ארכיון | קובה ערוץ RSS למקטע זה
12 בדצמבר 2008

הוואנה 09.12.08 – 12.12.08 (La Habana)


פוסט קודם – פתיחה


טוב. אז בשעה טובה התחלנו בטיול.
אחרי מספר חודשים של דיבורים בנושא, מעט מידי שיעורי סלסה, וקצת תכנונים עלינו על הטיסה לקובה. טיסת לילה מאוחרת, וכבר בנתב"ג פוגשים את "קובה". לא באמת קובה, אבל משעשע… אותי לפחות !

 

 

 

תמונה ראשונה של היעד אליו נוסעים

תמונה ראשונה של היעד אליו נוסעים

בדרך, עוד הספקנו לעבור במדריד. היה לנו כמה שעות אז יצאנו החוצה לעיר. אני הייתי בה לפני 12 שנה, אבל חגה לא.
מסתבר שלא כל כך הגענו מוכנים לעיר. פאקינג 6 מעלות !!! קור מטורף ! טוב שהיה לנו הפליז איתנו. שכמובן לא כל כך עזר. גשם מטורף. מה זה החורף הזה באמצע החיים ?? אז מה אם זה דצמבר ??

בכל אופן, כמו שזכרתי את המטרו של מדריד, הוא באמת אחד המגניבים ויעילים שיש. תקוק זריז והגענו למרכז העיר.
בגדול, סתם כיתתנו את רגלינו, מנסים לשמור על טמפרטורת גוף נורמלית. בדרך עוד הספקנו לעבור במקדולנס. פעם אחרונה לפני קובה. סוג של פרידה…אין יותר מקדולנד. אין יותר קוקה קולה. בי בי למערביות האהובה עלי כל כך…
כמובן, שהמקדולנד היה מחורבן. כרגיל באירופה, בגודל של כדור טניס. איך אפשר לשבוע מדבר כזה, איך ???

חזרנו לשדה. והופ טיסה לקובה. הטיסה אוחרה אבל הנחיתה הוקדמה לא ברור. הגענו לשדה. הרבה דגלים, ותפילה חרישית שהמוצ'ילות יגיעו.
אז הייתה תפילה. עזרה ? חצי…
אחרי המתנה של חצי שעה המוצי'לה שלי נזרקה למסלול. אבל מה עם של חגה ? גורנישט. עוד המתנה. ועוד תפילה חרישית. אבל איזו מוצ'ילה ואיזה נעליים. שום דבר לא יצא.
האמת, זה די שביזות. בהתחלה עוד חשבנו שהמוצ'ילה תגיע, אבל מהר מאוד הבנו שזה כבר לא יקרה. ואם כבר יש מדינה מחורבנת לאבד בה משהו זה קובה. מילא זה שהמחירים יקרים בטירוף, אבל לפחות שיהיה מה לקנות. כלום ! כלום אין מה לקנות פה ! מה שכן, אני חייב לציין שחגה לקח את זה בהכי נונשלנטיות שאפשר. כל הכבוד לו.

בכל אופן, מונית והגענו לכרזה שהזמנו מבעוד מועד. אמצע הלילה. הבניין זה רע. מזעזע פשוט. האמת, נראה נטוש. בהתחלה לא חשבנו שהגענו למקום הנכון. במיוחד עקב העובדה שבעלת הבית לא פתחה לנו את הדלת.
בסוף פתחה, ואז ראינו את הבית ה-מ-ה-מ-ם שיש לה. נרקיס בלב הביצה ממש. בית קולוניאלי ישן ישן. קרמיקות מגניבות בטירוף על הרצפהץ תקרות גבוהות גבוהות. קצת באוהאוס כזה. פשוט מהמם.

טוב. אז מה עושים פה ?
דבר ראשון, מחפשים אינטרנט. כמובן שלא מוצאים. בסוף מצאתי איזה בית מלון עם אינטרנט, שכמובן לא עבד. אז שיחת טלפון, שכמעט גרמה לי להוסיף דייר בדירה בשביל לממן אותה.
אחר כך ?
פשוט מתחילים ללכת. והרבה. נראה לי שכל יום הלכנו בהוואנה משהו כמו 15 קילומטר. ולא. אני לא מגזים.
דבר ראשון. המלאקון. מדובר בטיילת של הוואנה. בתכלס, לא בין היפות שראיתי בחיי. אפילו של דרום תל אביב מרשימה יותר. טיילת באורך של 8 קילומטר, שהאמריקאים בנו לפני משהו כמו 100 שנה. וככה היא גם נראית. הכל מלפני 100 שנה. שום שיפוץ. שום קדמה.

