?
אלו איים שצפים על המים באגם מעשה ידי אדם, תושבי המקום בני האורו, אשר גורשו מאדמותיהם על האיים הרגילים (העשויים אדמה מוצקה) באגם הטיטיקאקה לפני מעל ל-500 שנה החליטו ליצור איים מלאכותיים שבנויים מצמח הטוטורה totora שגדל באגם עצמו בכמויות מטורפות.
כך, השבטים בעצם אוספים את הצמחים, קושרים אותם אחד לשני ויוצרים אדמה וירטואלית.
האיים נרקבים להם אט אט, ועל כן יש לבחורים שם עבודה תמידית – ל"גדל" עוד אדמה.
אם מתחשק להם לעבוד דירה, הם פשוט מזיזים את האי לאן שבא להם. מאוד נוח להתנתקות. גם זול מאוד.
הביטוי "קרקע מוצקה" מקבל משמעות חדשה באיים הללו.
בגדול, גם השבטים הללו נשארו בצד הציליוויזציה, אבל את מושג התיירות הם כבר למדו, ובגדול.
כל האיים האלה מתויירים עד רמת המחליא.
יש אי אחד שמבקרים בו, שיום אחד התושבים שבו החליטו שכנראה זה יעשה להם רק טוב, אז הם פשוט החליטו ל"קרב" את האי ליבשה ולזכות בתיירים לרוב. איזו מורשת, איזו מסורת ואיזה נעליים.
אז מה עשינו ?
לקחנו תור של יומיים לאיים. שטים בסירה שכרגיל לבטן שלי לא הועילה לי במיוחד, מבקרים בשני איים צפים, מרגישים את ה"אדמה" הרכה (ממש כיף), קונים הרבה סובינירים (מתוייר להחריד כבר אמרתי…), וממשיכים לאיים הבאים.
הגענו לאי שנקרא מונטניה, שעשוי דווקא מקרקע רגילה. שם לומדים טיפה על השבט המקומי, שלי אישית הזכיר לחלוטין בדואים. נראים כמוהם, הבחורות לובשות רעלות מפאת הבושה, כהים מאוד. דומים מאוד.
לנו בבית של משפחה אחת, ובערב מארגנים מסיבת ריקודים לכל התיירים, אשר מולבשים בבגדים המסורתיים. שמלות, כובעים, פונצ'ואים וכו'. כן כן. מתוייר להחליא.
משעשע, אבל גם די מטופש. פיאסטה בתחת שלי. קצת ריקודים מגוחכים הבנויים מתנועה אחת מונוטונית ללא סוף, שאפילו אני, בהיותי מאותגר תנועתית ברגליים הצלחתי להצטיין בנושא, וכאשר פונצ'ו חם וכבד עד כדי שקיעת הכתפיים שלי מונח על גבי.
יום למחרת המשכנו בשיט לאי נוסף בשם טקילה, ראינו כמה בתים, וכמעט והוכרחנו לאכול במסעדה של בן הדוד מדרגה שלישית של המדריך שלנו. שונא סיורים מאורגנים כאלה. שונא. אבל אני ישראלי, "אותי לא ידפקו !". סתם. אז לא אכלנו שם.
היום הראשון היה מצויין, אם כי היום השני היה בהחלט ותיר עד כדי מיותר בעליל. שטויות.
זהו. סיימנו את פרו, בפרק זה של חיי….
תצפית הקונדור מעל פונו
מאוד נעים על אדמת הקש …
חברתי בריקוד הטיפוסי של השבט באי מנתניה. תנועה קדימה. תנועה אחורה. תנועה קדימה…
ברוכים הבאים לבירת ישראל בדרום אמריקה. יש המכנים אותה קטמנדו של דרום אמריקה.
אני ?
אני מכנה אותה מותק של מקום להיות בו.
