פוסט קודם – סופה של הקרטרה אוסטרל (ארגנטינה)

אז סיימנו את הקרטרה באל צאלטן.
עיירה קטנה קטנה. חור של שום מקום. בקושי 1,000 תושבים מקומיים ועוד כמה עשרות ישראלים. יש כמה גם תיירים רגילים, אבל מי שומע אותם. רק ישראלים שומעים. מאד שעזבנו את בוליביה פשוט לא יצא לנו להתורעע עם זרים. אני מקווה שזה יחזור ומהר.
העיירה ממוקמת לרגליו של הר מפורסם מאוד בשם פיץ' רוי.
כמה מילים על העיירה.
נאצים !!! כולם פה נאצים נבלות !!!
לעניות דעתי, מדובר במושבת גולים שברחו מגרמניה לאחר המלחמה. כולם (חוץ מאחד חביב ביותר) פה רעים. אנטיפטים. יקרנים. טוחנים מחירים. שעת אינטרנט 17 שקל. פי 15 מבוליביה ! אוכל יקר. אין בנק. אין כספומט. אין המרת כספים.
אפילו במכבסה האישה נבלה. נתנה לנו סל וסימנה עד איפה אפשר למלא את סל הכביסה. רק בארגנטינה וצי'לה מודדים כביסה באמצעות נפח ולא באמצעות משקל. לא ברור לי.
אני אני ? אני ישראלי. התחלתי לקפל את כל הבגדים שלי ושל ניר, מסודר מסודר, שתיכנס כמה שיותר כביסה. בעלת המכבסה, התחילה להיכנס לסטרס היסטרי, החלה לצעוק עלינו. התווכחנו וארמתי לה שעוד לא הגענו לקו שהיא סימנה מקודם, אבל בסופו של דבר עבור כל גרב שהוספנו התחילה להפעיל מונה. עוד פזו. ועוד פזו. סתומה !
הכל פה זוועה. אפילו אין עליהם תיעוד של תנאי מזג האוויר באינרטנט. איפה שמעון ויזנטל כשצריך אותו ? איפה ארגנטינה ואיפה הם.

אפילו בסופר. אי אפשר לקנות לבד. המוכר יבחר את הירקות ויתן. רציתי 2 עגבניות. כולה שתי עגבניות. אחת הייתה ירוקה בכלל. לא רציתי. החליף. החליף לי אותה בעגבנייה מחוררת מתולעת. לא רציתי שוב. החליף לי אותה בעגבנייה רכה כספוג רחצה. שוב החליף. אח…איזו שנאה הוא פיתח אלי…חוצפן !!

אגב, עיירה של נאצים. בערב הראשון ישבנו במסעדה של איזו בחורה, שהיא בת להורים שאחד מהם מצרפת ואחד מהם מלבנון. נו..שילוב מנצח של יחס חם ואוהב ליהודים…
הגברנו את חמימות היחסים הבינלאומיים בין האומות בכך, שרוני (בחורה מהקרטרה) שברה לה מנורה באמצע המסעדה, וגרמה לבלוטות הדמעה של בעלת הבית לנבוע ארוכות.
אני אישית, הייתי בטוח שמדובר במתנת ילדות מהשייח נסראללה, אבל הסתבר שהבחורה סתם ממורמרת שהיא גרה באם כל החורים, ושאין באל ציאטן מקום לקנות מנורה כזאת אלא רק בעיר גדולה כמו בואנוס איירס. בטח שאין. אי אפשר לקנות פה כלום ! לא נורא…

OK. אז לאחר שהוצאתי את הכעס וקצת קיטור, בחזרה לפיץ רוי.
מדובר בשורה של כמה הרי גרניט שהתרוממנו מהקרקע (שוב…האנדים). בגדול – הנוהל הרגיל. שלגים עליו, מסביבו, כמה לגונות וקצות של קרחונים מפארק עצום בגודלו בשם פארק הקרחונים.

ביום הראשון מנוחה, התארגנות, ויצאתי עצמאית לטיול קטן למפל גדול באזור בשם Chorillo Del Salto. איזה כיף ללכת קצת לאחר 6 ימים של ישיבה במיניבוס. קצת שקט. קצת נוף.

ביום למחרת יצאנו לטראק מקיף של יומיים מסביב להר.
יצאנו ? ניר ואנוכי, עם רוני, יעל ונדב מהקרטרה.
סה"כ מאוד נוח. לא צריך אוטובוס לטראק (כי ממילא אין דבר כזה פה) וגם לא מונית (יש אחת כזאת בכל העיירה). פשוט יוצאים מהעיירה ומתחילים ללכת.
דבר ראשון, באופן מפתיע, מטפסים. לא קל מידי אבל גם לא קשה. לגונה יפה, ומאחוריה הנוף של הפיץ רוי. באמת מקסים.
אגב, משמעות השם "פיץ רוי" בשפה המקומית (מפאוצ'ית) הינו "ההר המעשן", היות ורוב ימות השנה הוא מכוסה עננים, ואז הראות עליו לא משהו בכלל. יופי. פשוט נפלא. מעורר הרבה מאוד בטחון לצאת לטראק. במקום לראות הר נראה, שוב, עננים.
בכל אופן, הגענו לאתר הקמפינג, המתקמנו, שוב פייגי טנט, הפעם באתר היה עוד פייגי טנט, שהתחרה בשלנו. גם פה כמובן, עשרות רבות של ישראלים. בערב בישלנו ספגטי תוך כדי שמיעת קונצרטים של היהודים, שלמה ארצי ועוד….
ומתחילים בהליכה ללגונה נוספת. עוד שעה הליכה. בולדרים ענקיים, החלקות, וכרגיל – עוד תייר ישראלי שבדיוק איבד את המצלמה שלו לתוך הנהר.
לגונה יפיפיה. למה ? לגונת קרח. מדובר ממש בקצה קצהו הצפוני של קרחון עצום בגודלו שבעצם הוא הסוף של פארק קרחונים בשם Los Glaciars. הקרחון מפשיר קלות, מפולות קרח קטנות, מפולות שלגים, והרבה מאוד גושי קרח ששטים להם בלגונה.
חזרנו למחנה, אוכל, ושינה חפוזה.

