ארכיון | קובה ערוץ RSS למקטע זה
12 במרץ 2009

קובה – פתיחה


"מאמלה תביא לי מאה גרם עלה חבר הבה נחוגה
ממחולות בכרמיאל עד להוואנה קובה…"


אז מה בעצם ?
אז אחרי תכנונים קטנים, וציפיות לא קטנות, חגה ואני נחתנו בקובה. סוף עידן קובני, שאצה לנו הדרך לצפות ולחוות אותו.



איפה הייתי בקובה ?

מפת קובה (Cuba Map)

מפת קובה (Cuba Map)





ניווט מהיר


View קובה in a larger map

|| 1. הוואנה 09.12.08 – 12.12.08 (La Habana) || 5. ברקואה 19.12.08 – 22.12.08 (Baracoa)
|| 2. וינאלס 13.12.08 – 14.12.08 (Viñales) || 6. אולגין 23.12.08 – 24.12.08 (Houlgin)
|| 3. סיינפואגוס 15.12.08 – 16.12.08 (Cienfuegos) || 7. הוואנה 26.12.08 (La Habana)
|| 4. טרינידד 17.12.08 – 18.12.08 (Trinidad) || 8. סיכום מדיני

 


קצת תמונות

פיקאסה

פליקר
Cuba



פוסט הבא – הוואנה


 

29 בדצמבר 2008

קובה – סיכום מדיני


פוסט קודם – הוואנה


ניסיתי לחשוב על הגדרה טובה למדינה הזאת. שורה אחת מסכמת. בתכלס, שאלה טובה. אחת המדינות המעניינות שהייתי בהן עד היום.
חגה אומר – מדינה מעוררת קנאה ושאט נפש כאחת.
אני חשבתי על – שיווק מעולה למוצר פחות.
בשורה התחתונה – מדינה מלאת ניגודים. הכי שנוייה במחלוקת

מה היה הקטליזור העיקרי שגרם לנו להגיע לכאן ? בתכלס, אופק הזמן ו – YNET. מה הכוונה ? התחושה שקובה, כפי שקסטרו עיצב אותה, חיה על זמן שאול. דברים הולכים ומשתנים לעבר עולם אחר, בין אם טוב יותר או פחות.

בשורה התחתונה – אוסף הכתבות הזה של YNET :
ראול קסטרו מציג – קומוניזם חדש .
לראשונה: קובנים יכולים לרכוש מחשב לבית .
קובה: אלפים יוכלו לקבל בעלות על בתיהם .
קובה: בוטל האיסור על לינה במלונות לתיירים.
לראשונה בקובה – מותר לדבר בטלפונים סלולרים .

וגם אלו כמובן, שמכריזים על הסוף הקרוב :
סופו של עידן: פידל קסטרו ויתר על השלטון.
רשמית: נשיא קובה הבא – ראול קסטרו.

מה יש בה בקובה ?
מצד אחד, ממותגת ומפורסמת. טבק. סוכר. מוזיקה מוזיקה מוזיקה. כולם מכירים. כולם שמעו. יקרה נורא לתיירים. מטחנת כספים מטורפת. הכסף נוזל מהידיים.
מצד שני, רבים מהם חיים בעוני מחפיר. משוועים לקצת כסף, יחס, שמפו וסבון. כל דבר שהם יקבלו – הם יהיו מאושרים. מדהים פשוט. למדתי לא מעט. באתי עם די חוסר ידע. אבל קצת מוזאונים, אינטרנט, אנשים שדיברנו איתם, שני ספרים למדתי לא מעט. לגבי הדרך שלהם ? וולאה. לא שוכנעתי. בדוגרי, יותר טוב בארץ. הרבה יותר טוב בארץ.

לגבי המהפכה – לעניות דעתי, גורנישט. לופט גשעפט. עסקי אוויר. המטרה הייתה – ליצור שיוון. קהילה גדולה. חיים שווים לכולם. בלי שחיתות. בלי פשע. בלי כלום. לא להיות תת מדינה של ארה"ב. שבה שולטים האמריקים העשירים, ומדרדרים את שאר החברה למטה. התוצאה, כפי שהיא היום לפחות – הבדלי מעמדות גדולים הרבה יותר מבארץ האלק קפיטליסטית שלנו. הרבה יותר.
שכר ממשלתי ממוצע – 20 פסו (כמעט יורו) לחודש….
מורה מרוויח ממש מעט (להפתעתי) – 10 פסו
רופא מרוויח הרבה – 30 פסו לחודש
קובני, שיש לו חדר מיותר בבית והוא משכיר אותו לתיירים – מרוויח בהבאנה 25 פסו ללילה. ללילה אחד. מזה הוא מפריש 5 פסו לממשלה. בנטו – 20 פסו ללילה.

מה שאומר, שההפרש בין השכר הממוצע במשק הקובני, לבין סך הכל מישהו שיש לו חדר להשכרה עומד על פי 30. 30 ! כולה חדר אחד פנוי.
אפילו מנכל בנק הפועלים לא מרוויח פי 30 ממני.
אם זה לא פער חברתי, אז אני לא יודע מה כן. אז נכון, הלימודים בחינם. כלל ההשכלה הגבוהה בחינם. בקטנה. ושירותי הרפואה גם הם בחינם. בתכלס, גם בקטנה. שיעשו פוליסת ביטוח וחוק בריאות ממלכתי.

מה לנו יש ?
ביטוח לאומי, פנסיה, ביטוח מנהלים, קופות גמל, חוק בריאות ממלכתי, חוק חינוך חובה, שירותי סעד, שירותי רווחה. קצבאות ילדים, קצבאות זקנה.
אמנם אנחנו באמצעו של תהליך גלגול אחריות מדינית, והפיכה ממדינת צדק ורווחה למדינת צדקה ורווח אבל עדיין מצבנו טוב בהרבה. חינוך לאינבדואליזם, מצויינות, עבודה קשה ורווח אישי תואם, אבל גם הסתכלות על חברתית, קהילתית.

אחד מעקרונות היסוד של המדינה – עבודה עבודה ושוב – עבודה. שזה מגניב. מה זה נותן להם ?
מגדיל את ה – GDP (נו…אולי בכל זאת למדתי משהו בתואר השני הזה… אמא יכולה להיות גאה בי) ומצד שני, מקטין בצורה מטורפת את האבטלה – וכפועל יוצא את הפשיעה. הקובנים מתהדרים במשהו כמו 2% אבטלה.
בתכלס, לא מפתיע.
הם עובדים בצורה הכי פחות יעילה שיש.

ראינו אזור ליציקת לבנים. אחרי שיצקו אותם, היה צריך להרים אותם למשאית.
אופציה קפיטליסטית – לצקת לבנים על משטח, בכמויות, ומלגזה תעלה אותם למשאית.
כוח אדם נדרש – 1 פועל.
אופציה קובנית – לצקת לבנים על הרצפה, ולפזר 5 קובנים סביבם שכל אחד יעלה לבנה לבנה למשאית.
נפלא. היעילות, המהירות, השאיפה לשלמות במיטבה. כמו עבודות יזומות. דרך נוספת לצמצום האבטלה – מלחמה. קסטרו לא המציא שום דבר. הוא רק מיישם את 1984 בצורה מעולה.
אז אם אין מלחמה פנימית, נתערב במלחמות חיצוניות.
זה מדהים. אשכרה נשלחו עשרות אלפי חיילים לכל מיני מלחמות קרות למיניהן באנגולה, אריתראיה וקונגו בשביל להוריד את אחוז האבטלה. אפשר גם פשוט להרוג בצורה ישירה את כל המובטלים. זה יכל היה לחסוך להם את כל הוצאות הטיסות לאפריקה ובחזרה. מדהים פשוט.

אבל שוב, החוסר באבטלה כנראה באמת מוריד את אחוז הפשיעה. הייתי בעשרות ערים בעולם. מעולם (חוץ מברמת גן כמובן) לא הרגשתי בטוח כל כך כמו בקובה. אפילו בהבאנה הגדולה. אז כנראה שלבד בלילה לא הייתי מסתובב עם המצלמה, אבל עם חגה הסתובבתי כל הזמן עם המצלמה.