המבצר בטיילת

המבצר בטיילת

דבר שני – הרכבים כמובן !
איזה מגניב זה. המוני הרכבים הישנים ישנים שלהם. שברולטים מלפני 60 שנה. בדיוק כמו בתמונות. והם מתוחזקים כל כך טוב. פשוט מדהים עד כמה.
כמובן שרוב הרכבים בהוואנה הם דווקא חדשים. ודי לא פשוט להוציא תמונה של רק רכבים ישנים, אבל עדיין. מגניב בטירוף.

תערוכת הרכבים המגניבים :

רכבים ענתיקות

רכבים ענתיקות

 

רכבים ענתיקות

רכבים ענתיקות

 

רכבים ענתיקות

רכבים ענתיקות

 

רכבים ענתיקות

רכבים ענתיקות

מדהים גם לראות כמה עושר היה בעיר הזאת פעם. פעם ? עד המהפכה. הכל מן הסתם קפא מאז. בתים קולוניאלים עתיקים. שרובם מוזנחים. רחובות רחבים, עם מליון בורות לא מתוחזקים.
בנתיים, המהפיכה, עוד לא ממש עושה עלי רושם.

חלק גדול אפשר להקדיש למריה הלנה. מדובר בבחורה בין המקסימות ביותר שפגשנו בקובה. בתכלס, ממנה מתחיל כל טיול כלשהו בקובה. היא כבר תמשיך לנהל את הטיול לכל תייר. צריך להזמין כרטיס לאוטובוס ? היא כבר תעשה את זה. צריך להזמין קאזה באיזו עיר בקובה ? בלי להגיד לה, מספיק לחשוב על זה, היא כבר תעשה את ההזמנה. מכירה את כל הטלפונים, את כל האנשים. מאגר מידע בלתי נדלה.
מצד שני, אישה ! תנוחי רגע. את קצת מלחיצה ! קצת שקט. מנוחה…
בשלב מסויים היא הזכירה לי הסרט מיזורי. הבחורה תעשה את הכל בשבילך. עד שבשלב מסויים תרצה לעזוב. ואז.. אוי ואובי..

בכלל, נורא מוזר הקטע הזה של לישון בבתים של אנשים. ישנים להם ממש בתוך הבית. באחד החדרים שלהם. מקלחת. מגיעים מאוחר בלילה אז מעירים אותם. מביך כזה. אם בא לי לקרוא ספר ב – 12 בלילה בסלון, אז פשוט לא נעים.
מצד שני, גם בעסה שלא פוגשים תיירים אחרים. אין את הקטע של הוסטל. סלון. לובי. ועוד מיני תיירים. שזה לרוב תמיד משעשע ומפרה. מצד שני, לרוב, הבתים מה זה איכותיים. חבל על הזמן. ממש.

מה עוד ?
יום אחד עשינו קצת יום סידורים. לנסות לשפר לחגה את איכות החיים. נסיון פתאטי לעשות קניות. להעשיר לחגה קצת את הגרדירובה ואת איכות החיים. איזה איכות ואיזה נעליים. סנדלים בקושי יש. בגדים בקושי יש. סבונים. מטען לפלאפון. נו באמת. איזו אופטימיות. בקושי יש להם חברה סלולרית אחת. ומסיבה לא ברורה הם לא ממש אוהבים נוקיה. בתכלס, זו באמת המדינה הגרועה ביותר לאבד בה ציוד. פשוט אין כלום. ממש כלום. בקושי תחתונים מצאנו. והכל כל כך יקר !

אני קניתי איזה תיק צד קטן. מסוג התיקים שאני אוהב, באיזה שוק מזכרות. איפה תיק מיוצר ? בפרו ! נו יופי. הייתי צריך להגיע עד קובה, בשביל לקנות תיק מפרו ? לא יכלותם לייצר בעצמכם ?? ואיזה מחיר יאללה… חתיכת תשואה יש לכם על היבוא מפרו !