תכננו להשכים ב – 4 בבוקר. למה ? לעלות בזריזות לתצפית נוספת על הפיץ רוי (שגם שם באופן מפתיע – עוד לגונה), ולצפות בו בזריחה. לפי התמונות שראינו – יפיפה. אמורה להיות עליה של שעה. סבבה. ניר ואני אפילו התארגנו ליום נוסף במידה וזריחה לא תהיה לשביעות רצוננו (מבחינת עננים שיסתירו אותו וכדומה….הרי ככה קוראים להר – ההר המעשן…)
כיוונו שעונים ופליק פלאק לשק"ש.
באופן מפתיע – לא התעוררנו.
מזל, מזל גדול, שמיטל (תודה תודה לך…), עוד ישראלית שעשתה איתנו את הקרטרה, העירה אותנו ב – 25 דקות לחמש.
בזריזות אדירה התלבשנו, והתחלנו בריצה לכיוון הפסגה.
קיבינימט !! רק ששכחנו להגיד לנו שמדובר בעליה של 500 מטר דוח לשמיים. שעה ? איך אפשר לעשות את זה בשעה, בחושך מצריים ובקור כלבים ??? קיבינימט !!
אז אפשר. במאמץ גדול.
בכלל, פעם הסטנדט שלי היה שונה. עלייה של 500 מטר ? צריך יום חופש לפני ויום חופש אחרי. עכשיו ? יאללה. בוא נרוץ את זה. יצאנו בסביבות 8 איש. הגענו לטופ 5. לזריחה הגיעו 4. שלמה ארצי היה לכתוב על זה שיר…

שווה ? בטירוף. חבל על הזמן. היו עננים דקים דקים. שהגבירו את היופי.
זריחה יפה. סה"כ, גם בארץ הן יפות.
העניין הוא ההר. סוג של הר זיקית. מחליף צבעים.
בתחילה הוא שחור. מחליף צבעים לאט לאט. צהבהב. כתום בהיר. כתום מתחזק. כתום חזק חזק. הכל בשניות. אפור בהיר. אפור כהה. מקסים מאוד.

אגב, רוב הישראלים שהיו שם לא התעוררו ופספסו את כל העניין….

אחרי כל הסיפור, התחלנו לחזור. לכיוון העיירה. עוד מסלול של 6 שעות. בדרך עוד 2 לגונות (האם והבן) ועוד לגונת קרח מתחת לקרחון ה – Torre. שנ"ץ, ארוחת צהריים, ו – 3 שעות הליכה מייגעות ולא רלוונטיות בעליל של חזרה לעיירה.

אני הולך בקצב שלי. לרוב, לפני כולם. הולך יותר מהר. שקט לי. רק הטבע ואני. בלי בלבולי שכל. מרגיע. זמן טוב לבד. חביב ביותר. מצד שני – גם משחרר קיטור ועצבים לעיתים. לפעמים, במיוחד בטראק הזה, אני מרגיש סוג של בייבי סיטר. סה"כ אני לא איזה מוצ'ילר דגול. אני לא. כל כך לא. אבל קיבינימט יש מינימום. בישולים. מים. ארגון המחנה. שטיפת כלים. קיפולים. שפצורים. אוף. לפעמים זה ממש מציק. והפעם – זה הציק. עד כדי כך שהגעתי למצב שאפילו אמרתי והערתי. מפתיע במקרה שלי. אוף. קצת אינטרקציה קבוצתית. מילא.

בדרך חזרה, פגשנו את יניב. עוד בחור שעשה איתה את בה"ד 1. ככה, באמצע השביל, במרכזו של שום מקום. בצריפין במשך שנה פגשתי אותו אולי פעמיים. אבל פה ?
מפתיע אותי, עד כמה שזה לא הפתיע אותי לפגוש אותו….

סה"כ – טראק מוצדק ביותר. מזג אוויר מושלם, נופים יפים, לא קשה מידי, לא ארוך מידי. עוד 6 לגונות לאוסף (המורכב עד עתה מעשרות רבות…). היה אחלה.
הגענו לעיירה, מיוזעים, מסריחים מוות. מה צריך ? רק מקום לישון, ומקלחת טובה.
לא מקלחת ולא נעליים. הפסקת מים בכל העיר עד אמצע הלילה. קיבינימט !
מזל שבהוסטל שלנו היה איזה טנק מים קטן שעשינו בו מקלחות של 2 וחצי דקות לאדם…

בכלל כל הטראקים הללו, ההליכות הארוכות גורמים לחשוב.
איך לעזאזל נוצר שביל ? השביל שהולכים עליו ? מי יצר אותו ואיך ? מה ההבדל בין לגונה לאגם ? יש הבדל ?
דיונים רבים היו לנו בנושא. אולי ההבדל בצבע. בגודל. מעל לגונה תמיד יהיה שלג. ללגונה תמיד צריך לטפס למעלה ולהזיע על מנת להגיע אליה ? הרבה אופציות…

בכלל, בכל נושא הטראקים אנחנו משתפרים. פעם, פינקנו את עצמנו עם חמורים, נהגים, טבח, מדריך. התחלנו לעשות טראקים לבד. פינקנו את עצמנו בספגטי עם בצל מטוגן, רוטב עגבניות, עגבניות, תפוחים. לאט לאט אנחנו מצטמצמים.
מי לעזאזל סוחב עגבניות לטראק ??? פאקינג הגב שלי…..
הגענו למצב שאנחנו נהנים מספגטי ברוטב מדהים של אוויר הרים מסביבו ותו לא.
נראה לי שאת הטראק הבא פשוט נעביר כבר את כולו עם לחם וריבה. בעצם…אולי נוותר אפילו על הריבה…רק לחם…

בבוקר מוקדם השכמנו (שוב…אבל הפעם כיוונו יותר שעונים) ועלינו על האוטובוס לאל קלפאטה (El Calafate).

הפיץ רוי

אני וארטיק קרח בטעם תפל שנחת לו מהקרחון

הפיץ רוי בשקיעה

הפיץ רוי בזריחה

פוסט הבא – אל קלפאטה (ארגנטינה)

פוסט קודם – הקרטרה אוסטרל (צ'ילה)

את היום השישי התחלנו בעזיבה של העיירה, התחלנו בדרך שנקראת דרך 40 – שוב, במגמה דרומה. בסוכנות מכרו לנו את הדרך כצ'ופר בטיול השנתי. דרך שלרוב לא עושים אותה, וחבל, היות ויש בה נופים מרשימי עין.
איזה נופים ואיזה נעליים.
600 קילומטר. 600 ! 600 קילומטר במהירות ממוצעת של 50 קמ"ש. 600 קילומטר של כלום. מדבר מלא עשבים מעפנים.
הנגב בהתהוותו. בדיוק כמו הדרך לבאר שבע, רק במשך 11 שעות. ימין ושמאל רק שממון וישימון מתובל בעוד כלום וכלום.
To infenity and beyond של ריקנות.

הדרך הזאת היא ממש חצ'קון מכוער בלב ליבה של פטגוניה. הברווזון המכוער של האזור. רוחות מטורפות. חבל על הזמן. הוריקנים קטנים. היו רוחות שפשוט הסיטו את המיניבוס שלנו מהדרך.
בתחנת הדלק שממוקמת בדרך (באמצע של באמת השום מקום) נאמר לנו שמדובר ברוחות של 130 קמ"ש. אשכרה הוריקן.
ניסינו להשתין פעם אחת בצד הדרך. בלתי אפשרי. הרוחות הורגות את הפיפי. אי אפשר להשתין עם כיוון הרוח. כל כיוון, זה נגד הרוח. זוועה !
סיוט בהתגלמותו….