קובה מאוד מתהדרת בהשכלה האיכותית שלה. אז נכון, הם נחשבים למדינה עם אחוז אנלפביות נמוך. בלונלי כתוב שמתוך 400 מליון נשים אנלפבתיות בעולם אף אחת מהן לא קובניות. ביג דיל… אז הבחורה אמנם יודעת לקרוא ולכתוב, אבל יש לה פצעים בראש כי אין לה איך לחפוף אותו. אז לאן זה מקדם אותה בחיים ?

כמה מילים על הגיינה.
לכל הקובניות יש שפם !!! סתם. לא לכולן. אבל לאחוז לא מבוטל, לא מבוטל בכלל, יש שפם. ולא מדובר במשהו בקטנה. סתם פלומה דקה וחביבה כזאת. יש כאלה עם שפם שלא היה מבייש אותי לאחר 10 ימים ללא ג'ילט ! כאילו, מה נסגר איתכן ??? לא מקבלים מהממשלה סכינים אז ככה נראים ? תחשבו על פתרונות רבאק !

עוד משהו שלא שמתי לב אליו עד שהגעתי למקסיקו זה בעצם שאין בקובה פרסומות !! אין תרבות צריכה ממילא, אין איפה לקנות אז אין מה לפרסם. אין שלטי חוצות. אין שלטים קטנים. אין סלוגנים. אין משרדי פרסום. אין ג. יפית !
יש רק סוג אחד של פרסומות שזה כמובן תעמולת השלטון הרגילה. למה המהפיכה טובה. למה צריך אותה. ציטוטים של צ'ה כאילו הוא מינימום הרמב"ם או נחמן מאומן.
אבל זהו. חוץ מזה – נאדה. אין צריכה. אין מוצרים. אין מה לקנות. אז עולם שלם, עולם הפרסום, לא קיים. ירון, פה אין לך מה לחפש עבודה…

בהיבט סוציאלי, קובה חזרה לעבוד עם תלושים. מה זה אומר ? לכל אחד מהתושבים יש הקצבה חודשים מדוייקת של כמות סוכר, אורז, סבון וכו' וכו' שהוא זכאי לקבל בחינם מהמדינה בחודש. תקופת הצנע במיטבה. כך המדינה מנסה להבטיח שלא יהיו קובנים אשר יגיעו לחרפת רעב. לכאורה, זה נראה שזה עובד. ראינו הומלסים ספורים, ורובים סתם שיכורים.

כולם ירצו למכור משהו. כולם זונות. טוב. לא כולם. אבל יש לא מעט.
נשים וגברים. נשים – ימכרו את עצמן.
גברים – ימכרו את הנחמדות שלהם.
לי אישית, זה גרם למשבר אמון לא קטן בכלל. קשה להאמין להם. הם תמיד ירצו משהו. יבקשו משהו בתמורה. הם לכאורה נחמדים, אבל אי אפשר אף פעם לדעת אם זה בגלל שהם רוצים משהו בתמורה, או כי הם באמת נחמדים. אז הבנות ימכרו סקס ויבקשו על זה המון. הגברים, יהיו נחמדים, יתנו לשתות מהרום שלהם, ואז פתאום יבקשו שיקנו להם בירה, תפוזים או כל דבר שעולם על דעתם.

נראה לי שפגשנו אולי בקושי קובני אחד (אלכס) שנתן לנו לשתות מהכוס שלו ולא ביקש כלום בתמורה. באמת שכלום (או לפחות ככה האמנתי…) כולם פה אנשי עסקים. כל אחד ימצא משהו לסחור בו. ריבה ביתית, אגוזי קוקוס, מסרקים, שוקולד, בוטנים שהוא קולה בעצמו. כל דבר שרק אפשר לסחור בו.

כמו שקובני חביב אמר לי, "הקובנים לא אינטליגנטיים אבל הם חכמים". ובתכלס, אני נוטה להסכים. איכשהו – הם מסתדרים.

לא ממש ברור לי איך הייתי מגדיר את העם הקובני. נחשל או לא ? עני או לא ? מצד אחד להרבה פה אין שמפו לחפוף את השיער. אבל מצד שני, היחס בין כמות הרופאים לכמות התושבים הינו השני הגבוה בעולם. אז מה זאת הניגודיות הזאת ?
קראתי איפשהו שהרבה קובנים טוענים שהמהפכה באמת צימצמה את הפערים בחברה. איך היא עשתה את זה ? פשוט הפכה את כולם לעניים. פשוט את כולם. כל זה נכון כמובן לעד לפני 20 שנה. התחילו להכניס תיירות. נכנס מטבע זר למדינה. והתחילה תועפת המתעשרים החדשים. שיוויון ? לא נראה לי.

נראה כאילו כל המחירים במדינה די מתואמים על ידי הממשלה. אין סיבה לעשות סקרי שוק בין החנויות השונות (אפשר לחשוב כמה חנויות יש). הכל מתואם. מחירי הרום. המזכרות. א ין הנחות. הכל קבוע מראש. האח הגדול ולא מדובר על ערוץ שתיים.

במדינה הזאת אין תשתית תיירות, אין מכבסות, אין אינטרנט, אין סופרמרקטים, אין דאורדורנט !! אין כלום !! מצד אחד – זה מעצבן טילים !!! נורא קשה לחיות כאן. לטייל כאן. להנות כאן ! כאילו ראבק ! כמה פעמים אפשר לעשות כביסה ביד ? וזה תמיד יוצא לא נקי. תמיד !
מצד שני זה כל הקסם. דווקא זה. דווקא חוסר הקידמה. דווקא הקיפאון. אם זה היה אחרת, לא באמת הייתה סיבה להגיע לקובה. אז מה אני מתלונן מה ?

בשורה התחתונה.
הנאה, לא מעט למידה. פחות נופים. יותר אנשים. תרבות. היסטוריה. מוזיקה. סיגרים. רום. מוחיטו. דקירי. סלסה. וולאה. יש לי לא מעט חומר למחשבה. הכי מעוררת עניין שיש. לטוב ולרע.
מה שכן – טוב שנסענו עכשיו. אולי אפילו חבל שלא נסענו לפני 5 שנים. קובה נעלמת. הקסם הולך ונעלם. נכחד. בעוד שנה היא כבר תהיה אחרת. ובעוד חמש שנים ? שונה לחלוטין. ובעוד 10 ? היא בטח תהיה עוד מושבה אמריקאית טיפוסית. אי אפשר להילחם בקידמה. בסופו של דבר הקידמה תמיד תנצח. אפילו את קסטרו.

עוד משהו שדי מסכם את כל מה שחשבתי, אמרתי וטענתי לעיל (ומסתבר שיש לא מעט. אפילו הרבה ) דווקא מצאתי באחד מאתרי הטיולים שמדברים על קובה. בדוגרי, אני מסכים עם רוב הנאמר :

"כל קסמה של קובה נעוץ בהיסטוריה שלה ובמהפכה החברתית – פוליטית שהיא עברה לפני 60 שנה. הקוקטייל המיוחד של מדינת משטרה קומוניסטית בעלת אוכלוסיה משכילה וסופר-ידידותית (OK… עם זה אני ממש לא מסכים) בשילוב התרבות הלטינית והשמש הטרופית – נותן לקובה את הייחוד שלה, ובעצם את מהות הטיול בה. מבחינת הטבע – יש יותר יפה בהרבה מקומות אחרים באזור, ריקודים – כמעט ונעלמו לחלוטין מרחובותיה העצובים של הוואנה והשהות – יקרה בכל קנה מידה.