אז מיד אחרי הטראק באריקיפה, ברחנו כל עוד נפשותינו בנו מהמלון, על מנת לא להיתקל בטעות בעוד מנת כאב ראש, ככה בקטנה, כמתנת פרידה לפני הנסיעה מההולנדיות שלנו. תוך שעתיים חזרנו למלון, ארזנו ועלינו על אוטובוס הלילה האהוב עלי בדרכו לקוסקו.
הגענו, השלמנו שעות שינה, ופגשנו את איתי שקבענו איתו מראש, רק שהטמבל טעה בעיר שבה קבענו איתו. סוג של עתודאי.
קצת על המקום, מבחינה היסטורית.
קוסקו הינה עיר בגובה של 3,200 מטר, ונחשבת לבירת האינקה. בעברה, לפני שהספרדים השמידו גם את העם הזה, העיר הייתה עיר אינקה גדולה, עם ארכיטקוטורת אינקה טיפוסית ועוד. מסביב לקוסקו, המון המון אתרים ארכיאולוגיים של האינקה שהם דווקא, יחסית, נשמרו.
הספרדים באו, וכמו כל כובש טיפוסי, רק שאז לאף אחד לא היה אכפת, הרסו את הכל, ובנו הכל מחדש, רק אחרת.
הם אפילו השתמשו באבני האינקה, ככה שאפשר לראות המון בניינים בעיר, אשר חלקם מאבני אינקה וחלקן אבנים ספרדיות, כאשר ההבדל ביניהם הינו הסיתות האופייני לכל תרבות ותרבות.
אגב, הדגל הלאומי של קוסקו, או ליתר דיוק – של האינקה, הינו דגל צבעי הקשת, ככה שלקהילת הגאים יש מתחרה רציני פה בסימבול שלהם. בהתחלה, בתמימות, חשבתי שהגעתי לעיר שכולה חיה במצעד הגאווה אחד וארוך מאוד מאוד עד שהתבדיתי..
עכשיו קצת על המקום, אבל מבחינה עכשווית.
שום עתיקות, שום אינקה, שום כלום. קוסקו זה משרד השידוכים הגדול בעולם. לא צריך שום אתר אינטרנט, שום משדך דוס, שום כלום. רק צריך להגיע לקוסקו, ואפשר להיות בטוחים שמשהו טוב כבר יקרה. קוסקו, זה בהחלט סוג של בית זונות ענק ענק…
יש כמובן את הכיכר המרכזית (כיכר הנשק) שהיא בהחלט יפה. כמה כנסיות, וכמה פאבים בכמויות, בתי קפה, מסעדות יפות, וכמה דאנס בארים. זה הזכיר לי קצת את איביזה.
הולכים בערב, הכניסה חינם לכל המועדונים כולל שתייה ראשונה חינם, מבלים קצת, ממצים, ו – עוברים למועדון הבא. שותים שתיה ראשונה חינם, מבלים קצת, ממצים, ובצורה מפתיעה, עוברים למועדון הבא. ככה כל הלילה. ומשהו טוב, כנראה, כבר יקרה בסוף.
בקוסקו, כולם מתחננים רק שתיכנס למסעדה, תיכנס לבאר, תיכנס למועדון. משלמים לך כמעט.
רק בארץ שלנו, אנחנו צריכים להתחנן לילדה חצי ערומה בת 17, שתכניס אותי ל – DOME.
בלי קשר, קוסקו זו עיר שבהחלט אפשר להרגיש בה בבית. ממש כאילו במרכז קהילה יהודית רחבה.
כל הישראלים פה עשו עבודת שטח איכותית. המון מסעדות של ישראלים. מסעדות של לא ישראלים, אשר התאימו את עצמם לקהל היעד.
תפריטים בעברית. פלאפל. שוואמה. חומוס. שניצל (!!). אינטרנט בעיברית. מקלדות. WINDOWS. שלטי רחוב בעברית. סוכניות טיולים. בית קולנוע ישראלי. הנחות בטיולים רק לישראלים, ברמות של 30-40% הנחה. פרואנים שדוברים עיברית תיקנית, יותר טוב מכמה ישראלים שאני מכיר. מדריכי טיולים פרואנים שמסבירים לנו בעברית. שלום שלום. יש הנחה. סמים קלים. סמים קשים. שלום חבר. שלום שלום תבוא לי בחלום. הכל ! בשורה התחתונה – בית.