לאחר דרך הכלום וכלום, סיימנו את הקרטרה בעיירה בשם אל צ'אטן (El Chalten).

אז לסיכומו של עניין הקרטרה שארכה 6 ימים.

בתכלס – היה מגניב. הכרנו הרבה אנשים חדשים. טובים יותר וטובים פחות. הרבה מאוד צחוקים. אנשים, שבארץ הסיכוי שלי לפגוש ולהסתובב ביחד, 24 שעות במשך שבוע היה אפסי עד כדי לא קיים.
מצד שני, עם חלקם, לאחר דקות ספורות באמת לא היה ולא יהיה לי קשר. פשוט משעממים אותי. או מכעיסים אותי. סוציומטים מידי. טיפשים מידי. רגילים מידי.

סיפור על בחורה.
ניר מספר לה על חויות פרו ובוליביה (אוף. אפילו לי כבר נמאס לשמוע על החוויות האלו !!!). בכל אופן, סיפר לבחורה, שבדך המוות בבוליביה נהרגים בממוצע 100 אנשים בשנה. הבחורה, נקרא לה קרן רק לצורך הסיפור, מבצעת חישובים מתמטיים מורכבים בראשה, ולאחר עיבוד ראשוני מגיע למסקנה הנמהרת שמדובר בבנאדם כל יומיים. האמנם….אוף…
הסוציומטית הקטנה החליטה יום אחד שהיא אמורה לשבת במקום מסויים. רבה עם חצי אוטובוס כי היא "אמורה לשבת כאן" האמנם ? קנית מושב שמור ???
עליה, סיפורים לא חסר.

אבל באיזהו שלב – ממצים. זה די כיף במידה מסויימת. היינו ביחד. היה נחמד. צחקנו בילינו. יאללה. שלום וביי. אני רוצה להכיר אנשים חדשים. דמויות חדשות. צחוקים חדשים. ופה – מאוד כיף וקל לעשות את זה. סה"כ – הכל די שיטחי.
מצד שני, להסתובב עם כל כל הרבה אנשים זה מעייף. לוגיסטי מדי. צריך לנהל פתאום.
בלילה הראשון לקח לנו שעתיים (!!!!). שעתיים עד שכולם התמקמו במלון. זה רוצה להשתין. זה רוצה לקנות שנייה. זה רוצה ככה וזה רוצה אחרת. די !!! אין לי כוח לזה. אל תנהלו אותי.

יפה מאוד לראות את הדינמיקה הקבוצתית. מי שקט יותר. מי אדיוט. מי כריזמתי. מי יוזם. מי יקפוץ ראשון מהאוטובוס ויברר על מקומות בהוסטל. מי ליצן החצר. תמיד מגיעים לשיחות הרגילות. צבא, חברות, חברים, בנים, בנות. משעשע ביותר.

שיחות על האם חושבים בדרום אמריקה. על מה חושבים. לא יצא לי כאן בכלל. למה בעצם ? למה להטריד את מנוחתי בנתיים. סוף סוף תקופה שבה המחשבה העמוקה שלי היא מה אני עושה מחר מקסימום מחרתיים ואם נעשה את הטראק במשך יומיים או שלושה. תמוה ? לא יודע. סוף סוף בלי לחצים מיותרים. בלי דאגות מורכבות מידי.
אולי בגלל שאני מבגור יותר. מטיילים רבים "מחפשים את עצמם". אה. אני שונא את הביטוי הזה. נו באמת. בשביל להחליט מה אתה רוצה לעשות עם עצמך בחיים אתה צריך לראות קרחון וגוש קרח ענקי שנפל שיגיד לך ??

עם קשר ובלי קשר לקרטרה – כמה מילים על הצבא. מדהים, פשוט מדהים, כמה אנשים שפגשנו עד עכשיו, בקרטרה ובכלל, מכירים את שהם-מא"ם-שו"ב. בצורה כזאת או אחרת, כל כך הרבה אנשים מעורבים במערכות המחשוב שלנו, שזה פשוט מדהים אותי.
קצין שעבד אם אבן מתגלגת, חיילים שעבדו עם משואה, מישהו שהכיר את מעל"ה, קצינים ומש"קים מפיקוד העורף שעבדו עם תמונת עורף, ענן סגול ועוד. אפילו – שע"ם ! מדהים.

פגשנו המון ישראלים בשבוע הזה. רובם ככולם לחוצים לקרנבל. טיסה פה. טיסה שם. נספיק לטורוסים או לא. נוותר על הטראק הזה ונגיע לטראק הבא.
איזה כיף !! אנחנו ברוגע רוגע. אין דבר כזה יותר לחץ. נספיק לכל מה שנרצה. איזו הקלה. שביזות לכולם. רק שייסעו כבר, ויפנו לנו את דרום החרוט של דרום אמריקה.

שמענו בלי סוף מוזיקה ישראלית. כל דיסק אפשרי שהיה נטחן עד לבלי היכר. שוב ושוב. ישנתי כמעט כל יום על ריצפה. בין אם באתר קמפינג או בין אם במלונות העמוסים לעייפה במוצ'ילרים. 4 בחדר של שניים. 5 בחדר של שניים. אני משלם 40 שקל לילה, וישן על רצפה. מתרגלים…דווקא לא רע. בריא לגב.

היו יומיים וחצי עם נופים מאירי עיניים. באמת יפים. כל פעם שרציתי לעצור (בשביל זה ישבתי כסא ליד הנהג…), מילה לנהג ועוצרים. חלק יורדים. חלק לא. צילומים. שוטפים עיניים. הנה עוד יתרון על טרמפים (ולא..אני לא בשכנוע עצמי..).
אחרי שממתינים 6 שעות לטרמפ, רואים לגונה. כאילו מה ? נרד עכשיו מהטרמפ בשביל הלגונה ??? ונחכה עוד 6 שעות לטרמפ הבא ? אטרקציות חביביות.

נסיעות ארוכות. ארוכות מאוד. ואיטיות. הדרך לא משהו. מנסים לא להרדם. לא לנקר. ברור שאי אפשר, השאלה היא כמה נרדמים. אוף !! זה מעייף להתאמץ לא להרדם !

היה אחלה. לא מהדברים המדהימים שעשיתי, אבל נהניתי מאוד.