ובכל זאת, מה המתכון ליהנות בקובה ? – להתחבר אל האנשים, לשוחח איתם בכל מקום, להשכיר רכב ולקחת אנשים טרמפים, לקרוא על המהפיכה ולתור אחרי אתריה (סנטה קלרה, הוואנה – מוזיאון המהפיכה ועוד). באופן הזה תמצו את מה שקובה מציעה ומקומות אחרים לא! נכון, ישנם גם חופים, ויש את טרינידד ואת ויניאלס – אבל זה רק חלק מקובה, ודווקא החלק שאינו מייחד אותה, ואולי החלק הפחות מוצלח בה, בהתחשב בתשתית התיירותית המסורבלת והיקרה.

אלה מכם המעוניינים למצות את קובה האמיתית ולא להרגיש שהם מבזבזים 60 יורו ליום לשווא, מוזמנים לקחת את ההמלצה הנ"ל ביום. אלה מכם שהיסטוריה אינה מעניינת אותם, מהפכות סוציאליסטיות אינן מרתקות אותן, אינם מדברים מילה בספרדית וחיי הקובנים אינם מסקרנים אותם, בכל הכנות – הייתי מציע להם לנסוע לפורטו ריקו או לרפובליקה הדומיניקנית."

ואכן – כל מילה חקוקה בסלע. המדינה הכי שנוייה במחלוקת שביקרתי בה. שמח שביקרתי בה – כן. מאוד. ארצה לחזור לכאן מתישהו ? לא. ממש לא.


קצת תמונות

פיקאסה

פליקר


פוסט הבא – קנקון


 

26 בדצמבר 2008

הוואנה 26.12.08 (La Habana)


פוסט קודם – אולגין


אז אחרי נסיעת לילה די מדוגמת, שבה חצינו כמעט את כל קובה, הגענו עם עלות השחר להוואנה.

בדוגרי, היה ממש כיף. זה ממש כיף לחזור לעיר שכבר מכירים את המראות, את הריחות, יודעים מה צריך לעשות, לאן צריך להגיע, כמה צריך לעלות. סוג של הרגשה ביתית. ביתית נעימה כזאת.למרות שזה לא באמת בית.
תפסנו מונית, והגענו שוב לבית של מריה הלנה. מלאכית קובה – מריה הלנה.
כמובן נשיקות וחיבוקים, מקלחת (במקלחת הפרטית שלהם ולא של החדר), ארוחת בוקר ויום עמוס אחרון בעיר, שהיום נתרוצץ בעיקר עם מוניות מפאת קוצר הזמן.

דבר ראשון – מוזיאון הטבק. יש מספר מפעלי/מוזאוני טבק בהבאנה. לא מפתיע למען האמת. הם גם אמורים להיות די יקרים. אז רצנו להכי גדול, ליד בניין הקפיטול. באופן לא מפתיע, עם מזל לא מדהים שמלווה אותנו לאורך הטיול, המוזיאון סגור. לתומנו חשבנו שהוא סגור לרגל סוף השנה. אבל לא. הוא סגור עד ה – 21 לינואר. חודש חופש !! כאילו מה נסגר איתכם עם מפגר !!!
כניסה עולה משהו כמו 10 יורו, והיו איתנו עוד עשרות תיריים מאוכזבים. ואתם יוצאים לחופשה ??? מה הפלא שהמדינה שלכם נראית ככה. הקומוניזם במיטבו. חוסר יעילות ומחשבה עיסקית רצינית. בדוגרי, ביאס אותי נורא. ממש רציתי לראות את המוזיאון. ממש. מילא.

בערב, מריה הלנה הסבירה לנו שבגלל שאין יבול של קקאו בדצמבר ינואר, אז המוזיאונים סגורים.
לי אישית זה עדיין נשמע עמו תירוץ עלוב, אבל שיהיה. במדינה הזאת שום דבר כבר לא יפתיע אותי.
מה שכן, החנות המתנות הייתה פתוחה שגם היא בהחלט שווה ביקור.
המון סוגי סיגרים (קוהיבה, מונטה קריסטו, רומיאו וגולייט). במחירים, שזהים למחירי חדר שכור במרכז תל אביב. פשוט מחירים מטורפים. קופסת סיגרים במחיר 500 יורו. נפלא. אה. וגם הושיבו שם שחורה שעסקה בלעטוף סיגרים. היה חביב ביותר.

יקר.. יקר בקובה

יקר.. יקר בקובה

 

אחת הקובניות הכי מפורסמות

אחת הקובניות הכי מפורסמות

 

אז הלכנו להוציא את היגון בשוק המזכרות בטיילת. שוק שכבר היינו בו פעמיים פחות או יותר לפני שבועיים. אבל פתאום. אחרי שהות של שבועיים בקובה, הוא נראה הרבה יותר קוסם. המזכרות הרבה יותר מושכות. יותר קורנות. מתחברים אליהן הרבה הרבה יותר. אותה גברת, עם אותה אדרת, אבל מלהיבה הרבה יותר.

אני אישית אחרי שעה מיציתי את קניותי, אבל חגה, שכמעט הוריד אותי ואת סבלנותי ביגון השאולה, גרם לנו לשהות שם יותר מ – 3 שעות, ולהסתובב עם ערימת שקיות מלאת מזכרות עץ כבדות, שכמובן – לא נעשה איתן כמעט שום דבר בארץ
זה היה כמעט כמו ללכת לקניון עם מתבגרת אמריקאית בת 16 מצויידת בכרטיס האשראי של אבא שלה…חגה. זה עוד יעלה לך ביוקר !!

מנגנים בשוק

גם חגה מפליא בכישוריו

מיד אחר כך, רצנו לבוגדיטה. עוד מקום משווק היטב. עוד בר שארנסט המינגווי אהב לשבת שם ולהשתכר. רק ששם, הוא אהב לשתות מוחיטו. סבבה. אז גם אנחנו, כמו תיירים ממושמעים, נשתה מוחיטו, עם פרמיית המינגווי יקרה במיוחד.
ישבנו גם לאכול. גם על זה שילמנו ווחאד פרמיית המינגווי.
בלונלי פלנט כתוב שהמקום כל כך מפורסם, שקסטרו היה פה וחתם על הקיר, וארנסט המינגווי חתם על הקיר של הבר, וככה עוד הרבה ידועני צמרת של קובה. כמובן שסביב זה התפתחה תעשיית חתימות מטורפת, וכל מי שנכנס למקום, חותם גם הוא. כן כן. גם אנחנו. תיירים ממושמעים, כבר אמרתי…

מה שכן, ביררתי במקום, ולא רק שקסטרו לא חתם על שום קיר פה, הוא גם מעולם לא ביקר במקום. לא פידל ולא ראול. עוד מיתוס שיווקי שנופץ לרסיסים.
אז אחרי ששילמנו 50 שקלים, על ארוחה של קצת אורז, שעועית ומוחיטו, שכרגיל, השאירה אותי רעב ולא מסופק, לקחנו מונית לכיכר המהפכה.

בודגיטה

בודגיטה

 

נו.. גם אנחנו חתמנו

נו.. גם אנחנו חתמנו

אחד הדברים היפים (וגם הלא) שכמעט כל אחד פה הוא נהג מונית. כמובן, שרובם – לא חוקיים.

הפעם רצינו מונית של אופנוע וסירה. בכזאת עוד לא יצא לנו לנסוע. אז הנה…מצאנו אחת… מגניב נורא !
שוב..כאילו חזרנו 50 שנה אחורה. רק קיוויתי שהסירה לא תתפרק לה, וחגה ישוט לו למרחבי כבישי הוואנה לבדו.

אז מה יש בכיכר ?
בעבר הכיכר נקראה כיכר הרפובליקה. אחרי המהפיכה, כחלק משטיפת המוח הכללית, שונה שמה לכיכר המהפכה. כאן פידל נאם חלק מהנאומים החשובים ביותר שלו מול יותר ממליון קובנים.

בכיכר, מונומט ענק (מדובר בבניין הכי גבוה בהבאנה, שבראשו תצפית על העיר), שבתחתיו מוזיאון של חוזה מרטי כולל פסל ענק שגובהו 17 מטרים.