בגלל כל הדברים הללו, קוסקו היא בהחלט חממה למתנחלים. אפשר למצוא פה כאלה ובכמויות.
אז איך אנחנו השקענו פה 11 ימים ? בקלות.
יום ראשון מנוחה. ואז מסיבה. כמובן.
יום שני קפיצה. כן כן. הגבוהה. זאת של ה – 122 מטר. באנג'י. מזלנו עד עכשיו בטיול משחק לטובתנו. גם תאריכים. גם מזג אוויר. מה הכוונה ?
כבר אחרי סוף סוף העונה פה בפרו. והכל נסגר בקצב גדול כמו הקצב שבו נאכל הכסף שלנו.
הגענו בדיוק ליום האחרון של קפיצת הבאנג'י המפורסמת של קוסקו. קפיצה ממעלית בגובה של 122 מטר.
ואז, גילינו, שיש המצאה חדשה מבית היוצר של האינקוויזיציה המקומית, או מהמפיקים של "אפקט הפחד". המצאה מטופשת לא פחות מזאת של הבאנג'י רק בהפוך.
אז מה הכוונה ?
קושרים לגוף הרגיש שלי כמה רתמות באברים רגישים כאלה ואחרים. במקרה של קפיצת באנג'י – כל איבר הוא רגיש.
קושרים את הריתמה מאחורי הגב לקרקע. עד עכשיו נשמע מצויין. סביל בהחלט.
ואז, מקדימה קושים חבל נוסף, הפעם אלסטי, שמצד אחד הוא מהודק לבטן, ומצד שני למעלית. כאשר היא על הקרקע, הכל רגוע ונחמד.
ואז, מסיבה כלשהיא, שעלתה לי 50 דולר, היא החליטה לטפס למעלה למעלה לגובה של 122 מטר. ואז החבל נמתח נמתח. ולפתע פתאום, ללא כל הכנה נפשית מספקת מוקדמת, המדריך, השם ייקום דמו, ניתק את הכבל שאיבטח את גופי השביר לקרקע, וגרם לתעופה מהירה כברק כלפי מעלה לגובה של 100. לא הספקתי למצמץ, ומצאתי את עצמי מרחף בגובה של 100 מטר, כשמעלי גשם ומתחתי קרקע, שמנקודת המבט הלא אובייטקיבית שלי נראתה רחוקה מידי מידי.
הנסיקה כלפי מעלה הייתה כיפית. קצרה אבל כיפית.
ואז, הגיעה השנייה שלעולם לא אשכח אותה.
השנייה, אפילו חצי שבה הגוף מפסיק לעוף למעלה, ומרחף לשנייה באוויר.
התחושה נוראית ומדהימה כאחת. הניגודיות בין הסבל לאושר הוא מטורף. מצד אחד הגוף מרחף. מצד שני, כל איבר פנימי כלשהו בגוף שלי החליט שדווקא נחמד לו והוא רוצה לצאת החוצה ולהמשיך לעוף למעלה. אי אפשר לנשום. אי אפשר לחשוב. הרגשת חוסר אונים מדהימה.
פתאום יש צורך להחזיק במשהו. כאילו שזה יעזור במשהו. הייתי חייב משהו יציב (אגב זה קורה כמעט לכולם). אז אחזתי בחולצה. כן. בסדר. נכון. זה מה שיעזור.
השנייה מלאת הניגודים היא כמו תאוריית הלחזור לישון של אילן הייטנר, בחוכמת הבייגלה. סבל וכיף צרופים להם יחדיו.
ואחרי אותה שנייה נוראית, מתחילים לשחק יויו, רק שהפעם אני הוא כלי המשחק. למעלה, למטה למעלה למטה. ובכל פעם, אותה שניית חוסר נשימה אבל שמתחילים להנות ממנה יותר ויותר.