פוסט הבא – אל צ'אלטן (ארגנטינה)

פוסט קודם – שוב פוקון (צ'ילה)

אז לאחר הימים המצויינים בפוקון, חזרנו לברילוצ'ה לעלות על המיניבוס המאורגן שלנו לכיוון הקרטרה אוסטל.
בדרך, הספקנו לפגוש עוד ישראלית משאריות הגל היורד. הייתה בפרו בוליביה. נו. השאלה המתבקשת – גנבו לך משהו.
אז סיפרה סיפור.
טיילה עם חבר, הגיעה ללה פז. הבחור הלך לברר משהו ונתן לה את התיק הקטן שלו לשמור עליו.
העניין הוא שבלה פז יש חוק ידוע. מה שמונח על הרצפה לעולם לא יחזור לבעליו. פשוט מאוד. נגעת – נגנבת.
בעודה ממתינה לחברה לטיול, צ'ולה טיפוסית מגיעה אליה ומתחילה את הטריק הידוע.
"אוי…Amiga…תראי.." הצו'לה מלחששת.
"יש לך לכלוך של חרדל על המכנסיים מאחור." הצ'ולה ממשיכה בברוברים. "בואי מתוקה…אעזור לך לנקות אותו…." הצ'ולה מפגינה חברות ומסבירה פנים לתייר.
חוץ משלט של "תראי !!! גונבים לך !!!" הכתובת הייתה על הקיר.
כמובן, שהתיק עם המצלמה לא נראה עוד לעולם. מקסימום בשוק הגנבים בלה-פז, תוך 3 עד 4 דקות לאחר מכן.
העניין הוא, שהבחורה מאשימה את החבר שלה. הוא אשם !! מה הוא השאיר את התיק אצלי !! הוא לא יודע שבלה פז גונבים ???? מפגרת !! תקחי אחריות !!!!
זהו לגבי הסיפור הזה….

אז לגבי המיניבוס. מיניבוס ? אז ככה.
יש סוכנות של ישראלי פה (איזו הפתעה) שמארגן מיניבוסים שנוסעים דרומה דרך כביש מספר 7 בצ'ילה שנקראת הקרטרה אוסטרל (Caratera Austral). הדרך נחשבת דרך מאוד יפה שחבל לפספס.
לרוב, אם עושים אותה, אזי יש 2 דרכים מקובלות – טרמפים, ורכב שכור. לגבי הרכב השכור, הכשלונות מהדהדים עדיין באוזני.
ולגבי הטמרפים – לא נראה לי. סה"כ אנחנו בנים ולא בנות, הדרך המדוברת היא לא איילון, והיא נמצאת באזור בין הגשומים ביותר בצ'ילה, ושמענו סיפורים על מוצ'לרים שנתקעו יומיים בגשם ממתינים לטרמפ.
אמנם, עד עכשיו, בדרום אמריקה אני עושה הרבה מאוד דברים שלא הייתי רגיל אליהם ובצורה שונה מהארץ, אבל לא נראה לי !
אקיצר, אז החלטנו להשיקע כסף ולהצטרך לטיול השנתי – למיניבוס הישראלים.
נו מה. תזרקו 16 ישראלים, בגילאים 20-27 במיניבוס סגור במשך 6 ימים, וכל מה שייצא זה טיול שנתי. מהספסל האחורי ועד הצו'קולוקים שעוברים ונאכלים ללא הרף. ממש כיתה טיפולית.

אז מלאי חשש, התחלנו את הנסיעה. ממה ? מהאנשים, מהדרך, אם זה יהיה שווה את זה. מבטים חדשניים. תהיות. את מי נאהב. את מי נתעב. מי יספק לנו כר בדיחות נרחב לימי הקרטרה. מי יפגין כריזמה. מי נסה לסדר מלונות. עצירות.

ירדנו דרומה לעיירה בשם אל בולסון (El Bolson).

עצירה ראשונה – החווה. מדובר במיזם של כמה ישראלים שטיילנו כאן לפני 4 שנים. ראו שטח, קנו 17 דונם ביער, הקימו אכסניה ומסעדה. השקיעו כסף, רב, באו אפילו עם חלק מהמשפחות שלהם, טיפחו קצת את האזור, הרבה מאוד שיווק, וזוכים בהרבה מאוד ביקורים של ישראלים. מקום מצויין לישראלים שאוהבים מקומות של ישראלים בשביל להיות עם הרבה ישראלים. מרום וארי – לידיעתכן ! המקום חביב, אבל ה"מפל" שאמור להיות כל כך מדהים שם, קצת מעורר גיחוך יחסית למה שכבר ראינו. אבל שיהיה. אני מאוד מעריך מיזמים כאלה. האומץ והתעוזה. חבל שלי בנתיים אין.

מסלול הליכה קצרצר לסלע בשם "הראש האינדיאני". יענו, סלע גדול שהרוח עיצבה בו צורה של פנים. יופי. מדהים ? ממש. אז זהו שלא.

בהמשך, יער פסלים. עלייה רגלית של כמה מאות מטרים ומגיעים לאתר שכמה פסלים פיסלו פסלים בתוך העצים ממש. כאילו הפסלים גדלו מהקרקע. חביב. לא פיסול מרשים מידי, גימור די מעפן, אבל העביר שעה בכיף.

בדרך עברנו גם בעיירה בשם אסקל (Esquel).
בערב ישנו בעיירה בשם טרבלין (Trevelin).

פוסט הבא – קרטרה אוסטרל (צ'ילה)

פוסט קודם – פוקון (צ'ילה)

עלינו על אוטובוס לברילוצ'ה. העיירה נחדשת לבירת הסטייקים, השוקולוד והגלידה של ארגנטינה. נו, נחיה ונראה מה הגלידה שלהם עולה בטעמה על פני גלידה באר שבע. אני אישית – סקפטי.
עברנו את הגבול, והחלפנו נופים במעט.
נופים ? חבל על הזמן. אנחנו בדרום אמריקה או שעברנו לשוייץ בטעות בלי שהבחנתי ? יערות עצומים ירוקים ירוקים, עיירות עץ בוהקות באור צהוב נוגה וחם, אגמים. מדהים. באמת מדהים. אנשים פה פשוט חיים טוב. אין פיגועים, אין בורסה, ההיי טק לא מעניין אף אחד. פשוט נוף טוב לאגם, יוצאים עם הילדים והאופניים ליער ודגים דגים. השלווה במיטבה. מי צריך יותר מזה ?

באוטובוס בדרך, שמעתי רעש. פתיחת שקית כזאת. מיד נחיל עצום של ריח שטף את אפי. מה זה ? פאק !! זה במבה !! אבל האמיתית !! זאת של אוסם. לא החיקויים הצהובים התפלים של עלית, תלמה ושאר ירקות.
רק אמא שלי יודעת כמה אני באמת אוהב במבה. יותר מכל דבר אחר בעולם. במבה עם קולה. אין שום דבר יותר טעים מזה.
זוג מטיילים ישראלים שהגיע לפני שבועיים מהארץ פתחו שקית. אקיצר, תקעתי בהם כזה מבט מתחנן שפינקו אותי בשקית שלמה לעצמי. אמנם הקטנה, אבל בכל זאת שקית. אושר עילאי.