הגענו ב – 16:37. על פי הספר, המקום פתוח עד 17:00.

מסתבר שהמקום פתוח עד 16:30. כרגיל…לא נתנו לנו להיכנס. ניסיתי להסביר שהגענו כמעט בזמן. שאנחנו מישראל הרחוקה. שאנחנו עוזבים את קובה, ולא נוכל לחזור לכאן. משתוקקים לראות את המוזיאון. כלום. כוסות רוח למת.

מה אכפת לכם קובנים מטומטמים ??? רק להיכנס ולראות מה יש שם ! היינו מוכנים לבזבז על זה עוד 20 יורו !!
אבל לא. יש להם חוקים, שוב דבר לא יעזור להם. לא יחשבו קצת. יפעילו שיקול דעת. כלום.
אפילו בארה"ב, מדינת החוקים והכללים הכי ישרה בעולם, כשהייתי בבניין המחט ולא הזמנתי כרטיס מראש, נתנו לי להיכנס לאחר מספר תחינות וקסם אישי שניחנתי בו. קיבינימט איתם. בטח סתם מוזיאון מעפן כמו רוב המוזאונים שלהם.

כיכר המהפיכה

כיכר המהפיכה

 

כיכר המהפיכה

כיכר המהפיכה

 

המהפיכה בתיקונים

המהפיכה בתיקונים

חזרנו בבושת פנים להוסטל (הפעם עם מונית מסוג אחר – קוקוטקסי), נפטרנו מהמשקל העודף מהשוק (והיה הרבה משקל עודף), מקלחת, ושוב מונית.

הפעם, בחיפוש אחר בית כנסת מקומי. יום שישי היום, נר כלשהו של חנוכה, ויש לי חיבה עמוקה לבתי כנסת בחו"ל. תמיד מקבלים מזה חוויה מעניינת.
שוב מונית. שוב, לא חוקית. הגענו לאזור הכללי שבו היה אמור להיות בית הכנסת. חיפושים קדחתניים ובסוף הגענו לבית הכנסת "עדת ישראל".
וכאן הופתעתי. אחרי שבועיים של טיול בקובה, פתאום קיבלתי מספר תובנות. כנראה שאיחרנו קצת. 5 דקות אחרי הקידוש. די מעט אנשים. סביבות 30 איש. אף ישראלי. למרות שפגשנו שלושה תיירים יהודיים מאוסטרליה. אף אחד לא יודע עברית. שקט כזה. שקט נורא. אוכלים בשקט. יש דג, אורז ושעועית. הסבר על הדג עוד יבוא… להפתעתי, אנחנו לא אטרקציה !
אף אחד לא מתעניין בנו ! פאקינג תיירים מישראל, ארץ הקודש, זבת חלב ודבש, מדברים עברית, וזה לא מעניין אף אחד. ממש מוזר לי. בדרום אמריקה היינו פשוט אטרקציה מטורפת.
מילא. אכלנו קצת. דיברנו קצת עם זוג יהודי מקומי. אף אחד לא הזמין אותנו הביתה. גם מוזר. על מצוות האושפיזין לא שמעתם ???

טוב. סיור קטן בבית הכנסת. שמתי צדקה ויצאנו.
בדרך החוצה תפס אותנו יהודי זקן. לואי שמו. רצה לעשות לנו סיור ולדבר קצת. מעולה ! בדיוק מה שרציתי.
ואז, פשוט במשך שעה הבחור הסתובב איתנו במרחבי העיר. הוא כבר בפנסיה. מקבל קצבה של 10 פזו לחודש. לא קל לחיות עם זה.
הראה לנו מקומות שהיו שם פעם בתי כנסת של ספרדים. של יהודים. חנויות ומסעדות שהיו פעם של יהודים.
הביא אותנו לקצב הכשר היחיד בעיר.
אנדרטה לזכר השואה שנבנתה שם בכמה חודשים האחרונים, אבל עדיין בנייתה לא סויימה. היזם – רפי איתם.
מלון שמיועד לכאורה ליהודים. יש בו אוכל כשר, כמה יהודים, חנות של תשמישי קדושה וכו'…
גם שם, יוזמה של רפי איתם – הוא הביא לשם אבן מירושלים ועליה חרוטה מנורה.
1000 יהודים חיים היום בקובה. 800 מתוכם בהבאנה. כל השאר, עזבו מזמן. לארץ או לארה"ב. יש לזקן 2 ילדים, שנשואים ללא יהודים. פשוט כי אין יהודים להתחתן איתם. כמה נכדים. גם הילדים היו בארוחה. כולל הלא יהודים. ולמה ?
כי יש דג בארוחה. ארוחת צדקה הרי…לא משלמים עליה…מה שאומר שהם קיבלו ארוחה, שנחשבת יוקרתית (ושאגב, הייתה בין הטעימות שהיו לי בקובה, אבל שוב – לא כי זה מאתגר מידי) בחינם ! נוצרי הסכים לאכול בבתי כנסת בשביל פאקינג דג מטוגן. כשהלכנו עם היהודי בדרך, עברנו ליד בקבוק פלסטיק קטן. הרים אותו. אסף אותו. יקבל עליו כמה אגורות. יעזור לו להעביר את החיים…. נפלא.
כשסיימנו את הסיור, שוב, הוא לא הזמין אותו לביתו.
מה שכן. ביקש צדקה. שאל אם אנחנו מוכנים לתת לו משהו. ברור שכן ! נתנו לו פנסיה חודשית.
כמה עצב שזה מילא אותי….

אבל בתכלס, מה ההבדל ? בגלל שהוא יהודי אז זה נגע לי יותר ?
הוא הרי כמו כל הקובנים. ינסו תמיד למכור משהו בשביל לקבל כמה פזו בתמורה. רק שעכשיו זה לכאורה היה אישי. רלוונטי יותר. קרוב יותר. עצוב יותר…
כיף לחיות בקובה.

טוב. אחר הסיור המעולה, המשכנו ל – CASA DE LA MUSICA. היה מאוחר אז כבר היה סגור.

גם כן קטע בקובה השטות הזאת.
יש הופעות ב – 5 אחרי הצהריים עד 8. ואז העיר מתה. מתה עד 11. ואז הכל מתחיל מחדש. מה הסיפור שלכם ??? מה זה חיי הלילה האלה ???

אז התמקדנו בלגמור את הרום שנשאר לנו עם הקולה ברחוב, כמו זוג שיכורים קובנים טיפוסיים. קובה ליברה אחרון בקובה.

בערב, עוד הופעה. הפעם קברט מוזר. וכמובן – סיגר אחרון בעיר.

בי בי הוואנה…בתכלס – ממש אהבתי אותך !

סיגר אחרון

סיגר אחרון

 

 נפרדים. איש איש למדינתו

נפרדים. איש איש למדינתו

 


פוסט הבא – סיכום מדיני


 

24 בדצמבר 2008

אולגין 23.12.08 – 24.12.08 (Houlgin)


פוסט קודם – ברקואה


ההרכב של העם הקובנים בהחלט מיוחד. המון לבנים, שחורים, מולטים. סוגים שונים ומשונים. גם כל עיר מאופיינת בצורה שונה. לכל עיר מאפיינים אחרים. הוואנה – עיר ממש ממש מעורבת. ברקואה – המון שחורים. אולגין – עיר של בחורות יפיפיות. מהממות. סוף סוף מצאנו אותן !!! הגיע הזמן באמת !

על כן – אחד הדברים היפים אצלם, לפחות לכאורה על פני השטח, זה העלמות הגזענות.
הקובנים מורכבים ממהגרים, קצת ילידים שבטח נשארו, המון עבדים שהובאו על ידי הספרדים ושאר מרעין בישין. מישמש מטורף. קיבוץ הגלויות שלנו קטן עליהם. ומה שהכי יפה, שנראה שבאמת אין גזענות. ולחשוב שהעבדות בוטלה רק לפני 100 שנה. עוד פחות מביטול העבדות בארה"ב – ושם, אין ספק שהגזענות ממשיכה וקיימת. אבל פה, ממש לא. בדוגרי, נראה שעוד פחות מאצלנו. וגם לנו ברוך השם, לא חסר בכלל. מעניין איך הם הצליחו. המלחמה מול ארה"ב ? המהפיכה ? הקומוניזים ? הסוציאליזם ? קסטרו ? העוני המחפיר ? לא ברור.