בשורה התחתונה – חוויה מדהימה. פרט לעובדה שלקח לי 3 שעות להתגבר על הבחילה, אחרי שהקיבה שלי החליטה להתנגש בסרעפת.
נקשר לרתמות
אני סופרמן
אי שם מעבר לשמיים…
בלילה, באופן מפתיע לחלוטין, עוד מסיבה.
יום נוסף – הסתובבות.
דבר ראשון, סיור מיידי בקתדרלות. קתדרלה LA FAMILIA. קטקומבה אחת, וכמה צלבים נוספים. הסבר מגוחך מפרואני שמדקלם הדרכה.
סיור בקתדרלה הראשית. תאמת – די יפה. עוד קתדרלה יפה, העשוייה מכספים שנגזלו במשת אלפי שנים מהנוצרים המסכנים.
שם ראינו ציור נוסף של הסעודה האחרונה, אבל במקום יין הם שותים צי'צה. במקום לחם הם אוכלים גיני פיג (CUY).
ציורים של ישו עם שמלה אינדינית, וגילוף של ישו, הראשון שנעשה ע"י אינדיאנים, אבל ישו שחור. כי אינדיאנים עשו אותו.
בכלל, מאוד משעשע לראות כיצד האמת נוצרת בידי האומן. כל אומן, יוצר דת, דימוי של דת, המחשה של הדת בהתאם לאמת שהוא מכיר. ישו עם שמלה, בלי שמלה. שחור. לבן. נשי. גברי. כפי שנאמר כי "אמת היא דבר סטיטיסטי".
כמובן, קריאת ספר ב – PLAZA DE ARMAS.
ושוב, סיור שווקים. שוק מלאכת יד. שוק הגנבים. השוק המרכזי. ובתכלס, בכל שוק שהכרתי פה. בנוהל.
בערב, שוב, באופן מפתיע ושובר שגרה – מסיבה.
ויום למחרת, האטרקציה הנוספת – ראפטינג.
כמובן שהחלטנו לקחת את הראפטינג הארוך – 3 ימים. מדובר בנהר בשם אפורימאק (APURIMAC). לאורך של כמה עשרות קילומטרים, מים, הרבה מים, בוץ, מפלים ועניינים. דרך מצוייינת להתמודדות עם פחד המים שלי.
השכמנו, וחברנו לקבוצה שלנו שהורכבה מ – 7 ישראלים ועוד 2 אנגליים. אני לא כל כך אוהב ישראלים, כבר ציינתי את זה….
בכל אופן, ביום הראשון נסענו רחוק רחוק מקוסקו עד לאתר ההתחלתי, ניפחנו סירות, שלי אישית נראו שברירות מידי, אבל אף אחד כמובן לא שאל לדעתי.
קיבלנו חגורות הצלה וקסדות, והתחלנו בשיעור לטובע הראפטינג המתחיל.
כמה פקודות חתירה, מה קורה כשטובעים (כאילו שאפשר לעשות משהו…), כמה טיפים מקוריים כגון – "כדאי שלא תיפלו מהסירה, במיוחד לא במפל ברפיד 5" וכדומה.
גם עשינו תרגולת התהפכות סירה, שאין ספק שלתחושת המסוגלת העצמית שלי, היא לא הוסיפה הרבה, ושגרמה לי למחשבות חרטה לגבי האטרקציה הזאת, אבל אני ישראלי – כבר שילמתי, אני לא יכול לוותר…..
אז התחלנו בשיט.
בגדול סדר היום היה כזה. קמים, אוכלים ארוחת בוקר מצויינת, שטים קצת, שותים המון, אבל לא מהבקבוקים אלא מי נהר מלאי בוץ, אוכלים ארוחת צהריים מצויינת, שטים, שותים עוד מי נהר עכורים, אוכלים ארוחת ערב מצויינת ושוב למחרת.
סה"כ מגניב בטירוף. אקסטרים לא נורמלי, אבל מסוכן בלי סוף. ביום הראשון ירד לנו מבול, אבל בשאר הימים היו שמשמיים עם שמיים כחולים כחולים מעוטרים בעננים יפים. היה מצויין.