30 שניות של אושר

הגענו לברילוצ'ה בשעת לילה מאוחרת. שעה מאוחרת מידי. קור אימים. מנסים לתפוס מונית. מנסים. אין מוניות ! כשלון אחרי כשלון. אחרי 35 דקות של קפאון מתקדם הצלחנו.
הגענו לעיר. יאללה. עוברים על רשימת ההוסטלים מהאינטרנט. כלום. הכל מלא. מלא. נטשנו את המונית, והתחלנו לשוטט בין בתי ההארחה השונים. עם המוצ'ילות. קיבינימט. שיטוט ? כיתתנו את רגלנו במרחבי ברילוצ'ה. עברנו אולי 15 הוסטלים. כלום. נאדה. אין מקום. אין מיטה פנויה.
הגענו למלון מלא ישראלים. לשמחתנו יש חדר. אמנם רק של 3 מיטות, והסכמנו שנוכל לישון על הרצפה. העיקר שיהיו 4 קירות מסביב וקצת גג. אבל הנבלה מהמלון רצה לעשות עסקים על הגב הזועק שלי. תאמת, בצדק. אבל יש גבול. ביקש מחיר כפול מהמחיר הרגיל. הרגיז אותנו. התווכחנו ובסוף הוא החליט שהוא לא נותן לנו את החדר. נבלה כפולה.
המשכנו בחיפושים אבל העלנו חרס בידנו.
השארנו את המוצ'ילות שלנו בחדר במלון אצל כמה ישראלים ויצאנו לאכול.
אבל ב – 2 בלילה הכל סגור ! אפילו אוכל כבר לא השגנו. שום סטייקים ושום נעליים לא קיבלנו.
עברנו לתחנת דלק, שהייתה בה המבורגריה מגעילה. נו, אמנם לא סטייקים מפורסמים אבל לא נגיד קצת לא לקצת בשר אחרי צום של יום שלם. העברנו שם את הלילה. את כל הלילה. אנחנו ועוד 2 הומלסים בתחנת דלק. עשינו אוכל, איתי חרפ לשנת רם איכותית, והרבה הרבה משחקי קלפים. שעות.
בבוקר "השכמנו", וחיפשנו שוב חדר. מצאנו דירה מעיקה, ואחר כך שריינו חדר ליום הבא בהוסטל אחר.

ההוסטל שלנו בלילה הראשון

בתכלס, די בעסה לי בברילוצ'ה. אני אישית, ממש נכנסתי למועקות פה. מאז שעזבנו את סנטיאגו. גם בפוקון היה די מבאס.
בפוקון 5 ימים שלא עשינו בהם כלום. גשם. קור. רוחות. טיול אופניים ספוג. הטראק המרכזי שם סגור בגלל הישראלים המטומטמים שהלכו שם לאיבוד והשלג. הר הגעש המפורסם שלהם סגור גם הוא בכלל הגשם והעננים הרבים.
ופה ? פה מליון ישראלים. חבל על הזמן. בלי סוף. מה הפלא שכולם פה חושבים שאנחנו אחת המדינות הגדולות בעולם. כל ההוסטלים פה מלאים. מלאים עד אפס מקום. במי ? בישראלים. הפאבים, המסעדות. הכל עם ישראלים.
העיר הזאת בכלל לא ערוכה לכל כך הרבה מטיילים. אין רכבים, אין מקום באטרקציות, אין מספיק פאבים, מעט דיסקוטקים. פשוט לא ערוכה.
אחרי חודשיים וחצי של טיול, כמעט ללא ישראלים, מקסימום עם שאריות בודדות של הגל היורד, הגענו למרכזו של הגל.
גל המטיילים היורד הזה הוא לא גל. הוא צונאמי. צונאמי של ישראלים. שוטף אותנו ללא רחמים.
הכל היה כל כך פשוט עד עכשיו. הסוכנויות רדפו אחרינו. רצינו מלון ? הגענו אליו ונכנסו. אין דבר כזה ש"אין מקום". רצינו טראק ביום מסוים ? קבענו. אנחנו החלטנו. אנחנו הובלנו. הורדנו מחירים. דרשנו. שכונה. בדיוק כמו שאני אוהב.
פה ? הכל בירוקרטי. בירוקרטי עד כדי כאב. מערבי מדי. טכנולוגי מידי. הכל צריך להזמין מראש. הכל צריך לתאם מראש. להמתין לדברים אחרים. להמתין ! ראבק. אני מרגיש שאני עובד פה. בצבא עבדתי פחות קשה לפעמים.
הכל תקוע פה. כולם חוסמים את כולם. מעיין פקק תנועה של מטיילים. כולם מתרוצצים פה, אבל מה – בלי תוצאות. פול גז בניוטרל.
העניין הוא שכולם פה במועקה. באנרגיות שליליות כאלה. רוב הישראלים פה בבעסה. יקר מאוד לחיות פה, במיוחד בשביל אי עשייה טוטאלית.
בכלל, רוב הישראלים פה נמצאים שבוע שבועים. בשר טרי טרי. ריח בקו"ם. רובם הגיעו בטיסות לפני כשבוע/שבועיים לבואנוס איירס/סנטיאגו והגיעו עכשיו לכאן. אנחנו ממש פזמ"ניקים. חבל על הזמן.
אז מבחינתם, בכלל זו פתיחה מחורבנת לטיול. איפה כל הסיפורים הכיפיים שסיפרו להם, ואיפה המציאות המעיקה הטופחת על פניהם.

פאקינג שיא העונה פה. שיא הקיץ !. בלי סוף גשם. קר. מזג האויר פה משתנה תדיר. מזג האויר פה יציב כמו ששבר סן אנדרוס בקליפורניה יציב. משתנה כל הזמן.
המקצוע הנפוץ פה – חזאות. כולם נהיו חזאים. "נו, אז מה מזג האוויר מחר ?". האינטרנט עושה פה עבודת קודש. כבר כולם פה מכירים את האתר www.weather.com
הקטע הוא שתמיד שיא העונה פה. בקיץ – זה אנחנו. המוצ'לרים. בחורף – זה אתר הסקי בין הנחשבים של ארגנטינה. אז מתי אין פה אנשים ???

בגדול, בברילוצ'ה, מעבר לקטע של האוכל (שאין לזלזל בו כהוא זה…) הרבה עושים שני דברים – טראקים מסביב לעיר, ושוכרים רכב. שוכרים רכב לעשות מסלולים של אגמים, באזור הידוע כשבעת האגמים, ושוכרים רכבי שטח לרדת למטה בדרך שאמורה להיות מדהימה שנקראת – קראטרה אוסטל.
אז רכבים אין. פשוט אין פה. ימים שלמים בזבזנו פה בשיטוט בין כל סוכניות ההשכרה בתקווה למצוא רכב. מצאנו רכבים קטנים. לא מצאנו. מצאנו קנגו. הפסדנו קנגו. יש סוכניות שלא מסכימות להשכיר בכלל קנגו. מצאנו רכב שטח. שברולט. כיף ! הפסדנו אותו בחמש דקות. כמעט בכיתי. ימים שלמים. בעסה לא נורמלית.
תהיות. מה עושים. לאן ממשיכים. ויכוחים. מתיחויות. בסוף החלטנו. איתי ואביגיל נוסעים דרומה. ניר ואני מוותרים על הקרנבל וממשיכים ברוגע. בטרנקילו לכל פטגוניה. חייבים להפסיק להפסיד דברים. נצא בסוף קרחים מכאן ומכאן. לא נספיק לעומק בסוף שום דבר. נעבור מקומות, אבל לא נעשה.
טיולים מוגבלים בזמן קצר יהיו לי בשארית חיי. עכשיו – לא. אז למה לא לנצל את הזמן ברוגע ובכיף. קיבינימט.
אז החלטנו. ממשיכים ברוגע בקצב שיתאים לנו ואנחנו נכתיב.