פולחן אישיות, כמו בכל מדינה דיקטטורית טיפוסית, מדהים פה. אמנם, הוא לא קיצוני מידי, אך עם זאת הוא קיים.
הרבה מאוד סובב סביב קסטרו. מיליון ציטוטים שלו ברחובות, תמונות, סיסמאות, סלוגנים, כרזות רחוב, חתימות שלו, VIVA FIDEL וכו' וכו'. פולחן אישיות במיטבו. הוא זה המדינה והמדינה זה הוא. אמנם לא מדובר בהמון תמונות או פסלים (בין אם של פידל או של ראול), אבל בהחלט מרגישים את הנוכחות שלו ברחובות. צריך הרי להמשיך את שטיפת המוח בשביל להמשיך ולשלוט באנשים. הכל גם סביב השם הפרטי שלו. מעניין מה יקרה כשהוא ימות (אם הוא לא מת כבר בנתיים). יצטרכו להחליף הכל לראול ??
מעבר לפידל, יש כמובן את פולחן האישיות סביב צ'ה. שזה כבר באמת פולחן אישיות. פשוט מדהים הקטע הזה. שוב. המון כרזות ברחוב, סיסמאות, מליון ואחד ציטוטים שלו, עם חתימות שלו – צ'ה. קדוש מעונה. חולצות (למרות שהרוב לתיירים), כובעים, מחזיקי מפתחות, פסל ענק בכיכר המהפיכה, ציורים ברחובות. מדהים. ולחשוב שהבחור בכלל ארגנטינאי ולא קובני, על אף שפידל הכריז עליו כעל קובני מלידה. זה שהוא נולד ברוסריו בארגנטינה ולא בקובה זה סתם פרט שולי שמפריע לשכתוב ההיסטוריה. כמו בכל דיקטטוריה (למרות שקובה מוכרזת כרפובליקה כמובן), אפשר לשנות את ההיסטוריה איך שבא. ג'ורג' ארוול כתב על זה אחלה ספר. רק צריך ליישם אותו.

סיסמאות מהפיכה טיפוסיות

סיסמאות מהפיכה טיפוסיות

 

ועוד כמה סלוגנים

ועוד כמה סלוגנים

עוד משהו יפה לראות זה את נושא פדיון השבויים של הקובנים. יש לקובנים איזה 5 אזרחים שנערצו בשנת 1998 באשמת ריגול בארה"ב. הם נשפטו למאסרי עולם ארוכים בתנאים קשים. העניין הוא, שהקובנים לא מפסיקים את הפולחן סביב אותם 5 "קדושים".
המון כרזות בתחנות אוטובוסים, בשדה תעופה ומקומות מרכזיים בערים – והכל ביוזמת הממשלה. בנוסף, המון פעילויות ספונטיות. ציורים על גדרות הבתים, פסלים בגינות הבתים. וכמעט בכל עיר. בלי סוף. בדוגרי, יש למשפחת שליט הרבה מה ללמוד מהם. השאלה היא האם הם באמת "חפים מפשע" כמו שהקובנים טוענים, האם פידל עושה בזה שימוש ציני להגברת השליטה, או שבאמת מדובר ברגשות מחוייבות כנים של העם הקובני לאותם חמישה. מה שכן, זה עדיין מרשים בהחלט.

אנדטאות השבויים

אנדטאות השבויים

אבל בכל אופן, מה בעצם עשינו באולגין יום וחצי ?
בדוגרי – לא הרבה. אני הגעתי למיצוי קצת של קובה. התחשק לי להגיע להבאנה, ויאללה. להמשיך הלאה כבר. נראה לי שגם חגה קצת מיצה. והרבה באולגין אין מה לעשות חוץ מלשבת באחת מלא מעט הכיכרות שבעיר. עלינו לנקודת תצפית חביבה על העיר וכיתתנו רגלינו בין מרחביה.
היה כריסמס, אז עברנו בכנסייה המקומית. מדהים לראות, כמה הקובנים, במיוחד יחסית לעם לטיני, כל כך לא דתיים. הכנסייה פשוט ריקה לחלוטין. וראבק – מדובר פה בכריסמס. למרות שעכשיו הדת לא באמת אסורה בקובה, בכל זאת. נראה כאילו הקובנים התרגלו לחיות ללא פולחן כלשהו פומבי מידי.

מה עוד ?
מצאנו את ה – Casa De La Musica המקומי. פעיל רוב היום המקום הזה. מדהים פשוט. ובגדול – פשוט שרצנו שם. פעמיים אפילו. ארוחה טובה. מוסיקה. להקה. פעם ראשונה היה פחות מוצלח. פעם שנייה היה מוצלח מאוד. עד כדי כך מוצלח שלפתע מצאתי את עצמי רוקד פאקינג רגטון עם בחורה. בחורה ?? יותר נכון זקנה בת 60. וראבק, אמנם היא 60 60, אבל אין ספק שיש לה דם קובני. מסתבר שהגיל לא ממש משנה אצלם. רגטון הם תמיד ידעו לרקוד.
מדהים כמה המקומות האלה בקובה מקסימים. אוירה טובה. מקומיים. תיירים. המוזיקה המלהיבה שלהם. ופעילים כבר משעות אחר הצהריים. פשוט עושה שמחה בלב.

וזהו. פרט לזה ? לא הרבה. אחרי יום ושליש עלינו על האוטובוס האחרון שלנו בקובה, בדרכנו להוואנה המוכרת.


פוסט הבא – הוואנה


 

22 בדצמבר 2008

ברקואה 19.12.08 – 22.12.08 (Baracoa)


פוסט קודם – טרינידד


שהגענו לברקואה קיבלנו שוק. אמנם זה היה אחרי נסיעת לילה די ארוכה עם עצירה מתישה מהו בסנטיאגו דה קובה, שעליה החלטנו לדלג. ארוכה מאוד אפילו. אבל בכל זאת. לא ציפינו לראות את הסחלה שראינו. בגדול – מדובר בעזה. בתים מגעילים. רחובות מגעילים. הרוב – די מגעיל פה !
דווקא שמענו דברים די טובים על המקום. אפילו טובים מאוד. אפשר אפילו לצטט : "ש רבים שטוענים שברקואה היא הפנינה של קובה". אז נראה. אולי מצב הרוח ישתנה. כרגע – קצת מבעס פה. במיוחד כשגילינו שאין פאקינג דרך לצאת מפה ליעד הבא עד עוד 4 ימים. 4 ימים בחור הזה ??? אוי ואבוי..פאקינג שכונת הארגזים נראית יותר טוב מפה. קיבינימט.