התהפכנו פעם אחת, נפלה לנו רק פעם אחת בחורה מהסירה (אביגיל), אני כמעט עפתי פעם אחת באמצע רפיד אבל החבל של הסירה וניר היו בהחלט במקום ועשו עבודה מצויינת, עשינו 3 רפידים ברמה 2 בתור BODY RAFTING ועוד שטויות.
פעם אחת, ניר ואנוכי היינו בסירת המטען. באמצע הנהר, בשיאו של הרפיד נתקענו לנו לפתע על סלע. הסירה מתחילה להתמלא מים בכמויות, ואנחנו ? כמובן חסרי אונים בצורה טוטאלית.
המדריך שלנו, שור לא נורמלי, נעמד לו באמצע הנהר, ופשוט הרים את הסירה ושחרר אותה. שוס לא נורמלי.
היו גם כמה רפידים, שנאלצנו ללכת ברגל, היות והם מסוכנים מידי לתיריים. באחד מהם, ברמה 5 פלוס, נהרגה ישראלית לפני 3 שנים, ומאז לא שטים שם.
אגב, רפיד זה בעצם סוג של מפל באמצע הנהר. הוא נגרם בעיקר מסלעים שתקועים להם בלי סיבה במים. רמת הרפיד נעה מ – 1 עד למוות, כאשר מה שקובע את הרמה זה לאו דווקא הגלים שרואים בעין, אלא את רמת הסיכון של המפל אם קורה משהו. המספר מציין את כמות המערבולות, הזרמים התת מימיים, ובעצם – את הסיכוי לא לצאת בחיים מהמפל. מרגיע מאוד. בסוף הראפטינג, ככה כמתנת פרידה, הייתה אפשרות לקפוץ מסלע בגובה של 14 מטר למי הנהר העכורים. דווקא ניסיתי, אבל השתפנתי. מפחיד מידי….
סה"כ חוויה מצויינת, שגם עליה אני לא בטוח שאחזור שוב…
אנחנו אגב, היינו הראפטינג האחד לפני אחרון (שוב – דיברתי כבר על המזל שלנו), היות ומי הנהר עלו מידי ומסוכן מידי כבר לשוט בו.
הוגה במחשבות חרטה
באמצע רפיד
מה עוד עשינו ?
וכמובן, ביצענו את האטרקציה המרכזית והמתויירת להחריד של האזור – טראק המאצ'ו פיצ'ו (Machu Picchu).
האזור, כמו שכתבתי, מוצף באתרים ארכיאולוגיים של האינקה. עיירות כאלה ואחרות, מבנים אופייניים להם כגון טרסות, מקדשים לאלים שלהם (שמש, ירח, אדמה, קונדור) ועוד מאפיינים טיפוסיים.
גולת הכותרת של האתרים הארכיאולוגיים הינו המאצ'ו פיצ'ו, שהוא בערך הירושלים של האינקה.
האינקה הייתה קהילה שלא תיעדה את עצמה. הכל עבר בתורה שבעל פה. ועל כן, בעצם הידע הקיים כיום על התרבות הינו מינימלי ביותר, ונגזר מהמידע שהספרדים אספו עליהם לפני שהרגו את כולם, ככה שההיסטוריה מן הסתם די משוכתבת, כי המנצחים במלחמה תמיד כותבים גם את ההיסטוריה. על כן, שם המאצ'ו פיצ'ו הוא שם חדש. פירוש השם בקצו'אה הינו – העיר העתיקה. לאף אחד אין מושג למה היא נבנתה, למה היא שימשה, ומי היה צריך אותה בכלל על פסגת הר גבוה.
הסיבה העיקרית שהאתר מתוייר כל כך הינו שיווק מוצלח של הפרואנים. סיבה נוספת הינה, שהספרדים בעצם לא מצאו כלל את העיר, ולכן לא הושמדה, והמצב שלה בהחלט מרשים.