אז בשורה התחתונה, בכל זאת הצלחנו לעשות כאן דברים, שגרמו לי לתחילתו של אושר מחודש. ליציאה מהמועקה ומהכבדות.
אז מה עשינו, חוץ מבזבוזי זמן ?

דבר ראשון, אוכלים והרבה. כל מה שרזיתי בחודשים האחרונים אני מחזיר פה. סטייק כל יום. אכול כפי יכולתך שגרם לי להתעלף בהוסטל תוך כדי עיכול מוגבר. נראה לי שככה אפתור יופי את בעיות האנמיות וחוסר הברזל שבי. אמא, את יכולה להיות מבסוטית.
קינוחים – שוקולדים לרוב (בעיקר פרלינים עם ריבת חלב), ואם נשאר עוד קצת מקום אז גלידות. לא רע בכלל. התחזרות טוטאלית.
הסטייקים אגב, באמת מצויינים. עוברים מסעדה מסעדה. עבים, בשרניים, נימוחים בפה. פשוט מצויינים. אח…הבטן שלי….

וכמה אטרקציות. כרגיל, הכל יקר פה להחריד.
יום אחד טיול גי'פים.
חביב. הרבה ישראלים, כמה נופים, כמה לגונות, מפלים, וכמובן – אסאדו (מנגל, רק הרבה הרבה יותר טעים) באמצע היער. אפילו זה היה טעים. עקב העובדה שהצלחתי לחתוך שניים וחצי סטייקים עם מזלג וסכין מפלסטיק מעידים עם רמתו.

אחר כך שכרנו רכב ליומיים (אחרי מאמצים רבים רבים), לעשות את הדרך שנקראת שבעת האגמים הארגנטינאיים.
מים, באופן מפתיע, לא חסר פה. מליון אגמים ולגונות. כחולות כחולות. גם בארגנטינה וגם בצ'ילה.
יש 7 אגמים מפורסמים בארגנטינה ו – 7 נוספים בצ'ילה. אנחנו החלטנו לעשות רק את אלה של ארגנטינה.
היינו חמישה, דניאל מהסלאר הצטרף אלינו, אחרי שזוג שהסתובב איתו נטש אותו לאנחות.
קיבלנו את הרכב. פולפסווגן גולף קטנה. רק שפה קוראים לזה גול. החליטו לותר על ה – פ. שמיים כחולים כחולים המעוטרים בקצת עננים צחורים.
לקחנו אותו, החננו אותו ליד המלון ל – 5 דקות עד שהורדנו את המוצ'ילות. ב – 5 דקות הללו הספיקו לדפוק לנו את האוטו. מישהו שיצא מחנייה. בטןח אשה. סתם. תרגעי !! סאמק.
העמסנו את המוצילות ויצאנו לדרך. אגם, ועוד אגם, תצפית אחת, ועוד אחת. תאמת – יפה מאוד.
הגענו לעיירה בשם סן מרטין דה לוס אנדס (San Martin De Los Andes) ושם תכננו לישון באתר קמפינג קטן. כמובן, שבדרך כבר החל לרדת מבול. והקמפינג היה יקר יקר. החלטנו לחתוך למלון של יהודי ארנגטינאי בתקווה שיהיה מקום, למרות שבמעמקי ליבנו ידענו שלא יהיה. נו. איזו הפתעה. לא ציפינו. אכן לא היה. בסוף ישנו אצלו במרפסת על מזרונים 10 ישראלים. נחמד מאוד הבחור. שילמנו לו יותר אפילו הרבה יותר ממש שביקש.
בדרך חזרה לברילוצ'ה עוד אגמים, עוד נופים, ועוד עיירה עם אי חביב ויער במבי. למה יער במבי ? כי קיים מיתוס ששם, בגלל הצורה המיוחדת של העצים, כאשר וולט דיסני המוצי'לר טייל שם עם מוצ'ילה גדולה על הכתפיים, אז שם ממש הוא קיבל את ההשראה לבמבי. נו. נגיד. ההשראה היחידה שאני הייתי מקבל שם זה לכיפה אדומה, אבל שיהיה. לא נהרוס להם.
בדרך חזרה, דניאל טינף את האוטו כהוגן, הרבה בוץ על הדפיקות שקיבלנו, ויום למחרת הצלחנו במשימה להחזרת האוטו ללא קנס.
פעם שניה שאני שוכר רכב בחו"ל, פעם שנייה שהשיטה של החול על הדפיקות עובדת.

אגם. אחד מהשבע…

עוד אגם אחד מהשבע

יום סידורים נוסף, שוב מצאנו רכב שוב איבדנו אוטו ויום למחרת יצאנו לטראק בשם NUAI HAUPI, עם שם האגם הגדול שנמצא פה.
בבוקר, בדרכנו לקנות כרטיסים לאוטובוס לירידה דרומה תוך כדי ויתור על הקרטרה אוסטל, עוד הספקנו לקבל את ההחלטה החשובה – לוותר על הקרנבל המחורבן ולהתחיל לטייל ברוגע ובכיף ללא דד ליינים מעצבנים. את הצבא סיימנו מזמן, ודד ליינים רבים עוד יהיו לנו מספיק בחיים.