מוזיאונים – ראשית, מוזיאון המהפיכה. מוזיאון לא רע בכלל.
מנסה לתאר, בצורה "אובייקטיבית" כמובן, את תולדות המהפיכה. יתרונותיה. גדולותיהם של האחים לבית קסטרו. וכמובן, גדולתו של צ'ה. הרבה מאוד פולחן אישיות.
את פולחן האישיות הזה אני מאמין שעוד אראה לא מעט בימים הקרובים.
כלי נשק שונים שהשתתפו במהפיכה, כולל טנק שקטסרו עצמו נהג בו בימי המתקפה במפרץ החזירים בשנת 1961.

הטנק של קסטרו במפרץ חירון (החזירים)

הטנק של קסטרו במפרץ חירון (החזירים)

 

שחזור הקרב בסנטה קלרה

שחזור הקרב בסנטה קלרה

 

הגיבור הגדול

הגיבור הגדול

עוד מוזיאון שאני לא זוכר את שמו אבל מתאר את ההתנקשויות, או יותר נכון את נסיונות ההתקשות בקסטרו לאורך השנים.
כל מיני לבנות חבלה, כלי נשק, וכו'. כמובן, הכל בספרדית. נו יופי. קובנים מפגרים. הרי האינטרס שלכם שתיירים יבואו למוזיאון וינסו להאמין לתעמולה, שלחצי ממני אני לא מאמין. אז לא יכולתם לתרגם את הדברים ואת המוצגים במוזיאון לאנגלית ?? חשיבה מפגרת.

עוד קטע במוזיאונים של הקובנים זה שאי אפשר להכניס מצלמה. כרגיל, מטופש אבל לכאורה מוכר כמו משאר המוזיאונים. יענו, אנחנו לא רוצים שתצלם שום דבר ושתקנה גלויות בחנות מזכרות המעפנה שבסוף. מרמים אותך, אבל בתירוץ שהפלאש מזיק לתמונות ולמציגים. יענו בתחכום.
העניין הוא, שהקובנים, הם עם הרבה יותר ישיר. אין להם בושה בשיט. בקובה אפשר להכניס מצלמות למוזאיונים, פשוט צריך לשלם על זה עוד כרטיס, ולפעמים אפילו יותר. יענו הם באים לקראת התייר. אומרים לו, או שתקנה גלויות בחנות, אוד שפשוט תשלם עסקת חבילה על התמונות שתצלם בעצמך. עולים לי על העצבים !!

עוד מוזיאון – מוזיאון הרום. מקום חביב ביותר. מסביר את תהליך הפקת הרום שקובה מתגאה בו כל כך, באחת הפירמות הנחשבות הטובות עולם – Havana Club.
מסבירים קצת על התהליך, יישון של רום, קוקטיילים, קצת טעימות, וכמובן חנות המוזיאון. המחירים ? ממשלתיים כמובן…

 שותים קצת רום

שותים קצת רום

 

הוואנה קלאב

הוואנה קלאב

כל ערב יצאנו. אשכרה כל ערב. לא פשוט היה להתעורר כל פעם משנץ ולצאת.
פעם אחת ל – CASE DE LA MUSICA. זה קטע. בכל עיר כמעט בקובה יש מקום כזה. אחד לפחות. מה יש שם ?
מוזיקה. והרבה.
סלסה, מוזיקה קובנית, רומבה, צ'ה צ'ה ועוד כל מיני סוגים שלא מכיר.
מועדוני ג'ז מגניבים עם הופעות מעולות. עולה לא מעט, אבל ג'ז קובני מגניב. כמעט כמו בסרט – הוואנה בלוז.

היא לא לוקחת לריאות

היא לא לוקחת לריאות

 

גם אני לא

גם אני לא

 

דומינו - המשחק הלאומי

דומינו – המשחק הלאומי

 

רוקדים ברחובות

רוקדים ברחובות

יום נוסף הסתובבנו לנו בשעות הערב בטיילת הגדולה של הוואנה. אותה טיילת של האמריקאים. עכשיו – העונה היבשה. חמים. שיא העונה לכאורה. התחילה קצת רוח. התחזקה. ואז התחלנו לראות אותם.
את הגלים האדירים שמכים את הטיילת. מדהים. פשוט אותם גלים כמו בטלויזיה כשיש הוריקן. אמנם בלי ההוריקן, אבל וואחד גלים.
קטע מטורף. פשוט הים התחיל לעלות על גדותיו, ולהציף לאט לאט את כל אזור הטיילת. חוויה.