בכל אופן. אחרי הדברים המאפיינים את המקום זה הטבע. סך הכל מדובר באחד מאזורי הטבע מרהיבים ביתר בקובה. כאן ובוינאלס. אז מיהרנו ועשינו בוקינג לכמה טיולי טבע.
יום אחד היינו בפארק הלאומי הקרוב, ויום אחר לקחנו טור לנהר היומרי (אחד מתוך כמה עשרות הנהרות שיש באזור).
אבל הדבר הכי טוב שהיה לנו בברקואה זה לאו דווקא הטבע, למרות שהוא תמיד בא בטוב, אלא המדריך. קיבלנו מדריך שדובר אנגלית שוטפת. מהממת.למד ספרות אנגלית בקובה. ראה שהרבה עבודה אין בזה, וכמו רבים אחרים התחיל לעבור בתיירות.
אז קפצתי על הזדמנות, ופשוט התחלתי לטחון את הבחור בשאלות. כל שאלה שאגרתי לי במוח במהלך 11 הימים האחרונים. הכל ! כמהחברות סלולר יש (1 – CubaCell), להבין שהשיחות עולות להם ים כסף אז הם בעיקר שולחים SMSים, מה השכר הממוצע (20 יורו), כמה רופא מרוויח (30 יורו), כמה מורה (10 יורו), כמה עולה שק מלט (7 יורו), כמה עולה החשמל (כמעט ולא עולה. מקבלים הרוב בחינם), כמה משלמים על המים (הכל בחינם. יש 22 נהרות.. ברוך השם, מים לא חסר שם. גשם יורד 80% מהשנה. גם לנו ירד מבול), כמה DVD יש לו (עד היום יש לו את השלישי עם USB. את הראשון דוד שלו הבריח לו לתך קובה לפני כמה שנים כשהוא היה חבר במשלחת האולימפית בג'ודו), האם הוא מאמין במהפיכה (כן. בוודאי), האם הוא מאמין בשיטת הרפואה (ממש לא. הוא טוען שבתכלס הם משלמים הרבה יותר על השירותים כי הםלא מרוויחים כלום ולוקחים להם את כל הכסף. אחלה ניגודיות..) ועוד מליון פרטי טריוויה שלא מעניינים אף אחד חוץ ממני. אחרי 6 שעות סיור, אפילו לי כבר לא היה מה לשאול יותר. כלום.. ממש כלום. היה מעולה.

ועוד שטיפת מוח

ועוד שטיפת מוח

אחד הדברים הטובים שגילינו בברקואה, שפשוט גרמו לנו לאהוב את המקום זה חיי הלילה. אז OK. מתחם הנמל זה לא. אבל יש 3 מקומות במקום, וכל לילה היינו במקום אחר. El Ranchon, Casa De la Trova ועוד אחד. כל לילה מקום חדש. מקומיים חדש. חוויות חדשות ומצחיקות ! פשוט מעולה.

הכל אצל הקובנים זה כסף, כסף ועוד קצת כסף. הקובנים בהחלט יודעים להוציא מהתייר כסף. כל אחד פה נהיה איש עסקים. אין ספק, הצורך הוא אבי ההמצאה. למשל. חיכינו בהוואנה לאיזה אוטובוס. שעה של המתנה. ליד התחנה המרכזית יש את גן החיות העירוני. פתאום איזה קובני קורא לי. שואל אותי כמה זמן יש לי. אמרתי לו שעה. הבחור עונה לי, וולאה מגניב. ב – 40 דקות אני מספיק לעשות לך סיבוב בפארק. מי רוצה שתעשה לי בכלל סיבוב מי ???
כל אחד יכול להיות פה נהג מונית. ברור שלא חוקי. כל פעם התחשק לנו לנסוע בכלי רכב אחר, פעם לאדה, ופעם שברולט ישנה, ופעם אופנוע סירה ופעם…. אז כל פעם פשוט הגענו לרכב, ויצרנו בעל עסק חדש. נפלא.. מה שכן, בגלל שזה לא חוקי, אז כל אחד מהקובנים תמיד מזהיר את החברים שלו. בהתחלה זה היה נראה כאילו כולם מכירים את כולם. אבל לא..בעצם כולם נלחמים במשטרה. וכל אחד מחפה על השני ביום יום. חפה עלי ואחפה עליך…

עוד דוגמה ?
ערב אחד היינו בעוד בית מוזיקה של ברקואה – CASA DE LA TROVA.
איכשהו, לא ברור איך, מצאתי את עצמי על הבמה מנגן יחד עם הלהקה של אותו ערב על איזה כלי הקשה ששכחתי את שמו. כמה דקות אחרי זה, גם חגה הצטרף. הוא קיבל את הקונטרבס. מעולה. היה משעשע. מה שהיה פחות משעשע, שתוך חמש דקות גם נאלצנו לקנות בירה לכל חברי הלהקה המחורבנת הזאת. מזל שמדובר רק ב – 5 נגנים ולא בפילהרמונית למשל !! ועוד נאלצנו לעמוד עם החינטרוס האלה על המקח ! בירה לכל נגן הייתה אחרי התפשרות !

חוגגים את חנוכה

חוגגים את חנוכה

כמה מילים לגבי תופעת המתעשרים החדשים. שזה גם קטע.
בשנים האחרונות, עבורו על קובה שני תהליכים עיקריים : פתיחות חלקית למערב ובמיוחד לכסף של התיירים שהחלו מציפים את האי, הרבה קובנים שברחו מקובה ושולחים כסף זר לארץ. שני התהליכים האלה גרמו להגדלת הפערים, שהיום נראים פשוט עצומים בין המקומיים. מדהים לראות המון קובנים שמתחננים לחתיכת סבון או שמפו כי נגמר להם מההקצבה החודשית מהממשלה, ומצד שני לראות קובנים שמתחילים לרכוש ציוד אישי. ציוד מערבי. DVD. מחשב. חיבור לא חוקי לאינטרנט. טלוויזיה. סרטים זרים. מאוד יפה לראות את זה בשדה תעופה. המון קובנים עם ייבוא אישי. LCD גדולות. מסכי מחשב. מחשבים. כל מה שרק אפשר לקנות ולהביא.
אין ספק. ראול הופך פה את סדרי העולם.

חלוקת מזון

חלוקת מזון

 

חלוקת מזון

חלוקת מזון

ביום האחרון שלנו בברקואה קצת נתקענו. עשינו כמה טיולים, ורצינו לעוף מפה צפונה (ולא לחזור לסנטיאגו), והצלחנו למצוא הסעה לאולגין רק ליום למחרת . אז עשינו יום חופש. בגדול – פשוט לשבת בכיכר המרכזית, שכבר למדנו להכיר אותה טוב טוב, לקרוא ספר, ולהתערבב קצת עם הקובנםי המקומיים.
בנוסף. לי אישית הייתה מטרה ביום הזה – לקנות דומינו של 0 עד 9. נו.. זה חשוב להציב מטרות בחיים. בכל אופן, אז אחרי 7 שעות של עמידה על המקח עם שני חניטרוס חביבים, סיימתי לקרוא ספר וסיימתי גם לקנות שני דומינויים איכותיים. בתכלס, הי יום חביב בהחלט. בעצם – כמו כל השהות בברקואה. רושם ראשוני – מזעזע. אבל, הכרזנו עליו כאחד משלושת המקומות הטובים בקובה. ברקואה הרוויחה את זה ביושר !


פוסט הבא – אולגין


16 בדצמבר 2008

סיינפואגוס 15.12.08 – 16.12.08 (Cienfuegos)


פוסט קודם – ויניאלס


אחרי יומיים בוינאליס המשכנו במסע. הפעם לעיר בשם סיינפואוגס. אמורה להיות עיר יפה, חופים חביבים, ארכיטקטורה וחיי לילה. ואחרי יומיים די משמימים מהבחינה הזאת בוינלאיס זה בהחלט משהו שחיפשתי.
אז הגענו.

כרגיל, קיבלנו אותנו עם שלט בכניסה – LIOR SIMON. אני עוד עלול להתחיל להתרגל לזה.
אבל עם כל הכבוד, העיר התגלתה כמשהו לא מעורר עניין ייחודי בשיט. אני לא ממש התחברתי.
בלילה הראשון, שום חיי לילה ושום נעליים. כל המועדונים היו סגורים, כולל אלו שהומלצו בלונלי פלנט.
יום למחרת, חגה היה די מיובש. אז הוא נשאר לו במלון. הסובבתי לבדי.
הגעתי לתאטרון טומס טריי שאמור להיחשב לפאר היצירה בעיר. איזה פאר ואיזה נעליים. פאקינג המתנ"ס השכונתי. כולה בניין. כמה כסאות. קצת ארכיטקטורה. נו באמת….
היכל התרבות הישן בבאר שבע מרשים לא פחות.
שם לפחות לא לקחו לי יורו בשביל להיכנס ולראות אותו ל – 5 דקות. פשוט עולה לי על העצבים הקטע הזה בקובה ! על כל דברים מזמברים בכסף. על כל דבר ! ולא מעט ! ומילא. אם זה היה שווה את זה. אז בכיף. סה"כ יש מעט מאוד דברים שלא שווים 5 שקלים. מוזיאון טומאס טריי – אחד מהם. עלו לי על העצבים.