התכנון של הטראק היה ל – 3 ימים. הרכבנו קבוצה של 5 והתחלנו לטראק. כשחושבים על זה – טראק אמיתי ראשון שלנו. אוהל, שק"ש והכי גרוע – מוצי'לה על הגב !! סוף סוף. אחרי כמעט 3 חודשים באמת השתמשתי במוצ'ילה שלי. 600 שקל שלא ירדו לטמיון. עד עכשיו אפשר היה לטייל פשוט עם מזוודה. למה אף אחד לא מספר את הטיפים האלה ???
אבל ראבק, כבד ! פתאום הכל מגושם יותר. כבד יותר. חם יותר. מציק יותר. הגעתי למסקנה, שבשבילי טראק עם חמורים זה לא פינוק אלא דרך חיים.
בכל אופן, התחלנו בטיפוס על איזה ג'אבל עד ללגונה FERY ששם היה אמור להיות הלילה הראשון.
התחלנו את הטראק במזג אוויר מושלם. שמש, שמיים כחולים כחולים. ללא רבב של ענן. אבל כרגיל, כמו הרכבים להשכרה המחורבנים, גם מזג האויר דינאמי פה כמו הדעות הפוליטיות של דוד לוי.
עד שהגענו ללגונה, החלו רוחות מטורפות. אדירות ממש. ברחנו מהר אל בין השיחים להתחבא במעט מהרוח, הקמנו שם שני אוהלים. הזוג שהצטרך אלינו באוהל אחד, ואיתי, ניר ואני באוהל נוסף. אוהל לזוג יש לציין. 3 בנים. והצבע של האוהל (תודה באמת על הבחירה של הצבע – שרית !!!) ורוד. ממש פייגי-טנט.
התחלנו בבישולים, בקור מטורף. קור כואב. כואב רצח. זה בהחלט היה מבחן לכוח רצון. האצבעות לא מסוגלות לזוז מהקור. הכל נהיה איטי יותר. מגושם יותר. לא מרגישים כאב מהקור. רק את הקור. אבל מה ? רעבים. אז מבשלים. היה אחד הערבים המצחיקים בטיול עד עכשיו. היינו שיכורים, אבל מהקור..
טסנו לתוך האוהל בתחילתה של סופת שלגים. הםםם…נראה מעניין…. כבר, חצי מהאוהל רטוב. אבל למה ? הכל עם כיסוי גשם (למה לעזאזל אין כיסוי שלג ??). ודווקא שיפצרתי מצויין את האוהל והכיסוי לאבנים באזור, והאזור מוצף באבנים. נו. יצאתי לכפור לבדוק. מה אני רואה ? שאיתי שם את המוצי'לה שלו על האבנים של האוהל, ודפק את כל המבנה העדין והשברירי.
למה ? כי הוא היה צריך שתי אבנים. דפקט !!! דווקא האבנים של האוהלים. מאות אבנים סביבנו !!
ישנו 3 בנים במצב כפית. פייגי טנט או לא.
בבוקר המשכנו להמשיך את הטראק. כמובן שמים חדרנו לכל מקום אפשרי. הכל רטוב. האוהל, הבגדים. הנעלים. לח ורטוב. לא באנו מצויידים בשיט לשלג.
פתחתי את האוהל. פאקינג שיט !!! הכל לבן !! כל מה שהיה אתמול אדמה, סלעים, אוהלים – הכל עם שלג. לא היו אוהלים יותר. רק איגוליים. 10 סנטימטר של שלג. וממשיך לרדת שלג ולהערם. עוד ועוד.
פעם ראשונה שראיתי שלג בחיי.
כן כן.. הייתי בחרמון..נכון…אבל שם זה סתם קקה. מלוכלך מאוד, דחוס עד כדי סתם קרח. סתם מגעיל. פה זה היה צחור. עדין. רך. אוורירי. כמה באגדות. רק את האחים גרים, או המספר של סיפורי עמים היה חסר לי שם…
תהינו. פאק מה עושים. לא רואים כלום. ראות כמעט אפסית. אין שביל יותר. המתנו קצת. אולי השמש תצא והשלג יימס. נאדה. רק עוד ועוד שלג. עוד סופה. ועוד סופה. פאק. זה כואב.
חזרנו לאיזו בקתה שהייתה שם עם כמה מטיילים וארגנו קבוצה של 11 איש לחזור לתחתית ההר.
חזרנו וניסינו לפרק הכל. באמצע סופת שלגים. הכל קופא. הכל קר. הידיים לא מתפקדות. לא מרגישים את האצבעות ברגליים. הכל רטוב. איתי נכנס למצב של רעידות מתקדמות. אשכרה דאגנו לילד.
אחרי כמה שעות התחלנו לרדת כשיורד שלג. איזה מחזה מרהיב. התרגשתי כמו ילד קטן. טוב להיות ילד קטן.
אחרי כמה שעות של הליכה חזרנו לברילוצ'ה ספוגים, ללא טראק גמור אבל יצאתי מזה מבסוט עד הגג. אושר קטן.
קטע מטורף. בטראק הקצר הזה עברנו בערך שנה של עונות ביום אחד. התחלנו ביום שמש יפה, עברנו לגשם, ברד, שלג בקטנה, סופות שלגים, גשם, שמש עם שלג, שמש עם גשם, שמש חמה חמה….מדהים..
גודאמט. הייתי זקוק לטראק הזה.

בין לבין, פאבים, סטייק לפחות פעם ביום, מסעדות, וקצת חיים טובים. אה, ועוד משהו.
ערב חושפני. ניר ואני החלטנו ללכת למועדון חשפנות. מצוייד בזכרונות מצויינים מה – Blue Rose באיביזה הלהבתי את ניר. מצאנו מועדון, שילמנו 3 דולר כניסה ואפילו בירה חינם. מגניב. יותר זול מפאב, ויש עוד צ'ופרים.
איזה חשפנות ואיזה נעליים. פאקינג נכנסו לבית זונות, אבל עם עמוד מתכת באמצע. היינו היחידים שם. נו מילא. המון המון צחוקים והרבה זונות סביב עם הצעות לרוב, שכללו רעיונות שונים ומשונים. עברנו למקום אחר, ועוד מקום. הכל באותו סגנון. ערב חושפני…

איגלו-טנט

פייגי-טנט

עוד קצת שלג

אחרי כמעט 40 יום עם איתי, וכ – 34 יום עם אביגיל, לצערנו הרב, הם עזבו אותנו כך לפתע. טוב..לא כל כך לפתע, וגם לא בבוקרו של יום בהיר, אבל בכל זאת…. הם החליטו לותר על הקרטרה אוסטל (דרך כלשהיא לכיוון דרום…הסברים למטה למטה…), ונסעו להם לדרום פטגוניה יחד עם דניאל.
ניר ואני נשארו, ופגשנו בברילוצ'ה שוב את עמרי, הפעם עם נעה פרנקו.
בברילוצ'ה עוד יום של בטלה מוחלטת, שבמהלכו פגשתי גם לפתע את ליסה הבריטית מפרו, ובערבו של היום נסענו יחד עם עמרי ונעה לכיוון פוקון. כן כן, החלטנו לחזור לפוקון להתמודד עם כשלון הטיול הקודם בעיירה (לפחות ככה אני רואה את זה), שהדבר היחיד המוצלח בו היה טיול אופניים ספוג מי גשמים טריים וטהורים.
בדקנו באינרטנט, מזג האוויר נראה מבטיח – אז יאללה. אולי הפעם, נצליח לטפס על הר הגעש המחורבן ויאריקה.
התחלנו לעשות שוב את החלק הראשון של מסלול 7 האגמים הארגנטינאי, שכבר עשינו כמה ימים קודם לכן, ובערב עצרנו בעיירה סן מרטין, לבלות בה את הלילה, בתקווה במלון של נחום, כמו גם לפני שבוע.
באופן מפתיע, גם הפעם נחלנו הצלחה מסחררת במציאת מקום לינה אצל נחום. ניר ועמרי לנו במושבי החצי מיטה (Semi Cama) ברכב, נעה ישנה על ספה בחדר הקבלה של המלון של נחום, ואני תפסתי שינה חטופה על הרצפה ליד שולחן הקבלה. תאמת, אחד הלילות הטובים מלא שינה עמוקה שהיו לי.
ובבוקר שוב חצינו את הגבול לצי'לה. עוד סטמפה לדרכון….איזה כיף.