גלי הטיילת הגדולים

גלי הטיילת הגדולים

 

מה עוד עשינו ?
כמובן שיעור סלסה. אפילו שניים. כמובן, גם אותו מריה הלנה הזמינה לנו. סטודיו קטן וחביב. עם מראות מלחיצות מסביב.
וכמובן, מורה הומו.. היה משעשע ביותר. מזל שאף אחד אחר לא ראה אותנו. במיוחד בשיעור של תנועות האגן. שעה שלמה רק להזיז את האגן. נתפס לי כל התחת גודאמט. מסתבר שאגן זה לא בשבילי.
מצד שני, אני לא רואה את עתידי בנושא…צריך לעבוד על זה קשה…קשה מידי…

בין לבין גם קפצנו לאחד משני הבארים האהובים על ארנסט המינגווי, שגם לו יש מקום של כבוד בתרבות הקובנית.
המינגוויי הגיע לקובה בשנת ­1928. במרוצת שנות השלושים אפשר היה למצוא אותו מוטל, לרוב בהנגאובר נוראי, בחדר 511 במלון אמבוס מונדוס בהוואנה העתיקה (שגם שם יש שלט שמתגאה בעובדה הזאת, וגם לא מעט תמונות שלו). לאחר שסיקר את מלחמת האזרחים בספרד חזר לקובה, וב­1939 קנה בית בקוחימאר שליד הוואנה. בשנת 1952 כתב בקוחימאר את "הזקן והים", המבוסס על חייו של דייג מקוחימאר.

ארנסט המינגווי אהב לשרוץ בשני בארים עיקריים בהוואנה – פלורדיטה ובודגיטה. אחד המשפטים הנודעים שמייחסים לארנסט המינגווי הם : "אני שותה מוחיטו בבודגיטה ודאקירי בפלורידיטה". נו.. אז הלכנו לשתות דאקירי בפלורדיטה, ונלך גם מתישהו לשתות מוחיטו בבודגיטה.

הבאר האהוב של ארנס המינגווי (פלורידיטה)

הבאר האהוב של ארנס המינגווי (פלורידיטה)

 

דאקירי בפלורידיטה

דאקירי בפלורידיטה

 


פוסט הבא – וינאליס


 

8 בדצמבר 2008

טרינידד 17.12.08 – 18.12.08 (Trinidad)


פוסט קודם – סינפואגוס


העיר טרינידד, שפירוש שמה הוא "העיר של גבירתנו של השילוש הקדוש", שוכנת לחוף הים במרכז המדינה. בעיר יש כמה אתרים מעניינים מאד, והיא נחשבת בין הערים היפות בקובה. טרינידד הייתה בעברה עיר די ענייה עם מעט מאוד אוכלוסיה ותעשייה חקלאית. מזלה של טרינידד החל מאיר לה פנים לקראת סוף המאה ה-18. בעיר התפתחה תעשיית גידול וייצור סוכר שהתבססה על עבדים שהובאו מג'מייקה. ולפיכך, היתה עיר של בעלי חוות עשירים אשר הקימו בה ארמונות מגורים, ומכאן פיקחו על עבדיהם במטעי הסוכר ובמישורי הבקר. במשך השנים נזנחה העיר, ומרכז הכובד עבר למקומות אחרים בקובה, וטרינידד נותרה ישנה ומדיפה ניחוחות עתיקים קולוניאליים. רחובות העיר מרוצפים בחלוקי נחל, בתיה צבעוניים במיוחד, אוכלוסייתה מגוונת, ובית המוזיקה שבה הוא מהטובים הפועלים בקובה.
מה עשינו פה ?
יום אחד פשוט הסתובבנו לנו בעיירה. העיירה הזאת כל כך מקסימה שפשוט שווה לעבור ממקום למקום, מבית קפה אחד לשני, ממסעדה אחת לשניה ולהקשיב בכל פה ללהקה אחרת שמנגנת. הולכים ברחוב. בשוק המקומי. פתאום שומעים להקה מנגנת. ואז עוד להקה מנגנת. ואז עוד אחת. והולכים ממקום אחד לשני. ומקשיבים. ובתכלס, נהנים. טרינידד זאת עם עיר שהוכרזה כעיר מורשת עולמית, בגלל המבנים שלה. וככזאת, בהחלט משמרים אותה בצורה יפה. בתים קטנים. קומה אחת וקצת. צבעוניים. הכספים של האו"ם מושקעים פה יופי.
ובין כל בית, וגם בבתים עצמם – נגנים ! מדהים הקטע הזה. קובה זאת המדינה עם אחוז הנגנים הכי גדול שראיתי בחיי. פשוט כיף !
מה שכן, מסיבה שלא כל כך ברורה לי, רוב הנגנים, רוב מובהק אפילו הם בנים. למה ? מה הבנות כבר עושות פה כל היום בדיוק ??