עוד קטע עם כסף זה הנושא של טיפים. על כל דבר הקובנים רוצים טיפ. ושוב..לא אגורות ספורות אלא שקלים ולא מעט.
שמים את המוצ'ילה באוטובוס הם רוצים טיפ. ולא בנחמדות כזאת עם צנצנת. דופקים לך חזק על היד שתסתכל עליהם ואז על צלוחית הטיפים.
הלכתי להוציא את המוצ'ילה מהאוטובוס. שוב. טיפ. לחלק מהתיירים הבחור לא נתן את המוצ'ילה עד שהם לא השאירו לו טיפ.
ועל מה בדיוק ??? יורו שלם על מה ?? על איזה שירות בדיוק ? או מעבר לזה, על איזה פאקינג שירות איכותי ? אני לא מקבל טיפים בעבודה שלי למה שאתה תקבל על העבודה שלך ?? הם מעצבנים אותי ! הם מגיעים לרמות חוצפה לא נורמליות !

בכל אופן. המשכתי לכותת רגלי בעיר. שמעתי על מלון מרוחק מרוחק שאמור להיות בו אינטרנט. יותר משבוע הייתי מנותק. יותר משבוע.
יאללה…איזו דודה מטורפת הייתה לי. הייתי כמעט בקריז. כולי גירודים. הלכתי יותר משעה ברגל עד שהגעתי למלון. איזה אושר !!!!! אמנם 30 ומשהו שקל לשעה. אבל אחח… אבל איזו שעה ! פשוט שעה מעולה ! אושר עילאי. מיילים. שיחה עם אמא. הכל טוב.

הכל טוב ?
רק משהו אחד בקטנה. בבוקר התפתטי לאכול ביצת עין בקאזה שלנו. אוי אוי אוי..איזו טעות. נראה לי ש – 4 שנים הצלחתי להימנע מזה, ועכשיו שילמתי על זה בגדול.
החביתה המחורבנת הזאת גרמה לי למערכת יחסים קצרה אבל אינטנסיבית עם השירותים, ומערכת יחסים אינטנסיבית עוד יותר עם כדורי הקל בטן, שאכלתי אותם כאילו היו סוכריות מציצה. לעולם לא עוד !

בערב, כרגיל, חיי לילה משמימים. אפילו באר שבע יכולה להתסכל ממרום פנתאון חיי הלילה לעומת מה שהלך פה.

למחרת, נרשמנו לאיזה סיור. אחת האטרקציות באזור אמורה להיות מפל. EL NICHO שמו. אני לא מאוהבי הטיולים המאורגנים, אבל לפעמים יש להם יתרונות לא רעים בכלל. אז הלכנו. על אטרקציות אני לא חוסך.

יאללה. טיול גריאטרי כזה עוד בחיים לא היה לי !!
נסיעה עם עוד 8 תיירים. מתחילים במונית. עובדים למשאית ישנה, שאליה מצטרפים כלל בעלי התפקיד של הטיול : מדריך מסיינפוגאוס, מדריך מקומי, טבח ועוד איזה מישהו שלא קלטתי למה צריך אותו. בעצם, גם את כל השאר לא ממש קלטתי למה צריך. מילא.
נכנסים לאזורים הכפריים. דווקא מגניב. הכל ירוק ירוק. פשוט ירוק. בחיים לא ראיתי מדינה כל כך ירוקה. אין מטר אחד של חום. עבור ליד בסיס חיל אוויר צבאי. אפילו הוא ירוק טילים. ולא כמו הירוק של הבסיסים שלנו. רק אקליפטוסים מעפנים מידי המנדט. פשוט ירוק. מה שכן, לא הייתי עולה על המטוסים שלהם בחיים. גם לא כשהם על הקרקע.

מגיעים לשמורה. מתחילים ללכת. הלכנו… כמה ? 30 מטר… ואז עוד 10 מטר. הגענו למפל. נו יופי… מפל סער אחרי חורף נורמלי לא פחות מרשים. כולה פאקינג מפל. ואז ממשיכים ללכת קצת. עוד 10 מטר. הפסקה. כל שנייה – הפסקה. חתיכת אירופאים מעצבנים. תלכו קצת !! אפילו סבא שלי יכול ללכת יותר. אפילו היום ! התישו אותי ההפסקות האלה.

"המפל המדהים"

"המפל המדהים"

אז חגה ואני חתכנו והסתובבנו לנו לאיטנו ביער קצת. חביב.

לפחות הייתה אחלה ארוחת צהריים. למעשה, ארוחת הצהריים היחידה הטובה שהייתה לנו בקובה עד עכשיו.

זה קטע האוכל הזה. פשוט הכל מגעיל פה !!! טוב נו.. אולי לא הכל. בעצם…כן. הכל !! אין פה שום דבר טעים. לפעמים יש משהו אכיל. זה כן. שאני אומר לעצמי : בסדר. העיקר לשרוד, אז לסתום את האף ואת שאר בלוטות הטעם ולבלוע. אבל ראבק. פאקינג קובנים. רק מוזיקה אתם יודעים לעשות ? מה עם איזה שניצל טוב ? או סתם עוף מבושל ? לא מפסיק לרזות פה. ואין כל כך ממה לרזות !!

מילא..בגדול, סתם טיול מיותר, אבל אם לא הייתי עושה אותו הייתי מרגיש פספוס. עכשיו אני מרגיש פספוס של 30 יורו !!

מה שכן, מצאנו בסיינפואגוס קוקה קולה ! הצבע האדום המוכר. עם האותיות הלבנות המסולסלות. והכי חשוב – טעים !
לאחר בירור קצר, מסתבר שזה קוקה קולה שמיוצרת בקוסטה ריקה, ולא מעט קובנים מבריחים את הפחיות מדינה. אבל רק פחיות. בקבוקים גדולים יותר לא מוברחים. בנתיים לפחות….

קוקה קולה בקובה !

קוקה קולה בקובה !

 


פוסט הבא – טרינידד


 

14 בדצמבר 2008

וינאלס 13.12.08 – 14.12.08 (Viñales)


פוסט קודם – הוואנה


אז אחרי כמה ימים בהוואנה, הגענו לעיירה ויניאליס.
מדובר באחד העמקים הפורים ביותר בקובה, עם שדות הטבקים הנחשבים ביותר. אחרי הוואנה המזוהמת מאדי דיזל בלתי נסבלים, כאילו מדובר בשכפול ענק של התחנה המרכיזת הישנה בתל אביב, לראות קצת ירוק, הרים, שדות וסתם קצת טבע עשה לי רק טוב.

בתחנה המרכזית (אלק תחנה מרכזית. סתם חתיכת בלטה עם שלט) המתינו עשרות בעלי קאזות, מנסים לשווק את עצמם. או..ככה את אוהב כשמקבלים אותי.
אבל מעבר לזה, גם חיכה בחור עם שלט קטן – LIOR SIMON. איזה כיף זאת קבלת פנים כזאת !!
חבל שלא כל החיים זה יכול להיות ככה.

בכל אופן, הגעתי עם דודה מטורפת לאופניים.
התמקמנו במהירות בקאזה, שכרנו אופניים, עם צמיגים שגם הם לא הוחלפו עוד משנות החמישים, והתחלנו לדווש. עברנו את העיירה, עברנו בכמה שדות, כולל בית של משפחה בשום מקום בערך.
הציעו לנו קפה. הסכמנו בשמחה. קיבלנו 20CC מיים קרים מהולים בקצת קפה. נשמע נפלא. אני בטוח שהאמבות חגגו שם.