פוסט הבא – שוב פוקון (צ'ילה)

פוסט קודם – אל צ'לאטן (ארגנטינה)

הגענו לאל קלפאטה.
עוד עיירת תיירים יקרה. הרבה לעשות פה אין (לפחות האינרטנט פה יחסית במחיר סביל) אבל יש אטרקציה מרכזית – הקחרון המתנפץ "פריטו מורנו".
מדובר בקרחון עצום מימדים. גובהו מעל ל-50 מטר, אורכו מעל 14 קילומטר, רוחבו כ – 5 והוא נחשב לאחד היחידים בעולם שעדיין גדל וזז, ונוצרת בו תופעה של התנתקות גושי קרח עצומים הנופלים מהקרחון למים בשילוב של אדוות ענקיות ורעש מחריש אזניים.
סה"כ זה די מגוחך. הרי מה הסיבה שהוא מתנפץ ומתפרק ? התחממות כדור הארץ. אנחנו הורסים את הכוכב, ואחר כך באים ומתלהבים מתוצאות ההרס, ועוד משלמים על זה ים של כסף. הרי אם לא היה חם יותר, הקרחון המתנפץ לא היה מתנפץ.
בכל אופן, לאחר יום מנוחה וסידורים, שכרנו רכב ויצאנו 5 חברה לכיוון הקרחון – ניר, רוני, יעל, אנוכי ועוד בחורה שמצאנו בשביל לצמצמם עלויות רכב.

אגב, עד היום שכרתי רכב 4 פעמים בחיי. ופעם ראשונה, בשעה טובה ומוצלחת, הצלחתי להחזיר אותו בלי שום שריטה חדשה, ובלי שום צורך תמוה בלטנף אותו למוות על מנת לברוח מקנסות כספיים…

בכל אופן, התחלנו בנסיעה, 5 שעות מאוחר מדי לטעמי, בגלל עצלות בלתי נסבלת של קימה מוקדמת, אבל מילא. עוד 10 דולר שירדו לטמיון. הגענו לקרחון. חבל על הזמן !!! איזה גודל !!! פשוט גוש עצום עצום של קרח, המונח לו סתם כך על מדרונות הרים וחותך שני אגמים גדולים לשניים.
הקו העליון של הגוש משונן משונן, והוא יכול בהחלט להיות שחקן ראשי בפרסומת טיפוסית לקולגייט טוטאל.
ומה עושים ? מחכים. למה ? לנפילות הגדולות. להמשך ההרס. .
כולם שולפים את המצלמות. מעבירים את מצבן למצב וידאו. יש את השחקנים החזקים מאירופה. כל אחד שם עובד של נשיונל גאוגרפיק או במינימום אצל אייל פלד.
נו. אז גם אנחנו.
יאללה. שיפול כבר. שיפנק אותנו ברעש מצלצל באזניים.

ואכן, הקרחון לא עמד על שמריו, והתחיל להתפרק לנגד עיננו. בתחילה בגושים קטנים ככה, ואז בגושים ענקיים של קרח. כל גוש בשילוב רעש עצום מחריש אזניים.
לאט לאט, כולם ניסו להיות נביאים פה. נביאים בעירם או בקרחונם. "החתיכה הזאת תיפול". "לא לא". "בעצם, החתיכה הזאת תיפול". "הינה נו. אתה לא שומע את הרעש ??"
ובתכלס – זה די מתסכל. כולנו תיירים מגוכחים. רוצים לתעד הכל. והקרחון בשלו. נופל איפה שבא לו. ככה סתם. בלי אזהרה מוקדמת. ואנחנו ? רק מתבאסים שלא מצילחים לצלם, ושהסוללות של המצלמה גוועות להן לאיטן…
אבל בתכלס – למי אכפת. העיקר שיש את המצלמה הטובה ביותר עם כרטיס הזכרון הגדול ביותר – העין.
ותאמת, באמת מגניב.

יום לאחר מכן, עוד לגונה. לקחתי את עצמי לטיול ללגונה פה ליד. עוד אחת לאוסף. אמורה להיות שמורת טבע חביבה, עם הרבה ציפורים וכמובן – פלמינקו.
נו. אז הלכתי.
ככה. שתי לגונות שיכולות להתהדר יותר בתואר שתי שלוליות ביצתיות. משהו יותר בסגנון של הבית של שרק, אכן עם עופות מים, אבל הפלמינקו הכי קרוב היה במרחק נסיעה של אולי 10 דקות ממני.
סתמי. אבל נו. עוד נוף לאוסף.

נתקענו פה עוד כמה ימים די מיותרים, אבל בשעה טבה התחלנו בעזיבה לכיוון, שוב, ככה לשם הגיוון, פשוט הרבה זמן לא היינו שם – צ'ילה.

בכלל, בתקופה הארוכה שאנחנו נמצאים בדרום אמריקה ראינו ועשינו באמת הרבה. הרבה מאוד. המון נופים, לגונות, נהרות, נחלים, הרים מושלגים, הרים לא מושלגים, ייערות, גו'נגל קטן אחד, מדבריות.
בשביל שלגונה תרשים אותי עכשיו, היא צריכה להית בצבע ירוק מטורף, קרחונים נופלים ומתנפצים על ימין ועל שמאל, ועם 4 פינגווינים שיכינו לי שם ארוחת צהריים – במינימום.
לצערי, אנחנו לוקחים טיפה כמובן מאליו. הנוף מדהים, והתרגלנו אליו. איפה הנוף פה ואיפה 26 שנים של נופי הארץ.
וחוצמזה, גם האטנו. האטנו מאוד. גם בגלל הקרנבל, וגם בכלל. 5 לילות באל קלאפטה. שאלוהים ישמור. הפכנו למתנחלים (מרום…..).
החלטנו להגביר. להפסיק להתקע. גם יקר להיתקע בדרום. יקר מאוד. נראה מה ייצא מזה…

אז למרות שהחלטנו להגביר את הקצב, נתקענו פה עוד יום בהמתנה לשי ואייל.
הייתי פה אפילו במוזיאון. עוד מוזיאון פתטי. כמה פוחלצים של ציפורים מאובקים.
מה שכן – יש פסנתר !!!
מעפן, אבל יש. כמה קלידים לא עובדים, נתקעים, מיתרים קצת חלודים, אבל מנגן. עושה צלילים ולא רעים. הפסנתר ועידן ריייכל העבירו לי שעה בכיף…

הקרחון המתנפץ

פרסומת לקולגייט

פוסט הבא – פוארטו נטאלס (צ'ילה)