מה הפלא שהם לא מצאו אותה ? הם פשוט לא רצו להגיע אליה. אני אסביר בהמשך…
יש כמה אפשרויות לעלות לעיר. טראקים בקטנה של יום, יומיים והטראק המפורסם – האינקה טרייל שנמשך 4 ימים, שזה כמובן, מה שאנחנו עשינו. מתחילים בנסיעה מקוסקו, ומגיעים לתחנת רכבת ומתחילים בתנועה.
למרות שהטראק עולה גם ככה הון תועפות (ולישראלים כמובן חצי מחיר מלאירופאים) את הציוד האישי אנחנו סוחבים. אין חמורים בטראק, היות ואסור להכניס לשבילי האינקה. שביזות.
את הציוד המשותף, כגון אוהלים, אוכל, מטבח וכו' סוחבים פורטרים, שזו מילה נרדפת לסבלים גרוזינים באינקאית.
האינקה טרייל עובר בעצם בכמה אתרי אינקה לאורך מסלול של כ – 50 קילומטר ברחבי האנדים, כאשר ביום הרביעי מגיעים למאצו' פיצ'ו עצמו.
בטראק, בגדול עושים שני דברים מרכזיים – אוכלים הרבה וטוב, וכמובן מטפסים ויורדים בלי סוף. אבל ממש בלי סוף.
קצת הסבר על האינקה.
האינקים היו עם כובש. בגדול, כאימפריה הם שרדו מעט מאוד זמן. הספרדים, ובאופן מפתיע – הרבה מאוד סכסוכים פנימיים גמרו להם את כל האמפריה המדוברת.
הייחוד של המאצ'ו פיצ'ו הינו עקב העובדה שהעיר נחשפה רק בשנת 1911. עד אז מעולם לא שמעו עליה בציליוויזציה (פרט לאיזה כמה כפריים באזור).
הספרדים, בכיבושם, פיספסו את העיר. על כן העיר במצב יחסית מאוד מרשים.
אחת הסיבות ש"העולם החדש" לא גילה את העיר הינו הייעור. המאצ'ו פיצ'ו נמצאת באמצע ג'ונגל קטן עם עצים רבים, אשר עם השנים, 30 שנים ליתר דיוק, הספיקו לכסות את כל העיר בצמחייה עבותה, שרק בתחילת המאה הקודמת נחשפה.
לאן האינקה נעלמו מהמאצ'ו פיצ'ו ?
הסברות טוענות שהמלריה הרגה אותם, שהם גורשו ע"י שבטים מקומיים, אבל אלו רק סברות.
גם לאף אחד אין מושג למה העיר באמת שימשה. הכל עוסקים בניחושים ניחושים.
עוד כמה פרטים לגבי האינקה.
האינקה היו עם מלא אלים. שמש, ירח, אדמה, קשת ועוד כמה. ממש קפטן פלאנט. בתור שכאלה, היו להם בלי סוף מקדשים.
בנוסף, היתה להם אמונה בקיומן של 3 רמות חיים.
הרמה התחתונה של לפני החיים האמיתיים, החיים בהווה, והחיים שלאחר המוות – בשמיים.
על כן, המספר 3 היה טופולוגי עבורם, וניתן לראות זאת הרבה במקדשים השונים שלהם (וגם בחלק מהתמונות שבאתר).
עבור כל שלב הייתה חיה שייצגה אותו.
הרמה התחתונה – נחש. רמת הקרקע, הרמה של לפני החיים ממש.
החיים בהווה – פומה, החיה המהירה והחזקה בטבע.
החיים בעולם הבא – קונדור. החיה שטסה הכי גבוה בשמיים, עד לעולם הבא בעצם.
אפשר לראות את הסממנים של החוית הללו גם במקדשים שלהם.
ולגבי הטראק.
במשך היומיים הראשונים, השביל שעליו הולכים הוא אינו שביל האינקה המקורי שהיה שביל הגיוני בזיג זג במעלה ההרים, אלא פשוט שביל ישר לשמיים.