לומדים סלסה

לומדים סלסה

יום נוסף – שכרנו אופנוע. 50 סמ"ק חמוד. פעם ראשונה שאני על אופנוע בשנה האחרונה. בשנתיים. בעצם – מאז שהוצאתי רשיון ! איזה כיף !! המטרה בגדול – לראות כמה מקומות ביום אחד, ולחוות את הנופים מסביב לטרינידד.
מה שכן, עקצנו אותנו. ובתחכום. הוציאו אותנו קטנים קטנים. מה היה ?
קיבלנו את האופנוע בלי טיפת דלק. והתברברנו קצת בחיפוש אחר תחנת הדלק המקומית (אחת מהשתיים שיש). בסוף מצאנו אחת, אבל היא הייתה בלי דלק. ואז בחור אחד אמר לנו שהוא ימכור לנו דלק. ידענו מה המחיר של ליטר דלק, ואמרנו סבבה. מקסימום נשלם עמלה. לגיטימי. זאת כלכלת השוק. היצע וביקוש. הקובני אמר שהמחיר 1.3 פסו, ושיש 10 ליטר כמעט. סבבה. קנינו.
במהלך היום, ראינו שנסחפנו גדולות עם כמות הדלק. ונשאר לנו 75% טנק מלא. אז אמרנו שנתחשבן עם בעל האופנוע, אחרת נרוקן לו את האופנוע, או שנזרוק למיכל סיגר בוער. מעולה.
הגענו בסוף היום, ואמרנו לבעל האופנוע שיש פה 75% טנק, מה שאומר שיש בערך 7 ליטר של דלק. ואז הבחור מסתכל עלינו במבט מלא רחמים, מגחך לו קלות מתחת לסיגר, ואומר לנו : "אין 7 ליטר, כי המקסימום קיבולת היא 5 ליטר…." יאללה !
סך הכל לא הייתי מגדיר, לא את חגה ולא אותי, כטיפשים. יש לנו גם את השפה. וכבר ראינו קצת עולם. אבל אין ספק, שיצאנו טמבלים גדולים. אין ספק, הקובנים לא מטומטמים…

איזה כיף אופנוע !

איזה כיף אופנוע !

 

מגדל השמירה בשדות התירס והטבק

מגדל השמירה בשדות התירס והטבק

 

הנוף מהאופנוע שלנו

הנוף מהאופנוע שלנו

 

הלוואי...

הלוואי…

בכל אופן, אז נסענו לראות איזה נהר קטן ועברנו בבית של משפחה קובנית כפרית מקומית, ונסענו לראות מגדל שבו הלבנים פיקחו על העבדים בזמן שאלו עבדו במטעי הסוכר, והכי חשוב – הגענו לנקודת תצפית חביבה, שמעבר לנוף הבהחלט מרשים, מצאנו את עצמנו משחקים יותר משעתיים דומינו עם זוג מקומיים. כמה זמן . כן כן. שעתיים !
מסתבר שהמשחק הלאומי של קובה (מעבר לבייסבול) זה דומינו. שעות על גבי שעות הם יכולים למצוא את עצמם יושבים ומשחקים. בדרך כלל ברביעיות. שניים נגד שניים. ולא דומינו פשוט כמו שלנו (0 עד 6). לרוב זה 0 עד 9. אז פגשתי שני מבוגרים. כאילו מה, לא נצטרף ? ברור שכן !
אז עם התעוזה, שמסיבה מצערת לא ברורה יש לי אותה בעיקר בחו"ל ולא בארץ, התיישבתי והתחלנו לשחק. והזמן רץ. ורץ מהר…
היה כיף. אבל הכי חשוב – הראיתי להם מאיפה משתין הדג 🙂