הנופים של וינאליס XXXXXXXXXXXX

המשכנו עוד והגענו לציורי הקיר המפורסמים של האזור.
נו באמת.
מדובר בחתיכת צלע הר, אחת מיני רבות (ומיני רבים) שקיימים באזור.
בחתיכה המדוברת, צויירו כמה קשקושים, שאפילו שחר כבר מסוגלת לצייר משהו מרשים יותר, עם כל היכולת המוטורית הלא מתקדמת שלה, שמאוד חשובים למהפכה. הם לכאורה מתארים את התפתחות האדם והחיות.
לנו שיווקו את זה בתור ציורים פריהיסטוריים. איזה פריהיטוריים ואיזה נעליים. כמה קשקושים של כמה מהפכנים.

ציורי הקיר של המהפיכה

ציורי הקיר של המהפיכה

 

העמק

העמק

עוד V.

המשכנו עוד כמה קילומטר והגענו לעוד אתר באזור – מערה. בסדר….עוד משהו לראות. עם עוד גזילת כספים טיפוסית קובנית.

מלכודת תיירים

מלכודת תיירים

יום למחרת, עשינו טיול סוסים.
מטרת הטיול, מעבר ללראות קצת נופים, הייתה להגיע לחוות טבק פרטית. כמו שחגה אוהב לקרוא לזה – חוות בוטיק.
אז קיבלנו סוסים בגובה מטר. מדהים הקטע הזה. תמיד תהיתי לעצמי, אם בני האדם מתאימים את הגודל שלהם לגודל של הסוסים, או שמא הסוסים מתאימים את עצמם לגובה של בני האדם.
איפה שיש אנשים נמוכים יש סוסים נמוכים. ולהיפך.

סוסים בווינאליס

סוסים בווינאליס

רכבנו לנו לאיטנו והגענו לחוותו של חואן קבזאס. אצל ביתו של הבחור, העברנו את השעתיים הכי טובות שלנו בקובה.

סחטנו קני סוכר, שתיתו מי סוכר עד שקיבלנו הרעלת סכרת, קפה טוב, והכי חשוב – למדנו על איך הבחור מגדל טבק.
מה הוא עושה עם העלים. 90% הוא תורם למדינה ועוד.
גילגל לנו שני סיגרים, מתובלים ברום, דבש ולימון ואותם עישנו. היה מעולה. חגה ראה עננים. ולא מדובר בענני עשן.

התחלנו בקצת קפה

התחלנו בקצת קפה

 

מגלגלים סיגרים

מגלגלים סיגרים

 

בודקים את התוצר

בודקים את התוצר

 

ממשיכים לבדוק את התוצר, לעומק

ממשיכים לבדוק את התוצר, לעומק

 

פקט של סיגרי "בוטיק"

פקט של סיגרי "בוטיק"

 

המגלגל

המגלגל

כמה מילים לגבי סיגרים, שזה בהחלט אחד המאפיינים ה-עיקריים של קובה.

היסטורית הטבק והסיגרים מעורפלת במקצת מפני שלא ידוע באמת מי עישן את הסיגר הראשון והיכן בדיוק זה היה .
גידול הטבק עיבודו ועישונו הגיעו כמעט בוודאות מיבשת אמריקה . כלי חרס עתיקים מראים שבני מאיה מעשנים אגודת עלים מסוג מסוים אשר קשורים בחוט . כיוון שבני המאיה באותה תקופה היו קיימים כבר 2000 שנה קשה לדעת בוודאות מאיזו שנה בדיוק הם התחילו לעשן בצורה כזאת . ידוע על תרבויות נוספות מהתקופה העתיקה שעישנו טבק בצורות כאלה או אחרות , הילידים של צפון אמריקה היו ממלאים מקטרות ארוכות בטבק ומעשנים .
סביר להניח שהטבק ועישונו לא היו נפוצים מחוץ לגבולות יבשת אמריקה עד למסעו של קולומבוס שאת אחד מעצירותיו עשה בחופי קובה , קולומבוס שלח שליחים לפנים הארץ ואלה דיווחו על אנשים המחזיקים "לפידים וצמחים מסויימים לשאוף מהם את העשן"
קשה להצביע בביטחון מלא מתי הטבק הובא לאדם בעולם הישן , אך אפשר לומר בוודאות שהזמן שרוב העולם החדש היה כפוף לשלטון האירופי הוא גם הזמן שבו אומץ מנהג עישון הטבק ברובו עיי יורדי ים ספרדים ואחרים . בעקבותם הלכו גם אנשי צבא ומתישבים.
ואלו הביאו את מנהג עישון הטבק , הסיגרים , והמקטרות לעולם החדש . במהלך השנים הארופים התחילו לגדל ולעבד טבק לצורכיהם האישי. במשך השנים מנהג עישון הסיגרים התפתח בארופה ובארצות ויבשות נוספות . כיום רוב יצור הסיגרים מעשי יד אדם מגיע ממרכז ודרום אמריקה , כגון הונדורס , ניקרגואה. , קובה , הרפובליקה הדומינקנית ועוד ארצות ביבשת זאת .
ישנם ארצות אשר משתתפות ביצור החומר גלם לסיגרים הטובים בעולם כגון הפיליפינים , קאמרון באפריקה ועוד ארצות רבות שאדמתם מתאימות לגידול צמח הטבק . כיום הסיגר הוא סמל סטטוס יוקרה אשר נחשק בכל העולם ומיוצר בכמויות לנוחיותם של כל המעשנים והמעשנות בעולם כיום .

הדברים האלה פשוט עושים אותי מאושר. אותנטיות מגניבה כזאת. צילמנו את הבחור. הצטלמנו איתו. אבל הבטחנו לו שנשלח לו את התמונות לכתובת שואל שניצור לו, הוא הוא בכלל יצליח להיכנס לאינטרנט איפשהו במדינה הזאת. שעתיים עם בחור כזה, ויש לי יום שלם של אושר.

אלה הקטנים עוד יהיו סיגרים

אלה הקטנים עוד יהיו סיגרים

 

סוחטים סוכר

סוחטים סוכר

המשכנו בדרכנו בשדות. מנגו, טבק קטנים, אבוקדו, גויאבות בלי סוף. יש להם קטע לקובנים. הם טוחנים גויאבות. אולי עוד אצליח להתרגל לזה. למרות שלריח אין סיכוי (ככה שעינת – שזה לא יעלה לך לראש).
ראינו גם את בקתות הייבוש של עלי הטבק. בתי כלונסאות שעליהם הקובנים תולים את העלים לייבוש. ראינו גם בלי סוף בתי ייבוש הרוסים. נפלאות הוריקן גוסטאבו.

בערבים ניסינו ללכת לסוג של מסיבות, שנחלו כשלון די חרוץ.
פעם אחת עלו לי במיוחד על העצבים.
ניסינו לתפוס טרמפ למסיבה במערה שכבר היינו בה.
עצר לנו בחור. רצה כמה פסו. עמדנו קצת על המקח ונסענו איתו.
הנביילה הרי ממילא נוסע למסיבה, אז מה הבעיה שלך ??
כשהגענו, גיליתי שהוא לא סתם נסע למסיבה, הוא עובד שם. אז למה לעזאל שנשלם לך ?? הרי גם הכניסה למסיבה המחורבנת הזאת עוד עלתה כסך מיותר.
תהיה בן אדם טוב גודאמט ! לא יזיק לך ! מה שנקרא – "תעביר את זה הלאה".
בדרך חזרה – אותו הדבר. תפסנו רכב שחזר מהמסיבה לעיר. גם רצה כסף. לא הסכמתי לשלם לנביילה.
בסוף, הוא דווקא הסכים לאחר ויכוח קצר לקחת אותנו בחינם. לא ברור הקטע הזה שלהם !

בווינאלס גם פגשנו את הישראלים הראשונים שיצא לנו לפגוש בקובה. פתאום זה היה נחמד. לדבר עברית. עם עוד קצת אנשים. חווויה מרעננת.
מנות קטנות וקצובות.


פוסט הבא – סיינפואגוס


 


© 2020 שמעון שובל (בניסטי). כל הזכויות שמורות.