ביום אחד טיפסנו למעלה מ – 1,000 מטר במדרגות, ירדנו 600, והמדריך שלנו, שהחליט לאתגר לי את הברכיים ולאחד חלק מהיום השלישי עם השני יחד עם גיבושון לקורס טיס, החליט שנעלה עוד 400 מטר במדרגות ונרד עוד כמה מאות מטרים במדרגות והכל ביום אחד. הפיקות בברכיים שלי זעקו הצילו ביום הזה.
בדרך עוברים בכמה עמדות שמירה, ערים אינקאיות קטנות, מתרשמים מהארכיטקטורה, מקדשים, טרסות, מבנים עגולים, בצורת לב וכדומה. מזג האוור היה די מעפן. תמיד יורד גשם בתקופה הזאת, עננים בלי סוף שמכסים כל הר רענן. העננים יורדים נמוך נמוך ומסתירים את כל הנוף שזה מצער מאוד. מצד שני, העננים נעים כל כך מהר, שזה פשוט מדהים לראות איך בשנייה אחת עמק מתמלא ענן, ותוך כמה שניות העמק מתנקה כאילו מדובר אמצע אוגוסט.
היומיים האחרונים היו דווקא מוצלחים הרבה יותר. מזג האוויר היה סביר יותר והאתרים הארכאולוגיים, והנוף השתפרו מאוד.
מתחילים ללכת בשביל האינקה המקורי שבנוי הרבה יותר טוב (אין מה לעשות…פעם ידעו לעשות עבודה טובה יותר), והערים שפגשנו מרשימות הרבה יותר. מבחינת איכות השימור, שחזור, גודל, סיתות אבנים, וכדומה.
בגדול, מה שאפיין את האינקה זה לא ערי הזהב הנסתרות, לא סבסטיאן ולא נעליים. זה פשוט בנייה אינסופית של מדרגות ומדרגות. במהלך הטראק עלינו וירדנו פשוט אלפי מדרגות. רק ביום הרביעי ירדנו למעלה מ – 2000 מדרגות. אם למישהו, בטעות לא היו בעיות בברכיים, אז מזל טוב. עכשיו יש.
ואז הגיע היום הרביעי.
השכמנו קום מאוד על מנת להתחיל במרוץ למאצ'ו פיצ'ו על מנת להיות ראשונים.
למרות תפילותנו שלא יירד גשם, פתחנו את היום בגשם שוטף. התחלנו במרוץ לעבר שער השמש. שער זה, הינו בעצם אתר קטן של שומרים אינקיים, אשר משקיף על כל האזור של המאצ'ו פיצ'ו. בעונה היבשה, ניתן לראות את הזריחה דרך השער, שאמור להיות מחזה מרהיב. אנחנו כמובן, ראינו רק גוש עצום לבן של ענן דרך השער. המשכנו בדרכנו לעיר אשר לאט לאט נגלתה לנגד עיננו. תאמת – מרשים מאוד. על הר, חצובה לה העיר. במספר סגנונות בניה, בהדר, עם טרסות חקלאיות, מקדשים, נגרייה, בתי מגורים ועוד ועוד. סיירנו, קיבלנו הסבר ואיתי ואני המשכנו הלאה. מה הכוונה הלאה ? מעל המאצ'ו פיצ'ו קיים הר נוסף בשם המאיו פיצ'ו. עוד 800 מדרגות מעל המאצ'ו פיצ'ו. אמור להיות משם נוף מטורף לעיר העתיקה. אז טיפסנו. עוד קצת. ועוד קצת. ועוד קצת.
לצערי, כמובן שלא ראינו כלום. אמנם טיפסנו למעלה, אבל המקום היחיד שהגענו אליו היה עוד ענן עצום עם נוף לבן לכל עבר. לא מאצ'ו פיצ'ו ולא נעליים. חבל. בתמונות שראינו זה נראה מדהים.
בתכלס, היומיים האחרונים מהנים ביותר. אותם ממש אהבתי. הראשונים, קצת מיותרים. אבל סה"כ מוצלח מאוד.