תושב מקומי

תושב מקומי

 

עוד קצת שטיפת מוח בדרכים

עוד קצת שטיפת מוח בדרכים

 

נופי העמק

נופי העמק

 

שעות של דומינו

שעות של דומינו

 

שעות של דומינו

שעות של דומינו

בערבים – היינו כמובן ב – Casa De la Musica. מגניב נורא ! תיירותי להחריד. להחריד. רק תיירים. וגם בלי סוף אמריקאים. כמובן. אבל כל הזמן להקות קובניות, שאחת מהן הצליחה גם להוציא מחגה 60 שקל לדיסק. סלסה בלי סוף. מוסיקה טובה. היה טוב.
כל כך תיירותי שם, שמדהים לראות שיש שם קובנים שחורים, בשכר כמובן, בטח פסו אחד ליום, שכל התפקיד שלהם זה פשוט לגשת כל פעם לתיירת אחרת ולהרקיד אותה מול הבמה. בנות לא באמת צריכות לדעת לרקוד סלסה. הן רק צריכות להיות נוחות להובלה. למה ? למה תמיד האחריות עלינו ??
ומעבר לזה, איזה סיכוי הקובנים השחורים האלה נותנים לנו ? התיירים שיודעים לעשות צעד ורבע, וגם זה כי אני נדיב ביותר… באיזה אור שלילי הם יכולים להציב אותנו. אוף !
שיר הטיול…

 

השיר המקורי, בביצוע מוצלח יותר…

 

מדהים כמה חגה שולט בספרדית. חבל על הזמן. ממש כל הכבוד לו. כמעט שפת אם. דווקא לי קשה להתניע. גם בגלל שאני חלוד, וגם בגלל שוואלה. דווקא נורא נוח שהוא עושה את כל הסידורים… בדיוק הפוך מפעם… מעבר לעובדה, שלעניות דעתי הספרדית של הקובנים פשוט מזעזעת. ממש. לפעמים זה נשמע כאילו הם פשוט נובחים מילים, ובין לבין הם מצליחים להבין אחד את השני.

אחד הדברים שאוכלים פה בלי סוף זה פיצות. לא מעט פיצות אפילו. באלק מסעדות, במסעדות פועלים, דוכנים ברוחב וכו'. מה שכן, יש בהחלט דבר אחד משותף לכולן, ולא..זאת לא הגבינה או הבצק. הן פשוט מ-ג-ע-י-ל-ו-ת. מגעילות טילים. כמובן, שיש כאלה שמגעילות יותר ויש כאלה שפחות. אבל בגדול, הן דוחות. אבל קיבינימט. אין מה לעשות. חייבים לאכול משהו. לא כי נהנים. לא כי כיף. לא כי טעים. פשוט כי צריך לשרוד ! וטרינידד זאת כבר העיר הרביעית שלנו, אבל אין מה לעשות – האוכל עדיין מגעיל. כאילו מה ? אתם לומדים את זה בבית ספר ? בקורס בישול לאוכל מגעיל ? כאילו,מה הקטע שלכם גודאמט ???

עוד שאריות פיצה דוחה

עוד שאריות פיצה דוחה

אבל בסופו של דבר, כמה שטרינידד תיירותית להחריד, היה מגניב פה. סוף סוף שמענו את המוזיקה ברחובות כמו שכל הסרטים של קובה משווקים, שתינו מוחיטו, ראינו טבע, וסלסה.

לא טוב לקחת לריאות

לא טוב לקחת לריאות

 

מנסה עוד כלי

מנסה עוד כלי

 


פוסט הבא – בראקואה


 


© 2024 שמעון שובל (בניסטי). כל הזכויות שמורות.